1
יומיים אחרי חג המולד, באור השחר הוורדרד של הונולולו, ג'וזי דלטון ניצבה לבדה על המדרכה השוממה והטתה את ראשה כדי להביט למעלה, אל ראשו של גורד השחקים שמעבר לרחוב, אל דירת הפנטהאוז הנושקת לעננים.
היא פלטה את האוויר מריאותיה. היא לא מסוגלת לעשות את זה. פשוט לא יכולה. להתחתן איתו? בלתי אפשרי.
אלא שהיא היתה חייבת.
אני לא מפחדת, שבה ג'וזי ואמרה לעצמה ומשכה את תרמיל הגב המרופט שלה גבוה יותר על כתפה האחת. אפילו עם השטן הייתי מתחתנת כדי להציל את אחותי.
אבל האמת היא שהיא לא העלתה מעולם בדעתה שהדברים יגיעו לכדי כך. היא היתה בטוחה שהמשטרה תתערב ותציל את המצב. אלא שאנשי המשטרה בסיאטל, ולאחר מכן בהונולולו, פשוט צחקו לה בפנים.
"אחותך הגדולה התערבה על בתוליה במשחק פוקר?" אמר לה השוטר הראשון בתדהמה. "מה, זה היה מין משחק בין נאהבים?"
"תני לי להבין את זה. המיליארדר שהוא החבר לשעבר של אחותך, זכה בה במשחק קלפים?" שאל השוטר השני בקמיטת מצח זעופה. "יש פשעים אמיתיים שדורשים את תשומת לבי, מיס דלטון. צאי מפה לפני שאני עוצר אותך על הימורים לא חוקים."
ועכשיו, ג'וזי רעדה כאן בשחר הלח והצונן. איש לא עמד להציל אותה. רק היא עצמה.
היא הצרה את עיניה. בסדר גמור. היא תיקח על עצמה את האחריות. היא זאת שהכניסה את ברי לתסבוכת הזאת מלכתחילה. אילו ג'וזי לא היתה מקבלת בטיפשותה את הזמנתו של הבוס שלה למשחק הפוקר, אחותה לא היתה נאלצת להתערב כדי להצילה.
ברי הנבונה, המבוגרת ממנה בשש שנים, היתה עילוי צעיר במשחקי קלפים, ובצעירותה היתה נוכלת לא קטנה. אבל אחרי שהתרחקה במשך עשור מחי הסכנה הללו ועבדה בתור חדרנית עניה ומהוגנת, מיומנותה של ברי במשחקי הקלפים היתה קצת חלודה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שבמקום להרוויח, בהפיכה של קלף אחד היא הפסידה הכול לאקס השנוא שלה?
ולדימיר זנדזוב הפריד בין האחיות; הוא הכריח את ג'וזי לשוב בחזרה אל היבשת במטוס הסילון הפרטי שלו. ג'וזי הוציאה את כל הכסף שעוד נותר לה כדי לשוב להוואי בניסיון נואש לחלץ את ברי מידיו. במשך ארבעים וארבע השעות האחרונות, מאז הלילה הנורא ההוא של המשחק, ג'וזי הצליחה לשמור על שפיותה רק מפני שידעה שאחרי ככלות הכול, אם שום דבר אחר לא יעבוד, תיוותר לה תוכנית פעולה אחת שלא תוכל להיכשל.
אבל כעת כשעליה לממש באמת את התוכנית הזאת, זה הרגיש כאילו היא עומדת ליפול על חורבה.
ג'וזי שבה והביטה אל מרומי מגדל המגורים. חלונות הפנטהאוז נגהו באור אדום כמו אש מעל לעננים המנמיכים של הונולולו.
הוא כפה על אחותה לוותר על החופש שלה. אבל היא תציל אותה – בכך שתמכור את עצמה בנישואים לאויבו הגדול ביותר של ולדימיר זנדזוב.
לאחיו הצעיר.
האויב של אויבי הוא החבר שלי, היא שבה ואמרה לעצמה. ובהתחשב באופן שבו האחים זנדזוב ניסו להרוס זה את זה בעשר השנים האחרונות, קאזימיר זנדזוב צריך להיות כעת חברה הטוב ביותר בעולם. נכון?
גוש עלה ונתקע בגרונה.
הייתי מתחתנת עם השטן בכבודו ובעצמו...
באיטיות רבה, ג'וזי אילצה את רגליה לרדת מהמדרכה. רגליה רעדו בחצותה את הכביש. היא חמקה מאוטובוס התיירים שכמעט דרס אותה, ונרתעה כשהוא צפר בכעס.
עכשיו כבר אי אפשר היה לסגת.
"אפשר לעזור לך?" שאל השוער בתוך הלובי בבחנו את הקוקו הפרוע שלה, את חולצת הטריקו המקומטת ואת כפכפיה הזולים.
ג'וזי ליקקה את שפתיה היבשות. "אני פה כדי להינשא לאחד הדיירים שלכם."
הוא לא טרח להסתיר את חוסר האמון שלו. "את? הולכת להתחתן עם מישהו שמתגורר כאן?"
היא הנהנה. "קאזימיר זנדזוב."
פיו נפער בתדהמה. "את מתכוונת להוד מעלתו? לנסיך?" הוא פלט כשהוא מנופף בפראות בידיו. "עופי מפה לפני שאני מתקשר למשטרה!"
"תשמע, פשוט צלצל אליו, בסדר? תגיד לו שג'וזי דלטון פה, וששיניתי את דעתי. התשובה שלי היא כן, עכשיו."
"לצלצל אליו? אין לי שום כוונה לעשות כזה דבר." השוער צבט את אפו בין אגודל ואצבע. "את בוודאי הוזה... אם נראה לך שאת יכולה פשוט להיכנס מהרחוב..."
ג'וזי חיטטה בתרמיל שלה.
"נוכחותו של הוד מעלתו כאן היא בגדר סוד. הוא נמצא פה בחופשה..."
"אתה רואה?" ברוב ייאוש היא החזיקה לפניו כרטיס ביקור. "הוא נתן לי אותו לפני שלושה ימים. כשהוא הציע לי נישואים. במסעדה צמחונית ליד וואיקיקי."
"מסעדה צמחונית." השוער נחר בבוז. "כאילו שהנסיך יחשוב אפילו..." הוא הבחין בחותם המוטבע על הכרטיס וחטף את הכרטיס מידה. בהפכו אותו אל צדו השני, הוא קרא את המילים ששורטטו בכתב היד הגברי והקשה על גבו: כשתשני את דעתך. "אבל את בכלל לא הטיפוס שלו," הוא אמר בקול חלוש.
"אני יודעת," נאנחה ג'וזי. מרושלת וחסרת עידון, עם עשרה קילוגרמים עודפים. היה ברור לה שהיא לגמרי לא הטיפוס של אף אחד. למרבה המזל, קאזימיר זנדזוב רוצה להתחתן איתה מסיבות שאינן קשורות בכלל לאהבה – או אפילו לתאווה. "רק צלצל אליו בבקשה, בסדר?"
האיש שלח את ידו אל הטלפון שעל הדלפק שלו. הוא חייג, ובהפנותו לה את גבו, דיבר בשקט אל תוך האפרכסת. כעבור רגעים אחדים הוא שב ופנה אל ג'וזי, בהבעה מבולבלת בעליל.
"שומר הראש שלו הורה לי לשלוח אותך ישר למעלה," הוא אמר בתדהמה. הוא הצביע לעבר המעלית, "קומה שלושים ותשע. ו... אהה... מזל טוב לך, גברתי."
"תודה," מלמלה ג'וזי ומשכה את רצועת התרמיל שלה על כתפה בהסתובבה ללכת. היא חשה במבטו של השוער שליווה אותה בחצותה את חלל הלובי המפואר, כשקול טפיפת כפכפיה על רצפת השיש מהדהד. בלי שום תחושה, היא נכנסה למעלית. בקומה השלושים ותשע, הדלת נפתחה בקול צלצול פעמון חרישי, והיא יצאה בזהירות אל חלל המבואה.
