החלמה מלודית

1

 

בהתקף רוגז, הנרי טרוורן – המכונה האל בפי חבריו – גלגל את עצמו לאורך המסדרון המחופה פרקט לכיוון הדלת המעוצבת וזמזם אל השוער.

 

"אם עוד מישהי תופיע לריאיון היום, תגיד לה שחטפתי מלריה, טוב? נמאס לי לדבר עם נשים חנפניות שמשוכנעות שהן יכולות להעלים בקסמים את הבעיות שלי כמו הפיה הטובה של סינדרלה, וגם עייפתי מאלו שמביטות בי כאילו אני איזו מתנת חג מוקדמת נחשקת!"

 

"אבל, מר טרוורן, המועמדת הבאה שלך כבר כאן... אתה באמת חושב שיש לך מלריה? אם זה נכון, אתה לא אמור להיות בבית-חולים?"

 

השוער בבניין של האל – לונדוני צעיר ומעשי בשם צ'רלי – נשמע מודאג באופן מובן. האל נאנח בתסכול כשהעביר את אצבעותיו ברעמת שערו השחור כפחם שהיה זקוק נואשות לתספורת וכבש קללה.

 

"ברור שאין לי מלריה. חזרתי עכשיו מאספן שבקולורדו, לא מיערות האמזונס!" הוא השתתק פתאום בהפתעה. "מה זאת אומרת, המועמדת הבאה שלי כבר כאן?"

 

הוא פתח בקוצר רוח את פיסת הנייר המקומטת שנחה בחיקו ונכנע לקללה עסיסית כשראה שהיתה מועמדת אחת נוספת שהסוכנות קבעה לו פגישה עמה. אישה בשם קיט בלסינגטון. ישמור עליו האל מעוד נקבה אחת צבועה שרוצה נואשות להיות ה"מטפלת" שלו ומן הסתם להרוויח בונוס קטן נחמד כשתמכור את הסיפור על החוויה שלה לעיתונים אחרי שהוא יחזור לעמוד על הרגליים.

 

"האישה הגיעה מוקדם ומחכה להיפגש איתך, מר טרוורן."

 

"טוב, אתה יכול להגיד למיס בלסד, או איך שלא קוראים לה, שאני עייף מכדי להיפגש עם עוד מישהי היום. תגיד לה שהיא יכולה לחזור מחר."

 

"אני מעדיפה להיפגש איתך עכשיו, מר טרוורן. אחרי הכול, זה מה שנקבע. חוץ מזה, לא נוח לי לחזור מחר."

 

האל הופתע מהקול הנשי האסרטיבי שנשמע באוזנו. "מה זאת אומרת, זה לא נוח?" נהם. "את מחפשת עבודה או לא?" מצב רוחו הגרוע ממילא הידרדר עוד יותר. האישה כנראה לא התייחסה אליו ברצינות כשהוא אמר שהוא עייף מדי.

 

"לא הייתי נרשמת לסוכנות אם לא הייתי מעוניינת בעבודה, מר טרוורן. ודרך אגב, השם שלי הוא בלסינגטון – לא בלסד."

 

"מה הסיבה שאת לא יכולה לחזור מחר?" תוך כדי סינון השאלה, עורפו של האל עקצץ מסלידה מיידית כלפי האישה הזאת שהוא אפילו עוד לא פגש פנים אל פנים.

 

"אם אתה מוכרח לדעת, יש לי ריאיון נוסף באדינבורו. אני לא יכולה להיפגש איתך מחר אם אני נוסעת לסקוטלנד. זו הסיבה שאני רוצה לקיים את הפגישה שלי איתך היום."

 

הוא נאלם רגע דום לשמע הווידוי הכן. הוא לא היה מרוצה כל-כך לשמוע שהיא קבעה לעצמה ריאיון נוסף עוד לפני שהואילה בטובה להיפגש איתו. איזה מן משחק היא חשבה שהיא משחקת? הסוכנות בוודאי אמרה לה מי הוא... שבנסיבות הקיימות הוא חייב לקבל עדיפות?

 

"בשביל מה לעזאזל את רוצה לנסוע לסקוטלנד?" התפרץ, מבלי שיהיה לו אכפת אם הוא נשמע גס רוח או לא הגיוני.

