האלוקים בורא באמצעות מילים וצרופי אותיות, "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור...",3 ושוב "ויאמר אלוהים..." עד להשלמת הבריאה, בכוח הדיבור והמילים כמו שנאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם".4 האלוקים ברא את העולם מאין ליש וממשיך להחיות אותו בהווה, עם עשרה מאמרות אלו המחדשים את העולמות בכל רגע מחדש ומהווים אותו מאין ליש, אילו היו מפסיקים להוות את העולם אפילו לרגע כל העולם היה חוזר להיות אין. על-פי המבואר בתניא5 אור הבורא, שהוא החיות, גדול מאד ואין כח בנבראים לקבל אותו אלא על ידי שיורד החיות ומשתלשל ממדרגה למדרגה פחותה ממנה, על ידי חילופים ותמורות, צירופי האותיות, גימטראות ושמות הבורא, שעניינן הפחתה והסתר האורות האלקיים, עד שיוכל להחיות את הנברא המוגבל והגשמי. באמצעות צירופי אותיות נברא העולם וממשיך להתהוות, לפיכך, צירופי האותיות הן הקוד הגנטי של היקום, כמו שנכתב בספר הזוהר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כלומר הסתכל בצירופי האותיות של התורה וברא את העולם. וכך כתוב: "אלא הסתכלות הקב"ה היה באופן זה. שכתוב בתורה, בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, הסתכל במילה זו וברא את השמים. בתורה, כתוב בה, ויאמר אלוהים יהי אור, הסתכל במילה הזו וברא את האור. וכן בכל מילה ומילה שכתוב בתורה, הסתכל הקב"ה ועשה הדבר ההוא".6

מובנו ומשמעותו של הביטוי 'הסתכל הבורא' היא נתינת כוח למילה הספציפית לממש את הוראתה בכל התוקף והכוח של צופן האותיות שמרכיבות אותה על פי הסוד החבוי בתוכן, ומכיוון שכוח הבורא הוא אין-סופי, פעולתו מיידית.

זאת ועוד מגלה האר"י הקדוש7 שגילוי שמות הבורא וכינויו הם הסיבה לבריאת העולמות "וכאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלמות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות". האר"י מסביר שהבורא מגלה את שמותיו וזה הקשר הישיר לסיבת בריאת העולמות. מכאן שההתכוונות שלנו בשמות הבורא גורמת להמשכת שפע וברכה בעולמנו.

לעומת אותם הטוענים שהבורא ברא את העולם ועזבנו 'להסתדר לבד', מסבירים החכמים שעשרת המאמרות הם הקוד הגנטי המחדש את העולמות בכל רגע מחדש. המשפט 'המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית' המופיע בנוסח תפילת שחרית, מראה שדעת החכמים היא שהבורא דואג לקיום הבריאה בכל יום ויום. בהתבסס על הנחה זו נשאלת השאלה בנוגע לצורך לברוא את הכול בכל יום מחדש. בספר 'נפש החיים'8 כתוב "אבל הוא יתברך שמו, כמו בעת בריאת העולמות כולם, בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכחו הבלתי תכלית, כן מאז כל יום וכל רגע ממש כל כוח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא יתברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך, כל רגע כוח ושפעת אור חדש. ואלו היה הוא יתברך מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת כרגע היו כולם לאפס ותהו, וכמו שיסדו אנשי כנסת הגדולה 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית' היינו תמיד ממש כל עת ורגע, וראייתם מפורשת כאמור 'לעושה אורים גדולים' שלא אמר עשה [בעבר] אלא עושה [בהווה]".

הבורא אכן מחדש את העולם בכל רגע, אך אל מול הטוב ניצב היעדר. זהו רגע ביממה אשר בו הבורא מנתק, כביכול, את אנרגיית החיות האין-סופית המקיימת את היקום, כביכול הוא כועס, כמו שנאמר "ואל זעם בכל יום".9 משמעות הדבר היא הקטנת כוח החיות המקיים את העולם למינימום. הקטנה זו הנה מחויבת המציאות, כי בלעדיה אין מקום לבחירה חופשית, והכול היה חוזר להיות אור כבתחילה. לכן, בכל יום עלינו להתאמץ ולהתחבר לאור הבורא מחדש. ישנו כלל בתורה שמי שעוזב את התורה יום אחד, התורה עוזבת אותו ליומיים. בבחינת מי שלא מתחבר יום אחד, הרי שעבודתו כפולה להתחבר מחדש.