"ברוכה הבאה, מיס דלטון." שני שומרי ראש גברתנים חמורי סבר המתינו לבואה. במקצוענות מוחלטת, אחד מהם ערך חיפוש על גופה, בעוד חברו מפשפש בתרמיל הגב שלה.
"מה אתם מחפשים בדיוק?" שאלה ג'וזי בצחוק של מבוכה. "נראה לכם שאני אביא רימון יד להצעת נישואים?"
שומרי הראש לא חייכו אפילו. "היא נקייה," אמר אחד מהם, והשיב לה את התרמיל. "היכנסי, בבקשה, מיס דלטון."
"אהה, תודה." בהביטה בדלת הענקית, היא חיבקה את התרמיל אל חזהּ. "הוא שם בפנים?"
הוא הנהן אליה בפנים חתומות. "הוד מעלתו ממתין לך."
ג'וזי בלעה במאמץ. "בהחלט. זאת אומרת, טוב. זאת אומרת..." היא הסתובבה בחזרה לעברם. "הוא בן-אדם טוב, נכון? מעביד טוב? ניתן לסמוך עליו?"
שומרי הראש בהו בה בפנים חתומות לחלוטין.
"הוד מעלתו ממתין לך," חזר אחד מהם ואמר בקול נטול הבעה. "היכנסי בבקשה."
"אוקיי." רובוט שכמוך, היא הוסיפה ללא קול, בכעס.
שיהיה. היא לא זקוקה לחיזוקים. היא תקשיב רק לאינסטינקטים שלה, ללב שלה.
מה שאמר שג'וזי היתה באמת בצרות. היתה סיבה לכך שאביה השאיר לה את כברת הקרקע הענקית באלסקה תחת נאמנות שאי אפשר להפר, כך שהאדמה לא תעבור לידיה עד שימלאו לה עשרים וחמש שנים – בעוד שלוש שנים בלבד – או עד שהיא תתחתן. אפילו כשהיתה ילדה, בלק-ג'ק דלטון כבר ידע שבתו הצעירה יותר, הנאיבית והבוטחת, תזדקק לכל טיפת עזרה שהיא תוכל לקבל. להגיד שיחסה לאנשים עשוי להיות נאיבי זה ללא ספק בלשון המעטה.
אבל זאת תכונה טובה, חזרה ברי ואמרה לה בעצב לפני יומיים. הלוואי ואני הייתי קצת יותר כזאת.
ברי. ג'וזי לא יכלה אפילו לדמין מה אחותה הגדולה עוברת ברגע זה בתור האסירה של הטייקון המיליארדר השני, אחיו של קאזימיר זנדזוב. היא עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה.
"בשביל ברי," היא לחשה, ופתחה לרווחה את דלת דירת הפנטהאוז.
חדר הכניסה המפואר היה ריק. היא חצתה בחשש את רצפת השיש, ולקול ההדהוד של צעדיה היא נשאה את מבטה למעלה, אל המנורה שהיתה תלויה במרומי החלל והאירה את גרם המדרגות המתעקל. דירת הפנטהאוז הזאת היא כמו בית אחוזה מפואר באמצע השמים, היא חשבה לעצמה בפליאה.
שפתיה של ג'וזי נפשקו כשהיא הבחינה בנוף שנשקף מבעד לחלונות שנמתחו מהרצפה עד התקרה. היא חצתה את אולם הכניסה אל חדר האורחים, ומשם השקיפה אל האורות המרצדים של העיר החשוכה עדיין. ומעבר לה, בזריחה הוורדרדה-כתומה המבהיקה על גבי האוקיאנוס השקט.
"אז... את שינית את דעתך."
הגרגור החרישי, הגברי שלו, הגיע מאחורי גבה. היא קפאה מיד, ואז, בעודה מחשלת את נפשה, היא חגה לאִטה אחורה.
יופיו המדהים של הנסיך קאזימיר זנדזוב היכה בה כמו מהלומה עזה. הוא היה עוד יותר נאה ומרשים מכפי שהיא זכרה. הוא היה גבה-קומה, קרוב למטר ותשעים, בעל כתפים רחבות וגוף שרירי. עיניו הכחולות היו מחשמלות על רקע עורו השזוף ושערו הכהה. הגזרה המרשימה של חליפתו ועניבתו הכהות, והברק הנוצץ של עור נעליו העידו על עושר רב – בעוד שהנוקשות של מבטו והחיטוב העז של הלסת שלו העידו על עוצמה רבה.
למרות כל מאמציה, ג'וזי היתה מוכת תדהמה לרגע אחד.
בדרך כלל לא היתה לה שום בעיה לדבר עם אנשים. מבחינתה בן-אדם זר זה דבר שלא קיים בכלל. אבל קאזימיר זנדזוב הצליח לגרום לה להיאלם דום. אף גבר נאה כל כך לא הקדיש לה מעולם שום תשומת לב. בעצם, היא לא היתה בטוחה כלל שיש עוד מישהו בעולם שהתברך ביופיו הגברי עוצר הנשימה של קאזימיר. בהביטה אל היופי הכהה של פניו, היא שכחה כמעט לנשום.
"בפעם האחרונה שראיתי אותך, את אמרת שלעולם לא תינשאי לי." קאזימיר בחן אותה באיטיות, מכפכפיה, דרך מכנסי הג'ינס, ועד לחולצת הטריקו. "תמורת שום הון שהוא."
לחייה של ג'וזי האדימו. "אולי נחפזתי קצת בלשוני," היא גמגמה.
"את הטחת את המשקה שלך בפניי."
"זאת היתה תאונה!" היא מחתה.
הוא הרים גבה אחת בהבעת ספק. "את קפצת ממקומך וברחת מהמסעדה בריצה."
"אתה פשוט הפתעת אותי!" שלושה לילות לפני כן, בערב חג המולד, קאזימיר התקשר אליה, במלון בהאלֶה קאנאני שבו היא עבדה כחדרנית. "אחותי אמרה לי לעולם לא לדבר איתך," היא פלטה כשהוא הציג את עצמו. "אני מנתקת."
"אז את תחמיצי את ההזדמנות הגדולה ביותר שתיקרה לך בחייך," הוא השיב בלי להשתהות. הוא ביקש ממנה לפגוש אותו במסעדה העלובה ליד חוף וואיקיקי. ולמרות שהיה ידוע לה שזה אסור – או אולי דווקא בגלל זה – היא הסתקרנה מאוד מהצעתו המסתורית. ואז היא נדהמה לגמרי שההצעה היתה הצעה ממשית – הצעת נישואים.
"את ברחת ממני," אמר לה קאזימיר בשקט, ועשה צעד אחד לכיוונה, "כאילו השטן בכבודו ובעצמו רודף אחריך."
היא בלעה אוויר.
"כיוון שבאמת חשבתי שאתה השטן," היא לחשה.
עיניו הכחולות הוצרו בתדהמה. "ככה את מנסה להגיד לי שתתחתני איתי?"
היא נדה בראשה. "אתה לא מבין," היא השיבה בקול חנוק. "אתה..."
גרונה נשנק. איך היא יכולה להסביר לו שלמרות שהוא ואחיו הרסו להן את החיים לפני עשר שנים, היא חשה מחושמלת למראה עיניו הכחולות כשהוא הציע לה להינשא לו? איך היא יכולה להסביר שלמרות שברור לה שהוא עושה זאת רק כדי להניח את ידיו על האדמה שלה, היא המומה מדי בעקבות שנים רבות כל כך של כמיהה לגבר כלשהו – לא משנה אפילו מי, רק שיקדיש לה תשומת לב – ושהיא התפתתה כמעט לפלוט כן קולני תוך בגידה מוחלטת בכל עקרונותיה בנוגע לאהבה ולנישואים?