 

אחרי שתיקה קצרה היא ענתה בקול רגוע, "אני נוסעת לכל מקום שאליו העבודה לוקחת אותי, מר טרוורן. אנחנו לא עובדים רק באנגליה. הסוכנות שולחת אותנו גם לכל רחבי אירופה. עכשיו, אתה מוכן להיפגש איתי היום או לא?"

 

האל, שהרגיש תוקפני במיוחד, משום שרגלו הנתונה בגבס כאבה ללא נשוא וגם עקצצה, ענה, "אני אקדיש לך עשר דקות, מיס בלסינגטון. עשר דקות אמורות להספיק לי כדי לקבוע אם את מתאימה לתפקיד או לא, ואם לא יהיה באמת עדיף שפשוט תקיימי את הריאיון שלך באדינבורו. כדאי שתעלי."

 

"תודה. אני מעריכה את זה. אבל רק כדי להרגיע אותך, מר טרוורן, גם אני מגיעה להחלטה במהירות אם אני רוצה לעבוד אצל מישהו או לא. אז, כן... אני בטוחה שלא ייקח לאף אחד מאיתנו יותר מזה כדי להגיע להחלטה."

 

האל הבין שהיא מתנצחת איתו, וזה גרם לו להרגיש כאילו היא זו שתפסה פיקוד על המצב, לא הוא. זה בהחלט לא בישר טובות לגבי הריאיון שלה.

 

ארורה תהיה התאונה שלו! היה קשה להאמין שהוא נכנע לדחף המטורף והסכים לקיים תחרות מטופשת על מדרונות הסקי עם שותפו העסקי לשעבר סיימון. אילולא גאוותו דחפה אותו לבלוע את הפיתיון, הוא לא היה נמצא במצב הבלתי נסבל הנוכחי – מתאושש מניתוח ארוך שנועד לתקן ירך שנפגעה קשות ולא מסוגל לעשות את כל הדברים שהוא התייחס אליהם כדבר מובן מאליו ללא צידוק.

 

אלמלא היה שרוי בכאבים כה עזים כשהפרמדיקים הרימו אותו על האלונקה, הוא היה בודק אם הדאגה שסיימון הביע בקולניות כזו באוזני הקהל שנאסף במקום היתה אמיתית. האל הטיל בכך ספק רב. הוא יכול היה לדמיין את האיש, שתמיד היה היריב שלו, מתאר את הסצנה באוזני עמיתים וחברים משותפים ואומר, איך נפלו גיבורים...

 

דבר אחד היה בטוח. האל לא היה צפוי להתאושש מהחרפה של התקרית המכאיבה בזמן הקרוב.

 

מתוסכל וכואב, הוא לחץ על לוח המקשים כדי לפתוח את הדלת והסיג מעט את כיסא הגלגלים שעה שחיכה שמיס בלסינגטון הישירה להכעיס תיכנס ותרואיין. למען האמת, הוא היה מוכן ומזומן לסלוד ממנה ממבט ראשון.

 

כשהוא הציץ לראשונה על השיער האדמוני המרהיב שגלש על כתפיה הדקות כשעברה בפתח, הוא לא היה מופתע. אומרים שהג'ינג'יות תוקפניות ועקשניות. והג'ינג'ית הספציפית הזאת בהחלט נראתה כמו נציגת כיתה בבית-ספר ציבורי. הוא כבר ידע שהיא אסרטיבית – אישה שידעה מה היא רוצה ולא פחדה לציין זאת – ושמלת הצמר הירוקה העניינית והז'קט המשובץ הכמעט צבאי בסגנונו שהיא לבשה רמזו שהיא בחרה בגדים מתוך צורך מעשי יותר מאשר מתוך רצון כלשהו להביע עמדה אופנתית. הבגדים אולי אפילו נקנו בחנות יד-שנייה. עם זאת, הגרבונים הוורודים העזים שהיא שילבה עם נעלי העקב הפשוטות, החומות והנוחות רמזו על צד מרדני מסקרן שעמד בסתירה לאשליה של "האילוצים מחייבים" ובהחלט הפתיעו את האל.

