אי אפשר לברוח מהשמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אי אפשר לברוח מהשמש

אי אפשר לברוח מהשמש

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

ארבעה חיילים מיחידה סודית יוצאים למשימה שגרתית בעומק המדבר, אך המשימה מסתבכת. הם מגיעים לאזור הנמצא מחוץ למפה שברשותם והולכים לאיבוד. השמש שוקעת, הג'יפ נתקע, ושניים מהקצינים צועדים בחשכה מוחלטת עשרות קילומטרים לעבר הכביש כדי להזעיק עזרה. השמש עולה, מעט המים שנשאו אוזלים, אבל הכביש רחוק, והם תועים באפיסת כוחות בין מצוקים מסוכנים.
 
המפקד מחליט לחפש מים ולקרוא לעזרה ומותיר את חברו בשטח. הזמן נוקף, המפקד מבושש לשוב, וגיבור הסיפור התשוש והמיובש מחליט לנסות לצעוד לבדו. הוא נאבק על חייו נגד איתני הטבע.
 
המסע הזה ישנה את חייו לנצח, והווייתו תיוותר לכודה לעד ברגע ההוא ובתעלומה שלא נותנת לו מנוח.
 
העלילה המהודקת של אי אפשר לברוח מהשמש שטווה שרגא זילברמינץ, כתובה בצמצום ובשידפון כמעט מדברי, ומחזיקה באופן מרשים סיפור הישרדות שהוא גם סיפור של נפש שנותרה לנצח באותה יממה טראומתית.   
 
אי אפשר לברוח מהשמש הוא ספר הפרוזה הראשון של שרגא זילברמינץ, ספריו הקודמים "דובון בעיר הגדולה" (2012, ספר ילדים) ו"קלוף מחלומותיי" (2014, שירה) ראו אור אף הם בהוצאת כנרת, זמורה, דביר.

פרק ראשון

א

 
השעה היתה שבע בבוקר. מדרגת הסלע הטילה צל צר וארוך. משכתי לתוך הצל כל חלק מגופי. החום הלך והתגבר, השרב שהחל בלילה, הגיע לשיאו וחבר לשמש לכבשן מדברי.
ממקומי קרוב לקרקע נראתה אדמת המדבר ערפילית וקרנה חום שלא היה מפלט ממנו. האוויר להט, החום היה כבד ובלתי נסבל. בצל היה החום כבד פחות, המדים הכהים לא קלטו שם את קרינת השמש הבוערת. חשתי שיש לי זמן למנוחה, אבל הצמא לא הרפה. אמיתַי לקח את המימיות הריקות. פינטזתי עליהן. הייתי מלקק טיפת מים שהתחבאה בהברגת מכסה הפלסטיק.
מים. רציתי מים. לשתות משהו. ללחלח את הפה, את הלשון שכבדה בתוכו. התאמצתי לא לפתוח את הפה ונשמתי דרך האף כדי להאט את קצב איבוד הנוזלים וכדי לא לחוש בפה היבש את האוויר השרבי.
בערוץ קטנטן, שירד מההר הגבוה שמתחתיו שכבתי, היתה שקערורית ובה צמח נמוך, שיח שגודלו ככף יד, עלים ירוקים כהים בשרניים, נפוחים, אליפטיים. הצל שהשיח הטיל היה קטן, אבל העלים השמנמנים נראו כמכילים מים. משכתי ותלשתי כמה מהעלים. הם היו מצופים באבק מדבר שהצטבר עליהם מאז הגשם האחרון שירד כאן, אולי לפני שנים, שגם רוחות המדבר לא הסירו. האבק היה דבוק היטב אל פני העלים העגלגלים. נגעתי בעלים בלשוני, הם היו מחוספסים; שמא האבק שעליהם חיספס אותם, או שלשוני היבשה לא היתה יכולה לחוש דבר. הצמא היה חזק מהכול, חזק מהרוח, חזק מחום המדבר, חזק מהגשמים שלא ירדו, חזק מהקרקע הקשה שהיתה פרושה סביב כצופה בסבלנות במעשי. הכנסתי לפי כמה עלים קטנים למחוץ אותם בשיני ולמצוץ מתוכם את מעט הנוזל והלחות שנאגרו בהם. טעמו המחוספס של האבק שעל העלים לא עצר בעד המאבק להישרדות. העלים היו קשים, שכבתם העליונה, שנועדה להגן עליהם מפני התאיידות הנוזלים שבתוכם, היתה אטומה, ואחרי שבירתה מעט לחלוחית נזלה על לשוני מהעלים הנמעכים. היא היתה מרה כל כך, שלא העזתי לבלוע אותה או למרוח בלשוני בחלל הפה וירקתי, עד כמה שאפשר לקרוא כך לפעולה שעשיתי בשפתי, כי כבר כמה שעות שלא היו מים או רוק בפי. פעמוני האזהרה צילצלו, מרירות כזו יכולה להיות רעילה, יכולה להיות מלכודת לצמֵא ולגרום למשהו גרוע בהרבה מהצמָא ששוטט במדבר ודחק אותי למצוא משהו שירווה אותו. סירבתי להאמין שיש לידי צמח, הצמח מכיל מים, יש לו עלים בשרניים שהמים אגורים בתוכם למשך הקיץ, הם כאן, לידי, ואני לא יכול להשתמש בהם. הצמח הזה היה יכול לקיים אותי עד שאמיתַי יחזור עם מימיות מלאות, המים שנאגרו בעלים כאילו חיכו לרגע שמישהו מיובש ישכב לידם וימצא בם את מקור המים שלו, ולא יכולתי לשתות מהם. זה בלתי אפשרי, זה לא נתפס, לא מתקבל על הדעת. תלשתי עוד עלים ומוללתי אותם בכף ידי. לחלוחית ירקרקה הופיעה על קצות אצבעותי. הייתי מוכן למרירות הבלתי עבירה של הצמח, אבל הייתי חייב לבדוק שוב. אולי קליפת העלים היא שֶמרה, אולי זה האבק שהיה חשוף לפגעי מזג האוויר וצבר את טעם המדבר. נגעתי בכתם הירוק בלשוני, הפעם בזהירות, נגיעה קלה. לא היתה הפתעה. הטעם נשאר כשהיה, מר כל כך. פתאום הבנתי מה זה מר כלענה. מרירות הצמח, שלא ידעתי אז את שמו, היתה גרועה הרבה יותר מלענה גם כשהייתי צמא. סירבתי להאמין, אך לא היתה בררה. אין בסביבה מים שאוכל להשתמש בהם.
שכבתי בצל שהלך והצטמצם ככל שהשמש עלתה למרכז השמים, ודמיינתי מה קורה עכשיו לאמיתַי.