איך היא יכולה להסביר טיפשות נאיבית פתטית כל כך? היא פשוט לא יכולה.
"אז למה שינית את דעתך?" הוא שאל בקול חרישי. "את זקוקה לכסף?"
הן באמת היו צריכות לשלם כדי להיפטר מהאיש המסוכן שרדף אותן במשך עשר שנים, כשהוא תובע מהן לשלם את חובותיו של אביהן המת, אך ג'וזי נדה בראשה.
"אז האם זה תואר הנסיכות שבו את מעוניינת?"
ג'וזי שלחה לעברו מבט מופתע. "באמת?"
"יש הרבה נשים שחולמות על זה."
"לא אני." היא נדה בראשה ופלטה נחירת בוז. "חוץ מזה, אחותי אמרה לי שהתואר שלך חסר כל ערך. אתה אולי הנכד של איזה נסיך רוסי, אבל זה לא כאילו שיש לך איזה אדמה או – "
אופס, היא השתתקה באמצע המשפט לנוכח מבטו הזועם.
"בעבר היו לנו אדמות נרחבות מאוד ברוסיה," הוא אמר לה בצינה. "ואנחנו החזקנו בבעלותנו את החווה באלסקה במשך קרוב למאה שנים מאז שאם-סבתי ברחה מסיביר. בדין, האדמה הזאת שייכת לנו."
"מצטערת, אבל אחיך מכר את החווה הזאת לאבא שלי, כדת וכדין!"
הוא עשה עוד צעד לעברה.
"בניגוד לרצוני," הוא אמר לה חרש. "ללא ידיעתי."
ג'וזי עשתה צעד לא רצוני אחורה בגלל הניצוץ הקפוא שבעיניו הכחולות. קאזימיר זנדזוב המיליארדר שצבר בעצמו את הונו, היה ידוע כפלייבוי חסר לב וחסר רחמים שהעניין המרכזי בחייו, עוד יותר מבילוי בחברתן של דוגמניות יפהפיות או צבירת ממון נוסף, היה הריסת אחיו הבכור שרימה אותו והוציא אותו מהשותפות העסקית שלהם, ממש לפני שזאת הכניסה לו מאות מיליוני דולרים.
"את חוששת מפניי?" הוא שאל לפתע.
"לא," היא שיקרה. "למה שאחשוש?"
"יש... כל מיני שמועות לגביי. שאני לא סתם חסר רחמים. שאני – " הוא הטה את ראשו ועיניו הכחולות נצצו " – מטורף למחצה מרוב הרעב שלי לנקמה."
פיה התייבש פתאום לגמרי. "זה לא נכון." היא בלעה אוויר, ואז אמרה בקול חלוש, "נכון?"
הוא השמיע צחוק חרישי ומאיים. "אם זה היה נכון, הרי ברור שלא הייתי מודה בזה." הוא הפנה לה את גבו והחל לפסוע, לפני ששלח מבט אחורה לעברה. "אז את שינית את דעתך. אבל עלה בכלל בדעתך," הוא הוסיף בקול רך, "שאולי גם אני שיניתי את דעתי בקשר לנישואים איתך?"
ג'וזי נשאה את מבטה בעת שלקחה נשימה חטופה. "אתה – לא תעשה דבר כזה!"
הוא משך בכתפיו. "הסירוב שלך לפני שלושה ימים היה מוחלט."
פחד, פחד ממשי מילא את לבה של ג'וזי. היא הימרה על פרוטותיה אחרונות כדי להגיע לכאן. בלי עזרתו של קאזימיר, ודאי שתהיה אבודה. היא תהיה הרכוש של ולדימיר זנדזוב. השפחה שלו. לנצח. מתח אחז בכתפיה בעת שדמעות חמות החלו להצטבר מאחורי עיניה. ברוב ייאוש היא לפתה את זרועו.
"לא – אנא! אתה אמרת שתעשה הכול כדי לזכות בחזרה באדמה הזאת. אתה אמרת שהבטחת את זה לאביך כשהוא היה על ערש דווי. אתה – " היא הזדעפה לפתע, דעתה הוסחה כליל על ידי שרירי הקיבורת הקשים שלו. "אלוהים, כמה משקולות אתה מרים?"
הוא הביט בה. היא הסמיקה ושמטה את זרועו. היא לקחה נשימה עמוקה.
"רק תגיד לי, אתה עדיין מעוניין להתחתן איתי?"
פניו הנאים של קאזימיר היו חסרי כל הבעה. "אני צריך להבין את הסיבה שלך לחתונה הזאת. אם זה לא כדי להיהפך לנסיכה..."
היא החניקה צחוק. "כאילו שהייתי מתחתנת עם מישהו רק בשביל תואר חסר כל ערך!"
גבתו הכהה התרוממה. "לידיעתך, התואר שלי אינו חסר כל ערך. הוא מהווה נכס לא רע בכלל. את תתפלאי לשמוע כמה אנשים מתרשמים ממנו."
"אתה רוצה להגיד לי שאתה משתמש בו בלי שום בושה ככלי שיווק לקידום העסקים שלך."
שפתיו התעקלו בחיוך משועשע. "אז את כן מבינה."
"אני מקווה שאתה לא מצפה ממני לקוד לפניך."
"אני לא מצפה ממך לקוד." הוא הרים את מבטו, ועיניו הכחולות היו עזות מבע. "אני רק רוצה שתתחתני איתי. ממש עכשיו. היום."
בהביטה בפניו היפהפיות, לבה של ג'וזי עצר. "אז אתה כן מעוניין עדיין להתחתן איתי?"
הוא שלח לעברה חיוך איטי שחרץ קמטים מסביב לעיניו. "מובן שאני רוצה להתחתן איתך. זה כל מה שתמיד רציתי."
הוא הביט בה מלמעלה... כאילו באמת היה אכפת לו ממנה.
כמובן שאכפת לו, היא אמרה לעצמה בכעס. אכפת לו לקבל בחזרה את האדמה של משפחתו. זה כל העניין.
אבל כשהוא הביט בה כך, היה לה קל מדי לשכוח את כל זה. לבה הלם בעוז. היא הרגישה ממש... נחשקת.
ג'וזי ניסתה לשכנע את עצמה שהיא לא מרגישה בזה. שהיא לא מרגישה מין מתח משונה וצורך קצר נשימה. היא לא.
קאזימיר שלח את ידו לגעת בלחיה. "אבל תגידי לי מה גרם לך לשנות את דעתך."
החושניות החמימה של אצבעותיו מול עורה גרמה לרעד לחלוף בגופה. אף גבר לא נגע בה מעולם באופן כה אינטימי. קצות אצבעותיו היו קשים – ברור לגמרי שהוא היה רגיל לעבודה קשה – אבל האצבעות היו ארוכות ודקות, אצבעות רגישות של משורר.
אלא שהנסיך קאזימיר זנדזוב לא היה משורר. ברעד, היא הביטה מטה אל פרק ידו רבת העוצמה, אל זרועו העבה והשזופה עטורת השיער השחור. הוא היה לוחם. הוא היה מסוגל למחוץ אותה ביד אחת שלו.
"ג'וזי."
"אחותי," היא לחשה, ואז השתתקה, בגרון ניחר.
"ברי שינתה את דעתך?" בשמטו את ידו, הוא צעד והקיף אותה. "קשה לי להאמין בזה."
היא לקחה נשימה עמוקה.
"אחיך חטף אותה," היא פלטה. "אני רוצה שאתה תציל אותה."
היא ציפתה שהוא יביע תדהמה, שמחה, זעם, איזשהו רגש, אבל הבעתו לא השתנתה.
"את..." הוא הזדעף, ועיניו הוצרו. "רגע אחד. ולדימיר חטף אותה?"
היא נשכה את שפתה, ואז כתפיה השתוחחו. "טוב," היא אמרה בקול קטן, "טכנית, אני מניחה שאפשר להגיד שהיא התערבה על עצמה במשחק קלפים. והיא הפסידה."
