"מר קלי?"

 

דילן הרים את מבטו משולחן הכתיבה של משרדו הפינתי בקומה השלוש-עשרה של קלי טאואר, וראה את אריק, העוזר האישי שלו, ממש רועד בפתח המשרד. "מה העניין?"

 

קולו של אריק רטט כשהוא ניסה לומר, "אני... זאת אומרת, יש... אני לא יודע איך בדיוק ל..."

 

בסננו נשימה שורקת דרך מרווח קטן מאוד בין שפתיו, דילן הדף אחורה את כיסאו והשעין את סנטרו על אצבעות שלובות. "קח נשימה עמוקה. דמיין מקום שטוב לך להיות בו. ספור עד עשר. עשה מה שאתה צריך לעשות, רק הבא בחשבון שאני אדם עסוק מאוד – וחשוב מאוד – ותגיע כבר לעניין."

 

אריק עשה כמצוות המעסיק שלו ונשם מהר כל כך שדילן חשש שהוא יסבול מנשימת יתר. אך הוא הצליח להגיד, "אני חייב לגשת למחשב שלך לרגע."

 

"לך על זה." דילן הרחיק את הכיסא עוד יותר, כדי לאפשר לבחור גישה.

 

אריק החליק למרווח שהתפנה, אצבעותיו ריחפו על המקלדת במהירות של מי שנולד כשמחשב נייד מחובר למותניו. "חבר שלי עובד באתר חדשות אונליין, והוא שלח לי הודעה שיש משהו שאני חייב לראות. הכתובת הזאת אמורה להעביר אותנו ישר לשם."

 

עווית חלפה בלחיו של דילן. "ברצינות, ילד, אם באת לכאן לחוץ כל כך כיוון שבאיזה בלוג יש תמונות שלי מאכיל בספגטי בולונז איזו קופצת-למים אולימפית שפגשתי בשבוע שעבר בלוקסמבורג..."

 

מילותיו הבאות קפאו על לשונו, והוא החליק את כיסאו בחזרה אל השולחן, במהירות כזאת שאריק נאלץ לקפוץ הצדה.

 

המסך לא הציג בעצם שום תמונות או סרט וידיאו שלו, ושום ספורטאית אולימפית חטובה, וגם לא ספגטי בולונז.

 

דילן לא הספיק להתבייש אפילו ביהירות שהפגין כשחשב שבו מדובר, והתמונות החדות שעל המסך השיבו בבת-אחת לראש מעייניו את תכלית חייו – העסק המשפחתי שאותו הוא ניהל מדי יום ביומו.

 

הרחבה הגדולה והמרוצפת, שבחזית קלי טאואר, היתה ריקה תמיד מהמוני העוברים והשבים של רחוב ג'ורג' ברובע העסקים של בריסביין. בפינתה הצפונית ניצב הפסל הכסוף והמזוגזג כמו מדרגות, בגובה של שבעה מטרים, שנועד לסמל את צמיחת ההון שהבטיחה חברת קלי להשקעות.

 

הפסל ניצב לו שם גאה, לבדו בדרך כלל, למעט כמה יונים אמיצות שנצמדו למשטחים המשופעים שלו. אבל היום התמקמו עליו צוותי צילום ועיתונאים עם ציוד הקלטה ומיקרופונים שנושאים שמות של תחנות רדיו וטלוויזיה. ונוכחותם שם משכה לרחבה עוברי אורח וסקרנים במספר גדול עשרות מונים.

 

ומה הפלא.

 

על פי מה שהוא הצליח לראות מבעד לכאב הראש הפתאומי אשר ירד עליו, מבעד להתרגשות שבקולו של הכתב המדווח ולהתנשפויות של אריק שעמד בפתח המשרד, איזו מפגינה מטורפת כבלה את עצמה באזיקים אל פסל המתכת.

 

לדילן לא היה דבר נגד אזיקים לכשעצמם. היה להם מקום מסויים בחייו של רווק בן ימינו. רק לא באמצע יום עבודה עמוס, לא בחזית הבניין שלו, ולא כשבתפקידו כראש מחלקת יחסי הציבור של החברה הוא זה שאמור לדאוג שהעובדה שהמטורפת הזאת בחרה להיכבל דווקא אל הפסל הזה תיראה הרבה פחות מעניינת מכפי שהיא.

 

הקהל נחצה לפתע, והמצלמה של חברו של אריק נכנסה אל תוך הרווח שנוצר כדי לתת לדילן הצצה מקרוב אל מי שהרסה את אחר הצהרים שלו.

 

היא היתה בהירת עור, בעלת עיניים כהות ושיער כהה וגלי, שנראה מעניין עוד יותר בזכות העובדה שהיה עליה לנער אותו בלי הרף כי הרוח הנושבת העיפה את מלוא אורכו אל תוך הפנים שלה. חולצתה הפרחונית שנצמדה אל גופה בכל המקומות הנכונים, סיפרה סיפורים על כל מיני קימורים ושקעים שהיו עלולים להסיח את דעתו של גבר בעל כוח רצון חלש יותר. שלא לדבר על המכנסים הלבנים באורך אמצע השוק, שלתוכם, נראה היה, כאילו נוצק ישבנה – שהיה ראוי בהחלט למבט שני – או על זוג נעלי העקב הכי ורודות והכי מטורפות שניתן לדמיין...

