אולם הנוסעים באופורטו המה אדם, אך כשקת'רין חצתה אותו עם מזוודת הטרולי שלה, היא איתרה סוף-סוף את האיש שהחזיק שלט הנושא את שמה.

 

היא חייכה בנימוס כשהתקרבה אליו. "אני ד"ר ליסטר מגלריית מאסי באנגליה."

 

האיש הביט בה רגע כשפניו נטולות הבעה מרוב הפתעה, לפני שנחפז לאחוז במזוודה שלה. "בם וינדו, דוטורה. סניור סוסה שלח אותי לאסוף אותך. קוראים לי חורחה מצ'אדו. בבקשה לבוא איתי לרכב."

 

קת'רין שמחה להניח לאיש לתפוס פיקוד. כשהיא ספונה בלימוזינה מטופחת, היא נשענה על ריפוד העור הרך כחמאה בעת שהם עזבו את נמל התעופה ושמו את פניהם צפונה אל לבו של מיניו, אזור בפורטוגל שהיא למדה ששורשיו עדיין נעוצים עמוק במסורת. אחרי שעזבו את הכביש המהיר לטובת כביש מפותל איטי יותר לאורך נהר הלימה, הם חלפו על פני עגלה שהובלה על-ידי שור מהלך בכבדות שהיה אדיש לתנועה החולפת, כשלצדו צועדות שתי נשים לבושות שחורים, וקת'רין חייכה בשמחה. פורטוגל האמיתית!

 

בתחילה קת'רין התכוונה לשכור מכונית כדי לשלב חופשה קצרה באזור אחרי שמשימתה תושלם, אבל לבסוף היא שעתה לעצתו של המעסיק שלה והסכימה להיעזר בהסעה שהוצעה לה. היא פשוט תיסע אחר-כך במונית לוויאנה דו קסטלו ותמצא מלון למשך הזמן שיישאר לה בתום עבודתה. אבל לעת עתה היא נהנתה להתרווח ולצפות בחלק הציורי הזה של העולם חולף על פניה כשהרהרה במה שממתין לה בסופה של הדרך.

 

בתור התחלה חיכתה לה עבודה. מר דה סוסה הלא ידוע ביקש מומחה לאמנות שיאמת את מקורו של ציור שנרכש לאחרונה ושילם את כל ההוצאות הדרושות כדי להטיס את הבוס שלה לפורטוגל. ג'יימס מאסי היה מפורסם ומוערך ביותר בעולם האמנות בחיפושו אחר עבודות לא מוכרות של אמנים גדולים, וקת'רין החשיבה את עצמה לבת-מזל לא רק משום שעבדה בגלריה שלו, אלא משום שהפיקה תועלת מהניסיון יקר הערך שלו כשלימד אותה איך להבדיל בין פריט מקורי למזויף. אבל לצערו של ג'יימס, הוא חלה בשפעת זמן קצר לפני שהיה אמור לטוס לפורטוגל והוא ביקש מקת'רין להחליף אותו. היא היתה בעננים כשהבינה שהוא סומך עליה מספיק כדי למנות אותה למחליפה שלו ומיהרה לעזוב הכול כדי להגיע לטיסה.

 

הגבר החדש בחייה מחה נמרצות כשהיא שמה את מערכת היחסים העוברית שלהם על המתנה כדי לטוס לפורטוגל, בין השאר משום שהיא סירבה להצעתו להצטרף אליה. קת'רין סירבה לוותר. לקוח ששילם בנדיבות כה רבה עבור שירותיה היה ראוי לריכוז המלא שלה. הציור ללא ספק יזדקק למעט ניקוי לפני שהיא תוכל להתחיל לגבש דעה כלשהי, וזה עלול לקחת זמן, תלוי בגילו ובמצבו. אנדרו הייסטינגס הגיב לסירובה בצורה כה קשה עד שקת'רין הופתעה לקבל ממנו הודעת טקסט בנמל התעופה שדורשת ממנה ליצור איתו קשר ברגע שתגיע. היא משכה בכתפיה, מעדיפה לחשוב במקום זה על מר דה סוסה. לג'יימס מאסי היו פרטים מעטים להפתיע על הלקוח, מלבד זאת שהוא מחזיק בציור שהוא האמין שהיה בעל חשיבות ושהוא מוכן לשלם בעין יפה כדי לגלות אם הוא צודק. היא קיוותה בכל לבה שהוא באמת צודק. אם המציאה של הלקוח היתה חסרת ערך, או גרוע מכך, מזויפת, היא לא תשמח לבשר לו את החדשות הרעות. זה היה צד של העסק שלרוב טופל על-ידי ג'יימס מאסי.

 

"הגענו, דוטורה," אמר הנהג שלה, וקת'רין הזדקפה במושבה למראה החומות הגבוהות עם השער המקומר שבראשו צלב אבן. האיש כיוון שלט רחוק אל שערי הברזל החשיל, ואלה נפתחו בתנופה וחשפו נוף כה יפהפה עד שהיא ביקשה ממנו לנסוע לאט דרך השטחים של גינות מוריקות גליות שתחומות בנופים הרריים. כשהבית עצמו התגלה לבסוף לעין, הוא התעלה על סביבתו. קירות לבנים וגג אדום, עם שני אגפים שהתפרשו ממגדל אבן מרכזי מעוטר בצמחייה. לפני שהמכונית עצרה בחצר המעגלית, הדלת הכבדה במגדל נפתחה ואישה נמוכת קומה ושמנמנה נחפזה החוצה, הפתעתה גלויה כשהבחינה במבקרת.

 

"זאת דוטורה ליסטר, לידיה," אמר חורחה מצ'אדו עם דגש על התואר כשעזר לקת'רין לצאת מהרכב.

 

"בם וינדו – ברוכה הבאה לקינטה דה מונטניאס, דוטורה," אמרה האישה אחרי התעשתות מהירה.

 

קת'רין, ששמחה לשמוע עוד אנגלית, למרות המבטא הכבד, חייכה בלבביות. "נעים מאוד. איזה בית מקסים."