שפתיו התעקלו בחיוך. "זה היה משחק של נאהבים. אף אישה לא תתערב על עצמה בשום מקרה אחר." עיניו הוצרו והתמקדו בה. "אין לי שום ספק שאחי מתמוגג כעת מאושר. תמיד היתה לו איזו חולשה אליה. אחרי עשר שנים, אין לי שום ספק ששניהם מאושרים מאוד שעלה בידם לסיים את המריבה שלהם."
"אתה מטורף?" היא צעקה. "ברי ממש שונאת אותו."
"מה!"
ג'וזי נדה בראשה. "הוא אילץ אותה לבוא איתו."
פניו היפהפיות נראו פתאום מאושרות מאוד. "אני מבין."
"וזה הכול בגללי." גוש עלה שוב בגרונה, והיא כיסתה את העיניים. "בלילה שאחרי הצעת הנישואים שלך, הבוס שלי הזמין אותי להשתתף במשחק קלפים פרטי. אני קיוויתי שיעלה בידי להרוויח מספיק כדי לשלם את החובות הישנים של אבא שלי, אז התגנבתי מהבית בזמן שברי ישנה." היא בלעה במאמץ. "היא לא היתה מרשה לי לעולם. היא אסרה עלי להמר, וחוץ מזה, היא לא בטחה במר הדסון."
"למה?"
"נדמה לי שזה בעיקר בגלל האופן שבו הוא קיבל אותנו לעבודה והביא אותנו מסיאטל, בלי להיפגש בכלל, עם כרטיסי טיסה של כיוון אחד להוואי. בזמנו שתינו היינו נואשות מספיק כדי שזה לא יפריע לנו, אבל..." היא נאנחה. "הצדק היה איתה. היה בכל זה משהו קצת... משונה. אבל אני לא הקשבתי לה." היא הרימה אליו עיניים שטופות דמעות. "ברי הפסידה הכול בהימור על קלף אחד. בגללי."
הוא השפיל אליה את מבטו בפנים חתומות לגמרי. "ואת חושבת שאני יכול להציל אותה."
"אני יודעת שאתה יכול. אתה היחיד שיש לו מספיק עוצמה כדי להתייצב מולו. האדם היחידי בעולם שמוכן להתמודד עם ולדימיר זנדזוב. כי אתה שונא אותו יותר מכולם." היא לקחה נשימה עמוקה. "אנא," היא לחשה. "אתה יכול לקחת את האדמה שלי. לא אכפת לי. אבל אם לא תציל את ברי, אני לא יודעת איך אוכל לחיות עם עצמי."
קאזימיר הביט בה ממושכות.
"בואי." הוא שלח את ידו אל תרמיל הגב הכבד שעל כתפה. "תני לי להחזיק את זה."
"אתה לא צריך ל – "
"את מתנדנדת במקום," הוא אמר לה בקול רך. "את נראית כאילו לא ישנת כבר כמה ימים. מה הפלא אם טסת לסיאטל ובחזרה..."
ללא התיק שהכביד על כתפה, היא הרגישה קלילה מאוד, מסוחררת כמעט. "אני אמרתי לך שטסתי לסיאטל?"
הוא קפא, ואז נרגע כששב והביט בה. "כמובן שכן," הוא אמר לה בלי שום היסוס. "אחרת איך הייתי יודע?"
באמת איך הוא יודע? אחרי יומיים בלי שום שינה כמעט, היא התחילה להרגיש מבולבלת. היא שפשפה את לחיה בכתפה, ואז הודתה. "אני באמת קצת עייפה, וגם צמאה."
"בואי איתי. אני אדאג לך למשהו לשתות."
"למה אתה נחמד אלי?" היא פלטה, בלי לזוז ממקומה.
הוא הזדעף. "למה שלא אהיה נחמד אליך?"
"עושה רושם שככל שגבר נאה יותר, ככה הוא מגעיל יותר. ואתה מאוד, מאוד, מאוד..."
עיניהם נפגשו, וגרונה השתנק. לחייה בערו כשהיא פלטה, "לא משנה."
הוא חייך לעברה חיוך קטן ועקמומי. "לא משנה מה אחותך אמרה לך עלי, אני לא השטן. אבל אני חוטא בנימוסיי הטובים. בואי נדאג לך למשהו לשתות."
בנשאו את התרמיל שלה על כתפו, הוא פנה לעבר המסדרון. ג'וזי התבוננה בו בלכתו, ועיניה הבחינו במבנה השרירי של גבו, מתחת לז'קט שלו, ובישבנו שכאילו היה מפוסל בשיש.
ואז היא ניערה את ראשה בכעס על עצמה. למה היא חייבת לפלוט תמיד כל מחשבה שעוברת לה בראש? למה היא לא יכולה להפגין קצת שליטה ומשמעת עצמית, כמו ברי? למה היא צריכה להיות טמבלית כזאת כל הזמן? ילדה שפותחת בשיחה עם סתם אנשים זרים על כל נושא שהוא, מסחלבים ועד מתכונים לעוגיות, ואז נותנת להם את דמי הנסיעה שלה באוטובוס?
אבל הפעם זה לא היה באשמתי, היא חשבה לעצמה במרי, בעת שצעדה אחריו לאורך המסדרון. הוא היה הרבה יותר מדי נאה. אף אישה לא תהיה מסוגלת לחשוב בהיגיון תחת מבט הלייזר הממוקד של העיניים הכחולות הללו.
קאזימיר הוביל אותה אל חדר גבה-תקרה, שאת שניים מקירותיו כיסו מדפים עמוסי ספרים בכריכות של עור, בעוד שהשניים האחרים היו חלונות מהרצפה עד לתקרה שמהם נשקף הנוף של העיר. בהשליכו את התרמיל שלה על גבי שולחן ארוך של עץ משובץ וממורק, הוא ניגש אל הבר המשולב בספרייה. "מה תרצי לשתות?"
"מי ברז, בבקשה," היא השיבה חלושות.
הוא הזעיף אליה פנים. "יש לי מים מינרליים מוגזים. או שאני יכול גם להציע לך קפה..."
"רק מים. עם קרח – אם אתה רוצה להתהדר."
הוא חזר אליה עם כוס.
"תודה," היא אמרה וגמאה מהמים הצוננים, הטעימים.
הוא התבונן בה. "את בחורה יוצאת דופן, ג'וזי דלטון."
יוצאת דופן לא נשמע טוב במיוחד. היא ניגבה את פיה. "באמת?" היא שאלה בחוסר ביטחון תוך שהיא מורידה את הכוס שלה.
"מרענן להיות עם מישהי שלא עושה שום מאמץ שהוא להרשים אותי."
היא פלטה נחרה. "לנסות להרשים אותך יהיה לגמרי בזבוז זמן. אני יודעת שגבר מסוגך לעולם לא יהיה מעוניין בבחורה כמוני – לא באמת מעוניין," היא מלמלה.
הוא הביט בה מלמעלה, ועיניו הכחולות היו עוצרות נשימה ממש.
"את ממעיטה מערכך," הוא אמר לה חרש, וג'וזי חשה בזה שוב – בגל החום המשונה הזה.
היא הצליחה לבלוע. "אתה נחמד אלי, אבל ברור לי שאין שום טעם להעמיד פנים שאני מה שלא אהיה לעולם," היא נאנחה. "אפילו אם לפעמים אני חושבת שהלוואי והייתי יכולה."
"יוצאת דופן וכנה." הוא הפנה לה את גבו, ניגש לבר ומזג לעצמו מנה של משקה בעל גוון ענברי. ואז הוא שב אליה ולקח לגימה איטית ומהורהרת.
"בסדר, אני אחלץ לך את אחותך," הוא אמר לפתע.
