מעכשיו והלאה

1

 

הדבר היחיד הגרוע יותר מלהתעורר עירומה במיטה זרה היה להבין שמישהו אחר ישן גם הוא באותה מיטה.

גבר.

האור החזק מהצד השני של עפעפיה הכאיב לראשה של לורליי לבלנק כשניסתה לאחות את שברי הזיכרון ולהבין מה בדיוק קורה כאן... ועם מי בילתה את הלילה.

תחשבי לורליי, תחשבי.

היתה לה חמרמורת קטלנית וכאב לה לחשוב. כמה שמפניה היא סבאה אתמול?

החתונה של ויוי וקונור עברה ללא בעיות; כל ארבע מאות האורחים נהנו מאוד. הכנסייה מעולם לא נראתה טוב יותר, והמלון התעלה על עצמו בעיצוב ובמזון. היא ישבה בראש השולחן לארוחה, אבל ברגע שהריקודים התחילו והשמפניה התחילה באמת לזרום...

נו, מכאן הדברים נעשו קצת מטושטשים. היא זכרה שהיה לה ויכוח קטן ברוח טובה עם דונובן סנט ג'יימס על...

עיניה נפקחו בבת אחת.

אוי, אלוהים.

חלקים מליל אמש שטפו אותה במהירות ובבהירות מציקה.

בזהירות, כדי לא להעצים את כאב הראש, היא התגלגלה לאט לצד השני שלה. וכן, דונובן שכב שם על גבו, חזהו חשוף, כשסדין בלבד מכסה את מותניו ואת אחת מרגליו. ידיו היו שלובות מאחורי ראשו והוא בהה בתקרה.

היא קיללה מתחת לאפה.

"אני מצטרף, נסיכה."

ההומור בקולו של דונובן עלה לה על העצבים. "מה לכל הרוחות קרה בליל אמש?"

היתה לו החוצפה להסתכל על הסדינים הסתורים במבט רב משמעות – סדינים שהיא ניסתה להתכסות בהם בניסיון מאוחר לשמור על צניעות – והרים גבה. היא באמת לא היתה מוכנה לטחון את כל העניין של הסקס כרגע. היא כחכה בגרונה. "אני מתכוונת, איך? למה?"

"איך? דליים של שמפניה. והיו גם שוטים של טקילה. ואשר ללמה..." הוא משך בכתפיו. "אין לי שמץ מושג."

טקילה הסבירה הרבה. חוזה קוארבו (יצרן הטקילה הגדול ביותר, המתרגמת) לא היה חבר שלה. עשיתי כבר דברים מטופשים בחיי, אבל זה? עם דונובן סנט ג'יימס? ועכשיו? צינה חלפה בגופה. אם היא עשתה משהו בציבור... המשפחה שלה באמת תהרוג אותה הפעם... ואחותה תהיה הראשונה בתור.

"בבקשה תגיד לי שלא עשינו סצנה בקבלת הפנים," היא לחשה.

"אני לא חושב כך. זה קצת מעורפל, אבל אני חושב שקבלת הפנים פחות או יותר הסתיימה לפני..."

זה הקל קצת על הדאגה המיידית שלה, זה לא כל כך נורא להתנהג בטיפשות, כל עוד אין עדים לכך. אבל, עכשיו היה עליה להתמודד עם העובדה ששכבה עם דונובן סנט ג'יימס.

אף אישה חמת מזג לא היתה מפקפקת בטעמה. דונובן היה נאה כמו דוגמן: עיניים ירוקות עמוקות, שיער שחור כהה וגלי מעט, שהיה ארוך מספיק בכדי להיראות קצת מסוכן, ועור בצבע קפה בחלב. היא ממש חייבת להילחם בהנגאובר המפלצתי הזה. עצמות הלחיים הגבוהות והלסת המרובעת העידו על מוצא מעורב כמו ניו אורלינס עצמה – לו אפשר היה למיין את ההשפעות השונות ולשמור רק את הטובות ביותר.