 

האישה חייכה בסיפוק. "סניור רוברטו מצטער שהוא לא פה להגיד לך שלום, אבל הוא מגיע עוד מעט. אני לוקחת אותך לחדר שלך, דוטורה."

 

חורחה הלך אחריהן עם המטען כשלידיה הידידותית והנמרצת הובילה את קת'רין דרך אולם כניסה קריר רחב ידיים עם תקרה מקומרת גבוהה ובמעלה מדרגות אבן מפותלות עם מעקה של ברזל חשיל עדין כמו תחרה שחורה. האישה החייכנית הכניסה את קת'רין לחדר גדול בעל תקרה גבוהה שעל חלונותיו תריסי רפפות, עם ארון ומיטת עץ מגולפת, כהה ומסיבית, מכוסה כיסוי לבן. והמראה המלבב ביותר מבחינת קת'רין באותו רגע, מגש עם דלי קרח ומים מינרליים על שולחן בין החלונות.

 

חורחה נכנס לחדר בעקבותיהן כדי לגלגל את המזוודה של קת'רין אל תיבה למרגלות המיטה לפני שפנה לעזוב. "כשאת מוכנה, דוטורה, את בבקשה לרדת למרפסת."

 

לידיה הראתה לקת'רין דלת שנפתחה אל חדר רחצה. "את צריכה, כן?"

 

"בהחלט. אובריגדה," אמרה קת'רין בהקלה, כה נלהבת בדברי התודה שלה עד שהאישה חייכה באהדה.

 

"אני מביאה אוכל עכשיו?" הציעה, אבל קת'רין נענעה בראשה.

 

"לא, תודה; חם לי מדי עכשיו. אני רק צריכה קצת מים."

 

לידיה מיד מילאה כוס במים עבורה. "אני חוזרת עוד מעט."

 

מפני שלקת'רין לא היה ברור מתי זה "עוד מעט", היא שתתה את המים והסתפקה בשטיפת פניה במקום במקלחת שהיתה מעדיפה. היא הברישה את שערה ואספה אותו בחזרה לתסרוקת מתוחה ללא רחם, ואחר-כך החליפה את חולצת הטי ומכנסי הג'ינס שלה במכנסי פשתן שחורים מחויטים ובחולצה לבנה פשוטה. בחיוך קטן אירוני היא הוסיפה את המשקפיים כהי-המסגרת שהרכיבה כשעבדה על המחשב. היא קיוותה שהמראה היעיל ירשים את האיש שבוודאי היה מבוגר אם החזיק בבית משגע כזה וגם היה לו מספיק כסף כדי לרכוש ציורים יקרי ערך. קת'רין שלחה הודעת טקסט קצרה לג'יימס ולחברתה רייצ'ל, ולבסוף, בתחושת אשמה מפני שעשתה זאת רק לאחר מחשבה נוספת, הודעת טקסט נוספת לאנדרו, ואז החלה לפרוק את המזוודה שלה. לפני שסיימה ניפצה שאגת מנוע של מכונית את הרוגע של אחר-הצהריים ולידיה נחפזה לחדר, מנידה בראשה בהסתייגות.

 

"אני עושה את זה, דוטורה. את באה עכשיו. הוא כאן."

 

קת'רין הלכה בעקבות האישה במורד גרם המדרגות המתעקל ויצאה אל מרפסת ארוכה עם רצפה מבריקה ועמודי אבן מפוסלים שזורים בצמחייה. גבר בז'קט פשתן יומיומי ובמכנסי ג'ינס נשען על אחד העמודים, משקיף על הגנים. הוא היה גבוה ורזה, עם רעמה של שיער שחור מתולתל וצדודית שכל כוכב קולנוע היה מקנא בה. כשלידיה דיברה הוא פנה במהירות, עם חיוך שגווע מיד למראה קת'רין, עיניו הכהות מתכווצות בהפתעה.

 

"דוטורה ליסטר," הכריזה לידיה עם טיפת דרמה ועזבה, משאירה מאחוריה דממה מוחלטת.

 

"את ד"ר ליסטר?" אמר האיש לבסוף.

 

סוף-סוף, חגגו ההורמונים שלה. סוף-סוף מצאת אותו. "אני קת'רין ליסטר, כן," אמרה, גאה בקור רוחה כשחייכה בנימוס.

 

הוא קד קלות בחינניות. "אנקנטאדו. רוברטו דה סוסה. אני מצטער שלא הייתי כאן כדי לקבל את פנייך כשהגעת."

 

"אין סיבה. האנשים שלך קיבלו אותי יפה מאוד."

 

הלקוח היה מרחק שמיים וארץ מאיש העסקים המבוגר שקת'רין דמיינה – אילו היתה נדרשת לנחש, היא היתה אומרת שהוא מבוגר בשנים אחדות מגילה שלה, שהיה עשרים ושמונה. והיא היתה יכולה להישבע שהיא כבר ראתה אותו פעם. השיער הארוך יתר על המידה והעיניים הכהות שנטו מעל עצמות לחיים חדות היו מוכרים בצורה מתמיהה; שלא כמו הצלקת המושכת את העין שחצתה צד אחד של פניו, שהיתה מהסוג הבלתי נשכח. כשהשתיקה התארכה, קת'רין החליטה לשבור אותה.

 

"יש בעיה, מר דה סוסה?"

 

"ציפיתי לגבר," אמר בבוטות.

 

קת'רין התאבנה. "חשבתי שמר מאסי הסביר שהוא שולח אותי במקומו."

 

הוא הנהן בקור. "נכון. אבל הוא לא הודיע לי שד"ר ליסטר זו אישה."

 

"בכל אופן," אמרה קת'רין, שכל גופה התאבן פתאום במוחה, "אני כשירה ביותר לבצע את ההערכה שביקשת, סניור דה סוסה. אמנם אין לי ניסיון עצום כמו למר מאסי, אבל אני מבטיחה לך שבכל זאת יש לי די והותר כדי לחוות דעה מושכלת לגבי הציור שלך." היא חיכתה, אבל שום תגובה לא נשמעה. מסתבר שהמשיכה לא היתה הדדית. "כמובן, אם אתה מתעקש על מומחה גבר, אני אעזוב מיד. למרות שאני אשמח לשתות קודם כוס תה."