"באמת!" אם היה משהו משונה בטון שלו, ג'וזי היתה יותר מדי מסוחררת מרוב הקלה מכדי שתבחין בכך. "מתי?"
"אחרי שנתחתן. הנישואים שלנו ימשכו עד אחרי שהאדמה באלסקה תועבר לידי באופן חוקי." הוא הביט ישר אל תוך עיניה. "ואני אביא אותה אליך, ושתיכן תהיו חופשיות. האם זה מה שאת רוצה?"
האם זה לא מה שהיא אמרה? "כן," היא צעקה.
הוא הניח את המשקה שלו על משטח העץ הממורק והושיט אליה את ידו ללחיצה. "עשינו עסק."
אט-אט, היא שלחה את ידה קדימה. היא הרגישה את המגע החמים, המיובל, של כף ידו, הרגישה את האצבעות החזקות משתלבות באצבעותיה. רעד התפשט בתוכה. תוך בליעת אוויר היא הרימה את מבטה אל פניו הנאות, אל העיניים הכחולות המחשמלות הללו, וזה היה כמו להביט ישר אל תוך השמש.
"אני מקווה שזה לא יהיה לך כואב מדי," היא גמגמה, "להיות נשוי לי."
ידו התהדקה על כף ידה. "מאחר ואת תהיי רעייתי היחידה אי-פעם," הוא אמר לה חרש, "נראה לי שאני דווקא אהנה מזה מאוד."
"רעייתך היחידה אי-פעם?" מצחה נחרש קמטים. "זה נשמע טיפה פסימי מצדך. זאת אומרת – " היא ליקקה את שפתיה במבוכה " – אני בטוחה שיום אחד אתה תפגוש מישהי..."
קאזימיר פלט צחוק חרישי ונטול הומור.
"ג'וזי, נאיבית קטנה שלי – " הוא הביט בה בחיוך שלא ניכר כלל בעיניו " – את המענה לכל תפילותיי."
הנסיך קאזימיר זנדזוב לא היה זה שהחל את המריבה עם אחיו, עשר שנים לפני כן.
בתור ילד הוא העריץ את ולדימיר. הוא היה גאה מאוד באחיו הגדול, בהוריהם האוהבים. אבי-סבם היה אחרון הנסיכים הגדולים של רוסיה, עד שמת בעת שלחם לצד הצבא הלבן, בסיביר – אחרי ששלח את אשתו ואת בנו הקטן למצוא מקלט בטוח באלסקה. מאז במשך ארבעה דורות חיו בני זנדזוב בעוני באלסקה, באחוזתם המרוחקת מכל מקום ישוב. בעיניו של קאזימיר זאת היתה ארץ פלאות קפואה.
אבל אחיו הגדול שנא את הבידוד ואת חוסר הביטחון הכלכלי – לגדל בעצמם את הירקות שהם אוכלים, לשמר אותם לקראת החורף, לצוד ארנבות כדי שיהיה להם בשר. הוא שנא לחיות ללא חשמל ועם שירותים מחוץ לבית. בעוד שקאזימיר שיחק לו, ניהל קרבות של מקלות וחרבות והתנצח עם עצי האורן הגדולים, ולדימיר טמן את חוטמו בספרי כלכלה ומנהל עסקים, והמתין בקוצר רוח לביקור הדו-שנתי שלהם בפיירבנקס. "יום אחד עוד יהיו לי חיים טובים יותר," הוא נשבע וקילל בעת שגירד את הקרח שהצטבר בצדו הפנימי של חלון חדרם המשותף. "אני אקנה בגדים במקום לתפור אותם בעצמי. אני אנהג בפרארי. אני אטוס ברחבי תבל ואוכל במסעדות מפוארות."
קאזימיר, הצעיר ממנו בשנתיים, הקשיב לאחיו בנשימה עצורה. "באמת, ולודיה?" אבל למרות שהוא העריץ את אחיו הגדול, הוא לא היה מסוגל להבין את חוסר המנוח שלו. קאזימיר אהב את הבית שלהם. הוא אהב לצאת לציד עם אביהם ולהקשיב לו בעת שהקריא מהספרים הרוסיים שלו מול תנור העצים הבוער בלילות החורף הקרים. הוא אהב לחטוב עץ בשביל אמא שלהם, לחוש את החיספוס של ידית הגרזן בכפות ידיו, אהב את הסיפוק של מראה ערימת העצים ההולכת וגבוהה מול קיר ביקתת העץ של משפחתם. מבחינתו, היערות של אלסקה לא בודדו אותם. הם שחררו אותם.
בית. משפחה. נאמנות. אלו הדברים שהיו חשובים לקאזימיר.
מיד אחרי שאביהם מת במפתיע, ולדימיר התקבל לאוניברסיטה הטובה ביותר ללימודי המכרות, בסנט פטרסבורג, ברוסיה. אמם האלמנה בכתה מרוב אושר, כי זה היה חלומו של אביהם. אבל מאחר שהוא לא היה מסוגל לשלם את שכר הלימוד, הוא דחה את תחילת הלימודים והלך לעבוד במכרה בצפון כדי לחסוך קצת כסף.
שנתיים לאחר מכן, קאזימיר נרשם אף הוא לאותה האוניברסיטה, מסיבה אחת בלבד: הוא חשב שמישהו צריך לשמור על הגב של אחיו. הוא לא ציפה שיעלה בידו לחסוך כסף ולעזוב את אלסקה בשנים הקרובות, כך שהיה מופתע מאוד כששכר הלימוד בשביל שניהם נמצא להם לפתע.
רק לאחר מכן נודע לו שוולדימיר שיכנע את אמם למכור את הנכס האחרון בעל הערך שנותר למשפחתם, ענק משובץ יהלומים, בן מאות שנים, שהיה שייך בעבר לאם-סבתם.
הוא הרגיש נבגד, אבל השתדל לסלוח לאחיו. הוא שב ואמר לעצמו שוולדימיר עשה את זה רק לטובת המשפחה.
מיד אחרי סיום הלימודים, קאזימיר רצה לחזור לאלסקה כדי לדאוג לאמא שלהם אשר נפלה למשכב. אלא שוולדימיר שיכנע אותו שעליהם להקים עסק משל עצמם – חברת כרייה. "זאת הדרך היחידה לוודא שתמיד יהיה לנו די כסף כדי לטפל בה." אבל כשהבנקים לא הסכימו להלוות להם די כסף, הוא שיכנע את אמם למכור את אלפיים ושש מאות הדונם שהיו בחזקתה של משפחת זנדזוב במשך ארבעה דורות – מאז היום שבו הנסיכה זנייה פטרובנה זנדזובה הגיעה שבורת לב לגלות באלסקה עם תינוק בזרועותיה.
קאזימיר רתח מזעם. לראשונה בחייו הוא צעק על אחיו. איך ולדימיר העז לעשות דבר כזה מאחורי גבו, כשהוא ידע בפירוש שקאזימיר הבטיח בלהט לאביהם הגוסס שלעולם לא יוותר על אדמתם משום סיבה שהיא.
"אל תהיה אנוכי," אמר לו ולדימיר בצינה. "אתה חושב שאמא תהיה מסוגלת לעשות לבד את כל העבודה בחווה בלי עזרתנו?" וחלק מהכסף באמת שימש כדי לשכן את אמם בימיה האחרונים בהוספיס, בפיירבנקס. לבו של קאזימיר עדיין נחמץ בכל פעם שהוא נזכר בזה. עיניו הוצרו.
הסיבה האמיתית לכך שהם איבדו את ביתם היתה הצורך של ולדימיר להבטיח לעצמו את זכויות הכרייה המבטיחות ביותר. מה היה חשוב יותר: כבודו של האח הצעיר, הבית של אמם, או הצורך שלו לבסס את העסק שלהם בעזרת תזרים מזומנים יציב והציוד הטוב ביותר?
"אל תדאג," אמר לו אחיו בשלווה. "ברגע שנהייה עשירים, אתה תוכל לקנות את האדמות הללו בחזרה."