כל נברא זקוק לכוח חיים באופן תמידי כדי להתקיים, כאוויר לנשימה. הכוח העליון מעניק חיים גם כאשר האדם מתנהג באופן הסותר את חוקי היקום, והוא נותן אשראי לפרק זמן קצוב גם לרשעים, ומעניק זמן ומרחב המאפשר לכל אדם להשתנות. בספר הזוהר כתוב שכדי לקיים את העולם יש אור של חסד הזורם באופן תמידי מהעולם העליון לעולם שלנו באמצעות 72 השמות, וגם בזמן שמעשינו אינם מצדיקים זאת. לכן אין זה מקרה שהגימטרייה של המילה חסד היא 72.

חשוב להבין ולזכור כי בספר זה כאשר אנו אומרים 'שם קדוש' הכוונה היא לצירוף אותיות המחבר ומגלה את הברכה, את אור הבורא ואת האנרגיה החיובית, באופן מאוזן. המילה 'שמו' שווה בגימטרייה למילה 'רצון' כלומר השם עצמו מעיד על כוח הרצון, ומשמעות המילה 'קדוש' היא ההפך מאנוכי כלומר לקבל על מנת לתת, על כן 'קדוש' מעיד על איזון אנרגטי.

האדם בורא באמצעות מילים וצירופי אותיות

 

"בצלם אלוקים ברא את האדם",10 הכוח המיוחד של האדם, בשונה משאר הנבראים הוא כוח הדיבור. בפרשת בראשית כתוב שהבורא ברא את האדם וניתן בו כוח הדומה לכוחו של הבורא כמו שנאמר 'בצלמו', ובנוסף נאמר ויפח באפיו נשמת חיים, כשבתרגום אונקלוס לתורה מתורגמות המילים 'נשמת חיים' למילים 'רוח ממללא' כלומר רוח מדברת, כלומר ניתן לאדם כוח הדיבור.

אופן הבריאה וסוד הבריאה - הסוד הוא שילוב של שני מרכיבים חשובים לתהליך גילוי השפע הרוחני 'ובריאת' מציאות גשמית:א. האותיות העבריות - המשמשות כמפתח הפותח 'דלתות' לחדרים מלאים אוצרות.

ב. רצון שבנפש האדם - חלקי הנפש הם כ"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה"11.

האותיות העבריות - המשמשות כמפתח הפותח 'דלתות' לחדרים מלאים אוצרות

 

קודם שנפתח בביאורי השמות (צירופי אותיות מיוחדים מכונים בשם שמות קודש או שם קדוש) חשוב להביא את דברי ר' יוסף בן-אברהם ג'יקטיליה, 1248-1305 לערך, אשר נולד בקסטיליה והיה מגדולי המקובלים בספרד במאה ה-13. חיבורו 'שערי אורה' נחשב לאחד מספרי היסוד הקבליים. על ספר זה אמר האר"י כי הוא המפתח לכל תורת הסוד, ור' חיים מוולוז'ין, תלמידו הגדול של הגר"א - הרב אליהו מווילנא המכונה הגאון מוילנא, אמר כי על מנת לצאת ידי חובת תורת הקבלה יש ללמוד את ספר הזוהר ואת ספר שערי אורה. רבי אברהם אבולעפיה כתב על רבי יוסף בספרו 'אוצר עדן הגנוז' "והוא בלא ספק הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפני, והוסיף מכוחו ומדעתו וה' היה עמו".

הרב יוסף ג'יקיטיליה מדמה את השמות לדלתות המובילות למגוון אוצרות. הידיעה אודות איזה שם קדוש מוביל לאוצר מסויים חשובה מאוד, כשם שבחדר כספות בבנק חשוב לדעת באיזו כספת נמצא את האוצר המבוקש לנו, ואלה הם דבריו המופלאים:

