ההר המוזר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההר המוזר

ההר המוזר

4.3 כוכבים (50 דירוגים)

עוד על הספר

אורית מרטין

אורית מרטין (נולדה בשנת 1956) היא ציירת, מאיירת וסופרת ישראלית.

תקציר

שלושת הסיפורים בספר ההר המוזר פותחים שער לנפש לרוח ולנשמה.

לנשמה - בחיפושיה אחר המקור שלה.

לרוח - הנאבקת בתעתועי הדמיון.

לנפש - התרה אחר הניגון המיוחד שלה.

יש כאן מסע מרתק של התודעה, הזדמנות לריפוי ושינוי פנימי.  

שלוש האגדות שבספר מעולם לא קרו אך הן קורות כל הזמן בתוך ליבנו פנימה.

הספר מביא אותנו דרך תהליך מלא הרפתקאות לחוף מבטחים של תקוה כוח ושמחה.

זהו ספר שמעניק לקוראים הצעירים והמבוגרים כאחד -

חוויית קריאה שונה מהרגיל, כי הוא יצירה בלי גיל, שמתאימה לכל נפש.

פרק ראשון

ההר המוזר

ההר שכן בשולי חבל ארץ פראי, בקצה ארץ נידחת. לכאורה, איש לא אמור היה לשמוע על הר מרוחק ושומם שכזה, אולם דווקא משום שהיה כה קשה להגיע אליו, ומשום שהיה שונה ומסתורי כל כך — ידעו אנשים רבים על קיומו.

לאמיתו של דבר, לא הצליח איש לגבש לעצמו תמונה ברורה אודות אותו הר, שכן רק אנשים מועטים הצליחו להגיע אליו, ולדעת מה קורה שם באמת, ומפיהם קשה היה להציל עובדות מדויקות.

שמועות שסתרו את עצמן וסיפורים רבים, שונים ומשונים, נפוצו בקשר להר המוזר, מלבים את הסקרנות ומציתים את הדמיון.

להר לא היה שם, וכיוון שכך הרי שבשעה שהבריות דיברו אודותיו כינה אותו כל אחד מהם בכינוי אחר. השם הנפוץ ביותר היה ״ההר המוזר״, אבל היו כאלה שקראו לו ״ההר המשתנה״, כיוון שאותם בודדים שהצליחו להגיע אליו דיווחו כי צורתו משתנה מזמן לזמן. פעם אחת היה ההר נראה כשרשרת פסגות רחבה ונמוכה, אך לאחר כמה שנים דיווחו אלו שהגיעו למרגלותיו כי הוא צר, תלול וגבוה כל כך עד שפסגתו נבלעת בעננים.

היו שראו אותו אדמדם ואדמתו גבשושית, והיו שראו אותו כחלחל, ואבניו עשויות שיש חלקלק שהקשה מאוד את מלאכת הטיפוס. נמצאו גם כאלה שתארו אותו כבעל אדמה שחורה ודשנה, ואחרים שאמרו שמורדותיו של ההר מכוסים ביער ירוק, סמיך ונפלא.

מראהו המשתנה של ההר גרם לחוקרים רבים ממקומות שונים בעולם לשאוף להגיע בעצמם למקום ולחקור את התופעה באופן אישי, אלא שהגישה אל ההר באותם זמנים עתיקים בהם מתרחש סיפורנו, הייתה קשה מאוד ומנעה מהם להשיג את מטרתם.

ההר היה נידח, מבודד, ועל פי הדיווחים האחרונים גם גבוה מאד.

כדי להגיע אליו, היה על האדם לחצות את סבך היערות העבותים שהקיפו את המקום, לעשות את דרכו בשבילי עיזים צרים ומפותלים, ולצלוח בשחייה אגם מים גדול. זאת, משום שבעלי סירות לא מצאו עניין לשהות בסביבה זו, מפאת מיעוט המבקרים שהצליחו להגיע עד שם.

מעט מאוד מורי דרך או מפות היו בנמצא כדי לשמש את הטיילים הסקרנים, ולכן רק אלו שהיו סקרנים באופן מיוחד במינו אזרו עוז כדי לצאת למסע.

באותה תקופה אנשים היו משרטטים מפות דרכים בדיו ונוצה. לא כל עובר אורח היה יודע לצייר מפות מדוייקות דיין, ולכן היו הנוסעים מאבדים לפעמים את דרכם בסבך השבילים הנסתרים ביערות.

כדי לצאת למסע כזה, אדם היה צריך להיות סקרן, אמיץ ובעל תושייה רבה, שכן, לא ברור היה כמה זמן יקח המסע, וכיצד הוא יסתיים.