הוא מגיע לשביל, יורד במהירות, הוא רואה ברז מים, לפני שהוא ממלא את המימיות הוא שותה מהברז, שותה ושותה, ואחר כך הוא ממלא את שתי המימיות בשבילי. שיהיו לי הרבה מים. ואחר כך הוא שותה עוד מים מהברז, כדי שלא יצטרך לשתות בדרכו בחזרה אלי מהמימיות שהוא נושא עבורי. הוא פונה ללכת בחזרה לכאן, למקום שבו אני שוכב כדי להביא לי את המים.
ואולי הוא הגיע לכביש. מכונית עוצרת. לנוסעים במכונית יש ג'ריקן שחור מלא במים, בדיוק כמו ג'ריקן הפלסטיק השחור שהיה לנו בג'יפ. הנוסעים ממלאים את המימיות, ואמיתַי שותה מהמים. אחר כך הם ממלאים שוב את המימיות, אמיתַי אומר להם שזה בסדר, שהוא לא צריך עזרה, שיש מישהו שנשאר בשטח ושהוא יביא לו את המים, לא מרחק גדול כל כך, שעה או קצת יותר של הליכה והוא יגיע אליו, ממילא אי אפשר להגיע לשם ברכב.
ואולי הוא הגיע לכביש, אבל לנוסעים במכונית אין מים והוא נוסע איתם לעמודי שלמה, שם יש ברז מים. אמיתַי שותה מהברז וממלא את שתי המימיות. הוא מוצא טלפון, מצלצל לבסיס ופוקד על אוהד פנחס, סגן מפקד היחידה, שישלח נהג להחזיר אותו לנקודה שממנה הוא יצא מהשטח. הוא ילך בדרך שבה הוא יצא מהשטח, יחזור למקום שבו אני שוכב וייתן לי את המים. אחרי שאשתה, יהיה לי כוח ללכת. המחסור במים התיש אותי יותר מהעייפות.
שמעתי זמזום של מטוס. טיסת הבוקר של ארקיע מתל אביב לאילת. בשבע בבוקר היתה הטיסה עוברת מעל ים המלח וממשיכה דרומה מעל כביש הערבה. הזמזום גבר. הדאש שבע של ארקיע נראה בשמים, קטנטן, מרוחק, גבוה מאוד, היחיד שהיה לו קשר עין איתי, אבל אי אפשר לראות אותי. אדם בודד המשתופף בצלה של מדרגת סלע אינו יכול להיראות אפילו כפֶרש של זבוב מגובה הטיסה של מטוסי הנוסעים, ואף לא מגובה נמוך יותר, גובה שבו טסים מטוסי חיל האוויר. מטוס טס מהר. אם לא תכוון אותו מראש לנקודה מסוימת, אין שום סיכוי, אפילו לא במקרה, שהוא יבחין באדם על הקרקע.
השמש המשיכה להתרומם. החום גבר, וצל מדרגת הסלע שלידה שכבתי הצטמצם לפס צר. הנחתי את כובע הבד הצבאי על פני. הסתכלתי בשעון בכל כמה דקות. כבר שבע וחצי, יחלפו לפחות עוד שעה וחצי או שעתיים עד שאמיתַי יחזור לכאן. שכבתי על גבי, הכובע על פני, צִלה של מדרגת הסלע היה לבית שלי, לא השביל, לא ההליכה, שום דבר אחר לא היה קיים. בלי מאמץ הצל נתן מחסה אפלולי זמני מפני אור השמש הישיר. אמנם רציתי להיות במקום אחר, בכביש הערבה, או לחזור אל הג'יפ התקוע בלב המדבר, אבל הצל שאליו חמקתי היה שיא המאוויים ברגעים ההם. הצל, הבית שלי, היה קטן מכדי להכיל את כל גופי. חלק מרגלַי וזרוע אחת נחשפו לשמש, דחקתי את ראשי אל תחתית מדרגת הסלע, למקום שבו היה הצל העמוק ביותר, המקלט העמוק ביותר מפני...
כשהבטתי שוב בשעון, היתה השעה תשע וחצי. נרדמתי וישנתי שעתיים. הייתי מאושש והצמא הציק פחות. מאמצי להיצמד אל מה שהיה הצל שמדרגת הסלע הטילה, הוכנעו. השמש עמדה כמעט באמצע השמים ומחקה לגמרי את הצל; המפלט היחיד שהיה לי, הבית שלי, איננו. כמה זמן יעבור עד שאמיתַי יחזור עם מים? מתי הוא יגיע? אולי בעוד כמה דקות או בעוד שעה או שעתיים. הוא יצא בשעה שבע. זכרתי שבמפה שאמיתַי לקח איתו המרחק לראש המעלה היה כעשרה קילומטרים מהמקום שבו הסתכלנו בה בפעם האחרונה. אמיתַי צריך ללכת חמישה־עשר קילומטרים לפחות, יותר משלוש שעות. לפני עשר וחצי או אחת־עשרה הוא לא יחזור, ועלי לחכות עוד הרבה זמן. הייתי בטוח שאמיתַי יחזור. שהוא ימצא את הדרך חזרה למקום שבו השאיר אותי, שהוא יֵדע להגיע אל ברז ולשוב אל מה שהיה עכשיו הבית שלי, שהוא יבוא לכאן עם מימיות מלאות במים אחרי שהודיע לאוהד פנחס בבסיס שאנחנו לא במקום שבו היינו אמורים להיות, אלא במרחק של יותר ממאה קילומטרים משם. הייתי בטוח שעכשיו, שעתיים וחצי אחרי שאמיתַי השאיר אותי ליד מדרגת הסלע והלך להזעיק עזרה או להביא מים, הוא כבר הגיע בעצמו למים, שתה לרוויה, מילא את המימיות, וכבר עושה את דרכו חזרה.
ואולי לא?
לא. האפשרות שהוא לא מצא ברז ועדיין לא שתה מים, לא עלתה על דעתי כלל, לא היתה קיימת. אי אפשר שהוא לא יחזור לחלץ אותי ממלתעותיו היבשות של המדבר. לא ייתכן דבר כזה. אמיתַי קיבל חינוך דומה לשלי, כך הטמיעו בנו מהרגע הראשון, לא רק בצבא, מילדוּת — לא נוטשים חבר, בוודאי לא במקום שסכנת חיים קיימת בו. לא העליתי על הדעת דבר כזה. מורשת צה"ל היא שאין משאירים איש בשטח, לא גופה, לא פצוע ובוודאי לא אדם חי. לא מוותרים על חיים של אחרים וגם לא על חייך שלך. החיים מעל לכול, חוץ מאשר ביצוע משימה שיכולה לעלות בחיי אדם, אבל כשמתכננים את המשימה, מוודאים שכולם חוזרים. כולם. לא משאירים איש מאחור, מתכננים שאיש לא ייפגע, מתכננים שאם בכל זאת מישהו נפגע, איך לסייע, איך לחלץ. להשאיר אדם, חייל, אחד משלנו מאחור? אין דבר כזה. ישנה אפילו חובה לסכן את חיינו כדי להציל את חייו של מישהו אחר, על אחת כמה וכמה את חייו של חבר, חייל שנשאר מאחור, שבזמן ביצוע המשימה לא היה יכול להיחלץ. חוזרים ומחלצים אותו בכל מחיר, גם אם צריך להביא את כל חיילי היחידה, את כל הצבא, כדי לעשות זאת. ברור שזה מה שעמד לפני עיניו של אמיתַי. לחלץ אותי ובו־בזמן לחלץ גם את אלה שנשארו בג'יפ, את קובי וַכְטֶל ואת אהרון גולני.
