1
במשך חמש שנים קודרות לוסי דמיינה את היום הראשון של החירות. שמים של תכלת טהורה של קיץ איטלקי. ריח ההדרים באוויר החמים ורינת הציפורים.
במקום עלתה באפה ארומה מוכרת. לבנים, בטון ופלדה קרה שלא היה צריך לעלות ממנה ריח. עם זאת, מעורבים בייאוש וריח עז של חומר חיטוי מסחרי, הם יצרו ניחוח שנקרא 'מוסדי'. הוא מילא במשך שנים את נחיריה.
לוסי החניקה רעד של פחד ובטנה התכווצה.
ואולי קרתה טעות? ואולי דלת המתכת הענקית שלפניה תיוותר נעולה על בריח?
בהלה גאתה בה נוכח המחשבה על שיבה לתאה. על הגעה קרוב כל-כך לחירות, שתיגזל ממנה רגעים לפני מימושה. היא לא תעמוד בכך. זה יהיה הקש האחרון.
השומר הקיש את צופן הפתיחה. לוסי התקרבה, תיקה אחוז ביד מיוזעת, לבה הולם בכוח עז. הדלת נפתחה לבסוף והיא חצתה את הסף.
אדי מפלט במקום הדרים. שמים אפורים נמוכים במקום כחולים. שאגת מכוניות במקום שירת ציפורים מתרוננת.
זה לא הפריע לה. היא היתה חופשיה.
היא עצמה את עיניה, מתענגת על רגע זה שעליו חלמה מאז האימה סגרה עליה.
היא היתה חופשיה לעשות כרצונה. חופשיה לנסות לאסוף את שרידי חייה. היא תעלה על טיסה זולה ללונדון ותחנה שם ללילה כדי להתארגן בטרם תמשיך את המסע לדבון. לילה במקום שקט כלשהו, עם מיטה נוחה ומים חמים ללא הגבלה.
הדלת נקשה ונסגרה ועיניה נפקחו.
רחש גרם לה להסתובב. לאורך המעבר, ליד הכניסה הראשית, נע המון. המון נושא מצלמות ומיקרופונים שעליהם המילה 'עיתונות'.
קרח נטף לאורך עמוד שדרתה של לוסי כאשר צעדה בענייניות בכיוון הנגדי.
היא רק החלה לצעוד כאשר ההמולה החלה: רגליים שועטות, צעקות, שאגה של אופנוע מותנע.
"לוסי! לוסי נייט!" למרות הדם שהלם באוזניה והבהלה שבצעקות שנשמעו מכל עבר בעת ובעונה אחת, אי-אפשר היה לטעות ברעב שעלה מהקולות הללו. נדמה היה שהלהק הורעב וריח של דם טרי הכניס אותם לסחרור מוחלט.
לוסי הגבירה את קצב הליכתה אבל האופנוע קטע את בריחתה. הנוסע צילם שוב ושוב את פניה ההמומים לפני שהספיקה להתעשת.
"לוסי, איך את מרגישה?"
"מה התוכניות שלך?"
"לוסי, האם יש לך מה לומר לצופים שלנו? או למשפחת וולפי?"
המולת הצעקות והשאלות נדמה לרגע נוכח אזכורה של משפחת וולפי. לוסי שאפה אוויר לרגע המום כאשר המצלמות נקשו בפניה, מבלבלות אותה.
היא היתה צריכה לצפות לזה. מדוע לא חשבה על האפשרות הזו?
מפני שזה קרה לפני חמש שנים. סיפור ישן.
מפני שהיא חשבה שהטירוף גווע כבר.
מה עוד הם רוצים? הם כבר לקחו כל-כך הרבה.
לו רק היתה מקבלת את הצעת השגרירות להסיע אותה לנמל-התעופה. בטפשותה היא היתה נחושה בדעתה לא לסמוך על איש. לפני חמש שנים לא הצליחו הפקידים הבריטיים להציל אותה מהגלגלים של מטחנת הצדק האיטלקית. היא הפסיקה לצפות לעזרה מהם, או מכל אחד אחר.
תראו לאן הביאה אותה הגאווה שלה!