שם נוסף היה להר, כינו אותו גם בשם ״ההר המשנה״, כיוון שהאנשים בודדים שהצליחו להגיע אליו ושבו בשלום לביתם לא היו עוד אותם אנשים שיצאו למסע המסוכן הזה. הם נראו אחרת, חשבו אחרת ודיברו באופן שונה. כאשר שאלו אותם אודות ביקורם בהר, הם היו משיבים לשואל בדיבורים שהיה קשה לרדת לפשרם, אולם מבט עיניהם הפך חזק ומלא חיים, והיה בכוחו לחדור עמוק ללבו של מי שפגש בהם.

סגולתו המוזרה של ההר לשנות את האנשים המגיעים אליו הבהילה את שוחרי השלווה והשגרה. טענתם של ההולכים אל ההר, כי בטרם יצאו למסעם זה חשו כי ההר קורא להם ומבקש מהם לעזוב את שדותיהם ועסקיהם, לנטוש הכול מאחורי גבם ולצאת למסע הארוך והמסוכן עד למרגלות ההר — הייתה מבהילה עוד יותר. היו שסיפרו אודות אנשים שהכירו — ידידים וקרובי משפחה — שלפתע פתאום היו מרגישים שאותו הר מוזר קורא להם לבוא אליו, ולאחר מכן, כמו בהשפעת קסם מסתורי, היו צצים אירועים שסללו את הדרך עבור אותם — איך נקרא להם? מוכי מזל? או אולי... ברי מזל? הדבר לא היה ברור דיו.

אוהבי הסדר והשלווה, המשתדלים תמיד להימנע מפגישה עם כל מה שעלול לסכן את חיי השגרה הקרתניים שלהם, ביקשו לחוקק חוקים שימנעו מאנשים צעירים וחסרי ניסיון לצאת למסע זה, ממנו לא ישובו כפי שהיו; אולם כיוון שאיש מהם לא ידע באיזה אופן קורא ההר לבני אדם לבוא אליו, התקשו להוציא את רצונם זה מן הכוח אל הפועל.

לאחר זמן נפוצה השמועה שכמה אנשים, חלקם חוקרים ומדענים, שתהו על קנקנו של המקום והיו סקרנים ובעלי אומץ מספיק לצאת לדרך הרחוקה, הקימו כפר קטן לא רחוק מן ההר.

אחד מאלו ששמעו של ההר המוזר הגיע אליהם בדרך מופלאה היה נער צעיר בשם תר.

ההזמנה

לחופו של האוקיינוס הגדול, לא הרחק מן ההר המוזר, שכן כפר דייגים קטן בשם ״דמה״. שם, בבקתה קטנה שמחלונה ניתן היה לשמוע את לחש הגלים הנושקים אל החוף ואת שריקות השחפים ממעל, התגורר נער צעיר ששמו תר.

מאז ומתמיד אהב תר את הים. הרשתות הגדולות וסירות הדייגים על המים קסמו לו מאז ילדותו המוקדמת, ויותר מכל אהב את הדיג בלילות.

תר אהב לאחוז בעששית הקטנה ולהאיר בעזרתה את פני המים, בשעה שאחיו הגדולים היו אוספים את שלל הדגים שניצודו בתוך הרשתות הפרושות; הוא אהב את מראה המדורות לאורך החוף, בהן היו האנשים צולים את ארוחות הלילה שלהם.

הוא אהב להקשיב לקול הגלים, הוא אהב את ריחו של הים, את הסלעים מכוסי האצות, את החול החם ואת הדייגים טובי הלב, ומעולם לא חשב שתהיה לו סיבה לנטוש את כל אלו מאחוריו.

עד שיום אחד השתנה הכול.

לכאורה היה זה יום דיג רגיל ושקט. שמש זרחה ממעל ורוח חרישית נשבה על פני המים. תר ישב לבדו בסירה והשגיח על הרשתות הפרושות על המים. שעה ארוכה חלפה עד שהבחין כי הוא נמצא לגמרי לבדו בים הגדול. רק הוא בתוך הכחול האינסופי...

סביב סביב נראה תכול הים בלבד, ללא כל רמז לקיומה של אדמה אי־שם. המים היו שקטים ומראה פניהם כשיש חלק. השמש נטתה לשקוע, וחשיכה אדמדמה החלה לכסות את השמיים, מציירת עליהם פסים סגולים ענקיים, שנמתחו מעל ראשו של תר אל האינסוף.