דונובן בהחלט היה במקום גבוה ברשימת הגברים השווים. אבל לדעתה, המראה הנאה שלו היה הדבר היחידי שעמד לזכותו. מדוע בכלל הוא הוזמן לחתונה? זו היתה בוודאי הזמנה מטעמים מקצועיים או נימוסיים. לפחות מאה מהאורחים היו שייכים לקטגוריה הזו. אבל משפחת סנט ג'יימס היתה מהסוג הגרוע ביותר של "נובורישיות" – השתמשו בכסף על מנת לקנות השפעה ומכובדות – ואם לדונובן היה סטייל, הוא היה שולח תשובה שלילית להזמנה שהיתה כל כך בבירור רק מחוות נימוס.

אבל כסף לא יכול לקנות מעמד, זה בטוח.

והיא שכבה אתו. לבטח הגיעה לשפל חדש של שיכרות, אם איבדה את הכבוד העצמי שלה בצורה כזו. אני לעולם לא אשתה שוב.

"אה, אל תסתכלי עלי ככה, לורליי. גם אני לא ממש מת על ההתפתחות החדשה הזו."

דונובן התיישב – לאט היא הבחינה, מה שהעיד שההנגאובר שלו היה קטלני לא פחות משלה – והושיט יד אל הבגדים שלו. לורליי הסיטה את מבטה, אבל לא לפני שהחטיפה מבט ארוך בכתפיים הרחבות, המותניים הצרים והישבן הנחמד מאוד והמוצק מאוד. דונובן זכה לציון גבוה בסולם השווים לפני שהבחינה בסימני הציפורניים האדומים שפגמו בגבו.

היא נהנתה, כנראה. חבל שלא זכרה טוב יותר מה הוביל לסימנים הללו. אף על פי שהרגישה נורא ואיום, מתחת לזה שריריה כאבו בצורה נעימה שהעידה שבילתה טוב.

השקט היה מביך ולא נוח. על אף המוניטין שלה, לורליי לא היתה מומחית בקוד ההתנהגות של הבוקר שאחרי, אבל היא תעביר את זה איכשהו. היא חטפה את השמלה שלה מהרצפה והלכה לחדר האמבטיה. היא חשבה שאולי שמעה אנחה כשסגרה את הדלת מאחוריה.

המראה שראתה במראה לא היה יפה. לורליי התיזה מים על פניה וניסתה לנגב את עיגולי המסקרה מתחת לעיניה. ואז היא סירקה את שערה באצבעותיה עד שלא נראה כה פראי והשתמשה בבקבוק הקטן של נוזל לשטיפת פה שסיפק המלון. היא הרגישה קצת יותר אנושית, יישרה את שמלתה ולבשה אותה.

היא יכלה רק לקוות שאף אחד לא יראה אותה כשתחזור לחדרה, כי דבר לא העיד על ליל הוללות יותר משמלת קוקטייל לפני ארוחת הבוקר. שישה חודשים של עבודה קשה מאוד ירדו לטמיון.

מובן שהיתה לה בעיה הרבה יותר לוחצת – ומטרידה – ממש מחוץ לדלת שבה תצטרך לטפל קודם.

"בסדר," היא אמרה לבבואתה, "את צריכה לעשות יציאה מכובדת." היא נשמה עמוק ופתחה את דלת חדר האמבטיה.

דונובן עמד ליד החלון והסתכל על רחוב קנאל, אבל הוא הסתובב כששמע את הדלת נפתחת. הוא לבש מכנסי ג'ינס – לעובדה שמצאת את עצמך בחדר המלון שלו ולא של מישהי אחרת היו הטבות, כגון בגדים – אבל הוא עצר לפני שהוסיף חולצה. ללורליי היה קשה לשמור על עיניה מלנדוד כשהגיש לה בקבוק מים. היא הינהנה בתודה.

"יש גם אספירין," הוא אמר, חלף על פניה בדרך לחדר האמבטיה וחזר עם הבקבוק. "רוצה שתי טבליות?"

הוא ניער את הבקבוק, דבר שגרם לראשה לפעום, והיא שמחה לראות שגם הוא התכווץ בתגובה לרעש.

לורליי הרגישה כאילו היא בסרט רע. "תראה, אני חושבת ששנינו נסכים שליל אמש לא היה צריך לקרות."

"זה בטוח."

היא בלעה את ההערה שרצתה להעיר בתגובה לעלבון. כבוד. "אז פשוט נעמיד פנים שזה לא קרה. אני לא אזכיר את זה באוזניי איש, ואתה לא תכתוב על זה, בסדר?"