במשך כל הלילה, כשאמיתַי ואני הלכנו, חשבתי שהדבר הראשון שנעשה כשנגיע, הוא לחזור ולחלץ את וכטל וגולני. אחר כך נחלץ את הג'יפ. לפני הדאגה לעצמנו היתה הדאגה להם, כי אנחנו בסדר. הלכנו ברגל, יכולנו למשש את עצמנו, ידענו היכן אנחנו נמצאים, לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו עושים, ידענו כמה מים יש לנו ושעוד מעט נגיע אל כביש הערבה. בטחנו בעצמנו, ביטחון שלא עזב אותנו לרגע. לא היה אפילו רגע אחד של היסוס או רפיון. ידענו שנשיג את מה שרצינו, שנצא מהמדבר, שנגיע למים ושנבקש שישלחו רכב לחלץ את הג'יפ. זה היה ברור, בטוח, לא היה ספק, גם לא בזמן ששכבתי לבדי לצד מדרגת הסלע ומצצתי כל טיפת צל שהיה אפשר לקבל.
למרות החום הנורא, השינה אוששה אותי. תוך כדי שינה, בעוד מוחי עסוק בחלומות נשכחים, התחושה שאוכל להסתדר לבד, אפילו בלי לחכות לאמיתַי, מצאה דרך אל תודעתי. לאט־לאט, כאילו עלתה מן הכובע שאמיתַי השאיר לי, חילחלה בי התחושה שפיעמה באמיתַי, שאפשר להסתדר לבד וגם אני לא צריך עזרה. אמיתי השאיר לי את הכובע שלו, וכמו השאיר לי גם את התחושה הזאת שלו, שעליה הוא סיפר כמה וכמה פעמים במשך הלילה, במהלך הליכתנו. אמיתי שב וטען שלא ייתכן כי שני קצינים בצה"ל, מפקד יחידה ועוד קצין מנוסה, לא יוכלו להסתדר בעצמם ויזדקקו לעזרה ולחילוץ. הוא שב וטען שאנחנו חייבים לסיים את הסיור בעצמנו, ואיננו זקוקים לכל סיוע כדי לצאת מהשטח. אבל ככל שהדקות נקפו, חילחלה להכרתי הבנה שונה — שזה בלתי נתפס, אבל אמיתַי טועה. אנחנו צריכים עזרה.
אך כשאמיתַי הלך — הוא כמו השאיר איתי את הקול הפנימי הזה שלו, כאילו הוא לא היה צריך אותו עוד כי למעשה הוא כבר הלך, הוא כבר קם ועשה מעשה. ואילו אני, אני נשארתי עם ההכרה הזאת שלו ליד מדרגת הסלע שמתחת להר הגבוה. ההכרה בכך שגם אני אוכל להסתדר לבד, אפילו בלי לחכות לאמיתַי, מצאה דרך אל תודעתי.
היה עלי לחלץ את עצמי, ללכת מכאן בעצמי, מאמצע השום מקום במדבר, אל הכביש, ללכת בדרך שבה הלך אמיתַי להביא מים. בדרך אפגוש אותו הולך בחזרה אלי עם שתי מימיות מלאות במים, אשתה מהמים, אמשיך איתו אל הכביש ואחסוך לו הליכה עד למדרגת הסלע. אין היגיון להישאר באותו מקום ולחכות סתם כך, בחוסר מעש ובמנוחה, בעוד אמיתַי הולך בכיוון אחד למצוא מים ואחר כך את כל הדרך בחזרה אלי. שכבתי צמא מאוד, אבל לא חסר כוחות לגמרי. יכולתי ללכת מרחק מסוים, אחרי שתיית מים בוודאי שהייתי יכול ללכת, אבל גם כמו שהייתי באותם רגעים יכולתי ללכת קצת. יכולתי ללכת כברת דרך לקראתו, לא להרחיק יותר מדי, שנראה זה את זה בכל מקרה, גם אם הוא לא הלך בדיוק באותו שביל. לא הרחק מכאן אמצא בוודאי את הירידה מהמצוק שבה ירד אמיתַי כדי להגיע למים, אולי אוכל להשיג אותו למטה עוד לפני שיעלה ויטפס עם המים במעלה המצוק, אולי אפגוש אותו בתחתית המעלה, ליד הכביש, אולי הוא התמהמה וחיכה שהחיילים מהבסיס יגיעו כדי לחזור איתם או לשלוח אותם אלי. אמיתַי היה המפקד, הוא לא חייב לעשות כל דבר, מאה חיילים ועוד כמה קצינים ניצבו לפקודתו. אולי אמיתַי הורה לשני חיילים לעלות בשביל שבו הוא ירד, המפה היתה איתו, והוא היה יכול לסמן במפה את המקום שבו נמצאתי. החיילים יעלו במצוק, יביאו אלי מים ואני אחזור איתם.
אמיתַי ידע שהייתי במצב קשה, אדם ללא מים במדבר, ביום שרבי, החום גבר והגיע כמעט לארבעים מעלות בצל. הייתי אחרי יותר מיממה בפעילות בלתי פוסקת, הייתי בטוח שהוא בעצמו היה חוזר אלי מהמקום שבו הוא הצליח להשיג מים. לא היה לי ספק.
ובכל זאת, לשכב ולהמתין כאן?
הייתי מסוגל ללכת, השאלה היתה כמה אוכל ללכת. לפני שאמיתַי עזב אותי, כשהלכנו יחד, בכל רבע שעה נזקקתי למנוחה. עכשיו, אחרי שישנתי, הרגשתי שאני יכול ללכת מרחק גדול יותר, אבל אסור לי להתרחק יותר מדי מן המקום שבו נפרדנו, ממדרגת הסלע שהצל שהטילה כבר נמחק לחלוטין, והיא כבר אינה יכולה להיות לי בית. מה אם יאפסו שוב כוחותי ואתעלף? אולי קודם לא ישנתי כלל, אלא הייתי מעולף, או מעולף למחצה? מעולם לא התעלפתי ולא ידעתי מה זו תחושת עילפון ואיבוד ההכרה. אולי זה מה שקרה? חששתי ליפול ולאבד את ההכרה במקום אחר. אמיתַי ידע איפה הוא השאיר אותי. אם אאבד את ההכרה ואתעלף במרחק קילומטר או שניים מכאן, המשמעות היא אובדן סופי. אפול במקום חשוף כי באמצע היום אי אפשר למצוא אף לא בדל צל, שיח או עץ במרחק קילומטרים. זה יהיה הסוף. יחפשו אחרי ולא ימצאו אותי, גוף חסר הכרה המונח לו אי־שם במדבר, במרחק קילומטרים מהמקום שבו הוא נראה לאחרונה.