המראה היה מופלא, ותחושה מיוחדת במינה הציפה לפתע את לבו של הנער. רגשות עזים של בדידות וקטנות שטפו ללא אזהרה מוקדמת את כל כולו, ומחשבות שאף פעם לא חשב התהוו במוחו, כאילו צנחו ונשרו עליו היישר מהשמיים הסגולים שממעל.

פתאום לא הייתה משמעות לכל הפרטים של חייו — הכפר, אחיו, הסירה, הדגים... באותם רגעים היו קיימים רק הוא, השמיים הענקיים האלה, וסביבו כמצע שיש תכול פרושים מי־הים ובהם משתקפת בבואתו.

שקט עמוק שרר על פני המים. הגלים נעו מעט, מעוותים את פניו של תר־השני, זה המשתקף מן הגלים.

ופתאום נשמע קול.

תר קפא על מקומו, שומע בברור מעין בת־קול הלוחשת לו משהו בתוך תוכו. לרגע חשב כי הוא הוזה, אבל הקול, שנשמע כאילו הוא עולה מפנימיותו, היה ברור וממשי: ״מה שנראה הוא לא כל מה שיש. עליך לחפש עמוק וגבוה...״ אמר הקול, ושוב: ״מה שנראה הוא לא כל מה שיש... עליך לחפש עמוק וגבוה...״

עודו נדהם, משתאה ותוהה לפשר הדבר — והנה מול עיניו התחילו פני המים לנוע, והוא ראה את דמותו שלו המשתקפת בהם. הוא ידע שזו דמותו שלו, למרות שלא הייתה זו צורתו כפי שהיא עכשיו, אלא דמותו של תינוק קטן.

בתחילה היה התינוק מכווץ ומקופל אל תוך עצמו, אך הוא הלך ונפתח, כניצן של פרח. גופו סבב סביב עצמו כבמעין מעגל. המעגל סבב עוד ועוד... אברי התינוק הפכו לאיברים של ילד, ואחר כך הפך לגבר, ועד מהרה הפכו פניו לפני זקן חרושי קמטים.

הציור הברור של פני הזקן היה צף לכמה רגעים על פני המים, ואז, למול עיניו המשתאות של תר, מחקה אדוות הגלים תוך רחש קל את התמונות המתחלפות, והותירה מהן רק קצף רך.

המראה המוזר הפחיד את תר והבהיל אותו. לא היה לו ספק כי התמונות שראה לא היו תעתוע דמיון או חלום בהקיץ. הוא ראה אותן, בדיוק כפי שהוא רואה עכשיו את השתקפות פניו בתוך המים העמוקים; בדיוק כפי שהוא רואה את רשת הדייגים ואת הדגים המפרפרים בה.

מישהו — או משהו — מתוך היקום הגדול והנורא הזה ניסה לומר לו דבר מה. תר הרגיש זאת בבירור. בת־הקול הזו יצאה מלבו, אבל בד בבד גם ממישור אחר, בלתי גלוי לעין. הייתה זו הודעה, מעין מכתב שממוען אליו באופן מיוחד; אולם לא היה לו מושג מה פשרו של המסר המוזר הזה.

תר, שהיה יתום מאב, נהג להתייעץ עם אמו ועם אחיו הגדולים בנוגע לכל שאלה או בעיה שהטרידה אותו; אולם הפעם הרגיש כי אם יספר לאחיו או לאמו על מה שראה ושמע, הם יביטו בו בפליאה ובשעשוע, יבטלו את דבריו ויצחקו בקול גדול.

תר ידע כי ייתכן וגם הוא עצמו היה צוחק למי שהיה מספר לו סיפור מוזר שכזה, ועל כן בחר לשתוק.

השבועות שבאו אחר כך היו ארוכים ומייגעים.

תר שב לשגרת הדיג: מפליג, פורש רשתות ומביא דגים אל החוף. את הדגים מכרו אחיו לסוחרים שהיו באים בקביעות אל הכפר, ואת מה שנותר היו אוכלים. כך חלף עבר לו עוד יום, ואחריו ימים נוספים.

תר עזר לאחיו שחזר עם הפיתיונות להרים את הרשתות מלאות הדגים מן המים. הוא סייע לשלות את הדגים מן הרשתות ולהביא, כתמיד, את הסירה אל החוף.