 

רוברטו דה סוסה נראה מזועזע. הוא ספק כפיים, וחורחה מצ'אדו שב והופיע כבמטה קסם, מביא מגש. "למה ד"ר ליסטר לא קיבלה שום כיבוד?"

 

"דסקולפה מה, דוטורה," אמר האיש לקת'רין. "חיכיתי לפטראו."

 

"היית צריך לכבד את האורחת שלי בלי לחכות לי," אמר המעסיק שלו בקימוט מצח. "שבי בבקשה, ד"ר ליסטר."

 

חורחה מילא את אחד הספלים העדינים בתה, ואת האחר בקפה שחור, והציע לקת'רין מגש של עוגיות. היא סירבה להן בחיוך ידידותי אליו כשהתיישבה.

 

רוברטו דה סוסה התיישב מולה, רותח בתוכו בשקט מעבר לשולחן. הפעם הוא יכול להמשיך לשבת שם ולשתוק לנצח מבחינתה, החליטה קת'רין ברוגז. הוא אולי היה חתיך, אבל אחרי שתשתה את התה שלה, היא תבקש הסעה לוויאנה דו קסטלו.

 

"תספרי לי בבקשה עד כמה את מכירה את מר ג'יימס מאסי," אמר לבסוף.

 

"אני מכירה אותו כל החיים שלי," אמרה בקצרה.

 

"הוא קרוב משפחה?"

 

"לא, רק חבר קרוב של אבי. איך אתה מכיר אותו, מר דה סוסה?"

 

"לפי המוניטין שיצאו לו ומהמידע שהוצאתי עליו באינטרנט. יצרתי קשר עם מר מאסי אחרי שהמחקר שלי העלה שהוא האדם המתאים ביותר לאשר את מקוריותו של הציור שלי. קניתי אותו תמורת סכום פעוט יחסית – גרושים, כמו שאתם אומרים."

 

"אבל אתה חושב שהוא יקר ערך?"

 

רוברטו דה סוסה משך בכתפיו באדישות. "הערך שלו חסר חשיבות. הוא לא מוצע למכירה. העניין שלי הוא בזהות האמן, ואם אפשר, במושא הציור." הוא שתק שוב, כאילו הפך במשהו במוחו. "אם תסכימי להישאר כדי לבחון אותו," אמר לבסוף, "אני אודה לך מאוד... דוקטור."

 

האינסטינקט הראשוני שלה היה לסרב בתוקף. אבל מפני שהיתה מודעת לכך שהיא מייצגת את גלריית מאסי, וגם היתה סקרנית ביותר לגבי הציור, קת'רין שינתה את דעתה לגבי מילוט מהיר. למען גאוותה היא המתינה כאילו שקלה את תשובתה, ולבסוף הנהנה באדיבות. "מכיוון ששילמת בנדיבות כה רבה עבור הזמן שלי, אין לי ברירה."

 

"אובריגדו, ד"ר ליסטר. את תראי את הציור בבוקר, באור יום מלא, ותגידי לי מה הדרישות שלך. מר מאסי הזהיר אותי שיהיה צורך לנקות אותו לפני שאפשר יהיה לחוות דעה." הוא העיף מבט בשעונו. "אבל עכשיו את בוודאי עייפה אחרי הטיסה. בבקשה תנוחי לפני שתצטרפי אלי לארוחת הערב."

 

אז היא תזכה לאכול בחברתו. ועצם האזכור של ארוחת הערב הזכיר לה שעתה, משהצמא שלה שכך, היא היתה רעבה. "תודה, מר דה סוסה."

 

"דה נדה." הוא השתתק. "דבר קטן. אם את רוצה לפנות אלי נכון, השם הוא מר סוסה."

 

"אני מבינה. אני אזכור את זה." היא נעמדה.

 

הוא ליווה אותה אל תוך הבית. "אטה לוגו – נתראה אחר-כך, דוקטור."

 

היא הנהנה בנימוס ועלתה במדרגות המעוקלות כשגבה זקוף מאוד.

 

רוברטו דה סוסה ליווה אותה במבטו עד שנעלמה מהעין לפני שחזר אל המרפסת כשהוא שקוע במחשבות. הוא התיישב ושפשף בהיסח הדעת את רגלו שעשתה לו צרות אם הוא עמד זמן ממושך מדי. ההפתעה שלו מהגילוי שד"ר ליסטר היא לא גבר ללא ספק – ולמרבה הצער– פגעה באורחת שלו. אבל אם היא באמת היתה מוסמכת לחוות דעה מושכלת לגבי הציור שלו, בתיאוריה לא היתה לו שום בעיה עם מומחה ממין נקבה. שפתיו נחשקו. עם זאת, בפועל הוא התרעם מאוד על הצורך להכניס לביתו אישה עתה משהמראה החיצוני שלו הושחת; אפילו אינטלקטואלית יעילה במשקפיים כמו ד"ר ליסטר, עם שערה השחור המשוך לאחור והבגדים הגבריים. בקינטה הנשים היחידות בחייו היו העובדות שלו, בעוד שפעם הוא היה מוקף מכל עבר בנשים יפהפיות ונענות. פניו קובעו בקווים קשים כשהוא העביר אצבע על הצלקת שלו. כל זה, ודברים רבים נוספים, השתנו לנצח ביום שבו מזלו נגמר לבסוף.