הייתי חייב לתכנן.
שיערתי שמדרגת הסלע שלידה שכבתי היתה רחוקה כשלושה קילומטרים מהמורד, על פי המפה שהיתה אצל אמיתַי. הייתי צריך להגיע אל תחילת השביל היורד, לא יותר. אילו הייתי מוצא את מקום הירידה, הייתי יכול להמשיך, וגם אם לא אוכל להמשיך, זו תהיה בוודאי הדרך שבה אמיתַי הלך ובה הוא יחזור; אם אתעלף, הוא ימצא אותי על השביל. אפילו סימן של ירידה היה מספיק, לא הייתי חייב למצוא את הירידה עצמה. אבל מה אם לא אמצא אותה? הייתי צריך מספיק כוחות כדי לחזור אל מדרגת הסלע, המקום שבו אמיתַי השאיר אותי. ידעתי שהיה אסור להתחיל ללכת בלי לקבוע מראש שאני יכול לחזור לאותה נקודה לפני שאפיסת הכוחות תפיל אותי.
כמה זמן הייתי יכול ללכת? רבע שעה? חצי שעה? החלטתי על ארבעים דקות, עשרים דקות לכל כיוון. שני קילומטרים הלוך ושני קילומטרים חזור. אם לא אראה סימן של ירידה מהמצוק אחרי שני קילומטרים, אחזור ואחכה כאן לאמיתַי. אם אמצא, הרי יש לי כוח ללכת ארבעים דקות, אחרי ארבעים דקות אעבור כבר ארבעה קילומטרים ואהיה עמוק בתוך הירידה במורד, רובה כבר מאחורי, אולי יהיו לי די כוחות להמשיך עוד קצת, להגיע לסוף המורד ולצאת החוצה מהשטח ולהגיע אל הכביש. אולי אפגוש עוד קודם לכן את אמיתַי, וגם אם לא אפגוש אותו והוא יחזור לכאן ולא ימצא אותי, הוא לא יהיה בסכנה. יהיו איתו די מים, הוא יחפש אותי, הוא ימצא את הדרך אל הכביש כי הוא כבר הלך בה, משם הוא הביא את המים. לכל היותר הוא יכעס שהלכתי בעצמי, אבל היתה לי הגנה מצוינת: עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, הלכתי בעצמי החוצה ולא חיכיתי לעזרה מבחוץ. אמנם טירטרתי אותו כך שהוא היה צריך ללכת ולחזור עד למקום שבו הוא השאיר אותי, אבל הכול כבר יהיה מאחורינו, שנינו נוכל ללכת אל הג'יפ או לנסוע אליו ולהביא לוַוכטל ולגולני דלק. קובי וַכטל ינהג בג'יפ, אמנם הוא סיים קורס קצינים רק לפני שלושה חודשים, ועדיין לא עבר השתלמות נהיגה בג'יפ ואין לו רישיון לנהוג בג'יפ, אבל אם אין בררה הוא ינהג בשטח עד לכביש, ומשם ינהג בג'יפ מישהו עם רישיון ג'יפ.
לא הייתי בטוח שאמיתַי יֵדע לזהות במדויק את המקום שבו הוא עזב אותי. עין מנוסה מתקשה להבחין בין פינות המדבר הדומות זו לזו, ואמיתַי, שאינו משועלי המדבר, לא היה יודע שזה המקום שבו היינו ולא מדרגת סלע אחרת או קצה ואדיון אחר. הוא היה עשוי לשוטט זמן רב על מרומי המצוק בחיפושים אחרי. היה עלי לסמן את המקום, כדי שאמיתַי יֵדע שהגיע למקום הנכון. הסרתי את הגופייה שלי ופרשתי אותה ליד מדרגת הסלע, הנחתי עליה ארבע אבנים, גדולות ככל שיכולתי למצוא בסביבה הקרובה, ומתחת לאחת מהן כתבתי פתק: "1306", המספר הצבאי של הבסיס שלנו. כך אמיתי יֵדע, כשיגיע לגופייה, שזו הגופייה שלי ולא של מישהו אחר, אף אחד חוץ ממני לא היה יכול להניח בלב מדבר הנגב הדרומי פתק ועליו מספר הבסיס שלנו, שהוא לא רק סודי — גם מספרו היה ידוע למעטים בלבד. כך גם סימנתי לעצמי היכן הייתי, כשאחזור לאחר הליכה של עשרים דקות לכל כיוון. הייתי בטוח שלא אגיע אל הירידה בזמן שהקצבתי לעצמי, והייתי בטוח שאחזור לכאן, למדרגת הסלע ולגופייה.
עכשיו, כשהכול היה מסומן וברור, יכולתי להתחיל ללכת.
העברתי מול עיני שוב ושוב את התמונה של מקטע המפה שבו הלכתי, שנצרבה במוחי מהפעם האחרונה שהסתכלתי במפה של אמיתַי.
ממזרח — קווים קצרים ניצבים לקווי הגובה, מצוק בלתי עביר. ממערב — צבע חום כהה, ההר הגבוה שמעלי. מדרום — במרחק שלושה או ארבעה קילומטרים קו תכול מקווקו, ואדי, נחל אכזב, וסביבו צבע חום בהיר, שטח נמוך יותר, והמעלה או המורד שהיו שביל מסומן במפה. הייתי צריך להגיע לפתחת הנחל, למצוא את הירידה וללכת בשביל.
הבטתי שוב בשעון. תשע שלושים וחמש. אלך עד חמישה לעשר, ואז, אם לא יהיה שום סימן מעודד שהכיוון נכון, שמעיד על ירידה מהמצוק, אסתובב ואחזור לגופייה. התחלתי ללכת. להפתעתי, ההליכה היתה קלה, הצמא לא היה נורא כל כך, והחום היה פחות קשה. כשאתה לוקח את גורלך בידיך, כשאתה עושה משהו, הקשיים מתגלים כפחותים מכפי ששיערת, שאפשר לעשות את זה.