היא צעדה קדימה בשפתיים קפוצות, מפלסת לעצמה דרך בתוך ההמון העיקש. היא לא דחפה ולא איימה, פשוט המשיכה לנוע בכוח רצונה ובנחישות שרכשה בדרך הקשה.
היא כבר לא היתה בת השמונה-עשרה התמימה שנאסרה. היא הפסיקה לחכות לצדק, ודאי שהפסיקה לחכות לאביר על הסוס הלבן.
היא ידעה שתצטרך לשמש לעצמה אביר.
לוסי לא התנצלה בזמן שצעדה בין מצלמת טלוויזיה ועיתונאית מאופרת יתר על המידה וחצאיתה היתה קצרה מדי. ניסיונה של האשה לחלץ ממנה כמה מילים הסתיים בכך שהמיקרופון נפל מידיה לרגליה של לוסי.
לוסי לא הביטה ימינה או שמאלה, יודעת שאם תעצור היא תאבד. הרעש הגואה והלחץ של כל-כך הרבה אנשים גרם לה לתחושת קלסטרופוביה גואה. היא רעדה עמוק בפנים, נשימתה נעשתה רדודה, בטנה צנחה בזמן שנלחמה ברצון להימלט מהמקום.
העיתונות תמות על זה!
היה פתח ממש לפנים. לוסי הלכה לקראתו רק כדי לגלות שהיא מוקפת על ידי גברים מגודלים בחליפות כהות ומשקפי שמש. גברים שהרחיקו את ההמון.
למרות הבזקי המצלמות ורעמי הצעקות, כאן, נדמה היה שמצאה נוה מדבר.
לוסי בחנה את המכונית שעליה הגנו אנשי האבטחה, שכן היתה ערנית מאי-פעם. המכונית היתה יקרה, שחורה ובעלת חלונות כהים.
סקרנית, היא פסעה קדימה, בוחנת במאמץ את מוחה. חבריה נמוגו במהלך השנים האחרונות. באשר לבני משפחתה – הלוואי שיכלו להרשות לעצמם אמצעי תחבורה מעין זה.
אחד משומרי הראש פתח את הדלת האחורית של המכונית ולוסי התקרבה מספיק כדי להציץ פנימה.
עיניים אפורות לכדו אותה. עיניים בצבע קרח מתחת לשמי סופה. גבות שחורות חלקות התרוממו לעבר שיער שחור עבות שצמח על ראש מעוצב להפליא.
השאון בחוץ גווע ונשימתה של לוסי נעתקה כאשר עיניה עקבו אחר חוטם יהיר וארוך, שהיה צבוט-משהו כאילו בניסיון לדחות את הריח המוסדי שנשאה בנקבוביות גופה. עצמות לחיים גבוהות ומסותתות בזווית משלו בפנים אציליים. לסת חזקה ופה עז הבעה שהצטמצם מעבר למחוזות חוסר שביעות רצון, אולי עד כאב, השלים את הפנים שנדמה שניבטו אליה מתוך ציור מתקופת הרנסנס.
למרות הגינוי שראתה בהם, עמד ביניהם רגש נוסף, רטט של להט בלתי נראה שהרעיד את האוויר. סחף שכיווץ את בשרה וגרם לשיערות זרועותיה להזדקר.
"דומיניקו וולפי!"
האוויר שרק מבין ריאותיה של לוסי כאילו היו פצע פעור. ידה התהדקה סביב התיק שלה ולרגע התנדנדה על כפות רגליה.
רק לא הוא! זה יותר מדי.
"את מזהה אותי?" הוא דיבר אנגלית עם מבטא ברור ומעוגל והבעה מושלמת של גבר בעל אילן יוחסין ללא עוררין, עושר, עוצמה וחינוך.
פירוש הדבר, שנימת חוסר שביעות הרצון בקולו היתה מכוונת, מיועדת לומר שאין לה אפילו זכות לזהות אדם במעמדו.
לוסי סירבה להראות לו עד כמה נפגעה. אדישות קהת פנים היתה הבעה ששכללה עד שלמות כהגנה נוכח תוקפנות.
כיצד יכולות מילותיו לפגוע בה אחרי כל מה שעברה?
"אני זוכרת אותך." כאילו יכלה לשכוח. פעם היא כמעט האמינה... לא. היא מחקה מחשבה זו. היא כבר לא היתה תמימה ומטופשת כל-כך.