מההבעה על פניו של דונובן היה ברור שהוא לא אהב את הרמז, ולורליי דאגה שמא עשתה טעות טקטית. דונובן הפך את התחביב שהיה לו בתיכון לפשוט לאנשים את העור רק למען הכיף, לקריירה מכניסה. הוא הרס קריירות, חיים, משפחות. לפי השמועה, הוא חיפש סיפור גדול חדש. אנשים ניסו להתחמק מלהופיע על מסך הרדאר שלו; אף אחד עם מינימום של אינסטינקט הישרדותי לא התגרה בו במתכוון.

"אני מגביל את עצמי לנושאים של עניין ציבורי, ואפילו אם זה היה מתאים להגדרה – וזה לא – זה לא היה משהו להתפאר בו."

שיילך הכבוד לעזאזל. היא לא תניח לעלבון הזה לעבור על פניה ללא תגובה. "אני לא יודעת. כנראה זו לא היתה חוויה נחרטת בזיכרון."

"אז לשכוח שזה קרה לא יהיה בעיה בשבילך."

"לא, זו לא תהיה בעיה," היא שיקרה. אבל לדונובן לא היה כל דרך לדעת, אז זה היה שקר בטוח. וזה איפשר לה לזקוף את הראש כשאספה את שארית הדברים שלה.

התיק הקטן שלה היה זרוק הפוך ליד הדלת, הטלפון שלה, השפתון ומפתח החדר נשפכו מתוכו. לא רחוק משם היתה אחת מנעליה. זה היה שביל פירורים מביש שהוביל אל המיטה הכפולה.

אלוהים, האם היה משהו מביך יותר מהחיפוש אחרי התחתונים שלך? היא הרימה את הז'קט של דונובן וניערה אותו. כלום. היא ירדה על ברכיה וחיפשה מתחת למיטה. היא מצאה עטיפה קרועה של קונדום, מה שהקל על אחד מפחדיה, אבל כשמצאה עוד שניים היא התכווצה.

אבל היא לא מצאה סימן לתחתונים שלה.

"אם את מחפשת את אלו..." דונובן אמר. היא הרימה את מבטה וראתה את תחתוניה תלויים על אצבעו. היא נשכה את שפתה והסתפקה בלשלוח לעברו מבט זועף כשחטפה אותם מידו ותחבה אותם לתוך תיק הערב שלה. התוספת של התחתונים, ולא משנה כמה קטנים היו, כבר היתה יותר מדי לתיק הקטן, והוא סירב להיסגר. ללורליי הסמוקה לא היתה ברירה אלא להתעכב וללבוש אותם.

מוזר, אבל היא הרגישה פחות נבוכה אחר כך. נדמה שתחתונים הם בכל זאת סוג של שריון.

היא זקפה כתפיים, הלכה אל הדלת ובחנה את המפה של יציאות החירום שהוצמדה אליה. לפי האיקס האדום שסימן את המיקום שלה כחדר 712, היא תוכל להגיע בקלות למדרגות החירום, לרדת קומה אחת והיא תצא במרחק של דלתות ספורות מחדרה. מצוין. הסיכוי להיתקל במישהו שהיא מכירה הצטמצם מאוד. אולי משהו בכל זאת משחק לטובתה הבוקר.

"מתכננת את נתיב המילוט שלך?"

היא הסתובבה לראות את דונובן עורם את הכריות שעל המיטה למשענת גב נוחה, ואז נשען, השלט הרחוק בידו, ויותר מכל הוא נשמע משועמם. ברור שזה לא היה בוקר חריג עבורו. למה אני לא מופתעת?

"בדיוק. שלום, דונובן. אני מקווה שלא אראה אותך שוב לתקופה ארוכה מאוד."

היא לא חיכתה לתשובה שלו. היא פתחה את הדלת, הציצה אל המסדרון ומצאה אותו ריק. כשלפחות מאה מהאורחים של ליל אמש עשו שימוש במיקום הנוח על מנת ליהנות מהבר הפתוח של החתונה, היא הצטרכה שהמזל ישחק לה למשך כמה דקות. ההתגנבות המהירה אל המדרגות לא היתה בעיה, ועקבי הסטילטו שלה נקשו על המדרגות כשנעה במהירות ככל שיכלה בחצאית הצרה. בדלת הכניסה לקומה השישית היא עצרה, הוציאה את מפתח החדר שלה, ונשמה עמוק. עוד הצצה הראתה לה שני אנשים במסדרון, אבל אף אחד מהם לא נראה מוכר. ליתר ביטחון היא חיכתה עד ששניהם נכנסו למעלית לפני שרצה אל דלתה.