שקיעת שמש ועוד שקיעת שמש חלפו להן בגוונים אדמדמים־זהובים. תר בן השבע־עשרה היה יושב מול מדורת הלילה ומביט על הדגים הנצלים בה, נושם אל ריאותיו את ריח הים שכה אהב, אבל אף על פי שדבר לא השתנה — שום דבר לא נותר עוד כפי שהיה. רגש חם ומתוח, מלא התפעמות, מילא את גופו, דורך את שריריו וממלא את לבו בתחושה כי דבר מה גדול וחשוב גנוז וצפון שם באופק חייו.

המחזה המדהים שראה במי־הים היה עולה שוב ושוב במחשבותיו: דמות תינוק הגדל לילד, הופך לזקן ונעלם. משהו באותה תמונה דרש ממנו להבין הבנה כלשהי, לעשות שינוי בחייו בטרם יחלפו גם ימיו שלו על פני האדמה כלא היו, כשם שחלפו ימיו של אותו תינוק.

לכאורה, הייתה שגרת חייו נוחה וטובה. כשהוא מוקף בבני משפחה נאמנים ומתפרנס יפה מעבודה אותה אהב, אמור היה תר להיות מאושר. אפילו רגעי שקט ובטלה נזדמנו לו מפעם לפעם...

הדייגים היו חוזרים אל החוף עם סירותיהם העמוסות בדגים, בדיוק כפי שעשו אתמול ויעשו מחר. הייתכן כי הוא, בשונה מכל חבריו, צריך דבר מה נוסף? זקוק ליותר מכך?

כאשר היה תר מהרהר בכך היה לבו הולם בקרבו, עד שהרגיש במוחש את זרימת הדם בתוך גופו.

בתוך תוכו ידע שחיים כאלו, אכן, כבר לא יספקו אותו. לא לאחר ששמע את בת־הקול המסתורית ההיא. אך הוא לא ידע בדיוק מה חסר לו.

אם הוא מחפש משהו — מהו הדבר?

ואם הוא אינו יודע מה חסר לו — אולי, אולי בעצם לא חסר לו דבר והוא סתם נער מפונק שאינו שמח בחלקו?!

תר לא ידע כיצד להתמודד עם הרגשות החדשים שמילאו אותו, הוא לא ידע עם מי יוכל לשוחח עליהם, וגם לו היה יודע עם מי לשוחח — לא היה יודע כיצד לבאר לו מה הוא חש.

כיצד אפשר היה להסביר למשפחתו, משפחת הדייגים העליזים, את המתרחש בנפשו?

אחיו אפילו לא הבחינו בכך שהוא עצוב ומוטרד. הם היו שקועים לחלוטין ברשתות ובחבלים, בפיתיונות ובמאבק בגלים סוררים. נדמה היה שעבורם לא קיים שום דבר אחר מלבד הדייג. אם יעז לומר להם כי הוא עצוב, ותחושה מוזרה מנקרת בו, יחליטו אולי, בטוב לבם, לשמח אותו וירכשו עבורו נעלי עור חדשות.

הם אהבו אותו, וגם הוא רחש להם חיבה מרובה — אבל על אף האהבה ששררה ביניהם, חש תר כי הפעם לא יוכלו אחיו לסייע לו.

בעודו עומד על החוף, הביט תר בפעולותיהם הנמרצות של אחיו המשיטים את סירות הדייג ומתעסקים במשך שעות ארוכות ברשתותיהם. בעבר היה גם הוא נוטל חלק בפעילות הזו ותחושה טובה הייתה ממלאת את לבו, אולם עתה שוב לא המתין בשקיקה לרגע בו ימשוך את הרשת ויעלה אותה מן הים כשהיא מלאה דגים. ההרגשה שהייתה לו תמיד שגם הוא חלק מכל זה — הלכה והתפוגגה, אלא ששום דבר חדש לא תפס את מקומה.

רק כאשר החל תר להשתמט ממסעות הדייג הליליים, הבחינו אחיו שמשהו קורה לו. משהחלו מתבוננים בו, הבחינו גם בחיוורון פניו ובארשת פניו העצובה. ״אתה נראה לי חולה״, אמר אחיו הגדול בדאגה, ״אל תצא איתנו לדיג היום. מוטב שתשכב לנוח, אביא לך משקה מונטאבה, שיחזק אותך קצת!״

וכך הפך תר, הנער החזק, לחולה.

אמו האלמנה הייתה נרגשת ומודאגת ממחלתו של בנה. היא מיהרה להזעיק לבקתה את רופא הכפר הזקן, האיש החכם ביותר בכפר הדייגים. רופא הכפר — ששימש בצעירותו כרופא־מלחים והפליג עמם לארצות רחוקות — נחשב למבין גדול בענייני מחלות מוזרות. למרות זאת, גם הוא היה אובד עצות מול החולשה התמוהה שתקפה את תר.