מראהו עורר בה זרם של זכרונות. היא אילצה את עצמה להיזכר באחרונות. "לא החמצת אף רגע במשפט."
צעקות העיתונאים היוו תזכורת לאותה תקופה, וגרמו לבני מעיה להתכווץ.
הוא לא היטה את ראשו, לא זע, אבל משהו חלף בעיניו. משהו שגרם לה לתהות אם הוא, כמוה, נאחז בשליטה העצמית שלו במאמץ כבירים.
"זה מה שהיית עושה? לו היית במקומי?" קולו היה רך אבל קטלני. לוסי זכרה שקראה שהמתנקשים המלכותיים של הסולטן העותומני השתמשו בטבעת חנק עשויה משי כדי לחנוק את קורבנותיהם.
הוא לא ישפיל את עצמו לדרגת תקיפה אבל הוא לא ינקוף אצבע כדי להציל אותה. עם זאת, פעם אחת, לפני זמן רב, למשך שבריר שניה, הם חלקו משהו שברירי שהיתה בו הבטחה קצרת נשימה.
גרונה התכווץ כאשר הזכרונות הציפו אותה.
מה היא עושה כאן, מחליפה מילים עם גבר שאיחל לה רעות בלבד? היא הסתובבה בלא קול אבל גילתה שדרכה חסומה על ידי ענק בחליפה כהה.
"אנא, סניורינה," הוא החווה בידו לעבר הדלת הפתוחה של המכונית מאחוריה. "שבי."
עם דומיניקו וולפי? הוא גילם כל דבר שהסתבך בחייה.
בועה של צחוק היסטרי גאתה בגרונה והיא נענעה בראשה.
היא עשתה צעד לצדדים אבל שומר הראש נע במהירות. הוא לפת את זרועה והוליך אותה לעבר המכונית החונה.
"אל תיגע בי!" כל ההלם והצער והחששות בהם נלחמה צפו ועלו, באר עמוקה של רגשות שהחזיקה סגורה במשך זמן רב מדי.
לאף-אחד אין זכות לכפות עליה דבר.
לא עוד.
לא אחרי כל מה שעברה.
לוסי פתחה את פיה כדי לתבוע את שחרורה. אבל הפקודה הברורה והחדה שניסחה לא יצאה מפיה. במקום זאת התפרצה ממנה מתקפה ארסית באיטלקית. מילים שלא ידעה, גם באנגלית, עד שהותה בכלא. שפת ביבים איטלקית שדומיניקו וולפי ומשפחתו היקרה ודאי לא יזהו. סוג של איטלקית פשוטה וגסה המועדפת על פושעים ומטורפים. היא יודעת, היא פגשה רבים מהם בזמן האחרון.
עיני שומר הראש התרחבו, ידו נשמטה בזמן שנסוג. כאילו חשש שלשונה החדה עוד תפגע בו.
שטף המילים פסק באחת. לוסי בערה בזעם אבל התעורר בה משהו המזכיר כלימה.
והיא חשבה שהיא גאה, שהיא לא תיכנע לימים הקשים בכלא. וההנאה שחשה לפני רגעים אחדים, כאשר יצאה מבין שערי הכלא... לבה שקע. כמה זמן תצטרך לשאת את הכתם הזה? עד כמה התקופה הזו שינתה אותה באופן בלתי הפיך?
הייאוש איים אבל היא אילצה אותה להוריד את ראשו.
אצבעותיה נסגרו בכוח סביב תיקה והיא עשתה צעד קדימה, רואה כיצד שומר הראש מפנה לה דרך. היא המשיכה לצעוד לפנים, מעבר לדרך שפינו שומרי הראש של דומיניקו וולפי.
לוסי יישרה את גווה. היא העדיפה לצעוד הישר אל בין זרועות התקשורת המחכה מאשר להישאר כאן.
"אני מצטער, בוס. הייתי צריך לעצור בעדה. אבל כשהתקשורת צופה..."
"זה בסדר, רוקו. לא הייתי רוצה שהתקשורת תדווח שחטפנו את לוסי נייט." זה היה מכניס את פיא לסחרור אמיתי. גיסתו היתה לחוצה גם ככה מהידיעה אודות השחרור של לוסי.