 

הוא הרים את ראשו ולרגע נדהם לגלות שמבטו נמשך אל זוג העיניים הכחולות היפות ביותר שראה מימיו. עוד לפני שהיא פתחה את פיה כדי לדבר, הוא כבר סיכם שהאישה היא חידה מרתקת שבנסיבות אחרות הוא אולי, רק אולי, היה מתפתה לנסות לפתור. אך כשהיא פתחה את פיה, כל דחף לגלות בה עניין רב מהדרוש נעלם במחי יד.

 

"אני מבינה למה נשמעת כל-כך רגזני." היא קימטה את מצחה כשהניחה תיק כתף קטיפתי סגול על הרצפה ופסעה לעברו בנחישות, כמו אחות מחלקה יעילה שנחושה בדעתה למדוד את חומו. "אם לא אכפת לך שאני אומרת, נראה שאתה די סובל. המצח שלך מכוסה זיעה ואני רואה שכואב לך. בסוכנות אמרו לי ששברת את הירך ושזה היה שבר מסובך. אתה זקוק למשכך כאבים? אם תגיד לי איפה הכדורים, אני אגש להביא לך אותם, אם אתה רוצה."

 

"לקחתי כמה – לפני כמה דקות."

 

למשך מספר שניות מטמטמות הריח הפרחוני המושך של המרואיינת האימתנית שלו שילח את האל לגינה אביבית יפהפייה אחרי גשם קל, וזה היקשה עליו לחשוב בהיגיון. העובדה שהיא עמדה כה קרוב אליו עד שהוא יכול היה לשלוח יד ולגעת באחד מסלילי השיער האדמוניים הבוערים שגלשו על כתפיה, לא שיפרה את המצב, והדחף הבלתי ראוי המזעזע גרם ללבו לרעום בחזהו כמו עדר של סוסים דוהרים.

 

האל הופתע מהתגובה המפתיעה שלו והשתעל מעט כדי לנקות את גרונו. "לוקח לכדורים זמן להשפיע. אז, לא, אני לא צריך שתביאי לי עוד. הדבר האחרון שאני צריך זה להרגיש מעולף. אני חושב שאנחנו צריכים פשוט לגשת לריאיון."

 

"כמובן." עור האלבסטר של הג'ינג'ית הסמיק מעט, אבל היא מיהרה להתגבר על כל מבוכה שאולי הרגישה והישירה אליו מבט בוחן כששאלה, "במקום להישאר בכיסא הגלגלים הזה, אתה לא מעדיף לנהל את הריאיון שלנו כשאתה שוכב על הספה, שעון על כריות? אני בטוחה שזה יהיה הרבה יותר נוח. אני יכולה לעזור לך, אם אתה רוצה."

 

"מיס בלסינג?"

 

"בלסינגטון."

 

הוא היה צריך לדעת שהתיקון בלתי נמנע, והאל נשך את שפתו כדי לא להגיב במשהו שעליו הוא עלול להתחרט.

 

"אני רוצה להבהיר דבר אחד. אני לא מחפש לשכור כפילה של פלורנס נייטינגייל. יש לי גישה מסביב לשעון לצוות רפואי מקצועי ביותר אם אני רוצה. מה שאני צריך – כלומר, האדם שאני מבקש להעסיק – הוא מישהו שיכול להיות בן-לוויה זמני ולעזור עם כל הדברים הפרקטיים בזמן שאני מתאושש. זו הסיבה שאני צריך עזרה ביתית. אני צריך מישהו שלא רק יסיע אותי לכל מקום שאני צריך, יארגן משלוח של מצרכי מזון, יכין לי פה ושם כוס תה או קפה ויכין לי ארוחה או חטיף בשעת הצורך, אלא גם מישהו שמסוגל לנהל שיחה אינטליגנטית, שמגלה עניין במוזיקה ובסרטים – שניים מהדברים שהכי מעניינים אותי. אני רוצה שהאדם הזה יעמוד לרשותי עשרים וארבע שעות ביממה למקרה שאני לא אצליח לישון ואחפש קצת חברה."

 

האישה שלפניו השמיעה אנחה קטנטנה, אבל האל סבר שזה לא מפני שהקריטריונים לתפקיד שהוא תיאר הבהילו אותה. למעשה, היא סקרה אותו בעניין ישיר בעת שדיבר.

 

"זה פחות או יותר מה שאמרו לי בסוכנות שאתה צריך, מר טרוורן, ואני רוצה שתדע שאין לי שום בעיה עם משהו מהדברים האלה."