כעבור כמה עשרות מטרים מה שנראה כשביל היעלים שבו צעדתי, התחבר לשביל רחב יותר. הרחק לפנים ראיתי אבן צבועה, סימן ראשון ליד אדם אחרי שעות רבות ורחוקות. כשהתקרבתי, ראיתי את האבן שעליה צבועים פס אדום ושני פסים לבנים משני צדדיו. סימון השבילים המעודד של החברה להגנת הטבע. אם אני בשביל מסומן, הרי אני בדרך הנכונה. אצמד לשביל והוא יוליך אותי החוצה. השבילים המסומנים של החברה להגנת הטבע מתחילים במקום שאליו הגיעו אנשים ברכב ומסתיימים במקום שממנו אנשים ייסעו ברכב. הוא מגיע לאנשהו. לא ידעתי לאן הוא אמור להגיע ומה המרחק, כי אמדתי את כוחותי כמוגבלים. הייתי חייב להישמע לקול ההיגיון שאמר: עשרים דקות. עשרים דקות. עשרים דקות.

עוד על הספר

אי אפשר לברוח מהשמש שרגא זילברמינץ

א

 
השעה היתה שבע בבוקר. מדרגת הסלע הטילה צל צר וארוך. משכתי לתוך הצל כל חלק מגופי. החום הלך והתגבר, השרב שהחל בלילה, הגיע לשיאו וחבר לשמש לכבשן מדברי.
ממקומי קרוב לקרקע נראתה אדמת המדבר ערפילית וקרנה חום שלא היה מפלט ממנו. האוויר להט, החום היה כבד ובלתי נסבל. בצל היה החום כבד פחות, המדים הכהים לא קלטו שם את קרינת השמש הבוערת. חשתי שיש לי זמן למנוחה, אבל הצמא לא הרפה. אמיתַי לקח את המימיות הריקות. פינטזתי עליהן. הייתי מלקק טיפת מים שהתחבאה בהברגת מכסה הפלסטיק.
מים. רציתי מים. לשתות משהו. ללחלח את הפה, את הלשון שכבדה בתוכו. התאמצתי לא לפתוח את הפה ונשמתי דרך האף כדי להאט את קצב איבוד הנוזלים וכדי לא לחוש בפה היבש את האוויר השרבי.
בערוץ קטנטן, שירד מההר הגבוה שמתחתיו שכבתי, היתה שקערורית ובה צמח נמוך, שיח שגודלו ככף יד, עלים ירוקים כהים בשרניים, נפוחים, אליפטיים. הצל שהשיח הטיל היה קטן, אבל העלים השמנמנים נראו כמכילים מים. משכתי ותלשתי כמה מהעלים. הם היו מצופים באבק מדבר שהצטבר עליהם מאז הגשם האחרון שירד כאן, אולי לפני שנים, שגם רוחות המדבר לא הסירו. האבק היה דבוק היטב אל פני העלים העגלגלים. נגעתי בעלים בלשוני, הם היו מחוספסים; שמא האבק שעליהם חיספס אותם, או שלשוני היבשה לא היתה יכולה לחוש דבר. הצמא היה חזק מהכול, חזק מהרוח, חזק מחום המדבר, חזק מהגשמים שלא ירדו, חזק מהקרקע הקשה שהיתה פרושה סביב כצופה בסבלנות במעשי. הכנסתי לפי כמה עלים קטנים למחוץ אותם בשיני ולמצוץ מתוכם את מעט הנוזל והלחות שנאגרו בהם. טעמו המחוספס של האבק שעל העלים לא עצר בעד המאבק להישרדות. העלים היו קשים, שכבתם העליונה, שנועדה להגן עליהם מפני התאיידות הנוזלים שבתוכם, היתה אטומה, ואחרי שבירתה מעט לחלוחית נזלה על לשוני מהעלים הנמעכים. היא היתה מרה כל כך, שלא העזתי לבלוע אותה או למרוח בלשוני בחלל הפה וירקתי, עד כמה שאפשר לקרוא כך לפעולה שעשיתי בשפתי, כי כבר כמה שעות שלא היו מים או רוק בפי. פעמוני האזהרה צילצלו, מרירות כזו יכולה להיות רעילה, יכולה להיות מלכודת לצמֵא ולגרום למשהו גרוע בהרבה מהצמָא ששוטט במדבר ודחק אותי למצוא משהו שירווה אותו. סירבתי להאמין שיש לידי צמח, הצמח מכיל מים, יש לו עלים בשרניים שהמים אגורים בתוכם למשך הקיץ, הם כאן, לידי, ואני לא יכול להשתמש בהם. הצמח הזה היה יכול לקיים אותי עד שאמיתַי יחזור עם מימיות מלאות, המים שנאגרו בעלים כאילו חיכו לרגע שמישהו מיובש ישכב לידם וימצא בם את מקור המים שלו, ולא יכולתי לשתות מהם. זה בלתי אפשרי, זה לא נתפס, לא מתקבל על הדעת. תלשתי עוד עלים ומוללתי אותם בכף ידי. לחלוחית ירקרקה הופיעה על קצות אצבעותי. הייתי מוכן למרירות הבלתי עבירה של הצמח, אבל הייתי חייב לבדוק שוב. אולי קליפת העלים היא שֶמרה, אולי זה האבק שהיה חשוף לפגעי מזג האוויר וצבר את טעם המדבר. נגעתי בכתם הירוק בלשוני, הפעם בזהירות, נגיעה קלה. לא היתה הפתעה. הטעם נשאר כשהיה, מר כל כך. פתאום הבנתי מה זה מר כלענה. מרירות הצמח, שלא ידעתי אז את שמו, היתה גרועה הרבה יותר מלענה גם כשהייתי צמא. סירבתי להאמין, אך לא היתה בררה. אין בסביבה מים שאוכל להשתמש בהם.
שכבתי בצל שהלך והצטמצם ככל שהשמש עלתה למרכז השמים, ודמיינתי מה קורה עכשיו לאמיתַי.
הוא מגיע לשביל, יורד במהירות, הוא רואה ברז מים, לפני שהוא ממלא את המימיות הוא שותה מהברז, שותה ושותה, ואחר כך הוא ממלא את שתי המימיות בשבילי. שיהיו לי הרבה מים. ואחר כך הוא שותה עוד מים מהברז, כדי שלא יצטרך לשתות בדרכו בחזרה אלי מהמימיות שהוא נושא עבורי. הוא פונה ללכת בחזרה לכאן, למקום שבו אני שוכב כדי להביא לי את המים.
ואולי הוא הגיע לכביש. מכונית עוצרת. לנוסעים במכונית יש ג'ריקן שחור מלא במים, בדיוק כמו ג'ריקן הפלסטיק השחור שהיה לנו בג'יפ. הנוסעים ממלאים את המימיות, ואמיתַי שותה מהמים. אחר כך הם ממלאים שוב את המימיות, אמיתַי אומר להם שזה בסדר, שהוא לא צריך עזרה, שיש מישהו שנשאר בשטח ושהוא יביא לו את המים, לא מרחק גדול כל כך, שעה או קצת יותר של הליכה והוא יגיע אליו, ממילא אי אפשר להגיע לשם ברכב.