קאזימיר חישק את לסתו. הוא היה צריך לנתק את כל קשריו עם אחיו ממש ברגע ההוא. אבל במקום זאת, אחרי שאמם הלכה לעולמה, הוא הרגיש קשור יותר מתמיד אל אחיו – בן המשפחה האחרון שנותר לו. הם עמלו במשך שנה להקים את השותפות העסקית שלהם, כשהם עובדים שמונה עשרה שעות ביממה בתנאי מזג אוויר קשים מנשוא. קאזימיר היה משוכנע שלא יעבור זמן רב והם יתחילו לראות רווחים גדולים ויקנו בחזרה את נחלתם.
הוא רק לא ידע שבלק-ג'ק דלטון, האיש שרכש את האדמה, הכניס אותה לנאמנות בלתי ניתנת לפירוק לפני שתעבור לידי בתו. או שבתמורה לכל העבודה הקשה, הנאמנות והיחס ההוגן שלו, בתום אותה שנה קשה, ולדימיר יעיף אותו מהשותפות שלהם ויגזול ממנו את חלקו שהיה אמור להגיע לכדי חצי מיליארד דולר.
כעת, למרות שקאזימיר כבר הקים לעצמו מזמן חברת כרייה ששוויה למעלה ממיליארד דולר, גופו עדיין נדרך מרוב כעס בכל פעם שהוא נזכר איך האח שהוא כה העריץ, תקע לו סכין בגב. אפילו אחרי שקאזימיר יצליח לזכות בחזרה באדמה, הוא ידע שלעולם לא ירגיש שם באמת בבית. כי לעולם הוא לא ישוב להיות הילד האידיאליסט, הנאמן, האוהב והטיפש שהוא היה לפני שנים.
לא. קאזימיר לא היה זה שהתחיל את המלחמה הזאת עם אחיו.
אבל הוא יהיה זה שיסיים אותה.
"אני המענה לכל תפילותייך?" אמר קול נשי מתוק וקטן, שנשמע מלא פליאה. "איך?"
עיניו של קאזימיר התמקדו בג'וזי דלטון, שעתה ניצבה לפניו בספרייה של הפנטהאוז שלו בהונולולו.
עיניה החומות היו גדולות ובורקות, עטורות ריסים ארוכים ושחורים – אבל הוא ראה את צללי העייפות האפורים מתחת להן. עורה היה חלק וצח – אבל חיוור מדי, ומשהו היה מרוח על לחיה. פיה היה מלא, ורוד – אבל שפתה התחתונה היתה מבוקעת, כאילו במהלכם של היומיים האחרונים היא הרבתה מדי לנשוך אותה מדאגה. שערה החום הבהיר, שאותו הוא היה מסוגל לדמין לעצמו צונח על כתפיה שופע ובוהק, היה אסוף למחצה בקוקו רופף ופרוע.
ג'וזי דלטון לא היתה יפה – בכלל לא. אבל היא היתה מושכת בדרכה הייחודית, עם כל הנעורים והתמימות הזאת, ועם כל הקימורים המודגשים הללו. הוא מיהר לקטוע את קו המחשבה הזה. לא היתה לו שום כוונה להמשיך להתקדם בו.
הוא כחכח בגרונו. "כבר מזמן אני רוצה בחזרה את האדמה שלנו." קולו נשמע חרישי ומחוספס, אפילו לאוזניו שלו. "אני אדאג לכל הסידורים של החתונה שלנו, תיכף ומיד."
"איזה מין סידורים?" היא נשכה את שפתה בחרדה, ועיניה החומות היו מלאות פליאה. "אתה לא מתכוון ל – לירח דבש?"
הוא נעץ בה מבט נוקב. היא הסמיקה. לחייה הוורודות נראו כה מקסימות. מי עוד מסמיק בימינו? "לא. אני לא מתכוון לירח הדבש."
"טוב מאוד." לחייה בערו באדום כהה, ולשונה ליקקה את שפתיה. "זאת אומרת, אני שמחה. אני יודעת שהנישואים האלה הם רק פיקטיביים," היא הזדרזה לומר, בהרימה קדימה את ידה. ""וזאת הסיבה היחידה לכך שאני מסכימה ל..."
קולה גווע. בהביטו מטה, הוא תפס אותה מתבוננת בשפתיו.
היא כל כך לא זהירה, כל כך תמימה, הוא חשב לעצמו בפליאה. רכה, יפה, בתולית. קל כל כך יהיה לפתות אותה.
למרבה המזל, היא לא הטיפוס שלו. המאהבת הטיפוסית שלו היתה אישה אלגנטית ומתוחכמת, כזאת שמבלה שעות במכוני יופי וכושר, כאילו שזוהי עבודה שהיא עושה במשרה מלאה. ורוניקה בפריס. פארה בקהיר. אוקסנה במוסקבה. נשים אקזוטיות שיודעות איך לפתות גבר, שדואגות ששפתיהן תהינה אדומות תמיד ועיניהן משוחות בכחל, שמקבלות את פניו תמיד בפתח בלבוש תחתון וסקסי, שמחזיקות במקפיא שלהן תמיד וודקה מסוג החביב עליו. הן הזדרזו תמיד לקחת אותו למיטתן, לא הרבו במילים, ואפילו כשכן דיברו, לא אמרו לעולם את מה שבאמת חשבו. קל כל כך היה לבלות איתן במיטה.
וחשוב עוד יותר: קל מאוד היה גם לעזוב אותן.
ג'וזי דלטון, מאידך, טרחה לבטא כל מחשבה שחלפה לה בראש – ואם היא כבר שוכחת להגיד משהו במילים, פניה מסגירות הכול ממילא. היא לא משתמשת באיפור, וברור לגמרי שהשיער שלה מהווה לה בעיקר טרחה, לא נכס. בחולצת הטריקו ובמכנסיים הרחבים הללו, נקל לראות שאין לה שום עניין באופנה, או אפילו בניסיון להציג את גופה בצורה הטובה ביותר.
אבל קאזימיר שמח על כך שהיא לא מנסה למשוך אותו. מפני שלו לא היתה שום כוונה לפתות אותה. זה היה יכול רק לסבך דברים שלא צריכים בכלל להיות מסובכים. וזה היה פוגע בבחורה צעירה וטובת לב, שבה הוא לא רוצה לפגוע – לפחות לא יותר מכפי שיהיה חייב.
לא. הוא נהג בג'וזי דלטון בכפפות של משי.
"אז על איזה... סידורים אחרים אתה מדבר?" היא שאלה בהיסוס. היא הרימה את סנטרה, ועיניה נצצו פתאום. "עוגת חתונה, אולי?"
הפעם הוא כבר באמת פרץ בצחוק. "את רוצה עוגה?"
"אני מתה על עוגות חתונה עם קרם ורדים של מרציפן," היא אמרה בקול מלא כמיהה.
"כל מת שתבקשי, גבירתי," הוא אמר בנימה רצינית.
פניה שחו והיא נדה בראשה תוך אנחה כבדה. "אבל מוטב שאוותר על זה."
הוא גילגל עיניים. "אל תגידי לי שאת בדיאטה."
"אני נראית לך כמו אחת שמשגיחה על המשקל שלי?" היא התפרצה, ואז הסמיקה מבושה. "מצטערת, אני טיפה זועפת. בטיסה נגמרו להם מגשי האוכל לפני שהם הגיעו למושב שלי, כך שלא אכלתי כבר שתים-עשרה שעות. הייתי קונה לעצמי משהו בשדה התעופה, אבל נשארו לי רק שלושה דולרים, וחשבתי שמוטב לי לשמור אותם."
קולה גווע. קאזימיר כבר הסתובב וניגש אל שולחן העבודה שלו. הוא לחץ על כפתור האינטרקום.
"אדוני?"
"שלח למעלה מגש ארוחת בוקר."