 

"כבר עבדת אצל לקוחות עם דרישות דומות?"

 

"כן. לאחרונה עבדתי אצל שחקנית שהתאוששה משפעת קשה במיוחד שהשאירה אותה חלשה ביותר. אני התבקשתי לעשות בשבילה הרבה מהדברים שציינת, עד שהיא הצליחה לחזור להסתדר לבד."

 

החוויה לא היתה חיובית במיוחד עבור קיט, משום שהאישה המדוברת היתה מפונקת ונרגנת. היא טרטרה אותה בששת השבועות הארוכים שבהם היא עבדה אצלה, מנצלת כל הזדמנות כדי לספר לה שהיא מקור להערצה ולקנאה בעיני שחקניות אחרות בעולם התיאטרון בגלל יופייה וכישורי המשחק שלה – כשהטון שלה מרמז שקיט צריכה להרגיש מיוחסת מכך שהיא שכרה אותה.

 

אך קיט לא התרעמה על האישה, כי ניכר היה שהאישה לא היתה מסוגלת להבין כמה המשיכה שלה התעמעמה בגלל היוהרה וההתנשאות שלה. במשך כל התקופה שקיט ליוותה אותה, אפילו אדם אחד לא התקשר כדי לבדוק מה שלומה. קיט מצאה את עצמה בסוף מרחמת מאוד על האישה.

 

"ומכיוון שאני צריך שתהיי זמינה מסביב לשעון, את מבינה שמדובר בתפקיד שכולל מגורים במקום?"

 

קולו המצודד של האל קטע את חלומה בהקיץ.

 

"רוב העבודות מטעם הסוכנות הן כאלו. אל תדאג – כל הדרישות שלך הוסברו לי בפרוטרוט, מר טרוורן. יש עוד משהו שאתה רוצה לשאול אותי?"

 

"כן. בת כמה את?"

 

"אני בת עשרים ושש."

 

"ואין לך בן-זוג שעלול להסתייג מהמגורים שלך כאן? במיוחד כשהאדם שעבורו תעבדי הוא גבר?" אם האל קיווה לזעזע אותה עם הנימה הלעגנית במקצת שלו, הוא נכשל. המרואיינת הישירה שלו לא הביעה שום רמז לכך שהשאלה הביכה אותה. תחת זאת, היא נותרה שקולה.

 

"אני פנויה, כך שאין מישהו בחיי שיכול להביע הסתייגות. חוץ מזה, לא הייתי מסכימה להיות במערכת יחסים עם מישהו שמכתיב לי מה לעשות, או שהיה מפריע לו אם אני לנה מחוץ לבית אם זה חלק מהעבודה שלי... מה שבהחלט מתאר את המצב."

 

הווידוי הגלוי עורר את סקרנותו של האל עוד יותר. הוא מצא את עצמו תוהה מה הסיפור שלה. אחותו סם, שתמיד אהבה לנסות לרדת לחקרו של ההרכב הנפשי של אנשים, ללא ספק היתה מסיקה שהגישה הישירה והגלויה של האישה נבעה מכך שהיא סבלה מהצקות – או בילדותה או אפילו בעבר הקרוב. משום כך היא קרוב לוודאי החליטה לא להניח לאף אחד להבהיל אותה יותר. הוא כמעט יכול היה לשמוע את סם אומרת את הדברים. בעבודתה של סם כפסיכולוגית, היא ראתה המון לקוחות עם סיפורים דומים. אלא שלא היה קשה לנחש שמיס קיט בלסינגטון לא היתה פראיירית... לדעת האל, רק טיפש היה סובר אחרת.

 

המחשבה לא הטרידה אותו כהוא-זה. הוא היה מעדיף להעסיק מישהי מוכשרת ודעתנית מאשר מישהי ביישנית ונחבאת אל הכלים שמפחדת מהצל של עצמה. הוא הופתע לקלוט שבתוך כמה דקות קצרות הוא הוקסם באופן בלתי מוסבר מהאישה. עם זאת, הוא הזכיר לעצמו שלא כדאי לו לגלות עניין בעובדת אפשרית... גם אם היא זמנית. בכל אופן, ההיקסמות הזאת לא העידה על משיכה מינית, הבטיח לעצמו בחומרה. היא אולי היתה יפה, אבל היא לא היתה פצצה כזאת עד שהוא יתקשה לעמוד בפניה אם יעסיק אותה.