הוא התבונן בהמון הסוגר סביב דמותה הדקיקה של האנגליה ומשהו דומה להפליא לחרטה התעורר בו לרגע.
כאילו הכזיב אותה.
מפני שהיא הביטה בו באימה בלתי מוסתרת ובחרה להילחם בהמון המרייר ולא לשבת אתו במכונית? התחושה המכרסמת של אשמה צצה ועלתה שוב. הבלים, כמובן. לאור יום ההגיון שב ושלט בו והבטיח לו שהיא המיטה את הצרות האלה על עצמה. אבל לפעמים, באישון לילה, זה לא נראה כל-כך חד וחלק.
אבל הוא לא היה שומרה של לוסי נייט. מעולם לא היה.
לפני חמש שנים הוא הגיב להילת ההתלהבות הרעננה שלה, שהיתה שונה כל-כך מהנשים המתוחכמות והפקחיות בחייו. עד שגילה שהיא בעצם תרמית אחתגדולה, שניסתה להשתלט עליו ולנצל אותה כפי שניצלה את אחיו.
שפתיו של דומיניקו התכווצו. היא הביטה בו עכשיו בעיניה הענקיות בצבע האל-תשכחני. גבר תמים היה יכול לקרוא פחד בעיניים אלה.
דומיניקו לא היה גבר תמים.
למרות שלבושתו היא הרגיש רטט של משיכה לא רצויה לאשה שעמדה יום אחר יום על דוכן הנאשמים, מקרינה הילה של תום וחוסר הבנה.
פניה היו סגלגלים וחלקים, מעוגלים מנעורים. שיערה החלק והארוך היה בצבע חיטה בשמש וגרם לו לרצות להושיט יד ולגעת.
הוא שנא את עצמו על כך.
"היא חתולת בר, לא, בוס? האופן בו היא דיברה – "
"רוקו, סגור את הדלת."
"כן, אדוני." שומר הראש נדרך וסגר את הדלת.
דומיניקו התרווח במושבו וצפה בעדר הנע במורד הרחוב. כמה נותרו במקום, המצלמות מכוונות אל הלימוזינה, אבל החלונות הכהים העניקו לו פרטיות.
טוב שכך. הוא לא רצה שהעדשות יינעצו בו. לא כאשר הוא מרגיש... חוסר מנוחה.
הוא העביר את ידו על לסתו, מצטער שפיא העמידה אותו במצב זה. מה משנה הטירוף של התקשורת? הם יכולים להתעלות מעל זה כמו תמיד. רק חסרי הביטחון מניחים לתקשורת להגיע אליהם. אבל פיא היתה פגיעה רגשית, נתונה למצבי רוח וחוסר ביטחון.
לא התקשורת הטרידה אותו. הוא התעלם מהפאפארצי. זו היתה היא, לוסי נייט. האופן בו הביטה בו.
היא השתנתה. שיערה הקצר גרם לה להיראות כמו פיה קופצנית ולא נערה תמה מלאה נשמה. פניה התעדנו, פוסלו והוא מצא בהם יופי עמוק שבגיל שמונה-עשרה היה בדבר הבטחה בלבד. ואיזה התנהגות! היא למדה דבר או שניים בכלא.
איזה אומץ נדרש ממנה כדי לצעוד בחזרה אל תוך ההמון הרעב הזה? בעיקר כאשר הוא ראה ושמע, רגעים לפני כן, את הכאב בקללותיה המצטרדות.
במשך השבועות של המשפט היא נראתה כמי שחמאה לא תימס בפיה. איך הצליחה להסתיר כזו תשוקה אלימה, כזו שנאה?
או – המחשבה צצה ממחשכים – אולי הזרמים התת-קרקעיים המסוכנים האלה היו דבר חדש, שנרכש בשנים שבאמצע.
דומיניקו שקע במושבו. הוא היה צריך להתעלם מתחינותיה של פיא ומהתגובות הכפולות שלו ולעזוב. האשה הזו הביאה רק צרות מהיום בו חצתה את מפתן בית המשפחה שלהם.
הוא לחץ על הכפתור המחבר אותו עם הנהג שלו. "סע."