 

וכמובן, האזיקים.

 

"מה נעשה?" שאל אריק בלחישה מלאת אימה.

 

דילן קפץ ממקומו; היה לו כזה רגע עם הבחורה הזאת, שהוא שכח לגמרי את נוכחותו של אריק שם.

 

כף ידו ריחפה מעל לעכבר, מוכנה לסגור את דף האינטרנט הזה, כשמשב פתאומי של רוח הסיט את שערה של האישה מעל פניה, והיא הישירה מבט אל תוך מצלמתו של החבר של אריק.

 

ידו של דילן קפאה במקומה והוא נותר בוהה בזוג עיניים חומות. עינים של במבי, לכל הרוחות. עיניים חומות, גדולות ויפהפיות, עם ריסים ארוכים ועדינים, שגרמו להן להיראות פגועות. רגישות. מלאות חרטה.

 

קרביו התכווצו. שיניו נלחצו בנקישה. גל של חום עלה בגופו ומילא אותו אדרנלין. כל אינסטינקט גברי שלו קרא אליו, כשהתעורר בו דחף עז לגונן עליה, והלם בו מבפנים. הוא הרגיש איך הוא קם מהכיסא שלו, איך פרקי ידיו מתיישרים, כאילו הוא עומד לחנוק את מי שהכניס את הכאב ההוא לתוך העיניים הללו.

 

ואז היא ליקקה את שפתיה, שפתים ורודות, מהזן הסקסי ביותר, ומיצמצה בעיניה החומות והגדולות. בעת שמבטה נע שמאלה, היא השפילה את ראשה קמעה וחייכה חיוך מפלרטט לעבר האיש שמאחורי המצלמה.

 

הטראנס התנפץ כמו זכוכית, ואוזניו של דילן הצטלצלו.

 

הוא הבליע קללה חרישית, השתלט שוב על ידו שמעל לעכבר וסגר את דף האינטרנט הארור. הוא נתן לעצמו בעיטה מנטלית הגונה בישבן, כי בדרך כלל האינסטינקטים המגוננים וההיגיון שלו בריאים הרבה יותר.

 

היה עליו להיות חכם יותר. הרבה יותר חכם.

 

האנשים היחידים שעליהם הוא נוהג לגונן נושאים את השם של משפחת קלי. דם מדמו. מעבר לזה דאגתו לא מגיעה.

 

המשפחה שלו חייבת להישאר מאוחדת. קרובה ומאוחדת. כי לא משנה עד כמה כנים נראים האנשים כשהם מבקשים את קרבת המשפחה, החיסרון של היותך עשיר יותר מקורח וידוע יותר מראש הממשלה הוא שלעולם יחשבו עליך קודם בתור בן משפחת קלי, ורק לאחר מכן יראו את כל השאר.

 

את הלקח הזה הוא למד יפה מאוד עוד כשהיה צעיר. לא משנה כמה מקסימה היתה אישה, מאיזה רקע טוב היא באה, כמה כנה היא נראתה – בסופו של דבר, כמו כולן, גם היא רצתה ממנו משהו – את הכסף שלו, את הקשרים ואפילו את שמו.

 

כיום הוא כבר ניאות להשתעשע עם אלו שהיו מעוניינות בחום גופו וזה הכול. בלי להיכנס להן להיסטוריה, ובלי הבטחות של נצח-נצחים. זה עבד יפה מאוד לאורך זמן די רב.

 

העובדה שאף אחת מבעלות הגופים החמימים הללו לא הצליחה לעורר אצלו שום רגש מגונן כמו שעשתה חומת העיניים הזאת, היתה דבר שלא היה לו זמן או חשק לברר לעצמו.

 

בהרגישו כועס מאוד, הוא נחפז לקום מכיסאו ויצא מהחדר עוד לפני שאריק קלט שהוא זז ממקומו.

 

"אדוני!" קרא אחריו אריק.

 

דילן נופף בידו מעבר לכתפו והתעלם, פחות או יותר, ממטר ברכות השלום, מהקידות ומההתחנפויות שהורעפו עליו בעת שרץ במסדרון לעבר המעליות.

 

אריק התנשם והתנשף בפנים סמוקות, וידיו רעדו כשהצליח להדביק אותו. "תגיד לי מה אני יכול לעשות!"

 

"אל תלך לשום מקום," אמר לו דילן בעת שהדלתות נסגרו לאט כל כך שהוא רשם לפניו לדבר עם אחיו, קמרון – שבהיותו מהנדס, ודאי יידע איפה ניתן יהיה למצוא דלתות שנסגרות מהר יותר. "ותודיע לאמא שלך שתאחר לשוב היום הביתה. יש לי הרגשה שזה הולך להיות יום ארוך."

 

 

 

פרקי כף היד של וויני הכאיבו לה.

 

זה מה שקורה כשלא בודקים מראש זוג אזיקים חדשים, מטומטמת שכמותך.