"לא אמר הכתוב אשגבהו כי יזכור שמי, אלא 'כי ידע שמי', הידיעה היא העיקר12 ואחר כך, 'יקראני ואענהו'; כלומר, כשיצטרך לדבר ויתכוון באותו השם שאותו הדבר שהוא צריך תלוי בו, אז 'אענהו'" בהקדמה לספר 'שערי אורה' כתב רבי יוסף ג'יקטיליה 'יתכוון' ולא כתב 'ישתמש בהזכרת השמות'. היינו, שאין להזכיר בפיו את השמות! וכן הוסיף "ואחר שהודענוך זה כי עיקר האמונה ויסוד הייחוד זה הוא להבין שימושי, כי כל שמותיו הקדושים הנזכרים בתורה כולם כלולים בשם בן ד' אותיות שהוא יהו"ה יתברך והוא נקרא גוף האילן, ושאר כל השמות, מהם שורש, ומהם ענפים, ומהם אוצרות וגנזים, וכל אחד מהם יש לו פעולה מיוחדת מחבריו. משל לאוצר שיש בו כמה חדרים, כל חדר מהם מיוחד לדבר בפני עצמו; בחדר זה אבנים טובות ומרגליות, ובחדר זה כסף, ובחדר זה זהב, ובחדר זה מיני מאכל, ובחדר זה מיני משקה, ובחדר זה מיני מלבוש. וכשהאדם צריך למיני מאכל ואינו יודע אותו החדר שהמזונות בתוכו אפשר שימות ברעב, והחדרים מלאים כל טוב, ולא מפני שמנעו ממנו בקשתו, אלא שאינו יודע באיזה חדר הוא הדבר שהוא צריך. ועל דרך זה בעצמו השגת שמותיו הקדושים יתברך: יש שמות ממונים על התפילה והרחמים והסליחות, ומהם על הדמעה, ומהם על הפגעים ועל הצרות, ומהם על המזונות והפרנסה, ומהם על הגבורה, ומהם על החסד, ומהם על החן. ואם אינו יודע להתכוון בתפילתו באותו שם שהוא מפתח למה שהוא צריך, מי גרם לו שלא יפיק רצונו? סכלותו ומיעוט השגתו".13

מהמובא לעיל עולה השאלה, האם אפשרי שעצם המחשבה על אותיות ושמות קדושים באמצעות כוונה ורצון תחבר לשפע אלוקי ותברא מציאות? התשובה היא חיובית וההסבר כיצד זה נעשה יפורט בהמשך.

הרצון שבנפש האדם - חלקי הנפש הם כ"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה"

 

בהקדמה לספר 'שער הכוונות' של האר"י (המקובל רבי יצחק לוריא, מאה ה-16 צפת) מבואר שהנשמה הכללית של האדם מורכבת מחמש מדרגות רוחניות הנקראות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. מודעות הנפש מושפעת מאוד ממודעות הגוף הבאה לידי ביטוי ברצונות אנוכיים ובמידות הרעות שיש באדם, והללו נטבעים גם בנפש.

מדרגת הרוח נמצאת מעל הנפש ואינה מחוברת לגוף ישירות ולכן היא מושפעת מהגוף במידה פחותה. במודעות הרוח ישנה חשיבות להיבט הרוחני של החיים ולא רק להיבט הגשמי, כמו בעקרון של נתינה ולא רק קבלה לעצמי. מדרגת הנשמה נמצאת במקום גבוה עוד יותר, בחלק זה טבוע הרצון לדאוג לזולת ללא כל רצון של קבלת תמורה, כלומר עליונות הרוח על החומר.

החלקים חיה ויחידה גבוהים עוד יותר והם אינם מתגלים בזמננו בבני אדם. חלקים עליונים אלו של הנשמה ממתינים שכלל בני ישראל יהיו במודעות של 'ואהבת לרעך כמוך'.

חלקי הנשמה הכללית של האדם משמשים כסולם רוחני וכצינור המגלים את השפע במציאות הגשמית. היינו, שלבי הסולם דרכו אנו מתחברים לעולמות הרוחניים הם בעצם חמשת חלקי הנשמה שלנו. הסולם נמצא בפנימיותנו, והטיפוס בו למעלה עד ל'השגה' רוחנית וגילוי החכמה ואור הבורא שאותם מכנה האר"י 'שפע ברכה' נעשה באמצעות זיכוך המידות הרעות שבנפש, התבוננות (מדיטציה), כוונה ותפילה. בהקדמת שער הכוונות כתוב "והטעם הוא, כי להיות על ידי עבודה שבלב היא התפילה, היא סוד המשכת שפע אל הספירות למעלה, וזה להיות האדם חלק אלוה ממעל, אחוז בשרשרת הקדוש, על ידי שלשלת השתלשלות נשמתו ממדרגה למדרגה, הנה השתלשלות הנזכר, תהיה סולם, שבו יתעלה התעוררות מעשיו, עד שיתייחדו כל הספירות על ידו, ובו ימשוך שפע ברכה מהספירה הראשונה אל האחרונה, עד שיגיע ויחול עליו דרך הסולם".14 דימוי זה של התפילה כחבל מופיע אצל הבן איש חי בפרשת 'מקץ' בה הוא ממשיל את תפילת האדם לחבל היורד מן השמיים וכאשר האדם מנענעו למטה הוא גורם בכך לנענוע של העולמות העליונים.