 

 

 

שלוותה הנפשית של קת'רין כבר חזרה לתיקנה כשהיא נשכבה על המיטה עם ספר. תגובתו של רוברטו דה סוסה למראה שלה היתה מהלומה קשה מכפי שהיא רצתה להודות. רעמת השיער החום שלה ועיניה הירוקות המנצנצות כאופל היו נכסים שלרוב לא הזיקו לה עם המין הנגדי. אבל מהתגובה של הלקוח שלה היא ככל הנראה הסתירה את הנכסים שלה טוב מדי בניסיון להחביא את הגזרה שלטעמה התעקלה קצת יותר מדי במקומות מסוימים, אבל שמעולם לא היוותה חיסרון בכל הנוגע לגברים. היא נשכה את שפתה. ההעדפה של הלקוח למומחה גבר היתה מהלומה נוספת. אם היא תודיע לרוברטו דה סוסה שהציור שלו מזויף, או חסר ערך ממשי, הוא עלול לסרב להשלים עם הממצאים שלה. היא משכה בכתפיה. זה לא סוף העולם; היא פשוט תסתמך על תמיכה מג'יימס. צילומים של הציור יישלחו אליו במייל כדי שיחרוץ דעה – ויזכו אותה באסירות תודתה הנצחית של ג'ודית' מאסי על כך שהיא וידאה שבעלה המשועמם החולה יישאר בעניינים.

 

קת'רין תהתה מבעוד מועד אם תוזמן להצטרף אל משפחתו של המארח שלה לארוחות, אבל עד כה לא היה שום אזכור לאישה או לקרוב משפחה אחר. אכן, ג'יימס ידע כל-כך מעט על הלקוח עד שקת'רין העלתה השערות רבות על רוברטו דה סוסה במהלך הטיסה, אך דבר לא הכין אותה לתגובתה אליו, שהיוותה תקדים מבחינתה בכל הנוגע לגברים. היא גם לא ציפתה לעוינות שלו, שהיתה מפתיעה כמו גילו הצעיר יחסית ופניו הנאות והמצולקות. היא משכה בכתפיה. הוא אולי רצה שגבר יעריך את הציור שלו, אבל היא תוכיח לו במהירות שהיא מוכשרת ביותר למשימה. למרות זאת, המחשבה על ארוחת הערב היתה מאיימת במקצת.

 

התוכנית המקורית של קת'רין היתה ללבוש שמלה ירוקה נשפכת, ללא שרוולים, שתחמיא לחלקים המעוגלים יותר שלה, אבל היא החזירה את השמלה לקולב, עיניה מנצנצות בקור כשבחרה במקום זה בפשתן שחור מסתיר. בלי תכשיטים שירככו את השמלה הפשוטה ועם מגע קל ביותר של איפור, הלילה היא תמלא את תפקיד האינטלקטואלית עד תום כשתאכל ארוחת ערב עם גבר שהילת המלנכוליה העוקצנית שלו היתה כה מסקרנת – ומפתיעה. היא היתה מצפה שמישהו בגילו יהיה מוחצן יותר. אולי הוא היה כזה לפני הצלקת.

 

דקה לפני שמונה הופיעה לידיה מתנשפת קלות כדי להכריז שסניור רוברטו מחכה לארוחת שלו. קת'רין הרכיבה את המשקפיים ונעצה בעצמה מבט אחרון במראה כדי לוודא ששום קווצת שיער לא חמקה מהתסרוקת הקפדנית. לבסוף, כשהיא מרגישה כמו בודיקיאה שיוצאת לקרב, היא הלכה בעקבות האישה במורד המדרגות המעוקלות אל אולם הכניסה, שם חיכה חורחה כדי ללוות אותה החוצה אל המרפסת, שנראתה אפילו יותר מזמינה עם אורות רכים זוהרים בין הצמחים שקישטו את העמודים.

 

רוברטו דה סוסה קם לאט מאחד הכיסאות הקלועים והביט בה בדממה, מצב רוחו שוקע למראה האורחת בעלת ההופעה האלגנטית הפשוטה. כשנזכר באיחור בנימוסיו איחל לה ערב טוב.

 

האם הוא אמר אי פעם משהו בלי לחשוב על זה קודם? תהתה קת'רין.

 

"לידיה לא מרוצה בגלל שרציתי לאכול כאן בחוץ," אמר כשהוביל אותה אל השולחן. "הסאלה דה ג'אנטר גדול מדי בשביל שני אנשים. חשבתי שתעדיפי את זה." אך לאמיתו של דבר ההעדפה היתה שלו, בתקווה שהצלקת שלו תהיה פחות בולטת בתאורה הרכה.

 

"אני מעדיפה את זה," הבטיחה לו ושמה לב שהשולחן נערך רק לשניים. מסתבר שאין אישה בסביבה; לפחות לא כאן.

 

הוא משך עבורה כיסא. "מה תשתי? אולי ג'ין וטוניק?"

 

קת'רין העיפה מבט בבקבוק הצונן שנח בדלי קרח כסוף. "אפשר לקבל כוס יין?"

 

"טוב. זה הווינו ורדה של מיניו." הוא חלץ את הפקק תוך פיתול של מפרק זרועו ומילא שני גביעים. "אני אצטרף אלייך." הוא נתן לה גביע אחד, ואחרי שהזכיר לעצמו שהיא אורחת שלו, השיק את כוסו בכוסה. "למה נרים כוסית?"

 

"תוצאה מוצלחת של הציור שלך?"

 

הוא הנהן. "להצלחה."

 

היין הצונן זרם בגרונה כמו נקטר, בן-הלוויה המושלם לצלחת המתאבנים החמים שחורחה הניח לפני קת'רין.

 

"המאכל הלאומי," הודיע לה רוברטו, "בוליניאס דה בקלאו. טעמת אותם קודם?"

 

"לא, אבל הריח שלהם נפלא." היא הכניסה כדור בקלה מיניאטורי לפיה. "והטעם שלהם אפילו טוב יותר. אני אזכור בהנאה את המאכל הראשון שלי בפורטוגל."

 

רוברטו ישב מולה, הצלקת שלו בולטת בפניו הכהות לעומת לובן חולצתו, למרות התאורה הרכה. "לא אכלת שום דבר מאז שהגעת?" אמר בקימוט מצח.

 

היא נענעה בראשה. "לידיה הציעה, אבל היה לי חם מדי והייתי צמאה."