 

בהיותה מקצוענית ורצינית, היא התאמצה בכל כוחה לא לחשוף את חוסר הנוחות שלה. היא נעצה את ציפורניה בכריות כפות ידיה בתקווה שזה יסיח את דעתה מהשפשוף והגירוד של פרקי ידיה. והיא חייכה אל שלל הצלמים והעיתונאים, שלאיש מהם לא היה מושג כי הם עומדים להפוך לחבריה הטובים ביותר בעיר הזאת.

 

"מה כבר עשתה לך חק"ל?" קרא לעברה קול מקצה הקהל.

 

היא הביטה אל תוך עדשת המצלמה הקרובה ביותר, ירקה מפיה בהחבא קווצת שיער שהרוח הדביקה לשפתון שלה, ואמרה, "הם לא השיבו על אף אחת משיחות הטלפון שלי. אופייני, אתם לא חושבים?"

 

היא גילגלה עיניים, וכמה מהנשים שבקהל מלמלו בהבעת הערכה.

 

היא דאגה להישיר מבט לעיני כל אחד מהנוכחים מולה, ואז אמרה, "בשבוע האחרון נפגשתי עם בכירים בממשלה וברשויות המקומיות כדי לדבר איתם על מה שבכוחנו לעשות ביחד כדי לצמצם את ההשפעה המזיקה שיש לכל אחד ואחד בעיר הזאת על הסביבה. עובדי השירות הציבורי הללו, אנשים טובים אחד-אחד, עם משפחות בבית והכנסה של מעמד הביניים, היו מלאי התלהבות, מרץ ורעיונות טובים. אבל חברת קלי להשקעות, הגוף העסקי הגדול ביותר בעיר, חברה עם מאות עובדים ועם שפע של הון לשרוף, שבה ומסרבת לשבת ולדון איתי – בחורה שרק הגיעה העירה ומעוניינת לרכוש לעצמה חברים ולדבר איתם על איזה כוס קפה."

 

מלמולים רבים יותר, וקולניים יותר.

 

"מה צריכה חברה לעשות כדי לזכות לשבת לכוס קפה עם בחורה כמוך?" קרא קול מקצה הקהל.

 

וויני נשכה את שפתה כדי שלא לפרוץ בצחוק, מאחר שהשאלה הגיעה מפי מי שנשתלה שם במכוון כדי לשאול אותה – האנה, חברתה הטובה, שעבדה איתה בקואליציה למען טביעת הרגל הנקייה – שהסתירה כרגע את פניה מאחורי כוס טייק-אווי של קפה והסתכלה על כתבת רדיו שעמדה לידה, כאילו היא זאת ששאלה את השאלה.

 

וויני חיכתה עד שהקהל נרגע קצת. היא נשענה קדימה, או לפחות רחוק ככל שרק היתה יכולה כשידיה קשורות מאחורי גבה. "חבר'ה, היום אני אצטרך שכולכם תפעילו את הדמיון שלכם. תעלו בזיכרונכם את הדימויים החזקים של פעילי איכות הסביבה של שנות השמונים, שכבלו את עצמם לבולדוזרים כדי לעצור את עקירת היערות בעלי החשיבות האקולוגית הרבה. תריצו את התמונה קדימה, אל המאה העשרים ואחת, ותאגידי ענק מהסוג של חברת קלי להשקעות – "

 

עדיף להשתמש בשם המלא שלהם, לא בראשי התיבות שהם בחרו לעצמם.

 

"הם הנבלים החדשים. גופים רבי עוצמה ובעלי משאבים עצומים והשפעה, שבוחרים להפנות את הלחי השנייה בשעה שאתם ואני תורמים את חלקנו. אנחנו מקצרים את המקלחות שלנו כדי לחסוך במים, אנחנו ממחזרים נייר, אנחנו מנתקים את מכשירי החשמל כשהם לא בשימוש, נכון?"

 

חיוכים מכל הכיוונים. שפע של הִנהונים. אם מישהו היה מניף אגרוף אל האוויר, היא לא היתה מופתעת. גל הסולידריות אפף אותה. לבה הדהד בחזהּ ביתר שאת, עורה רטט. הכאב בפרקי ידיה נשכח כמעט כליל.

 

"אתם יודעים?" היא אמרה בהשפילה את קולה כך שכולם נאלצו להתקרב אליה. "הפסל הזה מואר עשרים וארבע שעות ביממה. כן. אפילו עכשיו, באמצע יום שמש אביבית בוהקת, מכוונים אליו שלושים זרקורים נפרדים שנועדו לוודא שהוא יבהיק תמיד ככל שרק ניתן. שלושים!"

 

בזה אחר זה הופנו המבטים אל מבנה המתכת הגדול אשר זהר מאחורי גבה. היא יכלה להריח דם באוויר. זה כבר היה ניצחון בפני עצמו, בהתחשב בגוליית הזה אשר מולו היא יצאה לקרב.

 

הבוסים שלה ערכו את המחקר שלהם כמו שצריך. הם בחנו חנויות אופנתיות, תחנות טלוויזיה ורשתות קפה ארציות כדי להחליט את מי לנסות לגייס. אבל כל החוטים הובילו בחזרה אל אותו היעד. משפחת קלי.