השמות בהם עוסק ספר זה

 

שמות הבורא רבים מאוד וכולם חשובים, לשניים מהם נייחד את החלק העיקרי של ספר זה, והסיבה לכך היא שבאמצעותם ניתן ליישם בקשות וכוונות באופן מעשי. ההסברים על אודות צירופי שמות אלו מובאים באופן בהיר ותכליתי כך שכל אדם יוכל להיעזר בהם במהלך היום ובמרוצת החיים.

שני שמות אלה הם:

• שם מ"ב - שהוא שם קדוש של 42 אותיות, המוצפן בתפילת 'אנא בכֹח'.

• שם ע"ב - הוא צירוף של 72 צירופי שמות קדושים בהם בקע משה רבנו את ים סוף.

וכן הוספתי מדיטציה לתיקון הנפש, שטוב לעשותה בכל יום.

'השגה' בתורת האר"י

 

השגה היא חוויה פנימית של תובנה רוחנית, הארה, ראייה רוחנית שמתרחשת כאשר יש התעלות בסולם הרוחני עד לחיבור עם הנשמה שחשה את אור הבורא. ההשגה נותנת תובנות, הדרכה רוחנית, תשובות לשאלות וגם בקשת משאלות הלב, התשובות יתקבלו לעיתים בהקיץ על ידי התגלות רוחנית ולעיתים בחלום. מקובלים וצדיקי אמת הגיעו להשגות באמצעות קדושה ועיסוק בתורה. להשגה ניתן להגיע גם על ידי הכנה רוחנית נכונה המופיעה בספרי האר"י והקבלה.

ההכנה כוללת מדיטציה ודמיון מודרך המכונים בחוכמת הקבלה 'התבוננות' ו'כוונה', ונעשה בהן שימוש במטרה להגיע לזיכוך המידות, השקטת רעשים חיצוניים ופנימיים, להעצמת כוח הריכוז, לחיבור לנשמה ודרכה חיבור ל'אחד' ולאור הבורא עד להשגה שהיא השיא.

 

 

ניסים באמצעות מדיטציה בשמות הקודש

 

באמצעות התחברות לאור הבורא ניתן להשיג כל דבר, מקובלים שזיככו את מידותיהם בשיעור גבוה פעלו באמצעות 'שמות הבורא' לקיום פעולות מעל גדר הטבע, כגון החייאת מתים על-ידי אלישע הנביא וקפיצת הדרך שעשה רבי חיים ויטאל. נביא את סיפורם:

החייאת מתים - בספר מלכים מובא סיפורו של אלישע הנביא שהחייה את בנה של האישה השונמית "ויבא אלישע הביתה, והנה הנער מת נשכב על מטתו. ויבא ויסגר הדלת בעד שניהם, ויתפלל אל ה'. ויעל וישכב על הילד, וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו ויגהר עליו, ויחם בשר הילד. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו".15 בהקדמת ספר הזוהר מוסבר שהנביא החיה את הנער באמצעות שבעים ושניים שמות הבורא.16

רבי חיים ויטאל (מהרח"ו) וקפיצת הדרך: קפיצת הדרך היא פעולה בה האדם עובר פיזית באופן על-טבעי ממקום אחד למשנהו. בספרו של הרב שלום שבזי 'חמדת ימים' בפירושו לפסוק "ואבוא היום אל העין"17 הוא ביאר את האופן והתנאים של הכוונה ב'שם ע"ב' לקפיצת הדרך, ומלאך מוליכו למקום שירצה.