רק כדי לגלות שהמפתח המטופש לא עבד.

דונובן חש הקלה אחרי שלורליי עזבה בכעס. הוא התעורר בערך רבע שעה לפניה, ובילה את הזמן הזה בציפייה לכמה תרחישים איומים ומביכים.

אבל לורליי הלכה ישר לכעס והתמרמרות – ובמקרה זה, זה היה יותר ממה שהעז לצפות לו.

מכל הנשים שהשתתפו במה שהיה אולי חתונת החברה החשובה ביותר של העשור, הוא הצליח להתחבר דווקא עם לורליי לבלנק. הוא הכיר את ויוי וקונור לפחות בצורה שטחית מאז התיכון, ואף על פי שהם לא היו חברים קרובים או משהו, הם היו מכרים עסקיים ולעתים קרובות הסתובבו באותם מעגלים חברתיים.

חלק מהאנשים באותם מעגלים אולי חשבו עליו כפולש ותוחב אף, מכיוון שהדם שלו לא היה כחול כדמם. ואף על פי שלא הוטבעו בו דורות של נימוסים דרומיים, אפילו הוא ידע שזה לא לעניין לשכב עם האחות של הכלה אחרי קבלת הפנים.

כן, העמדת הפנים שזה מעולם לא קרה היתה רעיון מצוין.

עוד רעיון מצוין היה לצרוך כמויות נדיבות של קפה ואספירין עד שירגיש שוב אנושי. זה עלול לקחת ימים.

מכונת הקפה הקטנה שעל השולחן לא הכילה את הקפה המשובח ביותר, אבל זה יספיק בינתיים. הוא הפעיל אותה וריח הקפה מילא עד מהרה את החדר.

הוא הרוויח ביושר את הדפיקות שמאחורי העיניים. הוא לא זכר כמה שוטים של טקילה סבא, אבל אולי התערבו מי ישתה יותר ויישאר על הרגליים. הוא ולורליי מעולם לא היו חברים, מעולם לא הסתובבו יחד, אז זו היתה חידה איך בכלל הגיעו למצב הזה אתמול.

לורליי היתה שנתיים מתחתיו בבית הספר – והם בהחלט לא הסתובבו באותם חוגים באותן שנים. סנט קתרין היה בית הספר המקובל על המשפחות הטובות ביותר בניו אורלינס. מקלט בטוח לילדים היקרים שלהם מהאספסוף של החברה, עם שני תלמידים בלבד על מלגת לימודים כמחווה לצורך ב-"גיוון." לורליי שהוא זכר היתה מפונקת, נרקיסיסטית וסנובית. אפילו כשהשתנה מלהיות אחד מהתלמידים על מלגה לבנו של אחד התורמים המרכזיים כשהגיע לשמינית, לורליי עדיין התנשאה עליו.

מוזר, אבל הוא כיבד אותה על כך. אולי היא רדודה, אבל היא הוכיחה את עצמה כבעלת קצת יותר עומק מחבריה המיוחסים, כשזרימת הכסף הפתאומית אל חשבון הכסף של משפחתו לא שינתה את היחס שלה אליו בכלל.

אבל הטקילה שינתה.

היו לו כמה שעות לפני שיצטרך לפנות את חדר המלון שלו, והצורך לנמנם היה חזק, אבל אם הוא ייצא לביתו הוא יוכל לנמנם במיטה שלו – מיטה שלא יהיה בה את ניחוח הבושם של לורליי. אולי הוא לא זכר בדיוק כל מה שקרה בליל אמש, אבל הוא זכר מספיק בכדי שהניחוח הקל יעלה בו דקירה של תשוקה ויגרום לסימני השריטות שעל גבו לצרוב. ללורליי בהחלט היתה סיבולת.

הוא הדליק את הטלוויזיה כרעש רקע ובחר תחנת חדשות בעודו מחכה לקפה. הוא עדיין צריך להחליט על נושא לטור של יום שני, ו...