 

"אז את חייבת לאכול עוד מאלה." הוא דחף את המגש לעברה.

 

"לא, תודה," אמרה בתקיפות. "אחרת אני לא אוכל את ארוחת הערב."

 

"את חייבת לאכול טוב, אחרת השף ייעלב."

 

השף! קת'רין עיכלה את זה, יחד עם הבוליניאס, והחליטה להיות אורחת מנומסת. "אתה מתגורר כאן הרבה זמן, סניור סוסה?"

 

"אני לא מתגורר כאן, דוקטור." הוא חייך חיוך עקמומי, הצלקת מתבלטת. "קינטה דאס מונטניאס היא מקום המפלט שאליו אני בורח בשביל לבלות חופשה לבד מדי פעם."

 

איזה בית נופש! "זה כזה אזור יפהפה של העולם," העירה, "אבל שטח לגמרי לא מוכר לי. בניגוד לרוב העמיתים הבריטיים שלי, אף פעם לא ביקרתי בפורטוגל עד היום."

 

"אז חשוב ביותר שתיהני מהביקור הראשון שלך."

 

רוברטו דה סוסה, למרות המסויגות שלו, היה מארח קשוב, אבל קת'רין התקשתה להירגע כשהם אכלו עוף צלוי פריך מבושם בעשבי תיבול.

 

"האוכל לטעמך?" שאל רוברטו כשהוא שב וממלא את כוסה.

 

היא הנהנה בנימוס. "כל הכבוד לשף שלך. הוא גאון."

 

הוא בחן אותה בשעשוע. "צחקתי. אשתו של חורחה, לידיה, היא הטבחית כאן."

 

"אז היא גאונה," אמרה קת'רין וחייכה בלבביות אל חורחה כשהוא בא לפנות את צלחותיהם. "זה היה טעים ביותר. תמסור בבקשה לאשתך."

 

הוא קד בשביעות רצון. "אובריגדו, סניורה. את רוצה פודים?"

 

קת'רין חייכה בצער. "אני לא מסוגלת לאכול עוד משהו."

 

חורחה השיב על החיוך בחמימות שזיכתה אותו במבט אירוני מהמעסיק שלו. "קפה, סניורה? או תה?"

 

"אפילו לא זה, תודה."

 

"אני אשמח לקפה, חורחה, פור פבור," אמר המעסיק שלו בעוקצנות. "ותביא לגברת אגואה מינרל."

 

"אגורה מזמו, סניור."

 

אחרי שהובטח לחורחה שאין צורך בשום דבר נוסף, קת'רין נשענה לאחור והתבוננה באור הירח שהוסיף קסם לאווירה. "כל-כך שקט כאן," העירה. "אני מבינה למה אתה רואה בזה מקום מבטחים."

 

עיניו נאטמו. "בגלל שאף פעם לא נשארתי כאן מספיק זמן כדי למאוס בשקט הזה – עד עכשיו." הוא נשא מבטו אליה בשאלה. "אני מקווה שהעובדה שמילאת את מקומו של מר מאסי בפתאומיות כזו לא גרמה לך שום בעיות?"

 

היא נענעה בראשה. "שום בעיה שלא יכולתי לפתור, מר סוסה."

 

"מואיטו בם. אני מתעניין מאוד בעבודה שלך. מה בדיוק את עושה בגלריה, דוקטור?"

 

קת'רין עטה על הנושא בהקלה. "העבודה שלי כרוכה בעיקר בחיפוש באינטרנט אחר סליפרים," פתחה ואמרה, "עבודות לא מזוהות או מקוטלגות בצורה מוטעית שחומקות דרך הרשת מבלי שיבחינו בהן. זה יכול להיות מלהיב מאוד."

 

"אני מקווה שגם הציור שלי יהיה כזה."

 

"גם אני מקווה," אמרה בלהט.

 

"זו היתה הערה מעומק הלב!"

 

היא חייכה באירוניה. "כשציורים מובאים אלינו לגלריה, ג'יימס הוא זה שמבשר את החדשות הרעות אם מדובר בהעתקים או בזיופים."

 

הוא הנהן בהבנה. "ואת לא ששה לבשר לי בשורות כאלו."

 

"נכון." היא הישירה אליו מבט. "אבל אני אעשה את זה אם לא תהיה לי ברירה."

 

"אל תחששי, ד"ר ליסטר. אני לא אאשים אותך אם הציור שלי יהיה מזויף. או אטיל ספק בממצאים שלך," הוסיף.

 

"תודה. אני מודה שזה הדאיג אותי כש–" היא השתתקה, מסמיקה.

 

"כש...?" דחק בה.

 

"כשהופתעת כל-כך לראות שאני אישה."

 

"רק בגלל שציפיתי לגבר," אמר חלקלקות. "אבל אם סניור מאסי סומך עלייך שתחרצי דעה על הציור שלי, אני אנהג כמותו."

 

"תודה!"

 

"דה נאדה. תני לי למזוג לך עוד יין."

 

"רק יין, תודה. אני זקוקה לראש צלול בשביל עבודת הבלשות שלי בבוקר."

 

חיוכו הפתאומי שינה את פניו עד כדי כך שביטל את הרושם שלה שהוא מוכר לה. כשרוברטו דה סוסה חייך, הוא היה כה שובר לבבות עד שהוא בהחלט לא דמה לאף גבר שקת'רין ראתה מימיה.

 

"את מתייחסת לעבודה שלך כמו לפתרון תעלומה?" אמר, מוקסם.

 

"במובן מסוים. זה מתגמל ביותר – ומלהיב – לחשוף את הזהות האמיתית של עבודת אמנות אבודה."

 

"אולי הציור שלי יהיה כזה."

 

היא קיוותה מאוד. בכל לבה. "יש לך מושג מי יכול להיות האמן?"

 

"זו יותר תקווה ממושג. אבל אני לא אגיד כלום עד שתביעי את דעתך. את מתעוררת מוקדם?" הוסיף.