 

זאת המשפחה המפורסמת, המכובדת והמרתקת ביותר בעיר. השפעתם היתה חסרת מתחרים, וערכה לא יסולא בפז. אם יעלה בידה לגייס אותם כתאגיד הראשון שיחליט לשתף פעולה עם ההתארגנות המחודשת של הקואליציה למען טביעת הרגל הנקייה, החשיפה תהיה מדהימה ממש, ובריסביין כולה תיפול לחיקה כמו חפיסת קלפים.

 

"אני רק אזרחית שאכפת לה," היא המשיכה, "בדיוק כמו כולכם, בדיוק כמו החברים שלי – התאגדות ארגוני איכות הסביבה שידועה בשם הקואליציה למען טביעת הרגל הנקייה. בעוד שחברת קלי להשקעות, על מאות הלקוחות התאגידיים שהיא מייצגת, היא הבולדוזר הגדול ביותר שאתם ראיתם מעודכם."

 

האנה צעקה מאחור, "נכון," בקול גדול, וכל הקהל נסחף אחריה בצעקות שהדהדו ברחבה כולה.

 

וויני התאמצה לבלוע את חיוך הניצחון שביקש לרחף על שפתיה. אלוהים, היא אהבה את העבודה שלה. ברגעים הללו, שבהם עולה בידה לגרום לאנשים לחשוב על מקומם במכלול הגדול של החיים, היא הרגישה כאילו ממש יש בכוחה לשנות את העולם.

 

תחושת ההנאה היתה טעימה יותר משוקולד. היא היתה עמוקה יותר מפינה-קולדה על בטן ריקה. לעזאזל, היא היתה טובה יותר מסקס. ותודה לאל על זה. השעות הבלתי הגיוניות בכלל שהיא הקדישה לעבודתה, גרמו לכך שהיא לא יכלה לזכור מתי בפעם האחרונה היא זכתה לזה, ואיך זה בכלל הרגיש.

 

גל של רעש מאחוריה ניתק אותה, תודה לאל, מהמשך המחשבות על התנזרותה הלא מתוכננת. גם היא הסתובבה, ובאופן טבעי הרחיקה עד כדי כך שכתפיה נמתחו בכאב.

 

הכאב גרם לה להיאנק בשאיפת אוויר חדה, והיא קיוותה שקילוח הזעה הדקיק, שהחל לעשות את דרכו במורד צווארה ומשם אל בין שדיה, לא ייקלט על ידי המצלמות.

 

לא היתה לה שום סיבה לחשוש. כל המצלמות הופנו כבר שמאלה, ואחריהן גם המיקרופונים, וכולם כוונו לעבר קלי טאואר המתנשא מאחוריה.

 

ואז היא ראתה למה הקהל שלה העז לנטוש אותה.

 

אזיקיה הנועזים והצגתה בפני עולם המדיה של בריסביין בתור הנערה המורדת החדשה שלו היו בסך הכל משחק מקדים. כל מלאך צריך שיהיה לו איזה שד, שבו יהיה עליו להיאבק, כדי שאיזו הצגה שהיא תהיה ראויה לדיווח מקיף. והיא בהחלט עמדה לפגוש את השד שלה.

 

רטטי אנרגיה קטנים התפשטו על פני עורה בדמיינה לעצמה מי זה עשוי להיות. איש ביטחון כבד גוף, בלי שום סמכות שהיא, ועוד פחות מזה בלי כל מושג בקשר לאיזה משהו? איזה מלכך פינכה סמוק פנים שנשלח כדי לנסות לגרש אותה משם?

 

"קלי!" קרא אחד מכתבי הרדיו.

 

"אח שלי, לכאן-לכאן!" החרה אחריו כתב נוסף.

 

קלי? האם ייתכן שאחד מבני האלים הואיל לרדת מהאולימפוס שלו? היא ניסתה למצוא את פניה של האנה בקהל כדי לחלוק עמה את ההתרגשות. ידיה של האנה היו מונחות על כתפיו של איזה בחור כשהיא מתאמצת לראות מי מבני קלי זה עשוי להיות.

 

בנסותה לראות כמו כולם, בלי להיפצע בצורה בלתי הפיכה, וויני עברה במוחה על שלל בני משפחת קלי שעליהם קראה בימים האחרונים כשערכה מחקר על כל אושיות החברה והכלכלה של בריסביין.

 

זה לא יהיה קווין קלי, המנכ"ל, בלי שום ספק. האיש הקפיד תמיד לשמור מרחק מההמון, ולאחרונה הפך למתבודד, ממש כמו אלביס פרסלי בערוב ימיו. היא די שמחה על כך. יכולתו לקטול במבט אחד, אפילו יריב בעל עצבי פלדה, היתה מהמפורסמות.

 

ברנדן קלי? הוא היה השני בחשיבותו, היורש המיועד של כס השלטון של חק"ל, אבל מאוד בלתי ידידותי לתקשורת, לפי כל מה שהיא שמעה. היא היתה אוכלת את הנעלים שלה אם זה היה אחד משני אלה. הנעלים שהיו הדבר היחידי שהיא הביאה עמה מוורונה. אז אולי בעצם היא היתה אוכלת כרוב ניצנים ולא את הנעלים. היא שנאה כרוב ניצנים כל כך שזה נראה כמו פשרה הולמת.