הטלפון צלצל, לא הטלפון שלו אלא הטלפון של המלון. מי מתקשר אליו לכאן. "הלו?"

"תפתח את הדלת ותכניס אותי חזרה פנימה." הקול היה שקט, לוחש.

"מי זו?"

"אוף, למען ה... כמה נשים אחרות צריכות לחזור לחדר שלך הבוקר?"

"למה את לא בחדר שלך?"

"כי המפתח שלי לא עובד." זה נשמע כאילו לורליי ירקה את המילים דרך שיניים חשוקות. "עכשיו אני תקועה במדרגות, אז האם אתה יכול בבקשה לפתוח את הדלת שלך ולהכניס אותי פנימה?"

התמונה של לורליי מתחבאת בחדר המדרגות גרמה לו לצחוק – מה שהגביר את כאב הראש שלו. הוא שמע את שאיפת האוויר החדה שלה, ובעקבותיה איזה מלמול שכנראה לא היה מחמיא לו במיוחד. זה מפתה להשאיר אותה שם, רק בשביל הצחוק וכדי לתת לאגו שלה מכה. אבל קונור וויוי כנראה לא ישמחו לשמוע זאת.

הוא התרכך. "היכנסי."

הוא החזיר את שפופרת הטלפון לעריסתה וחצה את החדר. הוא פתח את הדלת ותחב את ראשו החוצה. במרחק של כמה דלתות, הוא ראה את ראשה הכהה של לורליי עושה כמוהו. אחרי שראתה שהמסדרון ריק, היא רצה אל דלתו, וכמעט כיסחה אותו מרוב מהירות להיכנס. "יכולת לדפוק בדלת, את יודעת."

נראה שלורליי לא העריכה את האמירה שלו, נעצה בו את המבט הנרגן ביותר שראה אי פעם. "זה סיוט."

"פשוט תרדי אל דלפק הקבלה והם יקודדו מחדש את המפתח שלך."

היא נראתה עוד יותר נרגזת. "אני מנסה להתחמק מלראות אנשים." היא הצביעה על שמלתה. "זה די ברור שלא ביליתי את הלילה בחדר שלי, ואני לא רוצה שאנשים יתהו היכן ביליתי אותו. ועם מי."

"ממתי אכפת לך?" לורליי היתה בת משפחת לבלנק. אחד היתרונות של זה היה להיות בטוחה לגמרי במקומה בשרשרת המזון. לורליי יכולה לעשות, פחות או יותר, מה שהיא רוצה עם חסינות מלאה כמעט. והיא אכן עשתה זאת.

"אכפת לי. בוא נסתפק בכך. פשוט תתקשר למחלקת המשק ותבקש מגבות או משהו. למי שיביא אותן יהיה גם מפתח מאסטר ויוכל להכניס אותי לחדרי."

"את מניחה הרבה הנחות."

"מה?"

"אני באמת מפקפק בכך שעובד מלון שרוצה לשמור על העבודה שלו יכניס אותך לחדר בלי שיהיה לך אמצעי להוכיח שאת האורחת הרשומה בו. ואין דרך לעשות זאת בלי לעבור דרך דלפק הקבלה."

היא נראתה כאילו רצתה להתווכח על כך. האם האישה הזו באמת לא הבינה מה שהיא מבקשת?

לורליי קיללה בצורה בלתי נשית ונחתה בדרמטיות על המיטה. ואז ירדה ממנה בקפיצה כאילו המיטה עולה באש, לחייה סמוקות.

היה עליו להודות שזה נראה טוב עליה. הגוון הוורדרד הדגיש את עורה הבהיר ואת שערה הכהה ומשך תשומת לב לעצמות לחייה הגבוהות. מובן שהוא יתקשה להחליט מה לא יהיה מראה טוב בשבילה. אפילו כשסבלה מחמרמורת, כמו עכשיו, היא עדיין יכלה לעצור את התנועה בכביש. היו צללים מתחת לעיניה הגדולות והכחולות – עיניים שכרגע הסתכלו עליו במבטים קטלניים – אבל הם רק הדגישו את מבנה העצמות המעודן, הכמעט שברירי, שלה.