ואולי הוא הגיע לכביש, אבל לנוסעים במכונית אין מים והוא נוסע איתם לעמודי שלמה, שם יש ברז מים. אמיתַי שותה מהברז וממלא את שתי המימיות. הוא מוצא טלפון, מצלצל לבסיס ופוקד על אוהד פנחס, סגן מפקד היחידה, שישלח נהג להחזיר אותו לנקודה שממנה הוא יצא מהשטח. הוא ילך בדרך שבה הוא יצא מהשטח, יחזור למקום שבו אני שוכב וייתן לי את המים. אחרי שאשתה, יהיה לי כוח ללכת. המחסור במים התיש אותי יותר מהעייפות.
שמעתי זמזום של מטוס. טיסת הבוקר של ארקיע מתל אביב לאילת. בשבע בבוקר היתה הטיסה עוברת מעל ים המלח וממשיכה דרומה מעל כביש הערבה. הזמזום גבר. הדאש שבע של ארקיע נראה בשמים, קטנטן, מרוחק, גבוה מאוד, היחיד שהיה לו קשר עין איתי, אבל אי אפשר לראות אותי. אדם בודד המשתופף בצלה של מדרגת סלע אינו יכול להיראות אפילו כפֶרש של זבוב מגובה הטיסה של מטוסי הנוסעים, ואף לא מגובה נמוך יותר, גובה שבו טסים מטוסי חיל האוויר. מטוס טס מהר. אם לא תכוון אותו מראש לנקודה מסוימת, אין שום סיכוי, אפילו לא במקרה, שהוא יבחין באדם על הקרקע.
השמש המשיכה להתרומם. החום גבר, וצל מדרגת הסלע שלידה שכבתי הצטמצם לפס צר. הנחתי את כובע הבד הצבאי על פני. הסתכלתי בשעון בכל כמה דקות. כבר שבע וחצי, יחלפו לפחות עוד שעה וחצי או שעתיים עד שאמיתַי יחזור לכאן. שכבתי על גבי, הכובע על פני, צִלה של מדרגת הסלע היה לבית שלי, לא השביל, לא ההליכה, שום דבר אחר לא היה קיים. בלי מאמץ הצל נתן מחסה אפלולי זמני מפני אור השמש הישיר. אמנם רציתי להיות במקום אחר, בכביש הערבה, או לחזור אל הג'יפ התקוע בלב המדבר, אבל הצל שאליו חמקתי היה שיא המאוויים ברגעים ההם. הצל, הבית שלי, היה קטן מכדי להכיל את כל גופי. חלק מרגלַי וזרוע אחת נחשפו לשמש, דחקתי את ראשי אל תחתית מדרגת הסלע, למקום שבו היה הצל העמוק ביותר, המקלט העמוק ביותר מפני...
כשהבטתי שוב בשעון, היתה השעה תשע וחצי. נרדמתי וישנתי שעתיים. הייתי מאושש והצמא הציק פחות. מאמצי להיצמד אל מה שהיה הצל שמדרגת הסלע הטילה, הוכנעו. השמש עמדה כמעט באמצע השמים ומחקה לגמרי את הצל; המפלט היחיד שהיה לי, הבית שלי, איננו. כמה זמן יעבור עד שאמיתַי יחזור עם מים? מתי הוא יגיע? אולי בעוד כמה דקות או בעוד שעה או שעתיים. הוא יצא בשעה שבע. זכרתי שבמפה שאמיתַי לקח איתו המרחק לראש המעלה היה כעשרה קילומטרים מהמקום שבו הסתכלנו בה בפעם האחרונה. אמיתַי צריך ללכת חמישה־עשר קילומטרים לפחות, יותר משלוש שעות. לפני עשר וחצי או אחת־עשרה הוא לא יחזור, ועלי לחכות עוד הרבה זמן. הייתי בטוח שאמיתַי יחזור. שהוא ימצא את הדרך חזרה למקום שבו השאיר אותי, שהוא יֵדע להגיע אל ברז ולשוב אל מה שהיה עכשיו הבית שלי, שהוא יבוא לכאן עם מימיות מלאות במים אחרי שהודיע לאוהד פנחס בבסיס שאנחנו לא במקום שבו היינו אמורים להיות, אלא במרחק של יותר ממאה קילומטרים משם. הייתי בטוח שעכשיו, שעתיים וחצי אחרי שאמיתַי השאיר אותי ליד מדרגת הסלע והלך להזעיק עזרה או להביא מים, הוא כבר הגיע בעצמו למים, שתה לרוויה, מילא את המימיות, וכבר עושה את דרכו חזרה.
ואולי לא?
לא. האפשרות שהוא לא מצא ברז ועדיין לא שתה מים, לא עלתה על דעתי כלל, לא היתה קיימת. אי אפשר שהוא לא יחזור לחלץ אותי ממלתעותיו היבשות של המדבר. לא ייתכן דבר כזה. אמיתַי קיבל חינוך דומה לשלי, כך הטמיעו בנו מהרגע הראשון, לא רק בצבא, מילדוּת — לא נוטשים חבר, בוודאי לא במקום שסכנת חיים קיימת בו. לא העליתי על הדעת דבר כזה. מורשת צה"ל היא שאין משאירים איש בשטח, לא גופה, לא פצוע ובוודאי לא אדם חי. לא מוותרים על חיים של אחרים וגם לא על חייך שלך. החיים מעל לכול, חוץ מאשר ביצוע משימה שיכולה לעלות בחיי אדם, אבל כשמתכננים את המשימה, מוודאים שכולם חוזרים. כולם. לא משאירים איש מאחור, מתכננים שאיש לא ייפגע, מתכננים שאם בכל זאת מישהו נפגע, איך לסייע, איך לחלץ. להשאיר אדם, חייל, אחד משלנו מאחור? אין דבר כזה. ישנה אפילו חובה לסכן את חיינו כדי להציל את חייו של מישהו אחר, על אחת כמה וכמה את חייו של חבר, חייל שנשאר מאחור, שבזמן ביצוע המשימה לא היה יכול להיחלץ. חוזרים ומחלצים אותו בכל מחיר, גם אם צריך להביא את כל חיילי היחידה, את כל הצבא, כדי לעשות זאת. ברור שזה מה שעמד לפני עיניו של אמיתַי. לחלץ אותי ובו־בזמן לחלץ גם את אלה שנשארו בג'יפ, את קובי וַכְטֶל ואת אהרון גולני.