 

 ואם זה לא קווין ולא ברנדן, ומאחר שגם האח הצעיר, קמרון, המהנדס, או מג, האחות הצעירה ביותר, אינם עובדים בחק"ל, אז זה חייב להיות זה שאת תמונתו היא הוציאה מהקלסר והדביקה בצד הפנימי של דלת המשרד – כשנעץ אדום תקוע במרכז מצחו. האיש שאותו היא קיוותה להשיג, אחרי שבועות של משא ומתן מתיש, בהם היא תתקשר ותנדנד ותהפוך למטרד של ממש. האיש שהיא קיוותה כי יהיה מסוגל להגשים את החלום של הקואליציה למען טביעת הרגל הנקייה.

 

דילן קלי. סגן המנהל לענייני מדיה וקשרי ציבור. הבא בתור אחרי ברנדן בשרשרת היורשים. הפנים הציבוריות של חק"ל, שמסוגל להקסים כל אישה, אפילו אם יש לה תכנית טלוויזיה משלה. האיש שמופיע תדיר בתמונות, כשהוא מתרועע עם הנשים היפות ביותר בעיר – בנשפים נוצצים, באירועי ספורט ובכל מה שביניהם, ובדרך כלל מצליח לרתק את כל העיר הזאת, הרעבה לרכילות.

 

וויני חשבה שבטח לא מזיק לו זה שכנראה הוא אחד האנשים היפים ביותר על פני כדור הארץ. סנטרה כמעט פגע במשטח השולחן שלה בפעם הראשונה שבה היא ראתה את תמונתו. לכל הרוחות, אם הוא לא היה מנוול של עולם התאגידים, היא היתה מוכנה לעבוד בהתנדבות כדי להכריז עליו כעל בעל חיים מוגן.

 

"גבירותי," הרעים והתגלגל קול עמוק מאיזשהו מקום מעבר לכתפה הימנית, שפעמה כבר בכאב. "רבותי, כמה משמח לראות שכולכם החלטתם להגיע לכאן ביום היפה והחמים הזה. אם הייתי יודע שמתוכננת פה מסיבה, הייתי דואג להזמין דים-סאם ובריזרים לכולם."

 

כמה צחקוקים וכמה אנחות נשיות עמוקות עלו מהקהל, והעובדה שכל המיקרופונים הופנו בבת אחת, אמרה לוויני שהיא מאבדת במהירות את קהל המאזינים שלה.

 

היא לקחה נשימה עמוקה, הניפה את השיער מעל פניה, והתכוונה לזכות בתשומת לבם בחזרה, בכך שתרסק באופן אתי את הטיפוס החלקלק הזה. יכול להיות שהוא ידוע בקסם האישי שלו, אך לה יש את הצדק שעומד לצדה, וזה חייב להיות משמעותי באיזושהי מידה.

 

בסופו של דבר, הקהל נחצה לשנים, וביניהם – בחורבה – הופיע גבר. חולצה תכולה, סטנדרטית. עניבה עם פסים מעודנים. חליפה כהה. עד כאן – בכלל לא השד שהיא ציפתה לפגוש.

 

אבל ככל שהוא הוסיף להתקרב, כך הלכו הפרטים הקטנים ונכנסו לפוקוס. החליפה שלו נתפרה במיוחד כדי להדגיש כל משטח קשה בגוף, ששידר עוצמה עצורה. לסתו החשוקה היתה חדה כל כך שנראה היה כאילו חצבו אותה מגוש גרניט. שערו הבלונדיני הכהה היה קצר, אבל פרוע מספיק כדי לגרום לבחורה לרצות להעביר בו את אצבעותיה. להשתלט עליו. להשתלט על האיש.

 

אך מה שבאמת לכד את מבטה ולא שחרר אותו, היה זוג העיניים הכחולות, החפויות. עם כל הפלאים האחרים שהוא הציג לראווה, העיניים האלו לא יכלו להעז להיות בשום גוון אחר.

 

ואז היא שמה לב שהעיניים הללו נעוצות בה ישירות. עיניים כחולות, נוקבות, מכשפות.

 

והוא לא רק הביט לעברה. הוא הסתכל ממש לתוכה. כאילו חיפש תשובה לאיזו שאלה שהיתה ידועה רק לו. גרונה התכווץ ופיה נראה לה יבש במידה בלתי טבעית, ולא משנה מה היתה השאלה הזאת, התשובה היחידה עליה, שהופיעה מעצמה בתוך מוחה היתה, "כן".

 

היא ניסתה לעמוד זקוף יותר – האזיקים חתכו בפרקי ידיה, משכו אותה אחורה. היא מצאה את גופה מפותל במה שנראה לה לפתע כתנוחה חסרת הגנה מאוד – שדיים לחוצים קדימה, צוואר חשוף. לראשונה מאז שהידקה את האזיקים, היא שאלה את עצמה אם היא בטוחה שזה היה מעשה נבון במיוחד.