עשרים דקות עד בוא האוטובוס.
האם תחזיק מעמד? ההמון התעבה. לוסי נזקקה לכל כוחה כדי להעמיד פנים שהאנשים אינם מטרידים אותה. להעמיד פנים שהמצלמות והקריאות והדחיפות אינם חשובים.
ברכיה של לוסי רעדו וזרועה כאבה אבל היא לא העזה להניח מידה את תיקה. היו בו כל רכושה והיא האמינה שאחד הצלמים עלול לקחת אותו כדי לחשוף את מצב התחתונים שלה או לעשות כתב פרופיל על מצבה הפסיכולוגי בהתבסס על כמה ספרים חבוטים שהיו ברשותה.
נימת האנשים סביבה האפילה כאשר התקשורת גילתה במקום טרף קל אשה צעירה ונחרצת בדעתה לא לשתף פעולה. האם לא הבינו שהדבר האחרון בו היא חפצה הוא עוד פרסום?
הם משכו תשומת לב. היא שמעה את הקריאות שלהם ואת מלמולי הזעם.
היא הרחיבה את צעדיה, מתאמצת כנגד ההדיפות של ההמון, ערנית נוכח המתח הגובר. היא ידעה באיזה מהירות עלולה אלימות לצוץ.
היא עמדה להרים ידיים ולוותר על האוטובוס כאשר ההמון זע. רחש, כמו אנחה, חלף בתוכו, מותיר מאחוריו שתיקה.
צוותי הצילום זעו כדי לפנות מקום. מתוכם צעד לעברה האדם שציפתה לא לראות עוד לעולם: דומיניקו וולפי, מפלס את דרכו בתוך האנשים, עיניו נעוצות בעיניה. הוא נראה אדיש למתרחש סביב, למצלמות המתקתקות ולעיתונאים המדברים אל תוך המיקרופונים.
הוא לבש חליפה אפורה עם בוהק קל שבקלים, כאילו נארגה מפנינים שחורות. חולצתו היתה לבנה צחורה, עניבתו שלמות של משי כהה.
הוא נראה התגלמות העושר והמורשת האיטלקית. אף קמט לא פגם בלבושו או בתווים האלגנטיים של פניו. רק עיניו, שהיו נעוצות בעיניה, אמרו משהו שלא היתה בו קרירות מוחלטת.
שיפוד של להט ננעץ בבטנה כאשר החזיקה במבטו.
הוא עצר לפניה ולוסי אילצה את עצמה לא להטות את ראשה מעלה כדי להביט בו. תחת זאת, היא התמקדה בידה שהושיט אליה.
הדף רשרש כאשר אחזה בו.
בואי אתי. המילים היו שחור על גבי לבן שנתלש מתוך פנקס. אני אוציא אותך מכל זה. תהיי בטוחה.
ראשה התרומם.
"בטוחה?" אתו?
הוא הנהן. "כן."
סביבם עיתונאים היטו ראשים כדי להאזין לשיחה. אחד ניסה לתלוש את הדף מידה של לוסי. היא קמצה אותו בתוך כפה.
זה היה טירוף. מוזר. לא ייתכן שהוא חפץ לעזור לה. עם זאת, היא לא היתה כסילה מספיק כדי לחשוב שתוכל להישאר שם. הצרות התחשרו והיא היתה בטבורן.
ועדיין היססה. כך מקרוב, לוסי היתה מודעת לעוצמתן של הכתפיים הרחבות הללו, במסגרת הגבוהה ולידיים הרבועות והשזופות לכדי גוון של זית. פעם הכוח הגברי העז הזה הותיר אותה קצרת נשימה. עכשיו הוא רק איים.
אבל אם היה רוצה לפגוע בה גופנית, הוא היה מוצא דרך לעשות זאת הרבה לפני כן.
הוא נרכן לפנים. היא נדרכה כאשר לחש מילים שליטפו את לחיה. "מילה של בן למשפחת וולפי."
הוא נסוג, אבל רק כדי שיוכל להביט לתוך עיניה. הוא עמד בתוך המרחב האישי שלה, גופו התמיר מחמם אותה ושולח רטט של מתח לתוך גופה.