התקופה שבה גר רבי חיים ויטאל בירושלים הייתה תקופת הכיבוש המוסלמי של העיר, והמושל המוסלמי בירושלים היה אבו סִיפֵין (בעל-החרבות). באחד מימי השישי, בזמן תפילת המוסלמים, שמע המושל קול של מים זורמים מתחת להר הבית, הוא ניסה לחקור בדבר אצל זקני הערבים במטרה למצוא את הדרך להשתמש בהם. הערבים סיפרו שמסורת בידם שהמים הללו הם מי הגיחון אשר נסתמו על ידי חזקיהו המלך, וכל הניסיונות לפתוח מחדש את מקור המים נכשלו. העצה היחידה שהשיאו לו הייתה לזמן את הרב של היהודים כי רק הם יכולים לפתוח את מקור המים. הזדרז אבו סיפין ופנה למהרח"ו, ואיים על חייו באם לא יפתח את מי הגיחון. מהרח"ו שחשש מנקמתו של אבו סיפין השתמש בשם המפורש כדי לבצע קפיצת-דרך מירושלים לדמשק, ושם התגורר עד סוף ימיו. באותו הלילה נגלה אליו בחלום מורו, האר"י הקדוש, ושאלו למעשיו בדמשק, מהרח"ו סיפר לו כי הוא ברח מאבו סיפין. שאל אותו האר"י הקדוש וכי מדוע לא פתחת את הגיחון? ענה מהרח"ו, שלא רצה להשתמש בשמות הקודש. השיב לו האר"י הקדוש, והרי השתמשת בהם כדי להגיע לדמשק, אזי יכולת להשתמש בהם גם לפתוח את המעיין. צערו של רבי חיים ויטאל היה גדול מכיוון שבאותה העת הייתה הזדמנות מהשמיים. מזאת גם למדים שרצף האירועים שהתגלגל בדרך לא צפויה מבקשת המושל התורכי, והסווה כאיום לחיים, היה למעשה הזדמנות לתיקון שהוחמצה.

המקרים בהם השימוש בשמות הקודש אסור

 

המקובלים הכירו בכוח ובכובד המיוחסים לשמות הקדושים, ועל כן ישנם כמה כללים חשובים לאופן בו משתמשים בכוח השמות ונעזרים בו. עוצמת השימוש באותיות ובשמות הקודש, והשימוש הלא נכון בהם מובא בסיפור 'מגדל בבל'. התורה מספרת על קבוצת אנשים שהתאגדה ובנתה מגדל, ומעשה זה כנראה 'הרגיז' את הבורא. האם אכן כך? ומה כה נורא בבניית מגדל?

סיפור מגדל בבל18

 

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים ,וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם-אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.

הסיפור מוסבר בכתבי האר"י:

"ענין דור הפלגה. יש לבאר, איך אמר ועתה לא יבצר מהם, כי אף שהבחירה ביד האדם, היפלא מה' דבר למנוע מחשבותם הרעה. אלא עניינם היו, שהיו יודעין שמותיו של הקב"ה, והיו משתמשים בו מעשיות (קבלה מעשית), והיו יודעין כל מלאך ומלאך כפי מדרגתו, ולהשביע המלאך השולט עליו, כי זהו עניין ההשבעות ושמושי שמות הקדושים, שנדע כל שמושם, להשביע התחתון בשם העליון המשפיע המושל עליו, ואם ישנה דבר זה, לא תעלה בידו כלל שום דבר.

ואלו היו יודעין כל זה, וזה שאמר בפרשת בראשית, אז הוחל, כי בימי אנוש הוחל לקרוא בשם ה', שהיו יודעין שימוש שמותיו יתברך. גם פירש המתרגם, שפירושו שהתחילו לעבוד עבודה זרה, הכוונה הוא, כי בידיעה הזאת שהיו משתמשין בשמותיו יתברך, היו מורידין כח לעבודה זרה, והכל אחד שני הפרושים.

והנה שימוש זה לא היה עולה בידם, אם לא היו יודעים צירוף האותיות והשמות בלשון הקודש, כי אי אפשר לשימוש השמות בלשון אחר, וזה שאמר ויהי כל הארץ שפה אחת, גימטריה לשון הקודש, ודברים אחדים, הם ממש שימוש שמותיו יתברך, שהם אחדותו יתברך, ויחוד שמותיו הקדושים.

ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל, עבודה זרה שהיה רצונם לעשות. וראשו בשמים, שיהא אל העבודה זרה כח מן הקדושה העליונה, על-ידי שימוש שמותיו כנ"ל, כי כבר היו יודעים שאין בה כח, אם לא יבא אליה מן הקדושה. וכוונתן היה שישפיע אליהם טובה בהכרח, בכח שימוש שמותיו. אף אם לא היו טובים, כי היו רוצים ללכת בשרירות לבם הרע, ולא היו רוצים להשתעבד תחת הקדושה, כי צריך טורח גדול לסגף עצמו מתאוות החומר, והם היו רוצין להתעדן בתאות עולם הזה, והעבודה הזרה תשפיע להם טובה בכח שימוש השמות כאמור.

והמכוין בכל זה, היה נמרוד, כי הוא ראש בדור הפלגה, והיה חכם גדול בכח שימוש הזאת ולזה אמר, וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, כי בני נח הם ולא בני האדם, אלא הכוונה היה, כי כל כוונתם הם, ללכת אחר החומר והאדמה, ולא תחת הקדושה.

ולזה אמר ויאמר הן עם אחד ושפה אחת לכולם, כלומר שאם לא היו יודעין לשון הקודש לא היו פועלים השמות כלל. אבל זה החילם לעשות, כי כל כח שיכלו לעשות ולהתחיל בזה, על היותם מדברים בלשון הקודש, לכן לא יבצר מהם, כי בכח שימוש השמות ובכח השבעתם, יעשו כל מה שירצו. וזה שאמר משל למלך שמסר מפתח אוצרותיו לכמה בני אדם, והיו נכנסין באוצרותיו כל פעם שירצו ואין מוחה, מה עשה המלך כדי שלא יכנסו כשירצו, שינה המנעולים, ולא היו יכולין לפתוח. וכן עשה השם יתברך, ששינה את השמות למעלה, וזה שאמר הבה נרדה ונבלה שם שפתם. ועוד שבלבל לשונם, ולא היו יכולין לדבר בלשון הקודש ואף אם היו משביעים את השמות בלשון אחר לא היו פועלין כלל, לכן השכיח מהם לשון הקודש, ולא ידעו לעשות שום דבר".19

מובאות אלה מכתבי האר"י מבהירות שאנשי דור המבול ידעו את סודות לשון הקודש, את שמות המלאכים ואת המלאכות השונות עליהן היה ממונה כל אחד ואחד. בהנהגת המלך נמרוד הם החלו להשתמש בשמות למטרות חומריות וארציות, כלומר היפוכה של הרוחניות. הכוח שצברו נבע מידיעת אופן השימוש בשמות לכן היה צורך לשנות את מערכות השמיים. הבורא החליף את שמות הכוחות הממונים בעולם העליון ובכך מנע את פעולת אנשי דור הפלגה.

קבלה מעשית היא השימוש בשמות הקודש לקבלת מענה ופתרון לבעיות ולצרכים מידיים בכל תחומי החיים, כגון קבלת תשובות, ידע, בריאות, מערכות יחסים, פרנסה ועוד. התנאים הם: איסור שימוש בשמות מלאכים והשבעתם ב'ביטוי שפתיים', היינו, אמירת שמם בקול, באופן המכריח אותם לבצע את רצוננו. אין לכפות על הכוחות הרוחניים שיעשו רצוננו בכך שמזכירים את השמות בקול ובציווי מאחר שבדורות שלנו זוהי פעולה הגורמת נזק רוחני וגשמי. יש לציין שההשבעות כוללות שימוש בשמות הבורא, וגם בכאלה אשר אינם מופיעים בתפילות השכיחות. בקבלה מעשית עושים לעיתים שימוש גם בקמעות למיניהם. בדרך כלל קמע הוא ברכה הנכתבת על קלף בשיתוף השבעת מלאכים. יש שנכללים בקמע שמות קדושים ולעיתים גם שמות של מלאכים. גם בזמננו כותבים קמעות, ויש כותבים המחייבים את המלאכים שיבצעו את בקשתם. הם משביעים את המלאכים לא רק במחשבה כי אם גם בדיבור ממש, וזהו דבר האסור בתכלית האיסור על פי האר"י הקדוש. כותב על כך רבי חיים ויטאל בשם מורו רבי יצחק לורייא, האר"י, שכאשר עוסקים בהשבעת המלאכים, כלומר בקבלה מעשית, נגרם פגם גדול ונזק גדול לעולם ככלל ולעוסק בכך בפרט, וכך כתוב "המשתמשים בשמות הקדושים, או בהשבעות עונשו גדול מאד ואני שאלתי למורי ז"ל, אם מותר להשתמש בהם, כמו הקדמונים שהיו משתמשים, כדי לידע החכמה. והשיב לי מורי ז"ל, כי אותם החכמים היו משתמשים בשמות הקודש, לפי שהיה להם אפר פרה (אפר פרה אדומה מזמן בית המקדש בו היו נטהרים מטומאת מת), כרבי טרפון, אבל אנחנו טמאי מת, ואסורים בדברים אלו. ואפילו אותם השמות שבידינו, מוטעים הם, והכל אסור. ואם היה איזה אמיתיים הם מותרים".