 

כאילו רצתה להזכיר לו מה הסיבה שהם מנהלים בכלל את הדיון הזה, רגלו התחילה לפעום רצח, וגל זיעה נוסף כיסה את מצחו. כדאי או לא כדאי להעסיק אותה למספר ימים כדי לבדוק אם היא מתאימה? אלוהים יודע שאף אחת מהמועמדות האחרות שהוא פגש לא התאימה. לעזאזל, הוא היה זקוק למישהי מוכשרת ומהימנה שתעזור לו בהקדם האפשרי, אחרת הוא יטפס על הקירות! מצבו כבר התחיל לגרום לו להרגיש כבול באופן בלתי נסבל, ובשביל גבר שהיה רגיל להיות פעיל כל-כך – חי את החיים ב"מהירות מסוכנת", כפי שאחותו ציינה תכופות בדאגה – החוויה גבלה בעינוי...

 

הוא נעץ באדמונית מבט בוחן ארוך ואמר, "תבואי אחרי אל הסלון ונוכל לדבר על זה עוד קצת." קולו של האל הדהד בסמכותיות טבעית שבאה לו בקלות. האם העוזרת הפוטנציאלית שלו תוכל להתמודד עם גבר שהיה תכופות תוקפני וקפדני מבלי להתנצל על כך?

 

"אתה מתכוון שאתה רוצה להמשיך בריאיון?"

 

"תראי, אני לא מזמין אותך לסלון שלי כדי לשמוע את דעתך על העיצוב, מיס בלסינגטון." שעה שהוא השמיע את התגובה המשעשעת, האל קלט שזו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה רמז כלשהו לספק בעיניה הכחולות הבורקות של האישה – כאילו היא חששה לרגע שהישירות שלה אולי גרמה לה לאבד את מקום העבודה. כשהוא הסתובב כדי לנווט את כיסא הגלגלים לאורך המסדרון לכיוון הסלון, הוא אחסן את המידע הזה במוחו למקרה שיצטרך פעם לנצל אותו. במקצוע שלו, הוא למד שכדאי לו לדעת מה הם היתרונות שלו במערכות יחסים – מקצועיות ואחרות. והוא גם לא היסס לנצל אותם...

 

קיט, שהלכה אחרי כיסא הגלגלים, ניצלה את הזמן כדי להוסיף לבחון את האיש שכונה "הנרי בר-המזל" בעסקי המוזיקה. לפי מקורות יודעי דבר, מסתבר שהיתה לו יכולת מעוררת קנאה לגלות כישרונות רווחיים בפוטנציה ולתמוך בהם כלכלית, כך שהם הרחיבו את הכישרון עוד יותר. תוך כדי כך הוא ללא ספק הפך להיות עשיר ומצליח אפילו יותר, כשהאמנים שבהם תמך הגיעו למכירות שיא של התקליטים שלהם והפכו ל"דבר הגדול הבא" בתעשיית הפופ.

 

אף שלא היה לה שום רצון לחוות את חייהם של העשירים בעולם הרדוד והחומרני הזה – עולם שלדעתה יכול היה להניב רק אכזבה ואומללות כשכוכבו של אמן החל לדעוך והוא כבר לא היה "הלהיט העכשווי" – קיט לא יכלה להכחיש שתכופות סיקרן אותה לדעת מה עלה בגורלם של אותם כוכבים מניצים שלא הצליחו בגדול.

 

ויותר מזה, היא הסתקרנה מאוד לדעת מה המניע שעמד מאחורי החלטתו של הנרי טרוורן להפוך לאמרגן במקצוע שבו אנשים מוכנים לדרוך על אחרים כדי להצליח. כמי שעבדה זמנית אצל לקוחות סלבריטאים רבים, היא ערכה מחקר וגילתה ש"הנרי בר-המזל" הגיע ממעמד בעלי הקרקעות וגדל עם כל יתרון חומרי אפשרי. האם כסף והצלחה היו הדברים היחידים שהניעו אותו משום שהוא כבר נולד עם כפית של זהב בפה? האיש בוודאי היה מורכב מכפי שהעידה הפרסונה הציבורית שלו, לא?