אותו מבנה נתן לה מראה גבעולי, כולה דקה וארוכה, שגרם לה להיראות גבוהה מכפי שהיתה במציאות, ושמלת הקוקטייל הקמוטה מעט שלבשה לקבלת הפנים בליל אמש גרמה לרגליה הארוכות להיראות ארוכות עוד יותר. הזיכרון של הרגליים האלו כרוכות סביבו...

לורליי היתה חזקה מכפי שנראתה. מראה האלגנטיות השברירית שלה היה מטעה. לא היה שום דבר שברירי באישיותה, ועכשיו היא התהלכה בחדר בכעס ובתסכול.

"מה לעזאזל עלי לעשות?"

הוא נאנח והושיט יד לטלפון שלו. "תני לי להתקשר לדייב."

"ואיך הדייב הזה יכול לעזור?"

"דייב עומד בראש מערך האבטחה כאן. הוא יוכל להסדיר את זה. בדיסקרטיות, כמובן."

זה עצר את הצעידה שלה. "אתה פשוט מכיר את ראש האבטחה במלון?"

"כן." הוא עצר באמצע גלילת מספרו של דייב והרים את מבטו לראות אותה מסתכלת עליו בחשד. "האם זו בעיה?"

"זה פשוט ניראה נוח." היא משכה בכתפיה. "בהינתן."

"בהינתן מה?"

"העבודה שלך. העובדה שיש לך מישהו מבפנים כאן נראית... נוחה."

העלבון, אף כי לא היה בלתי צפוי בהתחשב במקור, ובהחלט לא העלבון הגרוע ביותר ששמע, בכל זאת פגע. הטורים והפרשנות שלו הודפסו בסינדיקציה בעיתוני המדינה, והוא בנה את הפלטפורמה שלו ואת קהלו בסגנון הישן. אולי היא לא אוהבת את הסגנון שלו, אבל הוא הרוויח את מקומו בשיח הלאומי. הוא לא היה צריך מישהו מבפנים כדי להשיג סיפור – לעזאזל, בימים אלו אנשים ממש יצאו מעורם על מנת לספק לו את כל המידע שהצטרך ויותר מזה.

הוא השליך את הטלפון על המיטה. "את יודעת, אני לא חייב לעשות לך טובות, ואני מוצא שאני מאבד את הנטייה לכך במהירות."

לורליי חשקה שפתיים. הוא ראה שהיא נלחמה לכבוש הערה עוקצנית, אבל לבסוף היא הינהנה. "אתה צודק. אני מתנצלת. בבקשה תתקשר לחבר שלך."

זה היה תמציתי ולא לגמרי כן, אבל הוא החליט להתעלות על עצמו. הוא קיבל את ההתנצלות והתקשר אל דייב. הוא החליק את המצב ככל שיכול היה, ניסה להימנע מלהזכיר את שמה של לורליי, איך הגיעה לחדרו ולמה היא לא יכלה להגיע לדלפק הקבלה כפי שהיה עושה כל אדם רגיל במצבה. אחרי קצת צחוק וספקולציות מצדו של דייב שדונובן לא העז להעביר ללורליי, הוא סיים את השיחה. "מישהו מהאבטחה יגיע עם מפתח לחדרך בקרוב. את תצטרכי פשוט לחכות כאן עוד זמן קצר."

"נו, זה לא שיש לי מקום אחר לחכות בו." היא הלכה אל קנקן הקפה הקטן ושאלה, "אכפת לך? אני מרגישה כמו גווייה."

"תתכבדי."

היא מזגה לעצמה ואז ישבה בכורסת העור. היא שכלה רגליים, החזיקה את הספל בשתי הידיים ולגמה ממנו בהכרת תודה. זו היתה תמונה לא הרמונית: לורליי סתורת השיער, שערה מתנחשל סביב פניה, בשמלה יקרה, אם כי קצת קמוטה ועקבי סטילטו, יושבת בחדר המלון שלו כאילו הם שותים תה בנימוס בטרקלין.

והוא ידע בדיוק איזה תחתונים היא לבשה.

איכשהו זה היה מביך עוד יותר מלהתעורר עירום ולהתלבש. האם הם אמורים לנהל עכשיו שיחת חולין או משהו? מה יהיה נושא מתאים?