במשך כל הלילה, כשאמיתַי ואני הלכנו, חשבתי שהדבר הראשון שנעשה כשנגיע, הוא לחזור ולחלץ את וכטל וגולני. אחר כך נחלץ את הג'יפ. לפני הדאגה לעצמנו היתה הדאגה להם, כי אנחנו בסדר. הלכנו ברגל, יכולנו למשש את עצמנו, ידענו היכן אנחנו נמצאים, לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו עושים, ידענו כמה מים יש לנו ושעוד מעט נגיע אל כביש הערבה. בטחנו בעצמנו, ביטחון שלא עזב אותנו לרגע. לא היה אפילו רגע אחד של היסוס או רפיון. ידענו שנשיג את מה שרצינו, שנצא מהמדבר, שנגיע למים ושנבקש שישלחו רכב לחלץ את הג'יפ. זה היה ברור, בטוח, לא היה ספק, גם לא בזמן ששכבתי לבדי לצד מדרגת הסלע ומצצתי כל טיפת צל שהיה אפשר לקבל.
למרות החום הנורא, השינה אוששה אותי. תוך כדי שינה, בעוד מוחי עסוק בחלומות נשכחים, התחושה שאוכל להסתדר לבד, אפילו בלי לחכות לאמיתַי, מצאה דרך אל תודעתי. לאט־לאט, כאילו עלתה מן הכובע שאמיתַי השאיר לי, חילחלה בי התחושה שפיעמה באמיתַי, שאפשר להסתדר לבד וגם אני לא צריך עזרה. אמיתי השאיר לי את הכובע שלו, וכמו השאיר לי גם את התחושה הזאת שלו, שעליה הוא סיפר כמה וכמה פעמים במשך הלילה, במהלך הליכתנו. אמיתי שב וטען שלא ייתכן כי שני קצינים בצה"ל, מפקד יחידה ועוד קצין מנוסה, לא יוכלו להסתדר בעצמם ויזדקקו לעזרה ולחילוץ. הוא שב וטען שאנחנו חייבים לסיים את הסיור בעצמנו, ואיננו זקוקים לכל סיוע כדי לצאת מהשטח. אבל ככל שהדקות נקפו, חילחלה להכרתי הבנה שונה — שזה בלתי נתפס, אבל אמיתַי טועה. אנחנו צריכים עזרה.
אך כשאמיתַי הלך — הוא כמו השאיר איתי את הקול הפנימי הזה שלו, כאילו הוא לא היה צריך אותו עוד כי למעשה הוא כבר הלך, הוא כבר קם ועשה מעשה. ואילו אני, אני נשארתי עם ההכרה הזאת שלו ליד מדרגת הסלע שמתחת להר הגבוה. ההכרה בכך שגם אני אוכל להסתדר לבד, אפילו בלי לחכות לאמיתַי, מצאה דרך אל תודעתי.
היה עלי לחלץ את עצמי, ללכת מכאן בעצמי, מאמצע השום מקום במדבר, אל הכביש, ללכת בדרך שבה הלך אמיתַי להביא מים. בדרך אפגוש אותו הולך בחזרה אלי עם שתי מימיות מלאות במים, אשתה מהמים, אמשיך איתו אל הכביש ואחסוך לו הליכה עד למדרגת הסלע. אין היגיון להישאר באותו מקום ולחכות סתם כך, בחוסר מעש ובמנוחה, בעוד אמיתַי הולך בכיוון אחד למצוא מים ואחר כך את כל הדרך בחזרה אלי. שכבתי צמא מאוד, אבל לא חסר כוחות לגמרי. יכולתי ללכת מרחק מסוים, אחרי שתיית מים בוודאי שהייתי יכול ללכת, אבל גם כמו שהייתי באותם רגעים יכולתי ללכת קצת. יכולתי ללכת כברת דרך לקראתו, לא להרחיק יותר מדי, שנראה זה את זה בכל מקרה, גם אם הוא לא הלך בדיוק באותו שביל. לא הרחק מכאן אמצא בוודאי את הירידה מהמצוק שבה ירד אמיתַי כדי להגיע למים, אולי אוכל להשיג אותו למטה עוד לפני שיעלה ויטפס עם המים במעלה המצוק, אולי אפגוש אותו בתחתית המעלה, ליד הכביש, אולי הוא התמהמה וחיכה שהחיילים מהבסיס יגיעו כדי לחזור איתם או לשלוח אותם אלי. אמיתַי היה המפקד, הוא לא חייב לעשות כל דבר, מאה חיילים ועוד כמה קצינים ניצבו לפקודתו. אולי אמיתַי הורה לשני חיילים לעלות בשביל שבו הוא ירד, המפה היתה איתו, והוא היה יכול לסמן במפה את המקום שבו נמצאתי. החיילים יעלו במצוק, יביאו אלי מים ואני אחזור איתם.
אמיתַי ידע שהייתי במצב קשה, אדם ללא מים במדבר, ביום שרבי, החום גבר והגיע כמעט לארבעים מעלות בצל. הייתי אחרי יותר מיממה בפעילות בלתי פוסקת, הייתי בטוח שהוא בעצמו היה חוזר אלי מהמקום שבו הוא הצליח להשיג מים. לא היה לי ספק.
ובכל זאת, לשכב ולהמתין כאן?
הייתי מסוגל ללכת, השאלה היתה כמה אוכל ללכת. לפני שאמיתַי עזב אותי, כשהלכנו יחד, בכל רבע שעה נזקקתי למנוחה. עכשיו, אחרי שישנתי, הרגשתי שאני יכול ללכת מרחק גדול יותר, אבל אסור לי להתרחק יותר מדי מן המקום שבו נפרדנו, ממדרגת הסלע שהצל שהטילה כבר נמחק לחלוטין, והיא כבר אינה יכולה להיות לי בית. מה אם יאפסו שוב כוחותי ואתעלף? אולי קודם לא ישנתי כלל, אלא הייתי מעולף, או מעולף למחצה? מעולם לא התעלפתי ולא ידעתי מה זו תחושת עילפון ואיבוד ההכרה. אולי זה מה שקרה? חששתי ליפול ולאבד את ההכרה במקום אחר. אמיתַי ידע איפה הוא השאיר אותי. אם אאבד את ההכרה ואתעלף במרחק קילומטר או שניים מכאן, המשמעות היא אובדן סופי. אפול במקום חשוף כי באמצע היום אי אפשר למצוא אף לא בדל צל, שיח או עץ במרחק קילומטרים. זה יהיה הסוף. יחפשו אחרי ולא ימצאו אותי, גוף חסר הכרה המונח לו אי־שם במדבר, במרחק קילומטרים מהמקום שבו הוא נראה לאחרונה.
הייתי חייב לתכנן.