 

לא זו בלבד שהוא נהנה מכל יתרון חומרי בילדותו, אלא שהוא גם התברך במבנה גוף יוצא דופן וביופי מצודד. כשמבטה של קיט התמקם על כתפיו הרחבות והאתלטיות בסוודר קשמיר בצבע קרם ועל השיער הכהה הסמיך שהסתלסל במרדנות מה מעל קו הצווארון, היא לא יכלה שלא לחשוב שאם הוא יציע לה את העבודה, ואם היא תסכים לקבל אותה, ייתכן שהפעם היא באמת תיקח על עצמה יותר מדי. היא אולי יצרה במתכוון אצל הנרי טרוורן את הרושם שלא ממש אכפת לה אם הוא ייתן לה את העבודה או לא, כי היא כבר קבעה ריאיון נוסף באדינבורו, אבל האמת היא שכן היה לה אכפת – כי הסוכנות שילמה שכר גבוה ביותר עבור העבודה הזאת, וחוץ מזה שעבודה כזאת תיראה טוב בקורות החיים שלה, היא ממש תעזור לשפר את חסכונותיה – חסכונות שהיא היתה להוטה להגדיל כדי שתוכל סוף-סוף לקנות לעצמה את מקום המפלט הקטן שהיא רוצה.

 

"קיט זה קיצור של מה?"

 

השאלה נזרקה לעברה כשהם הגיעו לסלון. קיט לא ענתה מיד, אלא הביטה סביב כדי להתאפס. הדבר הראשון שצד את עינה היה ציור השמן הנועז של גבר שמטפס על מה שנראה כמו קרחון. משהו בזווית הראש, כולל צבע השיער ורוחב הכתפיים, גרם לקיט להבין שמטפס ההרים הנועז היה הנרי. היא היתה כה מהופנטת עד שהתקשתה להסב את מבטה.

 

"זה אתה, נכון?" אמרה.

 

ארשת פניו חשוקת השפתיים אמרה לה שהשאלה בלבלה אותו.

 

"כן."

 

הוא התעלם מההזדמנות להרחיב בהסברים – שלא כמו רוב הגברים, שהיו ידועים לשמצה בהתרברבויותיהם על מבצעי התעוזה שלהם – הוא שמר על שתיקה עיקשת, כך שהיא החזירה את תשומת לבה אל הסלון. היא שיערה שהטעם שלו ייטה לכיוון עכשווי, והיא צדקה. הריהוט המונוכרומטי האיכותי ששלט במקום היה אופנתי ביותר, עם קווים נקיים חלקים, והוא סודר כמעט כמו תצוגה של פסלים מובחרים בתערוכה. אף שקרוב לוודאי עלה הון לרהט אותו, זה לא היה הסלון המזמין ביותר שקיט ראתה מימיה... עם זאת, שלוש ספות העור השחורות המודרניות שתפסו את קדמת הבמה היו מעוטרות בכריות משי ססגוניות בסגנון מרוקאי שגרמו לה לחשוב שהוא בוודאי נכנע לדחף סורר להחדיר קצת חמימות למקום.

 

"קיט זה קיצור של קטרין, וקטרין כותבים בט'." היא קטעה את חלומה בהקיץ וחזרה אל שאלתו בנוגע לשמה.

 

תשובתה היתה התשובה שהיא בדרך כלל סיפקה כשנשאלה על שמה. אמה היתה קפדנית ביותר לגבי האיות... זו היתה ההחלטה היחידה בחייה שנראה שהיא החליטה בקלות. זה היה מצב נדיר ביותר. בכל הנוגע להחלטות שנוגעות לבתה או לעצמה, אליזבת בלסינגטון הגיבה למשימה כמו כדור ביליארד משתולל – ההחלטיות היו אקראיות ובלתי מבוססות. איך הן יכלו שלא להיות, כשהן נבעו לרוב מרגש במקום להתבסס על היגיון ושכל ישר? זו היתה הסיבה שקיט מצאה את עצמה תופסת פיקוד מגיל צעיר ביותר. שעה שחברותיה שיחקו בבובות או במשחקים, קיט לרוב ישבה במטבח של אמה וניסתה לעזור לה למצוא איזה פתרון מעשי לדילמה הדרמתית האחרונה שלה – או אם לא כך, אז מנחמת אותה משום שאיזה גבר לא מתאים שבו התאהבה איכזב אותה שוב.