הרופא הורה לאמו של תר לבשל עבורו צמחי מרפא מיוחדים, אולם לעצמו חשב, כי במקרה מסוים זה לא תהיה בהם תועלת רבה.

הצמחים היו מרים וחריפים. אמו של תר חלטה אותם לתה, באהבה ובמסירות, אך כפי ששיער הרופא מראש כן היה: התרופות הרבות לא שיפרו כלל את מצבו של תר.

אורית מרטין

אורית מרטין (נולדה בשנת 1956) היא ציירת, מאיירת וסופרת ישראלית.

עוד על הספר

ההר המוזר אורית מרטין

ההר המוזר

ההר שכן בשולי חבל ארץ פראי, בקצה ארץ נידחת. לכאורה, איש לא אמור היה לשמוע על הר מרוחק ושומם שכזה, אולם דווקא משום שהיה כה קשה להגיע אליו, ומשום שהיה שונה ומסתורי כל כך — ידעו אנשים רבים על קיומו.

לאמיתו של דבר, לא הצליח איש לגבש לעצמו תמונה ברורה אודות אותו הר, שכן רק אנשים מועטים הצליחו להגיע אליו, ולדעת מה קורה שם באמת, ומפיהם קשה היה להציל עובדות מדויקות.

שמועות שסתרו את עצמן וסיפורים רבים, שונים ומשונים, נפוצו בקשר להר המוזר, מלבים את הסקרנות ומציתים את הדמיון.

להר לא היה שם, וכיוון שכך הרי שבשעה שהבריות דיברו אודותיו כינה אותו כל אחד מהם בכינוי אחר. השם הנפוץ ביותר היה ״ההר המוזר״, אבל היו כאלה שקראו לו ״ההר המשתנה״, כיוון שאותם בודדים שהצליחו להגיע אליו דיווחו כי צורתו משתנה מזמן לזמן. פעם אחת היה ההר נראה כשרשרת פסגות רחבה ונמוכה, אך לאחר כמה שנים דיווחו אלו שהגיעו למרגלותיו כי הוא צר, תלול וגבוה כל כך עד שפסגתו נבלעת בעננים.

היו שראו אותו אדמדם ואדמתו גבשושית, והיו שראו אותו כחלחל, ואבניו עשויות שיש חלקלק שהקשה מאוד את מלאכת הטיפוס. נמצאו גם כאלה שתארו אותו כבעל אדמה שחורה ודשנה, ואחרים שאמרו שמורדותיו של ההר מכוסים ביער ירוק, סמיך ונפלא.

מראהו המשתנה של ההר גרם לחוקרים רבים ממקומות שונים בעולם לשאוף להגיע בעצמם למקום ולחקור את התופעה באופן אישי, אלא שהגישה אל ההר באותם זמנים עתיקים בהם מתרחש סיפורנו, הייתה קשה מאוד ומנעה מהם להשיג את מטרתם.

ההר היה נידח, מבודד, ועל פי הדיווחים האחרונים גם גבוה מאד.

כדי להגיע אליו, היה על האדם לחצות את סבך היערות העבותים שהקיפו את המקום, לעשות את דרכו בשבילי עיזים צרים ומפותלים, ולצלוח בשחייה אגם מים גדול. זאת, משום שבעלי סירות לא מצאו עניין לשהות בסביבה זו, מפאת מיעוט המבקרים שהצליחו להגיע עד שם.

מעט מאוד מורי דרך או מפות היו בנמצא כדי לשמש את הטיילים הסקרנים, ולכן רק אלו שהיו סקרנים באופן מיוחד במינו אזרו עוז כדי לצאת למסע.

באותה תקופה אנשים היו משרטטים מפות דרכים בדיו ונוצה. לא כל עובר אורח היה יודע לצייר מפות מדוייקות דיין, ולכן היו הנוסעים מאבדים לפעמים את דרכם בסבך השבילים הנסתרים ביערות.

כדי לצאת למסע כזה, אדם היה צריך להיות סקרן, אמיץ ובעל תושייה רבה, שכן, לא ברור היה כמה זמן יקח המסע, וכיצד הוא יסתיים.

שם נוסף היה להר, כינו אותו גם בשם ״ההר המשנה״, כיוון שהאנשים בודדים שהצליחו להגיע אליו ושבו בשלום לביתם לא היו עוד אותם אנשים שיצאו למסע המסוכן הזה. הם נראו אחרת, חשבו אחרת ודיברו באופן שונה. כאשר שאלו אותם אודות ביקורם בהר, הם היו משיבים לשואל בדיבורים שהיה קשה לרדת לפשרם, אולם מבט עיניהם הפך חזק ומלא חיים, והיה בכוחו לחדור עמוק ללבו של מי שפגש בהם.