 

"אז מה כל העניין פה?" הוא שאל, ועיניו החליקו מעליה והופנו אל הקהל.

 

מישהו מהם ממש הצביע עליה באגודלו. היא גלגלה עיניים.

 

הוא לקח לעצמו רגע לפני ששב והסתכל עליה בהעמידו פנים כאילו הוא מופתע. היא זקפה את כתפיה, הישירה אליו את מבטה והרימה גבה.

 

הוא עשה שני צעדים. לצופה שאינו חד הבחנה, הוא היה יכול להיראות כסתם צועד לו להנאתו. לה הוא בפירוש נראה כמו חיה טורפת המתגנבת אל טרפה. איך שלא יהיה, הוא בהחלט לא היה רגוע כמו שהוא ניסה להיראות.

 

"ובכן," הוא אמר, "מה יש לנו כאן?"

 

כשהמצלמות מסתחררות מעבר לכתפו, היא השתלטה על עצמה. האיש הזה נראה אולי כמו זריקת מרץ נחוצה מאוד לליבידו המורעב שלה, אך היא צריכה לזכור שהוא האויב – השד – אם כי הוא גם האיש בעל ההשפעה העצומה, שיכול להביא לשינוי ממשי. ולה היתה כוונה מלאה לגרום לו לשנות את דרכיו הרעות.

 

היא הצליחה להעלות על פניה חיוך קליל. "אחר צהרים טובים."

 

הוא החליק את ידיו לכיסי המכנסים שלו, מה שמתח קצת את החלוצה שלו על חזהו, וגם משך את מבטה לעבר הרוכסן שלו, בעת ובעונה אחת. "מה המצב?"

 

"מעולה," היא אמרה באלצה את עיניה לעלות צפונה. "מזג אוויר משגע יש לנו היום. אתה לא חושב?"

 

עווית חלפה בלחיו. והוא נעצר, קרוב מספיק בשביל שהיא תבחין באנרגיה הכעוסה אשר בקעה מכתפיו הרחבות, אבל רחוק מספיק כדי שכל המצלמות שבסביבה יוכלו לתפוס בנוחות את הפנים הללו, שלא ניתן היה להתעלם מהם.

 

הוא הפנה את מבטו לרגע, והיא שחררה את האוויר שעמד בריאותיה. הוא הציץ לרגע אל נעלי העקב שלה, והיא ניחשה שהוא דואג להישאר מחוץ לטווח בעיטה. זה היה מהלך של גבר שכבר עמד בעבר בסכנת סירוס. ביטחונה העצמי חזר אליה בתנופה.

 

עד שהוא המשיך פתאום והתקרב אליה. קרוב מספיק כדי שהיא תוכל לראות את הזיפים שנצצו על לחייו, את החוט הרפוי שבלט מאחד מכפתורי חולצתו, את הצללית של השרירים המרשימים במעלה זרועותיו.

 

נחיריה התרחבו כששאפה אויר, והתגובה הגופנית העזה שלה כלפיו הממה אותה לגמרי.

 

"הצלחת לאסוף לעצמך כאן קהל לא רע," הוא אמר בקול חזק מספיק כדי להישמע על ידי כולם.

 

המצלמות והרחש שעבר בין עשרות הכתבים הזכירו לה למה בדיוק. היא השתלטה על מחשבותיה הטועות, הטתה את סנטרה למטה, עפעפה בריסיה כמיטב יכולתה, והשיבה בחיוך עולץ, "נכון?"

 

הקהל מלמל בהערכה. אך לא זה מה שגרם לחמימות לעלות בלחייה, לבטנה להתהפך, ולברכיה להרגיש כאילו היא עומדת שם כבר כמה ימים. מה שגרם לכל זה היה רק הניצוץ השובב בעיניו התכולות של דילן.

 

היא נעמדה זקופה יותר, ובלי כוונה משכה את זרועותיה והכאיבה לכתפיה, מה שגרם לעוד שפשוף מכאיב בפרקי כפות ידיה. וויני לקחה נשימה מהירה על מנת למנוע את עצמה מלהעוות פנים. היא שלטה בעצמה בצורה ראויה להערכה, הבטיחה לעצמה עשרים דקות נוספות של מדיטציה על מזרון היוגה בשובה הביתה, ואמרה לו, "האזיקים. זה מה שהביא אותם. אבל מה שיש לי להגיד זה מה שמשאיר אותם פה."

 

"ומה זה בדיוק?"

 

התחקיר שלה תמך במה שהיה גלוי לעיניה, הוא לא היה אדם טיפש, אך ברגע זה הוא עשה מהלך טיפשי. הכלל הראשון בעיצוב דעת קהל הוא לא לשאול לעולם שאלה שאינך יודע את התשובה עליה.

 

מלאת ביטחון עצמי כעת, היא אמרה לו, "אם כבר שאלת – לא יותר מרגע לפני שהואלת לכבד אותנו בנוכחותך, כולנו כאן הסכמנו שאתם התנהגתם בצורה חסרת אחריות להחריד, ושהגיע הזמן שתמתחו את הגרבים שלכם כמו שצריך."