 

הבחירה של אליזבת בלסינגטון בגברים היתה אסון, ודפוס ההרס-העצמי החל עם אביה של קיט. ראלף קוטונווד היה צועני אמיתי שזנח את אליזבת באנוכיות כשהיא נכנסה להריון. כפי שאמרה אמה בצער, "הוא לא היה מסוגל להיכבל לחיי נישואים מסורתיים כשהפיתוי של המרחבים הפתוחים תמיד יקרוץ לו."

 

אף שלקיט חסרה השפעה גברית יציבה בחייה, היא החליטה זה מכבר שאביה הנודד קרוב לוודאי עשה לה ולאמה טובה כשלא נשאר בסביבה. הורה לא מעשי אחד שהראש שלו בעננים היווה התמודדות מספקת...

 

"למה שלא תשבי?"

 

הנרי הסיע את כיסא הגלגלים שלו אל מרכז החדר ונופף בידו במעורפל לכיוון הספות.

 

"בסדר." קיט התיישבה, הניחה את ידיה בחיקה וחיכתה בסבלנות שהוא ימשיך. פתאום התחוור לה משהו. היא חשבה שעיניו היו ירוקות, אבל בקרן השמש הזהובה שחדרה דרך החלונות היא ראתה שהן היו בגוון זהוב-ירקרק כמו זיקית ותחומות בריסים שחורים ארוכים, בורקים ומעוררי קנאה. היא היתה צריכה להיות עשויה מאבן כדי לא להתפעל ממחזה מצודד שכזה...

 

"אז תגידי לי, קטרין ב-ט', מה דחף אותך לעבוד בעבודה מסוג כזה?"

 

"החלטתי לעשות את זה כי אני אוהבת לעזור לאנשים."

 

"ואיזה כישורים יש לך?"

 

השאלה לא הבהילה אותה, אף שהיא הצטערה תכופות שלא היתה לה הזדמנות לרכוש מקצוע. אך היות שאמה סבלה תכופות מבעיות כספיות משום שלא היה לה מושג איך להתנהל עם כסף, לקיט לא היתה ברירה אלא להתחיל לעבוד בגיל שש-עשרה, כדי שתוכל לתרום להכנסה של משק הבית ולעזור לשלם את השכירות.

 

"אתה מתכוון לכישורים מקצועיים?"

 

הוא הנהן.

 

קיט הצמידה רגע את שפתיה ומיהרה להתעשת. "עברתי קורסי הכשרה אינטנסיביים למדי בעזרה ראשונה והוצאתי תעודה של מטפלת. אבל על מה שחסר לי בכישורים מקצועיים אני מפצה בהרבה ניסיון אישי בטיפול באנשים. אם תדבר עם ברברה – מנהלת הסוכנות – היא תאמת את דברי. אני עובדת איתה בחמש השנים האחרונות והרקורד שלי מופתי. הסטנדרטים של הסוכנות גבוהים מאוד, והיא לא היתה ממשיכה להעסיק אותי אם לא הייתי עוזרת לה לעמוד בהם."

 

לבה דפק מעט כשסיימה לדבר, משום שהבעתו של הנרי היתה בהתחלה מודאגת ואחר-כך משועשעת משהו. האם הוא חשב שהיא משוגעת אם היא חושבת שהוא ישקול ברצינות להעסיק מישהי עם הכשרה מינימלית? קיט קיוותה שהוא לפחות ייתן לה הזדמנות להוכיח את כשירותה. באופן בלתי מוסבר, המחשבה על נסיעה לסקוטלנד מחר איבדה מקסמה.

 

"יש לך מזל שאני נוהג לקחת סיכונים. אחרים אולי יקראו לזה פזיז, אבל למרבה המזל לא ממש אכפת לי מה אחרים חושבים. או-קיי, מיס בלסינגטון, מתי את יכולה להתחיל?"

 

הוא ייתן לה צ'אנס? קיט, שהרגישה התרוממות רוח בסתר לבה אבל הקפידה לא להסגיר זאת, התאמצה לשמור על קור רוחה הרגיל. "אתה אומר שאתה רוצה להציע לי את העבודה, מר טרוורן?"