 

"במהלך שבוע העבודה, כן. אני אתחיל לעבוד על הציור שלך בשעת הבוקר המוקדמת הכי נוחה לך."

 

רוברטו, שהיה מודע לכך שקבלת הפנים הראשית שהעניק לאורחת שלו היתה רחוקה מלהיות לבבית, התכונן לכפר על כך. "לפני שתתחילי מחר, אולי תרצי לסייר בגנים – הליכה קצרה לפני פתרון התעלומה שלך."

 

היא הנהנה בחיוך כשזיהתה את ענף הזית שהושיט לה. "אני אשמח מאוד. ועכשיו הגיע הזמן שאגיד לך לילה טוב."

 

"ארוחת הבוקר שלך תובא לחדר שלך. אני אחכה לך כאן בסביבות תשע. תישני טוב. דורמה בם, כמו שאנחנו אומרים בארצי."

 

היא חייכה בנימוס. "היום הראשון שלי בפורטוגל היה כל-כך מלא שאני קרוב לוודאי אישן טוב. עכשיו, כשאני כאן, אני לא מבינה למה לא ביקרתי בארצך קודם."

 

"אה, אבל פורטוגל היא לא מיניה טרה, ארץ הולדתי," הודיע לה. "קינטה דאס מונטניאס הוא מקום המפלט שלי כאן במיניו מעת לעת, אבל בית המשפחה שלי נמצא בריו גרנדה דו סול בדרום ברזיל." הוא קד לעברה שוב בחינניות. "אני גאוצ'ו."

 

היא ראתה בעיני רוחה אדמות מרעה במישורי הפמפס ובקר שמובל על-ידי גברים בכובעים שטוחים ובמכנסי עור. "אתה גר בחוות בקר?" שאלה כשהיא מתפעלת בסתר לבה.

 

הוא הנהן. "אבא שלי הוא פטראו. אני רכבתי ברגע שלמדתי ללכת, אבל עכשיו אני לא מסוגל לבלות שעות ארוכות באוכף." פניו התקדרו כשנטל מקל הליכה כדי לחצות עמה את אולם הכניסה. "שמת לב שאני צולע?"

 

"לא שמתי לב," אמרה קת'רין, מופתעת, בכנות כה גלויה עד שפניו נרגעו מעט. "תאונה?"

 

"התרסקות עם הרכב." הוא משך בכתפיו. "אבל כמו שאת רואה, שרדתי. בואה נוויטי, דוקטור."

 

 

 

לקח לה זמן רב להירדם במיטה הרחבה. קת'רין האשימה את אור הירח הבהיר בקושי להירדם, אבל האשם האמיתי היה רוברטו דה סוסה. היא היתה מרוצה הרבה יותר מההשפעה המחשמלת שלו על ההורמונים שלה אילו ההשפעה שלה עליו היתה דומה ולו במקצת, אבל למרבה הבושה, לא כך היה. היא היתה סקרנית ביותר לגבי התאונה שצילקה את פניו והשאירה אותו עם הצליעה שבה היא לא הבחינה עד שהזכיר אותה. מלבד הפנים הנאות המצולקות, הרושם  הראשוני  שלה  ממנו  היה  של  קואורדינציה וחן – נוסף על מורת הרוח הגלויה שלו מכך שאישה באה לחוות דעה על יצירת האמנות היקרה שלו. היא נאנחה וקיוותה שהציור במצב סביר יחסית כדי לאפשר זיהוי כלשהו, שלא לדבר על הזיהוי המקווה. במובן מסוים היא הצטערה שג'יימס מאסי לא הגיע לכאן כדי לעשות זאת. אילו הוא היה מגיע, היא לא היתה באה לכאן לקינטה דאס מונטניאס ופוגשת את רוברטו דה סוסה, הגבר המושך ביותר שפגשה מימיה, למרות הצלקת והעוינות.

 

היא חייכה פתאום כשדמיינה את התגובה שהיתה לאנדרו הייסטינגס אילו תיארה באוזניו את הלקוח הכריזמטי ואת ביתו המשגע. היא הכירה את אנדרו רק זמן קצר, אבל הוא כבר הפגין תכונות אופי שהקטינו את הסבירות שמערכת היחסים שלהם, אם אפשר לקרוא לזה כך, תימשך עוד זמן רב. קת'רין נהנתה מחברה גברית, אבל עד כה מערכות היחסים בחייה היו קלילות ובלתי תובעניות, תופסות מקום שני ברור אחרי עבודתה. מפני שהתייתמה בגיל ההתבגרות, היא התרגלה מזמן לאוטונומיה מוחלטת בחייה. בדידות לא היוותה בעיה משום שהיא חלקה את הבית שירשה מאביה עם שני ידידים מתקופת הקולג', שניהם זכרים. שלושתם חיו חיים נפרדים בקומות נפרדות של הבית התלת קומתי, ויו ואלסטר שילמו לבעלת הבית שלהם שכר דירה נאה, אבל אנדרו הסתייג בתוקף מההסדר ולאחרונה התחיל לדחוק בה שבמקום זה תעבור לגור בביתו. הסירוב העיקש שלה היה למקור מריבות מתמשך ביניהם, והנסיעה הפתאומית שלה לפורטוגל ביום שבו הוא קנה כרטיסים לפסטיבל האופרה בגלינדבורן היתה הקש האחרון. אבל לקת'רין היה חשוב הרבה יותר לעזור לג'יימס מאשר לצפות בהופעה של נישואי פיגארו, גם בערב הגאלה. חוץ מזה, לא היתה לה שום כוונה לעבור לגור עם גבר שהשקפתו על החיים היתה שונה כל-כך משלה.

 

 

 

למרות שנתה הטרודה, קת'רין התעוררה מוקדם. היא התקלחה והתלבשה בבגדי העבודה הרגילים שלה שכללו ג'ינס וחולצת טי ואספה שוב את שערה כשדפיקה על הדלת בישרה את כניסתה של לידיה עם מגש.