סגולתו המוזרה של ההר לשנות את האנשים המגיעים אליו הבהילה את שוחרי השלווה והשגרה. טענתם של ההולכים אל ההר, כי בטרם יצאו למסעם זה חשו כי ההר קורא להם ומבקש מהם לעזוב את שדותיהם ועסקיהם, לנטוש הכול מאחורי גבם ולצאת למסע הארוך והמסוכן עד למרגלות ההר — הייתה מבהילה עוד יותר. היו שסיפרו אודות אנשים שהכירו — ידידים וקרובי משפחה — שלפתע פתאום היו מרגישים שאותו הר מוזר קורא להם לבוא אליו, ולאחר מכן, כמו בהשפעת קסם מסתורי, היו צצים אירועים שסללו את הדרך עבור אותם — איך נקרא להם? מוכי מזל? או אולי... ברי מזל? הדבר לא היה ברור דיו.

אוהבי הסדר והשלווה, המשתדלים תמיד להימנע מפגישה עם כל מה שעלול לסכן את חיי השגרה הקרתניים שלהם, ביקשו לחוקק חוקים שימנעו מאנשים צעירים וחסרי ניסיון לצאת למסע זה, ממנו לא ישובו כפי שהיו; אולם כיוון שאיש מהם לא ידע באיזה אופן קורא ההר לבני אדם לבוא אליו, התקשו להוציא את רצונם זה מן הכוח אל הפועל.

לאחר זמן נפוצה השמועה שכמה אנשים, חלקם חוקרים ומדענים, שתהו על קנקנו של המקום והיו סקרנים ובעלי אומץ מספיק לצאת לדרך הרחוקה, הקימו כפר קטן לא רחוק מן ההר.

אחד מאלו ששמעו של ההר המוזר הגיע אליהם בדרך מופלאה היה נער צעיר בשם תר.

ההזמנה

לחופו של האוקיינוס הגדול, לא הרחק מן ההר המוזר, שכן כפר דייגים קטן בשם ״דמה״. שם, בבקתה קטנה שמחלונה ניתן היה לשמוע את לחש הגלים הנושקים אל החוף ואת שריקות השחפים ממעל, התגורר נער צעיר ששמו תר.

מאז ומתמיד אהב תר את הים. הרשתות הגדולות וסירות הדייגים על המים קסמו לו מאז ילדותו המוקדמת, ויותר מכל אהב את הדיג בלילות.

תר אהב לאחוז בעששית הקטנה ולהאיר בעזרתה את פני המים, בשעה שאחיו הגדולים היו אוספים את שלל הדגים שניצודו בתוך הרשתות הפרושות; הוא אהב את מראה המדורות לאורך החוף, בהן היו האנשים צולים את ארוחות הלילה שלהם.

הוא אהב להקשיב לקול הגלים, הוא אהב את ריחו של הים, את הסלעים מכוסי האצות, את החול החם ואת הדייגים טובי הלב, ומעולם לא חשב שתהיה לו סיבה לנטוש את כל אלו מאחוריו.

עד שיום אחד השתנה הכול.

לכאורה היה זה יום דיג רגיל ושקט. שמש זרחה ממעל ורוח חרישית נשבה על פני המים. תר ישב לבדו בסירה והשגיח על הרשתות הפרושות על המים. שעה ארוכה חלפה עד שהבחין כי הוא נמצא לגמרי לבדו בים הגדול. רק הוא בתוך הכחול האינסופי...

סביב סביב נראה תכול הים בלבד, ללא כל רמז לקיומה של אדמה אי־שם. המים היו שקטים ומראה פניהם כשיש חלק. השמש נטתה לשקוע, וחשיכה אדמדמה החלה לכסות את השמיים, מציירת עליהם פסים סגולים ענקיים, שנמתחו מעל ראשו של תר אל האינסוף.

המראה היה מופלא, ותחושה מיוחדת במינה הציפה לפתע את לבו של הנער. רגשות עזים של בדידות וקטנות שטפו ללא אזהרה מוקדמת את כל כולו, ומחשבות שאף פעם לא חשב התהוו במוחו, כאילו צנחו ונשרו עליו היישר מהשמיים הסגולים שממעל.