 

הוא העביר מיד את אצבעותיו בשערו הכהה הסורר והזדעף. "זו לא הסיבה שאת כאן... בגלל שאת רוצה לעבוד אצלי?"

 

"כן. אבל–"

 

"קודם כל, אל תקראי לי מר טרוורן. זה רשמי מדי. את יכולה לקרוא לי האל. אני בטוח שאת יכולה לנחש שזו לא הצעה שאני מציע לרבים, אבל כדי להקל על התקשורת בינינו, אני מציע לך את זה, קיט. ו... כן, אני מציע לך את העבודה ואני רוצה שתתחילי מחר. אחותי הבטיחה לי שהסוכנות שדרכה את עובדת ידועה כמי שמעסיקה אנשים אמינים ומוכשרים – אנשים שיודעים איך לשמור על דיסקרטיות ולכבד חשאיות. זה חשוב במיוחד לאנשי עסקים שחשופים לעיני הציבור כמוני, כמו שאת בוודאי יודעת. ודרך אגב, אני צריך שתחתמי על סעיף סודיות בחוזה. אני משער שזה בסדר מבחינתך?"

 

"כמובן."

 

האל נשם לרווחה והנהן. "אז את יכולה להגיע מחר, מיד אחרי ארוחת הבוקר. אני בדרך כלל משתדל לאכול צנים ולשתות קפה בסביבות שמונה, תלוי בלילה שעבר עלי. יש עוד דבר אחד... יש לי תור בבית-החולים בעשר. את תצטרכי להסיע אותי." הוא השתתק בהבעה מהורהרת וכיווץ את עיני הזיקית שלו. "אני מניח שתרצי לקבל על עצמך את העבודה?"

 

"כן... כן, אני רוצה." קיט נעמדה ופסעה לעברו, חיוכה אולי קצת יותר זהיר מהרגיל. הנרי טרוורן היה גבר מושך במיוחד, והיא לא היתה כנה אלמלא היתה מודה בסתר לבה שזה הדאיג אותה. זה מעולם לא קרה בעבר, אבל תכופות היא חששה שאם תתאהב בגבר שאצלו היא עובדת, זה יהרוס את כל החלומות והתוכניות שלה. ונוספה לכך העובדה שהיא עדיין לא ידעה איזה מין מעסיק הוא יהיה. היא חשדה, על בסיס התנהגותו הבוטה, שלא יהיה לה קל להוכיח לו שהוא בחר באדם המתאים לתפקיד.

 

"תודה... תודה רבה לך. אני מבטיחה שלא אאכזב אותך."

 

"אני מקווה מאוד שלא. המחשבה שאני אצטרך לראיין עוד מועמדות אפשריות ממלאת אותי באימה אחרי התהלוכה של מועמדות רציניות מדי שראיתי היום." שפתיו של האל התעצבו בחיוך אירוני. "חוץ ממך, כמובן. אם את רצינית בכלל לגבי העבודה הזאת, את מיטיבה להסתיר את זה. תרצי לראות עכשיו את החדר שלך?"

 

"כן."

 

"אז תלכי אחרי. בעקבות התאונה שלי, אני מודה לאל שבחרתי בדירה שאין בה מדרגות. לשם הנוחות, החדר שהקציתי לך צמוד לחדר שלי." האל השתתק כשידיו נחות בקלילות על גלגלי הכיסא שלו כשמחשבה עלתה בראשו. "אני לא אתן לך מפתח כי הדלתות המסתובבות למטה אף פעם לא סגורות, וצ'רלי בדרך כלל נמצא בדלפק הקבלה אם יש בעיה. חוץ מזה, אם את בחוץ, זה אומר שאני בבית, וכל מה שאת צריכה לעשות זה לבקש מצ'רלי לזמזם לי כדי שאדע שחזרת. בסדר?"

 

"אבל מה אם תירדם ולא תשמע את הצלצול?"

 

"כל עוד לא חטפתי מכה בראש מפורץ נקמני במיוחד, את לא צריכה לדאוג לגבי זה. אני לא נרדם בקלות, לפחות לא במשך היום. אבל, רק כדי להרגיע אותך, צ'רלי מחזיק במפתח מיותר למקרי חירום."

 

"טוב לדעת."

 

"אז בואי ניגש לראות את החדר שלך, טוב?"