"שניים, הוד מעלתו?"
"רק אחד. אבל שיהיה עמוס, וכמה שיותר מהר." הוא הציץ אחורה לעבר ג'וזי. "משהו מסוים שאת רוצה לאכול, מיס דלטון?"
היא השיבה לו מבט משתאה, בפה פעור.
הוא פנה בחזרה אל האינטרקום. "רק שלח למעלה מה שיש."
"כמובן, אדוני."
קאזימיר נטל את ידה המתמסרת, הוביל אותה אל הספה הכחולה והרכה, והתיישב לצדה. היא בהתה בו כמו מהופנטת, כאילו שהוא עשה משהו באמת מדהים כשהזמין ארוחת בוקר ברגע שאמרה לו שהיא רעבה.
"את אמרת," הוא עודד אותה להמשיך.
"אני?"
"עוגת חתונה: למה את לא רוצה אותה."
"נכון." היא תלשה בעצבנות את ידה מאחיזתו, מתחה את כתפיה לאחור ואמרה בקול יציב. "זהו רק הסדר עסקי, כך שאין שום טעם בעוגה. או בשמלת כלה. אני חושבת שיהיה הכי טוב בשביל שנינו – " היא לכסנה אליו מבט, בלי לפגוש ממש את מבטו, " – אם נדאג להשאיר את הנישואים שלנו על בסיס ענייני בלבד."
"כרצונך." הוא הרים גבה. "את הכלה, את הבוס."
היא בלעה בעצבנות וסובבה את ראשה להביט בו. "באמת, אני הבוס?"
הוא חייך. "אני יודע מספיק על חתונות כדי לדעת שככה זה עובד."
"הו." פניה של ג'וזי היו בצבע של חלב ושושנים בעת שנשכה את שפתה התחתונה המלאה והוורודה. "אתה מאוד, אה – " היא נעצרה ונראתה כמחפשת את המילים לפני שאמרה, " – נחמד אלי."
חיוכו של קאזימיר התעקל. "את מוכנה להפסיק כבר להגיד את זה?"
"אבל זה נכון."
"אני מתנהג בצורה לגמרי עניינית. בדיוק כמו שאמרת. יחס טוב הוא חלק מהעסק."
"אה." היא חשבה על מה שהוא אמר, ואז הנהנה באיטיות. "אז אם ככה..."
"אני שמח שאת מסכימה." היא תהתה אם היא תמשיך לחשוב שהוא נחמד גם כשתיוודע לה האמת על מה שהוא מתכוון לעשות איתה. או למה בדיוק היא המענה לתפילותיו.
רק לפני שעה הוא שוחח בטלפון מהמשרד שלו כאן בדירה בלי להקשיב כמעט לסמנכ"ל הרכש שלו, שדיבר עוד ועוד על מה שהם יכולים לעשות כדי לחבל בניסיון ההשתלטות של ולדימיר על ארקטיק אויל. הוא היה עסוק מדי במחשבות על האופן שבו כל ניסיונותיו האחרונים לבייש את אחיו התפוצצו לו בפנים.
קאזימיר תיעב, מאז ומתמיד, את ברי דלטון, הנוכלת, שהוא ראה כאשמה המקורית בקרע שבין האחים זנדזוב לפני עשר שנים. במשך כל הזמן הזה הוא עקב אחריה מרחוק, רק חיכה שהיא תשוב לסורה, מה שהיא לא עשתה, או שתרשה לג'וזי להתחתן איתו כדי שהוא יקבל בחזרה את האדמה. היא לא הסכימה, ומבחינתה ארור הוא על כך שבכלל הציע את זה.
קאזימיר החליט לבסוף לנסות גישה אחרת. לפנות ישר אל ג'וזי.
עד שהם נפגשו במסעדה הצמחונית ההיא, יומיים קודם, כל מה שהוא ידע על ג'וזי היה מה שנכתב בתיק שהגיש לו החוקר הפרטי, עם תמונה מטושטשת אחת. לפני חצי שנה, האיש ערך לה מבחן כששמט לפניה ארנק מלא מזומנים בחנות מכולת בסיאטל. ג'וזי רצה לאורך שני רחובות אחרי מכוניתו של האיש עד שתפסה אותו ברמזור אדום, רק כדי להשיב לו, מתנשפת, את הארנק, בלי לפתוח אותו כלל. "הבחורה ישרה כל כך שהיא לגמרי מטורפת," נהם החוקר הפרטי.
אז לבסוף גמלה בלבו של קאזימיר החלטה. הואיל והוא ידע שאחיו מתאושש מתאונה שעבר לאחרונה במירוץ מכוניות באי אווהו, ומנצל את הזמן למשחק פוקר פרטי, אחת לשבוע, בהאלה קאנאני – הוא שיחד את גרג הדסון, מנהל אתר הנופש, להעסיק את האחיות דלטון בתור חדרניות, וקיווה שוולדימיר ייתקל בברי דלטון, מה שיגרום לסצנה משפילה, אם כי זה היה לשעשוע בלבד. מטרתו האמיתית של קאזימיר, בבואו לכאן, היתה לנסות לדון על השבת האדמה ועל הנישואים הנחוצים לשם כך, ישירות עם ג'וזי דלטון.
הוא לא היה צריך להיות מופתע מכך שהיא הטיחה את הסודה שלה ישירות בפניו ונמלטה מהמסעדה. או מכך שלפי דיווח שהוא קיבל מגרג הדסון, לא רק שלא היו חילופי צעקות רמים בין ולדימיר וברי, הם גם נפלו אחד לזרועותיו של השני באותו משחק פוקר. ברי הרוויחה בחזרה את כל הסכום שאחותה הפסידה, ואז מיהרה לקבל את הצעתו של ולדימיר להימור ביניהם על קלף יחידי – כשהוא התחייב לתת לה מיליון דולר אם יפסיד, והיא התחייבה להעניק לו את עצמה.
לחדש את הקשר לזוג שהיה מאורס בעבר, אחרי פרידה של עשר שנים, לא היתה מעולם כוונתו של קאזימיר. במשך שלושים ושש השעות האחרונות הוא ממש חרק בשיניו מרוב זעם. הוא בילה את הערב הקודם בריקודים במועדון, כשנשים מתחילות איתו בלי הכרה, עד שאפילו זה התחיל כבר לעצבן אותו והוא חזר הביתה – לבדו.
ואז, כמו בדרך נס, העירו אותו משנתו עם הבשורה שג'וזי דלטון נמצאת פה, והיא רוצה להתחתן איתו בכל זאת.
ועכשיו, הנה היא. היא שלו. והיא שינתה את עולמו – לעד.
הוא היה יכול לנשק אותה ממש.
"אני אשמח מאוד לדאוג לך לעוגה," הוא אמר בלהט, "ולשמלת כלה של מיטב המעצבים, וטבעת יהלום של עשרה קראט." הוא הרים את ידה אל שפתיו ונישק אותה, ואז הביט ישר אל תוך עיניה. "רק תגידי לי מה את רוצה, וזה שלך."
לחייה קיבלו גוון ורוד יותר כהה. הוא חש איך ידה רועדת בכף ידו לפני שהיא משכה וחילצה אותה. "רק תשיב את אחותי הביתה. שלמה ובטוחה, הרחק מלפיתתו של אחיך."
"אני נותן לך את מילתי. זה יקרה בקרוב." הוא קם על רגליו. "אני צריך להתקשר אל עורך הדין שלי. ובינתיים, נצלי את הזמן כדי לנוח קצת." הוא החווה אל שפע הספרים על מדפי הספרייה. "את יכולה לקרוא אם את רוצה. ארוחת הבוקר שלך תגיע בכל רגע." הוא קד לה קידה קטנה. "סלחי לי בבקשה."
"קאזימיר?"