"והטעם, אמר לי, כי כשהקב"ה ברא את המלאכים, צוום, כשיקראום או כשישביעום, שיבואו. ולכן כשהאדם מזכירם, חושבים שקוראים אותם וכשבאים ורואים לבטלה, יבוא נזק לאדם מזה. ולזה צריך להיזהר מלהזכיר. אבל אם הוא שם כשמות בני אדם, מיכאל, גבריאל וכו'. מותר להזכירם ואין חשש". אך בתפילה מזכירים בקול את שם הבורא.

"בזה וגם על זה שאלתיו, למה אנו מזכירים בפירוש שם שד"י, או אלקים, ואין חשש. ובשמות מלאכים שהם משמשיו, יש להיזהר מלהזכירם. והשיב לי עם מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, על ארץ מצרים מקום טומאה ביותר, והיה פחד אם היה יורד מלאך לשם, יכול היה לאיתפגמא, באותו כח הטומאה. אבל השם יתברך, אש אוכלה הוא, ואינו שייך בו. והנה דבר זה הוא גם כן, כי המלאכים הם במדור העליון זך יותר, ואם ירדו אצלנו, אז יתערבו בזה האויר הנפסד, ויש פחד שלא יתערב ויתלבש בו, וזה הפסד להם, ולכן אסור להזכירם".20

מהאמור בכתבי האר"י ברור שאין להשתמש, להשביע ולהזכיר בפה או בקול את שמות המלאכים בכלל, ואין להשתמש בקמעות, זאת מכיוון שכולנו בימינו טמאים בטומאה הנקראת 'טומאת מת' שהיא כוח שלילי המתגלה כאשר אדם נפטר, ונמצאת עם כל אדם שהיה במגע או היה בקרבת מת או ביקר בבית עלמין. היטהרות מטומאת מת מתבצעת באמצעות אפר פרה אדומה, אך היא אינה אפשרית בימינו מכיוון שאין ברשותנו אפר זה. מסיפורי הבעל שם טוב למדים שבקמעות שהוא נתן היה כתוב שמו האישי, וזאת במטרה לחבר את האדם לברכה. יובהר, שבקמעות שנתן לא היו שמות מלאכים. חשוב לציין שספר זה אינו עוסק בהשבעת מלאכים ואנו ממליצים לכל אדם בר-דעת שלא לעסוק כלל בקבלה מעשית. יתרה מכך, נבהיר שבשמות אחדים של מלאכים נפלו טעויות הנובעות מהעתקות שגויות, ומכאן הסכנה הרבה בשימוש בהם. אולם בשם מ"ב או בשם ע"ב לא נפלה טעות ואין כל חשש לכוון באמצעותם.

 

 

3 בראשית

4 אבות ה, א

5 שער היחוד והאמונה פ"א

6 זוהר הסולם, פרשת תרומה, תרל"ט

7 הרב אשלג תע"ס חלק א' פרק א'

8 נפש החיים, שער א', פרק ב'

9 תהלים, ז', י"ב

10 בראשית, א', כ"ז

11 בראשית, כ"ח, י"ב

12 הדגשת המחבר

13 שערי אורה, שער ראשון

14 כתבי האר"י, שער הכוונות חלק א', בהקדמת מהר"ן שפירא

15 מלכים ב', ד', ל"ב

16 הקדמת ספר הזוהר עם פירוש הסולם, קט"ז-קי"ז

17 בראשית כ"ד, מ"ב

18 בראשית, י"א, א-ט

19 כתבי האר"י, ליקוטי תורה, פרשת נח

20 כתבי האר"י, ספר ליקוטי-תורה, פרשת שמות, טעמי המצוות