היא ידעה שהוא גאה. יהיר. נאמן. גבר בעל עוצמה. גבר חכם ומסוכן. אבל כל מה שקראה, והיא קראה המון, העיד על כך שהוא אדם שמילתו היא מילה של כבוד. הוא לא יכפיש את שם המשפחה עתיק היומין או את גאוותו בשקר.
כך קיוותה.
היא הנהנה בצורה קופצנית.
"אז בסדר." הוא נטל את התיק מאחיזתה החזקה וסב, מפנה אותה דרך ההמון כשכפו על גווה, להט ידו חורך אותה דרך בגדיה.
שאלות הלמו בדומיניקו וולפי, אך הוא התעלם מהן. בתמיכתו, לוסי הצליחו לצעוד מבלי למעוד. ולפתע היה מרחב נשימה ושומרי ראש שפינו מקום ופתחו את דלת הלימוזינה.
הפעם לוסי לא נזקקה לעידוד. היא נכנסה פנימה והתיישבה בפינת המושב האחורי.
הדלת נסגרה מאחוריה והמכונית האיצה לפני שהספיקה להתעשת.
"התיק שלי!"
"הוא בתא המטען. בטוח למדי."
בטוח. שוב המילה הזו. המילה שמעולם לא קישרה עם דומיניקו וולפי.
לוסי הסתובבה בתנועה איטית. היא היתה תשושה, עייפה מעבר לכל דמיון אחרי פחות משעה שבה היתה נתונה לחסדי הפאפארצי, אבל היא לא הצליחה להירגע, גם ברכב המפואר.
עיניים אפורות וקבועות עמוק בפנים ננעצו בה. הפעם הן נראו סוערות, כלל לא קפואות. לוסי לא השלתה את עצמה שהוא רוצה בה כאן, לצדו. למרות מתיחת הרגליים הלכאורה נונשלנטית שלו והצלבתן בקרסוליים, כתפיו ולסתו היו מהודקות.
"מה אתה רוצה?"
"להציל אותך מידי התקשורת."
לוסי נענעה בראשה. "לא."
"לא?" גבה כהה אחת התרוממה לעבר קו שיערו. "את טוענת שאני שקרן?"
"אם היית רוצה להציל אותי, היית עושה את זה לפני שנים, כאשר היתה לזה משמעות. אבל אתה נטשת אותי כאילו הייתי ספינה שעולה על שרטון."
המילים שאמרה כמו שאבו את כל החמצן שהיה בלימוזינה והותירו בה אווירה כבדה וסתומה של רגשות עזים. לוסי התנשמה עמוקות, והפעם לא הפריע לה שראה את העליה והנפילה של שדיה בזמן שהתאמצה להכניס אוויר לריאותיה.
"את מדברת על שני דברים שונים." נימת קולו היתה צוננת.
"נראה לך?" היא עשתה אתנחתה. "מדובר בסמנטיקה. הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה להציל אותי."
"אז בואי נגיד שהפעם האינטרסים שלך ושלי עולים בקנה אחד."
"כיצד?" היא נרכנה לפנים, כאילו מבט מקרוב יחשוף את הסודות שהסתיר מאחורי אותה מחיצה אצילית של שלווה. "אני לא רואה שיש לנו משהו משותף."
הוא נענע בראשו ופנה אליה באופן מלא יותר. לוסי נעשתה מודעת בצורה עזה לכוח הנסתר מאחורי החליפה המחויטת בזמן שכתפיו חסמו לה את נופו של הרחוב.
רטט של תחושה מוזרה חלף ביצורי גווה והתפתל עמוק בפנים.
"אז יש לך זכרון מעורר קנאה, גברת נייט. אפילו את לא יכולה להכחיש שאנחנו קשורים זה לזה בעבותות עד, למרות שהייתי שמח אם זה לא היה כך."
"אבל זה –"
"נחלת העבר?" שפתיו התעקלו בחיוך מעוות. "אבל זו אמת שאני נאלץ לחיות אתה יום יום." עיניו נצצו, זוהרות ברגשות שפעם חשבה שהוא קר מכדי להרגיש. קולו העמיק לכדי נהמה נמוכה שהיה בה כדי להמיס עצמות. "דבר לא יוכל להשכיח לעולם את העובדה שאת הרגת את אח שלי."