פתאום לא הייתה משמעות לכל הפרטים של חייו — הכפר, אחיו, הסירה, הדגים... באותם רגעים היו קיימים רק הוא, השמיים הענקיים האלה, וסביבו כמצע שיש תכול פרושים מי־הים ובהם משתקפת בבואתו.

שקט עמוק שרר על פני המים. הגלים נעו מעט, מעוותים את פניו של תר־השני, זה המשתקף מן הגלים.

ופתאום נשמע קול.

תר קפא על מקומו, שומע בברור מעין בת־קול הלוחשת לו משהו בתוך תוכו. לרגע חשב כי הוא הוזה, אבל הקול, שנשמע כאילו הוא עולה מפנימיותו, היה ברור וממשי: ״מה שנראה הוא לא כל מה שיש. עליך לחפש עמוק וגבוה...״ אמר הקול, ושוב: ״מה שנראה הוא לא כל מה שיש... עליך לחפש עמוק וגבוה...״

עודו נדהם, משתאה ותוהה לפשר הדבר — והנה מול עיניו התחילו פני המים לנוע, והוא ראה את דמותו שלו המשתקפת בהם. הוא ידע שזו דמותו שלו, למרות שלא הייתה זו צורתו כפי שהיא עכשיו, אלא דמותו של תינוק קטן.

בתחילה היה התינוק מכווץ ומקופל אל תוך עצמו, אך הוא הלך ונפתח, כניצן של פרח. גופו סבב סביב עצמו כבמעין מעגל. המעגל סבב עוד ועוד... אברי התינוק הפכו לאיברים של ילד, ואחר כך הפך לגבר, ועד מהרה הפכו פניו לפני זקן חרושי קמטים.

הציור הברור של פני הזקן היה צף לכמה רגעים על פני המים, ואז, למול עיניו המשתאות של תר, מחקה אדוות הגלים תוך רחש קל את התמונות המתחלפות, והותירה מהן רק קצף רך.

המראה המוזר הפחיד את תר והבהיל אותו. לא היה לו ספק כי התמונות שראה לא היו תעתוע דמיון או חלום בהקיץ. הוא ראה אותן, בדיוק כפי שהוא רואה עכשיו את השתקפות פניו בתוך המים העמוקים; בדיוק כפי שהוא רואה את רשת הדייגים ואת הדגים המפרפרים בה.

מישהו — או משהו — מתוך היקום הגדול והנורא הזה ניסה לומר לו דבר מה. תר הרגיש זאת בבירור. בת־הקול הזו יצאה מלבו, אבל בד בבד גם ממישור אחר, בלתי גלוי לעין. הייתה זו הודעה, מעין מכתב שממוען אליו באופן מיוחד; אולם לא היה לו מושג מה פשרו של המסר המוזר הזה.

תר, שהיה יתום מאב, נהג להתייעץ עם אמו ועם אחיו הגדולים בנוגע לכל שאלה או בעיה שהטרידה אותו; אולם הפעם הרגיש כי אם יספר לאחיו או לאמו על מה שראה ושמע, הם יביטו בו בפליאה ובשעשוע, יבטלו את דבריו ויצחקו בקול גדול.

תר ידע כי ייתכן וגם הוא עצמו היה צוחק למי שהיה מספר לו סיפור מוזר שכזה, ועל כן בחר לשתוק.

השבועות שבאו אחר כך היו ארוכים ומייגעים.

תר שב לשגרת הדיג: מפליג, פורש רשתות ומביא דגים אל החוף. את הדגים מכרו אחיו לסוחרים שהיו באים בקביעות אל הכפר, ואת מה שנותר היו אוכלים. כך חלף עבר לו עוד יום, ואחריו ימים נוספים.

תר עזר לאחיו שחזר עם הפיתיונות להרים את הרשתות מלאות הדגים מן המים. הוא סייע לשלות את הדגים מן הרשתות ולהביא, כתמיד, את הסירה אל החוף.

שקיעת שמש ועוד שקיעת שמש חלפו להן בגוונים אדמדמים־זהובים. תר בן השבע־עשרה היה יושב מול מדורת הלילה ומביט על הדגים הנצלים בה, נושם אל ריאותיו את ריח הים שכה אהב, אבל אף על פי שדבר לא השתנה — שום דבר לא נותר עוד כפי שהיה. רגש חם ומתוח, מלא התפעמות, מילא את גופו, דורך את שריריו וממלא את לבו בתחושה כי דבר מה גדול וחשוב גנוז וצפון שם באופק חייו.