 

לפני שהיא הספיקה להשחיל איזה אמירה יפה, שופעת סטטיסטיקות מהסוג שהעתונאים כה אוהבים, דילן קלי כבר משך למעלה את המכנס שלו כדי להפגין לראווה גרב שחורה מאוד, וחלק מהשוק הגברי השרירי והשזוף שלו, כדי לעורר תגובה נרעדת בקרב הקהל הנשי ברובו.

 

אוקיי, אז הוא לא טיפש בכלל. בעצם הוא ממש טוב במשחק הזה. מי היה מעלה בדעתו ששוק חשוף של גבר מסוגל לגבור על זוג אזיקים?

 

דילן ניצל את תשומת הלב הזאת, והתקדם איתה הלאה, בהעמידו פנים כאילו הוא מדבר אליה, למרות שלה היה ברור שדבריו נועדו לאוזני כל שאר הנוכחים. "את לא צריכה להאמין לכל מה שאת קוראת בדפי המגזינים הנוצצים. אני לא לגמרי רע. אמא שלי לימדה אותי ללבוש תמיד גרבים נקיים. והניסיון של אבא שלי להסביר לי מאיפה באים תינוקות לעולם, כשהייתי בן שתים-עשרה, הבהיל אותי כל כך שהפכתי ל... איש האחראי ביותר בעולם."

 

באותה המידה הוא היה יכול לשלוף מכיסו שרשרת של קונדומים בעת שאמר את זה, שכן התגובה הנרעדת בקרב בנות המין היפה הפכה לצחוק רועם כמעט, כשרובן הלכו לאיבוד בניסיון לדמיין את בגדיו התחתונים של דילן קלי, ואיך זה יהיה להיבחר יום אחד להיות זאת שאיתה הוא יחליט לנהוג בחוסר אחריות.

 

הגברים שבקהל לא היו הרבה יותר טובים. היא היתה מסוגלת לקרוא אותם בקלות, ממש כאילו זה היה כתוב להם על המצח. כל אחד מהם רצה לקנות לו כוס בירה ולחוות את החיים דרכו, כל זמן שהוא יניח להם להימצא בסביבתו.

 

כל עוד היא לא מסוגלת לשלוף שלט של מכירת חיסול של נעלים ואיזו שפנפנת פלייבוי מאיזה מקום שאליו היא מסוגלת להגיע בידיה האזוקות, היא עמדה לאבד סופית את הקהל הזה. הגיע הזמן להביא את מסיבת העיתונאים שלה אל סופה.

 

"מר קלי," היא אמרה בקולה הרם ביותר. "אני מקבלת את טענתך בדבר גרביך המתוחות. ומאחר שברור לגמרי שמה שניסיתי להבהיר לך עבר מעל ראשך, אולי מוטב שאדבר בצורה ברורה יותר בקשר למה שאני רוצה."

 

הקהל השתתק, ודילן קלי הוריד באטיות את המכנס על רגלו. כשהוא שב והביט אליה, היא הרגישה שוב כאילו הוא מעמיק לראות לתוכה. האם הוא בוחן את האומץ שלה? מקווה שמעוצמת מבטו היא תתפוצץ ותהפוך לערימה של אפר? או שהוא מעוניין בכלל במשהו שמעבר להבנתה?

 

אנשים ממעיטים בערכה של היכולת של אדם להניח את ידיו על המותנים. וגם ביכולתו לשלב את זרועותיו על חזהו. לה לא היתה שום אפשרות מלבד לעמוד זקופה, כשגופה פונה אליו, ולהביט אליו בחזרה.

 

קולו הושפל כך שהיה נמוך כל כך עד שדבריו נשמעו כמעט כמו איום. "אז תגידי לי אם כך, מה בדיוק את רוצה ממני?"

 

"אני רוצה שתפגין, גם בהתנהלותך העסקית וגם בדוגמה שאתה נותן לעובדים שלך וללקוחות, בנוגע להשפעה על איכות הסביבה, את אותה מידה של אחריות ודאגה שבה אתה בוחר גרבים. אני רוצה שהחברה שלך תתרום את חלקה לצמצום ההשפעה השלילית שיש לנו על הסביבה."

 

הוא החליק את רגליו ופישק אותן לרוחב הכתפים שלו, כשקצות בהונותיו מופנים ישר אליה. "הו, מתוקה שלי, אני לא בטוח שאני יודע מה נראה לך שאנחנו עושים שם בפנים, אבל אנחנו יושבים מול מחשבים ומדברים בטלפון. אנחנו עוסקים בהרבה פחות כריתה של יערות הגשם מכפי שאת חושבת."

 

"אולי אתם לא אלה שמניפים את הגרזנים, אבל אם אתם לא נוהגים בצורה הירוקה ביותר שאפשר, זה ממש כאילו הנפתם בעצמכם את הגרזן."

 

בעת שהוא נראה כאילו הוא חושב בחשאי על דרכים בהן יעלה בידו לסלק אותה מעל פני האדמה, היא הותירה את עיניה נעולות על עיניו, והיתה רצינית ככל שרק אפשר להיות כשאמרה, "רק תקשיב למה שיש לי להגיד. אני מבטיחה לך שאתה תישן בלילה טוב יותר."