שיערתי שמדרגת הסלע שלידה שכבתי היתה רחוקה כשלושה קילומטרים מהמורד, על פי המפה שהיתה אצל אמיתַי. הייתי צריך להגיע אל תחילת השביל היורד, לא יותר. אילו הייתי מוצא את מקום הירידה, הייתי יכול להמשיך, וגם אם לא אוכל להמשיך, זו תהיה בוודאי הדרך שבה אמיתַי הלך ובה הוא יחזור; אם אתעלף, הוא ימצא אותי על השביל. אפילו סימן של ירידה היה מספיק, לא הייתי חייב למצוא את הירידה עצמה. אבל מה אם לא אמצא אותה? הייתי צריך מספיק כוחות כדי לחזור אל מדרגת הסלע, המקום שבו אמיתַי השאיר אותי. ידעתי שהיה אסור להתחיל ללכת בלי לקבוע מראש שאני יכול לחזור לאותה נקודה לפני שאפיסת הכוחות תפיל אותי.
כמה זמן הייתי יכול ללכת? רבע שעה? חצי שעה? החלטתי על ארבעים דקות, עשרים דקות לכל כיוון. שני קילומטרים הלוך ושני קילומטרים חזור. אם לא אראה סימן של ירידה מהמצוק אחרי שני קילומטרים, אחזור ואחכה כאן לאמיתַי. אם אמצא, הרי יש לי כוח ללכת ארבעים דקות, אחרי ארבעים דקות אעבור כבר ארבעה קילומטרים ואהיה עמוק בתוך הירידה במורד, רובה כבר מאחורי, אולי יהיו לי די כוחות להמשיך עוד קצת, להגיע לסוף המורד ולצאת החוצה מהשטח ולהגיע אל הכביש. אולי אפגוש עוד קודם לכן את אמיתַי, וגם אם לא אפגוש אותו והוא יחזור לכאן ולא ימצא אותי, הוא לא יהיה בסכנה. יהיו איתו די מים, הוא יחפש אותי, הוא ימצא את הדרך אל הכביש כי הוא כבר הלך בה, משם הוא הביא את המים. לכל היותר הוא יכעס שהלכתי בעצמי, אבל היתה לי הגנה מצוינת: עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, הלכתי בעצמי החוצה ולא חיכיתי לעזרה מבחוץ. אמנם טירטרתי אותו כך שהוא היה צריך ללכת ולחזור עד למקום שבו הוא השאיר אותי, אבל הכול כבר יהיה מאחורינו, שנינו נוכל ללכת אל הג'יפ או לנסוע אליו ולהביא לוַוכטל ולגולני דלק. קובי וַכטל ינהג בג'יפ, אמנם הוא סיים קורס קצינים רק לפני שלושה חודשים, ועדיין לא עבר השתלמות נהיגה בג'יפ ואין לו רישיון לנהוג בג'יפ, אבל אם אין בררה הוא ינהג בשטח עד לכביש, ומשם ינהג בג'יפ מישהו עם רישיון ג'יפ.
לא הייתי בטוח שאמיתַי יֵדע לזהות במדויק את המקום שבו הוא עזב אותי. עין מנוסה מתקשה להבחין בין פינות המדבר הדומות זו לזו, ואמיתַי, שאינו משועלי המדבר, לא היה יודע שזה המקום שבו היינו ולא מדרגת סלע אחרת או קצה ואדיון אחר. הוא היה עשוי לשוטט זמן רב על מרומי המצוק בחיפושים אחרי. היה עלי לסמן את המקום, כדי שאמיתַי יֵדע שהגיע למקום הנכון. הסרתי את הגופייה שלי ופרשתי אותה ליד מדרגת הסלע, הנחתי עליה ארבע אבנים, גדולות ככל שיכולתי למצוא בסביבה הקרובה, ומתחת לאחת מהן כתבתי פתק: "1306", המספר הצבאי של הבסיס שלנו. כך אמיתי יֵדע, כשיגיע לגופייה, שזו הגופייה שלי ולא של מישהו אחר, אף אחד חוץ ממני לא היה יכול להניח בלב מדבר הנגב הדרומי פתק ועליו מספר הבסיס שלנו, שהוא לא רק סודי — גם מספרו היה ידוע למעטים בלבד. כך גם סימנתי לעצמי היכן הייתי, כשאחזור לאחר הליכה של עשרים דקות לכל כיוון. הייתי בטוח שלא אגיע אל הירידה בזמן שהקצבתי לעצמי, והייתי בטוח שאחזור לכאן, למדרגת הסלע ולגופייה.
עכשיו, כשהכול היה מסומן וברור, יכולתי להתחיל ללכת.
העברתי מול עיני שוב ושוב את התמונה של מקטע המפה שבו הלכתי, שנצרבה במוחי מהפעם האחרונה שהסתכלתי במפה של אמיתַי.
ממזרח — קווים קצרים ניצבים לקווי הגובה, מצוק בלתי עביר. ממערב — צבע חום כהה, ההר הגבוה שמעלי. מדרום — במרחק שלושה או ארבעה קילומטרים קו תכול מקווקו, ואדי, נחל אכזב, וסביבו צבע חום בהיר, שטח נמוך יותר, והמעלה או המורד שהיו שביל מסומן במפה. הייתי צריך להגיע לפתחת הנחל, למצוא את הירידה וללכת בשביל.
הבטתי שוב בשעון. תשע שלושים וחמש. אלך עד חמישה לעשר, ואז, אם לא יהיה שום סימן מעודד שהכיוון נכון, שמעיד על ירידה מהמצוק, אסתובב ואחזור לגופייה. התחלתי ללכת. להפתעתי, ההליכה היתה קלה, הצמא לא היה נורא כל כך, והחום היה פחות קשה. כשאתה לוקח את גורלך בידיך, כשאתה עושה משהו, הקשיים מתגלים כפחותים מכפי ששיערת, שאפשר לעשות את זה.
כעבור כמה עשרות מטרים מה שנראה כשביל היעלים שבו צעדתי, התחבר לשביל רחב יותר. הרחק לפנים ראיתי אבן צבועה, סימן ראשון ליד אדם אחרי שעות רבות ורחוקות. כשהתקרבתי, ראיתי את האבן שעליה צבועים פס אדום ושני פסים לבנים משני צדדיו. סימון השבילים המעודד של החברה להגנת הטבע. אם אני בשביל מסומן, הרי אני בדרך הנכונה. אצמד לשביל והוא יוליך אותי החוצה. השבילים המסומנים של החברה להגנת הטבע מתחילים במקום שאליו הגיעו אנשים ברכב ומסתיימים במקום שממנו אנשים ייסעו ברכב. הוא מגיע לאנשהו. לא ידעתי לאן הוא אמור להגיע ומה המרחק, כי אמדתי את כוחותי כמוגבלים. הייתי חייב להישמע לקול ההיגיון שאמר: עשרים דקות. עשרים דקות. עשרים דקות.