 

"בום דיאה, דוטורה," הכריזה לידיה בפנים זורחות. היא הניחה את המגש על שולחן קטן ליד החלון וקירבה אליו כיסא.

 

קת'רין השיבה על החיוך בלבביות. "בוקר טוב, לידיה. אובריגדה."

 

"זה מספיק ארוחת בוקר או שאת אוהבת בייקון? ביצים?"

 

קת'רין צחקה והבטיחה ללידיה שהמגש שעליו לחמניות פריכות ופירות היה די והותר. "זה מושלם. תודה."

 

האישה חייכה, מרוצה. "לאכול טוב. אני חוזרת בתשע."

 

"את יכולה לבקש מחורחה לבוא איתך ולהוריד את החצובה ואת ארגז הציוד למטה?"

 

"טוב. אני אומרת לו."

 

מפני שהיה לה זמן לשבת לאכול ארוחת בוקר שבבית מעולם לא טרחה לאכול, קת'רין התיישבה ליד החלון הפתוח כדי לאכול בנחת בעודה משקיפה על השטחים של הגנים היפהפיים. לא משנה מה יקרה עם הציור, היא שמחה שניתנה לה ההזדמנות לראות את המקום השמיימי הזה – ולהכיר את רוברטו דה סוסה. הגאוצ'ו, לא פחות ולא יותר. סקסי מאוד.

 

עם זאת, האיש שחיכה לה על המרפסת מאוחר יותר נראה עייף יותר מאשר סקסי. העיניים הטרוטות מתחת לסבך התלתלים הלחים העבירו לקת'רין מסר של כאב.

 

"בום דיאה," אמר כשהיא הצטרפה אליו. "ישנת טוב?"

 

"טוב מאוד, תודה."

 

רוברטו בחן את החצובה ואת ארגז הכלים בעניין. "אלה בשביל העבודה שלך?"

 

היא הנהנה. "אני מצלמת את הציור כדי לתעד את מצבו המקורי, ואז אני מצלמת תמונות נוספות תוך כדי התקדמות. בארגז יש ציוד ותמיסות בשביל הניקיון הראשוני. זה עלול להיות תהליך מלוכלך, לכן אני אצטרך לעבוד במקום שבו לא אהרוס שום דבר. ועם אור יום בהיר במקום אור שמש חזק, אם אפשר."

 

הוא הנהן. "אני אדאג לזה. את עדיין רוצה לטייל קצת לפני שתתחילי?"

 

"כן, בבקשה. אני התבוננתי בגנים שלך בזמן שאכלתי ארוחת בוקר. אני אשמח לראות עוד." ולדחות את המתח של המפגש הראשון שלה עם הציור.

 

"אז ואמוס." הוא נטל את מקל ההליכה שנשען לעומת עמוד.

 

"אתה בטוח שיש לך כוח ללכת היום?" שאלה והתחרטה על כך כשפיו נחשק.

 

"אני מבטיח לך שאני יכול לקרטע – אם זו המילה – למשך זמן מה בלי ליפול, דוקטור."

 

היא הסמיקה. "אני מצטערת –"

 

"לא! אני זה שמצטער." הוא הכריח את עצמו לחייך. "תסלחי לי. שחיתי יותר מדי הבוקר ועכשיו אני משלם על זה. בואי. אני אראה לך את הבריכה."

 

בטיול הנינוח הם פגשו בשני גננים, שהיו אנשים מבוגרים שנשאו מבטיהם בחיוך כשהמעסיק שלהם עצר כדי להחליף מילה עם כל אחד מהם.

 

"הם שמחו מאוד לראות אותך," העירה קת'רין.

 

"הם מכירים אותי מאז שנולדתי," הודיע לה. "קינטה דאס מונטניאס היה בית ילדותה של אמי. עכשיו המקום שלי."

 

קת'רין התפעלה. "אמך הורישה לך אותו?"

 

"היא נתנה לי אותו. אמא שלי עדיין בחיים. אבל מאז נישואיהם, כשאבי לקח אותה לחיות בריו גרנדה דו סול, היא לא מגיעה לכאן לעתים קרובות. היא מתעבת את הטיסה הארוכה."

 

"אני מזדהה איתה! הטיסה מאנגליה לאופורטו הספיקה לי בהחלט. אוה!" אמרה בהנאה פתאומית כשהם פנו אל שביל נוסף. "מגרש טניס."

 

"את משחקת?"

 

"כן, למרות שלא טוב כל-כך."

 

"יותר טוב ממני – עכשיו," אמר במרירות.

 

"תסלח לי על השאלה האישית," אמרה בזהירות, "אבל אי-אפשר לעשות כלום לגבי הצליעה שלך?"

 

פיו התעקם. "דאוס, כן! אני מבצע את התרגילים המייסרים, פיזיותרפיסט מענה אותי, אני שוחה והולך כל יום, והמצב משתפר מדי יום. הובטח לי שבסופו של דבר אני אהיה נורמלי. מה שזה לא יהיה," הוסיף בפראות. "כדי להשיג את זה אני אפילו אסכים לעבור ניתוח פלסטי בפנים, כדי לא לגרום לילדים קטנים סיוטים."

 

קת'רין נזפה בעצמה על שהעלתה את הנושא ושמחה להגיע אל בריכת השחייה, שהיתה גדולה מספיק כדי לאפשר לכל גבר להתאמן בשחייה יומית. "איזה רקע נפלא, עם העצים האלה מאחור וההרים שמעבר להם," אמרה בעליזות.

 

הוא הנהן בהסכמה חטופה, אבל לא אמר מילה נוספת עד שהם הגיעו לבית-קיץ בדרכם חזרה אל הבית. "לפני שנחזור, בואי נבדוק את האסטופה. זה יתאים לעבודה שלך? כאן יש לך אור יום, אין מי שיפריע לך, אבל את קרובה לבית. חוץ מזה," הוסיף, "זה מסתובב, כך שתוכלי לעקוב אחרי האור."