 

עיניו של דילן הוצרו. לרגע הוא כבר חשב שהיא הצליחה לחדור את הקליפה הקשה שלו, אלא שאז לחייו, המופלאות ביופיין, התרוממו בחיוך שובה לב. "אני ישן מצוין גם ככה."

 

והיא האמינה לו, עד כדי כך שהיא ראתה בדמיונה גבר שרוע לו במיטה ענקית, כשסדין יקר ואיכותי מכסה בקושי את מערומיו, בעודו ישן במצב של סיפוק גופני מלא. אוקיי, לא סתם גבר. הגבר הזה. הגוף הזה, השבוי כרגע שלא בצדק, בהתאם למקובלות של עולם העסקים בעיר, בחליפה.

 

היא מצמצה, וריסיה נדבקו ללחייה הלוהטות, מה שהזכיר לה שהיא עומדת בשמש הקופחת כבר כמעט חצי שעה, כבולה לפסל מתכת חד ולא נוח. "נו, אז מה אתה אומר? אתה לא רוצה שהשם של משפחתך ייקשר למשהו חשוב מאוד?"

 

סוף-סוף, משהו שהיא אמרה עבד. הלסת המפוסלת הפכה לאבן. העיניים הכחולות איבדו כליל את הניצוץ השובב שלהן. הבעת הכעס שהוא הקרין התפוגגה, וממש למול עיניה, האיש צמח לתוך החליפה שלו.

 

בהיותו קל דעת וחצוף, הוא היה מפתה במידה מעוררת תיאבון, אך דרוך וממוקד. הוא היה – היא חששה וגם קיוותה – השד המיוחד ביותר, שבו יצא למלאך הזה להיתקל עד כה.

 

עיניו הכחולות הביטו בה בעוצמה ובנוקשות, מיסמרו אותה למקומה יותר מכפי שהאזיקים עשו. עורה הסמיק, קצב הלמות לבה הכפיל את עצמו, בטנה התכווצה ואז השתחררה, כאילו גופה מתכונן למאבק או למנוסה.

 

קולו היה מחוספס, אך רם מספיק כדי להיקלט על ידי כל מיקרופון שהיה בסביבה, כשאמר, "גם חק"ל וגם משפחת קלי משקיעות בכל שנה מיליונים בפרויקטים סביבתיים, כמו למשל מחקר בתחום האנרגיה המתחדשת ויעור מחדש. יותר מכל חברה אחרת במדינה הזאת."

 

"זה מצוין. באמת. אבל כסף הוא לא הכול," היא ירתה בחזרה, בלי להירתע ממבטו, בהרגישה כיצד המצלמות מתמקדות בהם. "מה שמייחד בן-אדם הוא הפעולות שלו, והפעולות שנעשות בתוך הבניין שלצידנו תרמו במהלך השנה האחרונה לבזבוז של למעלה מארבעים כוסות נייר חד-פעמיות בחודש. צריכת מים גדולה יותר מכל הפרבר שבו אני מתגוררת, ובזבוז של נייר שחייב כריתה של מאות דונמים של יער. מה שאני רוצה ממך הוא הבטחה שאתם הולכים להיות חלק מהפיתרון, במקום להיות חלק מהבעיה."

 

כשהשד בחליפה הכהה לא השיב לה באופן מידי, לבה רעם בתחושת התלהבות של ניצחון בקרב, בידיעה שהמצלמות קיבלו את הכותרת שלהן. ואם דילן קלי, סגן המנהל של חק"ל לענייני מדיה ויחסי ציבור שווה באמת את המשכורת שלו, גם הוא יודע שכרגע אין לו שום דרך להפנות לה את גבו ופשוט ללכת.

 

"אז מה אתה אומר, הא?" היא אמרה בהורידה את קולה בחזרה לרמה יותר אינטימית, בהרפותה את אחיזתה, בהניחה לגופה להיעשות יותר רפוי, ובעטותה על פניה חיוך חמים וטיפה מפלרטט. "תזמין אותי פנימה לקפה ולשיחה קצרה, ואני מבטיחה להציק מחר למישהו אחר."

 

היא הרגישה איך כל הרחבה עוצרת את נשימתה הקולקטיבית, כשכולם ממתינים לראות מה יהיה הצעד הבא שלו.

 

כשהוא הגיע לבסוף, וויני שמחה שוב על היותה כבולה באזיקים, בלתי נוחים ככל שהם כבר הפכו להיות בשלב הזה, כשהעיניים הכחולות והמסנוורות הללו, שפגשו את עיניה, היו מלאות כל כך בשליטה עצמית, בהתגרות, בלהט מרוסן, שברכיה כמעט והתקפלו תחתיה.

 

"את רוצה לעלות אלי לקפה?" הוא שאל וקולו היה כמו משי, כמו שוקולד כהה ונוזלי, כמו כל מה שדקדנטי ומפתה, וחלקלק כל כך שלא ניתן להחזיק ביד. "אז למה לא אמרת את זה מהתחלה?"