הוא קפא. האם הצליחה ג'וזי לנחש איכשהו את כוונותיו? האם ייתכן כי עיניה הגדולות ורבות ההבעה הצליחו לראות ישר אל תוך נפשו המעוותת וחסרת הלב? כשאגרופיו מהודקים משני צדדיו וכל גופו מתוח, קאזימיר פנה בחזרה להתייצב מולה.
עיניה של ג'וזי היו בוהקות, הבעתה עולצת כשגופה שעון על כריות הספה הרכה. מבטו שוטט בניגוד לרצונו לאורך הקימורים שלה, שדיה המלאים מתחת לחולצת הטריקו, באור הבוקר הרך.
"תודה על כך שתציל את אחותי," היא לחשה בנשימה עמוקה. "וגם אותי."
תחושה לא נעימה מילאה אותו, אבל הוא גירש אותה מנפשו המשוריינת. הוא השיב לה בהנהון נוקשה. "שנינו נצא נשכרים מההסדר הזה. שנינו," הוא שב ואמר בלא שום הבעה, תוך שהוא מוחץ את נקיפות המצפון שלו כמו שמוחצים עשב שזה עתה נבט.
"אבל אני לא אשכח את זה לעולם," היא אמרה חרש בהביטה בו בהכרת תודה שגבלה בהערצה. עיניה החומות זהרו והיא היתה הרבה יותר יפה מכפי שהוא שם לב לפני כן. "לא מעניין אותי מה אומרים האנשים. אתה אדם טוב לב."
לסתו התהדקה. בלי להוסיף מילה, הוא הפנה לה את גבו והלך. ברגע שהגיע למשרדו הביתי, הוא התקשר אל פרקליטו הראשי כדי לארגן את חוזה טרום-הנישואים ולדון איתו בדרכים לפרק את הנאמנות של ג'וזי כמה שיותר מהר כדי לשחרר את האדמה שלו. השיחה התארכה יותר מכפי שהוא ציפה, ובשובו לספרייה, כעבור שעה בערך, קאזימיר מצא את ג'וזי מכורבלת על הספה, שקועה בשינה עמוקה, בלי שנגעה בכלל בארוחת הבוקר שהתקררה על המגש שלידה.
קאזימיר השקיף עליה. היא נראתה כה צעירה. האם הוא היה אי-פעם כה צעיר? היא לא יכולה להיות בת יותר מעשרים ושתים, אחת-עשרה שנים צעירה ממנו, והרבה יותר נאיבית מכפי שהוא היה בגילה. בניגוד לרצונו, הוא חש בתשוקה המציפה אותו לשמור עליה מכל רע ולטפל בה.
בלסת חשוקה גמלה בלבו ההחלטה. זה בדיוק מה שהוא יעשה. למשך כל הזמן שבו היא תהיה האסירה שלו – כלומר רעייתו.
הוא שלח את ידו כדי להעיר אותה, ואז עצר. הוא הביט מטה אל הכתמים האפורים שמתחת לעיניה. לא. שתמשיך לישון. החתונה שלהם יכולה לחכות כמה שעות. מגיע לה מקום לנוח. נמל מבטחים. וזה בדיוק מה שהוא יעניק לה...
בזהירות רבה, הוא הרים אותה בזרועותיו, ערסל אותה מול חזהו ונשא אותה במעלה המדרגות, אל חדר האירוח. בלי להדליק שום אור, הוא הניח אותה בעדינות על המזרן, ליד כריות המשי הכחולות. הוא פסע לאחור והתבונן בה בחדר האפוף צללים.
הוא שמע את קולה המתוק ומלא הכמיהה, אני מתה על עוגות חתונה עם קרםוורדים של מרציפן.
קאזימיר אמר לה את האמת. היא תהיה אשתו היחידה. לא היה לו שום עניין בנישואים אמיתיים. הוא לא נתן באיש מספיק אמון כדי שיעניק למישהו את האפשרות לתקוע לו סכין בגב. זה עמד להיות הכי קרוב שהוא יגיע לבוא באמת בברית הנישואים עם מישהי. ג'וזי דלטון תהיה הדבר הכי קרוב שיהיה לו אי-פעם לרעיה, למשפחה.
הוא לקח נשימה עמוקה. היא תהיה רעיה פנטסטית לכל גבר שיינשא לה. היא אישה בסגנון של פעם, מסוג שכמוהו כבר הפסיקו לייצר. מהדוחות של החוקר הפרטי שלו, הוא ידע שג'וזי הגונה במידה מגוחכת ממש ובעלת לב טוב ללא מתום. וזאת על-פי חוקר פרטי שעקב אחריה בסיאטל, לפני חצי שנה, מה שהיה אמור להפוך אותו לבלתי נראה. אבל לא ככה זה עבד עם ג'וזי. "היא ניגשה ישר אלי ושאלה אם הכול אצלי בסדר," דיווח האיש בתדהמה. "אם אני זקוק למשהו. ואז היא התעקשה לתת לי את שקית הנייר עם ארוחת הצהרים שלה." הוא חייך. "כריך חמאת בוטנים וריבה!"
איזו מין בחורה עושה דבר כזה? למי יש לב כל כך טהור ורך?
לא כמו ולדימיר וברי, לא כמו קאזימיר עצמו, ג'וזי ראויה להגנה. היא תמימה לגמרי. היא לא עשתה שום דבר שיזכה אותה במנת הנקמה שהוא מתכנן לשני האחרים.
ובכל זאת, גם היא עומדת להיפגע.
הוא חש עוד עווית מתחת לסרעפת שלו.
אשמה, הוא הבין בתדהמה. הוא לא הרגיש את הרגש הזה כבר הרבה מאוד זמן. הוא לא יניח לזה לבלום אותו. אבל הוא יהיה עדין איתה ככל שרק יצליח להיות.
הוא פנה מדמותה הנמה של ג'וזי, ושב וירד אל משרדו שבקומת הכניסה לפנטהאוז. הוא התקשר אל מזכירתו הראשית, וכעבור עשר דקות התקשרה אליו מתכננת החתונות המבוקשת ביותר של הונולולו. אחרי השיחה, הוא הטיל את הטלפון על השולחן.
בהסתובבו בכיסאו, הוא השקיף מבעד לחלון הצופה אל בריכת השחיה של הפנטהאוז. קרני שמש ריצדו על גבי המים הכחולים, ובהמשך, הוא ראה את העיר, ובמרחק את האוקינוס הנמס אל תוך השמים הכחולים.
במשך עשר שנים הוא התיש את ולדימיר, נלחם בעסקיו של אחיו מלחמת חורמה בעזרת החברה שלו עצמו, מושך אליו את תשומת לבו של אחיו באופן היחידי שהוא מכיר – כשהוא גורם לו לשלם בעקיצות קטנות; מוות כתוצאה מאלף חתכים.
אבל לגרום לברי דלטון לבגוד בולדימיר, זה יהיה החתך העמוק ביותר. החתך הקטלני.
קאזימיר התרומם על רגליו, נעמד מול החלון והשקיף לעבר האוקינוס כשידיו שלובות מאחורי גבו, בלי לראות דבר. הוא ייתן לעורכי הדין שלו כמה שבועות כדי להעביר את השליטה באדמה מידיה של ג'וזי בחזרה אליו, ואז, כששני הנאהבים הללו כבר יהיו כרוכים לגמרי זה סביב זה, קאזימיר יסחט את ברי ויגרום לה לגנוב את החברה של אחיו מחזקתו.
הוא הצר את עיניו. ברי תמחץ את לבו של ולדימיר תחת סוליית נעליה, ואחיו יבין סוף-סוף מה זה כשמישהו משנה לך כליל את החיים בניגוד לרצונך – אחרי שברי תבגוד בו.
לא תהיה לה שום ברירה. לקאזימיר יש את כל התחמושת הנחוצה לו כדי לאלץ את ברי דלטון לעשות בדיוק כרצונו. חיוך צונן הבליח על שפתיו.
יש לו את אחותה.