היתה חצי נחמה בכך שגם לורליי נראתה מבולבלת. הוא היה מוכן להתערב שהמצב הזה לא נלמד בשיעורי הקוטיליון (ריקודים סלוניים, המתרגמת). היא בחנה את האמנות שעל הקיר כאילו זה היה ציור של אחד מציירי המופת של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה, הסתכלה על הקפה שלה כאילו הכיל את משמעות החיים, ואז העבירה את תשומת לבה את ציפורניה. הוא שם עין אחת על הטלוויזיה והעמיד פנים כאילו הוא מתעניין בראשים המדברים של תוכנית הבוקר. הוא התפרנס מכך שתמיד היה לו משהו לומר, אבל הפעם לשונו המהוקצעת לא שירתה אותו.

לורליי כחכחה בגרונה. "אז, האם תכתוב על החתונה?"

אלוהים, באמת לא היה לה מושג מה עשה לפרנסתו. "אני לא מסקר את חדשות החברה, לורליי. באתי לחתונה כאורח, זה הכול."

"לא ידעתי שהפכת חבר כל כך טוב של ויוי וקונור."

"אני יושב בשתי מועצות מנהלים ביחד עם ויוי. אנחנו חולקים עניין באמנות. לקונור ולי יש כמה חברים משותפים. לא הייתי קורא לנו קרובים בדיוק, אבל אני ככל הנראה מכיר אותם בערך כמו שליש מרשימת האורחים שלהם."

"הם זוג פופולרי."

"אכן."

"וזה היה אירוע מדהים, מההתחלה ועד הסוף."

זה היה אירוע מלא כוכבים, תודות לפרסום של קונור, וכל האליטה של ניו אורלינס היתה שם, החבורה הרגילה. "לא ציפיתי לפחות."

לורליי הינהנה, והוא הבין שהם מיצו את הנושא. טוב, זה העביר שתי דקות. כמה זמן ייקח לאבטחה להביא ללורליי את המפתח?

נדמה שהיא שאלה את עצמה את אותה השאלה. "הלוואי שהם יזדרזו."

"גם אני. יש לי מה לעשות."

"אל תיתן לי לעכב אותך."

שלוש האופציות שלו היו להתקלח, לנמנם או לחזור הביתה – אבל אף אחת מהן הוא לא היה יכול לעשות כשלורליי עדיין בחדרו. "אני בטוח שהם יהיו כאן בקרוב."

מיד אחר כך נשמעה דפיקה בדלת, ולורליי קפצה על רגליה כשהוא הלך לפתוח. אנחת ההקלה שלה כשהגבר הזדהה בתור סגן אחראי האבטחה נשמעה מצדו השני של החדר. הוא ביקש לראות את תעודת הזהות שלה, וידא שהיא הדיירת של החדר ואז מסר לה מפתח. "האם את רוצה שאלווה אותך לחדרך, מיס?"

"לא!" היא כמעט צעקה, לפני שתפסה את עצמה והנמיכה את קולה. "אני אהיה בסדר, תודה לך."

האיש הינהן, ואז עזב ללא שאלות נוספות, ודונובן תהה מה דייב סיפר לו בדיוק על המשימה שלו. מובן שזה לא היה כנראה הדבר המוזר ביותר שהאבטחה כאן עשתה אי פעם: המלון שירת קהל אליטיסטי, והאליטות בוודאי ביקשו כבר דברים מהאבטחה בעבר. הוא עצמו כבר לא פרסם סקופים מזעזעים, אבל היה מוכן להתערב שהיו כל מיני סיפורים שניתן לספר מהמלון הזה.

לורליי כחכחה בגרונה, והחזירה אותו אל הדרמה הקטנה שלו. "שלום, שוב. תודה לך על עזרתך, ואמ, שיהיו לך חיים טובים."

השידור החוזר של העזיבה נעדר את האלמנט הנרגן של היציאה הקודמת, אבל האיוולת שוחזרה כשלורליי שוב בדקה את המסדרון כמו מרגלת בסרט גרוע.

לפחות הוא ידע שהיא לא תחזור הפעם. מוזר, אבל זה היה קצת מאכזב. לורליי היתה בהחלט מבדרת.

אף על פי שחשב יותר על אירועי הבוקר ולא על ליל אמש, עוד תמונה מבדרת הבזיקה בראשו.

וזה נתן מענה מיידי לשאלה מה יעשה עכשיו: המקלחת הקרה קראה לו.