המחזה המדהים שראה במי־הים היה עולה שוב ושוב במחשבותיו: דמות תינוק הגדל לילד, הופך לזקן ונעלם. משהו באותה תמונה דרש ממנו להבין הבנה כלשהי, לעשות שינוי בחייו בטרם יחלפו גם ימיו שלו על פני האדמה כלא היו, כשם שחלפו ימיו של אותו תינוק.

לכאורה, הייתה שגרת חייו נוחה וטובה. כשהוא מוקף בבני משפחה נאמנים ומתפרנס יפה מעבודה אותה אהב, אמור היה תר להיות מאושר. אפילו רגעי שקט ובטלה נזדמנו לו מפעם לפעם...

הדייגים היו חוזרים אל החוף עם סירותיהם העמוסות בדגים, בדיוק כפי שעשו אתמול ויעשו מחר. הייתכן כי הוא, בשונה מכל חבריו, צריך דבר מה נוסף? זקוק ליותר מכך?

כאשר היה תר מהרהר בכך היה לבו הולם בקרבו, עד שהרגיש במוחש את זרימת הדם בתוך גופו.

בתוך תוכו ידע שחיים כאלו, אכן, כבר לא יספקו אותו. לא לאחר ששמע את בת־הקול המסתורית ההיא. אך הוא לא ידע בדיוק מה חסר לו.

אם הוא מחפש משהו — מהו הדבר?

ואם הוא אינו יודע מה חסר לו — אולי, אולי בעצם לא חסר לו דבר והוא סתם נער מפונק שאינו שמח בחלקו?!

תר לא ידע כיצד להתמודד עם הרגשות החדשים שמילאו אותו, הוא לא ידע עם מי יוכל לשוחח עליהם, וגם לו היה יודע עם מי לשוחח — לא היה יודע כיצד לבאר לו מה הוא חש.

כיצד אפשר היה להסביר למשפחתו, משפחת הדייגים העליזים, את המתרחש בנפשו?

אחיו אפילו לא הבחינו בכך שהוא עצוב ומוטרד. הם היו שקועים לחלוטין ברשתות ובחבלים, בפיתיונות ובמאבק בגלים סוררים. נדמה היה שעבורם לא קיים שום דבר אחר מלבד הדייג. אם יעז לומר להם כי הוא עצוב, ותחושה מוזרה מנקרת בו, יחליטו אולי, בטוב לבם, לשמח אותו וירכשו עבורו נעלי עור חדשות.

הם אהבו אותו, וגם הוא רחש להם חיבה מרובה — אבל על אף האהבה ששררה ביניהם, חש תר כי הפעם לא יוכלו אחיו לסייע לו.

בעודו עומד על החוף, הביט תר בפעולותיהם הנמרצות של אחיו המשיטים את סירות הדייג ומתעסקים במשך שעות ארוכות ברשתותיהם. בעבר היה גם הוא נוטל חלק בפעילות הזו ותחושה טובה הייתה ממלאת את לבו, אולם עתה שוב לא המתין בשקיקה לרגע בו ימשוך את הרשת ויעלה אותה מן הים כשהיא מלאה דגים. ההרגשה שהייתה לו תמיד שגם הוא חלק מכל זה — הלכה והתפוגגה, אלא ששום דבר חדש לא תפס את מקומה.

רק כאשר החל תר להשתמט ממסעות הדייג הליליים, הבחינו אחיו שמשהו קורה לו. משהחלו מתבוננים בו, הבחינו גם בחיוורון פניו ובארשת פניו העצובה. ״אתה נראה לי חולה״, אמר אחיו הגדול בדאגה, ״אל תצא איתנו לדיג היום. מוטב שתשכב לנוח, אביא לך משקה מונטאבה, שיחזק אותך קצת!״

וכך הפך תר, הנער החזק, לחולה.

אמו האלמנה הייתה נרגשת ומודאגת ממחלתו של בנה. היא מיהרה להזעיק לבקתה את רופא הכפר הזקן, האיש החכם ביותר בכפר הדייגים. רופא הכפר — ששימש בצעירותו כרופא־מלחים והפליג עמם לארצות רחוקות — נחשב למבין גדול בענייני מחלות מוזרות. למרות זאת, גם הוא היה אובד עצות מול החולשה התמוהה שתקפה את תר.

הרופא הורה לאמו של תר לבשל עבורו צמחי מרפא מיוחדים, אולם לעצמו חשב, כי במקרה מסוים זה לא תהיה בהם תועלת רבה.

הצמחים היו מרים וחריפים. אמו של תר חלטה אותם לתה, באהבה ובמסירות, אך כפי ששיער הרופא מראש כן היה: התרופות הרבות לא שיפרו כלל את מצבו של תר.