 

קת'רין עלתה בגרם מדרגות רדוד ונכנסה לחדר אוקטגוני עם שולחן וכיסאות נצרים, רצפה מרוצפת וכל האור הטבעי שהיא יכלה לרצות, שחדר דרך החלונות. היא זרחה אל רוברטו. "זה מושלם! אני רק צריכה עכשיו את הציור, וגם שמיכה גדולה ואת הציוד שלי, ואני אוכל להתחיל."

 

"קודם קפה," אמר בתקיפות ונופף במקלו לכיוון הבית. "נשתה אותו על המרפסת, שם הציור מחכה."

 

זה היה מתסכל מבחינת קת'רין להתאים את עצמה לקצב האיטי של רוברטו. התרגשות וחשש מילאו אותה עתה משרגע האמת הגיע סוף-סוף. גם אם הציור יהיה כל מה שהוא האמין שהוא, היא עלולה שלא להצליח לזהות את האמן, וזה יהיה אסון אחרי ההתעקשות שלה שהיא מחזיקה במומחיות הנדרשת. כשהם טיפסו במדרגות אל המרפסת, המראה של החבילה העטופה על השולחן האיץ את הדופק שלה.

 

"לחשוף אותו?" שאל רוברטו.

 

קת'רין הנהנה כשהיא בולעת את רוקה. "כן, בבקשה."

 

הוא הסיר בזהירות את הכיסויים מעל הקנבס הלא ממוסגר ואחר-כך זז לאחור. "קצת מלוכלך, לא?"

 

"זה נורמלי אם הציור ישן," הסכימה, והחשש שלה נעלם פתאום כשהביטה בקנבס, שהראה גבר צעיר כהה-שיער בבגדים עמומים מהמאה השמונה-עשרה. "בהחלט לא מגונדר," אמרה קת'רין לאט, "למרות שהוא ייראה הרבה יותר אלגנטי בלי שכבות הצבע הנוספות. הז'קט הוא רק כתם והעניבה שמנה מדי."

 

"מה זה אומר?" דרש רוברטו לדעת בפנים מתוחות.

 

"שכבות הצבע הנוספות אולי מסתירות תיקון בציור או תוספת של אמן אחר," אמרה בהיסח הדעת, עיניה דבוקות לפניו של מושא הציור, שסבלו פחות מאשר הגוף. היא היתה להוטה להתחיל בעבודה וחייכה בחוסר ריכוז אל הלקוח שלה. "אם תדאג שהציוד שלי יישלח אל בית-הקיץ – עם שמיכה עבה שעליה אוכל להניח את הציור, בבקשה – אני אגש מיד לעבודה."

 

"קודם את חייבת לשתות קפה," התעקש כשחורחה הופיע והניח קנקן קפה על המגש הממתין. רוברטו מסר לו הוראות מהירות, והאיש נשא את החצובה ואת ארגז הכלים לבית-הקיץ. "אני אקח לשם את הציור בעצמי כשתהיי מוכנה," אמר רוברטו לקת'רין כשמשך עבורה כיסא.

 

היא החלה למזוג את הקפה כשהיא מייחלת שהיתה יכולה להתחיל בעבודה ללא דיחוי. "אחרי שאנקה את הציור בספיריט לבן, אני אוכל להסיר חלק משכבות הצבע המיותרות עם תמיסה, אם תרצה. עד אז אולי אפילו יהיה לי מושג מי האמן." כבר היה לה מושג כללי, אבל לא היתה לה שום כוונה לזרוק שמות בשלב זה. חקירה נוספת עלולה להוכיח שהיא טועה מרות, והאמון של רוברטו דה סוסה בה יתפוגג לעד.

 

הוא התיישב לצדה. "אל תעבדי יותר מדי בלי לעשות הפסקה. חורחה יקרא לך כשארוחת הצהריים תהיה מוכנה."

 

"אני לא אהיה מסוגלת לשבת לארוחה באמצע היום," הזהירה.

 

"את חייבת לאכול בשביל אנרגיה. לפחות כריך קטן," אמר בתקיפות. "אני אצטרף אלייך כאן באחת." הוא נשא מבטו כשחורחה חזר. "הכול מוכן?"

 

"סי, סניור."

 

קת'רין גילתה שבית-הקיץ כבר נוקה מאבק וטואטא, ושולחן שני הוכנס אליו כדי לשאת מגש עם כוסות ובקבוק מים בדלי קרח, וגם פעמון מתכת גדול עם ידית עץ ושמיכה חומה עבה.

 

קת'רין מיקמה את השמיכה בנקודה שבה האור היה בהיר ביותר ורוברטו הניח עליה את הציור. הוא נסוג לאחור, עיניו נעוצות בפניה כשבחנה בקפידה את הפנים המצוירות.

 

קת'רין לא מיהרה, התרגשותה גוברת. הוא נראה מוכר. האם ייתכן שהיא צודקת לגבי האמן?

 

היא פנתה לחייך אל רוברטו בהיסח הדעת. "בסדר. אני אתחיל עכשיו בעבודה."

 

הוא חייך באירוניה. "את רוצה שאני אשאיר אותך לבד עם עבודת הבילוש שלך, נכון?" הוא נגע בפעמון. "תצלצלי אם תצטרכי משהו. חורחה יבוא. אני אראה אותך בארוחת הצהריים."

 

קת'רין, שנשארה סוף-סוף לבד עם ציור הדיוקן, הסירה את המשקפיים כדי להתבונן בציור דרך הזכוכית המגדלת שלה. "טוב, אדוני הצעיר. הגיע הזמן לבדיקה שלך."

 

היא עברה על כל סנטימטר בציור ואחר צילמה אותו כדי לתעד את מצבו המקורי. האינסטינקט שלה צרח לה להתחיל בניקוי, אבל היא הקפידה בעיקשות על השגרה הרגילה שלה. אחרי שהוציאה מהארגז את כל הציוד הדרוש לה, היא כיסתה את פיה ואפה במסכה ועטתה את המשקפת עם רצועת הראש שלה, נשמה עמוק ולחלחה את מקלון הצמר גפן הראשון בספיריט לבן.