נולדתי ב- 15 באפריל 1932 בכפר קטן בשם שייניץ, כשבעים קילומטר דרומית לקרקוב.

הייתי בן יחיד.

אבי, הרשל צבי, שירת בצבא הפולני והשתחרר בגיל 23.

כשהוא היה בן 25 הוא התחתן עם אמי, וכשהוא היה בן 30 נולדתי אני.

אבי עסק בחקלאות ובמסחר.

היו לנו הרבה אדמות בהן גידלנו שיפון ושני סוגים של חיטה — לבנה ושחורה.

האדמות היו שייכות לסבי, אייזיק, אבא של אבא.

אמא הייתה צעירה יותר מאבא והיא נולדה בעיירה בשם חמיילניק — עיירה במחוז קילצה בפולין. קראו לה חיה אלקה רייטר, ולאביה קראו יוסף.

כשהייתי בן שלושה חודשים, אמא נפטרה ממחלת הטיפוס. היא הלכה לעזור לאשה פולניה בכפר ונדבקה במחלה.

אבא מסר אותי לאישה פולנייה שגרה בקרבת מקום בעיירה.

לניאנייה (מטפלת בפולנית) שלי היה עוד בן בדיוק בגילי, ששמו היה אֶדֶק (אדוארד).

סבתא שלי מצד אבא הכירה אותה והמליצה לאבא שימסור אותי לטיפול אצלה, אולי משום שכבר אחרי היכרות קצרה איתה אפשר היה להתרשם כמה היא מסורה וכמה היא דואגת לי — דבר בו נוכחנו לאורך כל שנות המלחמה.

היה לה גם בן זוג שתיין שהיה בא והולך וגורם לא פעם למהומות גדולות בכפר ובבית, עד שסבתא שלי הורתה לסלק אותו משם.

בגיל ארבע התחלתי ללמוד בחיידר, תחת השגחתו הצמודה של סבא אייזיק, אבא של אבא.

למדנו את אותיות הא' ב' ולמדנו פסוקים ראשונים מתוך החומש - פסוקים הממשילים את התורה לדבש, ואת העיסוק בלימוד התורה לאכילת דבר מתוק ונעים לחיך.

בסך הכל היו בכפר שלנו שלוש משפחות יהודיות ובחדר היו שלושה ילדים יהודים, ואת כולם סבא איזייק לימד.

שנים אחר כך התבשרתי שבעיר קרקוב, שהייתה כאמור לא רחוקה מהכפר שלנו, פתחו בית קפה בשם "חדר" והוא משמש גם היום כמקום מפגש ומקום להצגות קטנות ומופעים של מוסיקה יהודית.

כשקראתי על כך בעיתון לא יכולתי שלא לחייך. כאילו זיכרון ישן וטוב צץ פתאום וקם מתוך מעבה המחשבות שלי.

שבע שנים חייתי תחת טיפולה המסור והשגחתה של הניאנייה שלי. שבע שנים יפות וטובות מאוד. שבע שנים טובות כמו בחלום של המלך פרעה. שבע שנים — כמניין השנים שבהן חיכה יעקב לרחל, והיו בעיניו כימים אחדים מאהבתו אותה.

שבע שנים עד שפרצה המלחמה הארורה.

באזור שלנו היא פרצה מוקדם מאוד.

בתחילת ספטמבר 1939 הגרמנים פלשו לפולין.

בהתחלה גרנו עדיין בבית ולא מיד גרשו אותנו. רק כעבור שנה או שנתיים עברנו לעיר המחוז קילצה, השוכנת כשלוש מאות קילומטר צפונה מקרקוב.

בקילצה גרו שני אחים של אבא: דוד אחד שקראו לו וולף (זאב) והייתה לו שם דירה גדולה שבה התגוררנו, ודוד אחד בשם מוטל שעסק בכתיבת ספרים.

היינו שם תקופה קצרה ואז העגלון שעבד אצלנו בא לקחת אותנו חזרה. הוא בא עם עגלה מלאה חבילות קש, שבתוכה הוא הסתיר אותנו. שבוע שלם התגלגלנו בדרכים עד שהגענו חזרה לכפר שלנו, שיניץ. בהתחלה הוא הסתיר אותנו בבית שלו, אבל כמה ימים אחר כך, הוציאו הגרמנים צווים המורים על עונשים חמורים לכל התושבים הפולנים שיסתירו בביתם יהודים, ולכן היינו צריכים להסתלק משם.

לניאנייה שלי קראו לה זופיה אודרובינסקה וכשהיא הייתה צעירה, היא עבדה כרועת צאן ולכן הכירה היטב את שטחי המרעה מחוץ לכפר. בהמלצתה עברנו לגור במין מנהרה קטנה בתוך שדה שבו חפרו אבנים לצורך בנית בתים.

כמעט חודש ימים היינו שם ומדי פעם היא הייתה מגיעה ובמסירות רבה, דואגת לנו לאוכל ולשתייה ולעוד דברים שהיינו צריכים כדי לשהות בחוץ בשדה הפתוח.

היא הביאה לנו אוכל ועיתונים לאבא, כדי שיוכל לעקוב אחרי מה שמתרחש.

אבא ביקש מהניאנייה שתקנה לי מפוחית פה. הוא עצמו ניגן במפוחית והוא לימד אותי

גם לנגן בכלי הזה. הוא אפילו סיפר לי שכלי הנגינה הזה — מפוחית הפה, הומצא בשנת 1821 על ידי צעיר גרמני בשם קריסטיאן לודוויג בושמן, שהיה בכלל בונה שעונים במקצועו.

הניאנייה שאלה את אבא: איך אתה יכול לבקש עכשיו מפוחיות גרמניות, אבל אבא ענה לה: אם אני לא אלמד אותו משהו הוא ישתגע.

היא הביאה לי מפוחית ואבא לימד אותי לנגן וגם לקלוע באקדח.

עד היום, בשעות שהזיכרונות שבים ומשתלטים עלי, אני מוציא את המפוחית ומנגן.

בכפר היה גוי אחד — איכר פולני, שהלשין עליה שהיא עוזרת ליהודים. לקחו אותה למטה של הגסטאפו והיא עברה שם עינויים קשים, שבמסגרתם תלשו לה את הציפורניים מיד אחת. למרות זאת היא לא נשברה ולא הוציאה הגה. הם לא הצליחו לחלץ ממנה אפילו ברמז היכן אנחנו נמצאים.

במשך שבוע שלם לא היה מישהו שידאג לנו ויביא לנו אוכל ושתיה.

אחרי כמה ימים, כשגבר עלינו הרעב והצמא, התחמקנו ממקום המסתור ונכנסנו לחנות קטנה בכפר כדי לקנות קצת מצרכים. החנווני חייך אלינו והעמיד פנים כאילו הוא עושה הכל כדי למלא את מבוקשנו, אבל כשרגע לא השגחנו, הוא שלח את הבן שלו שיזעיק את אותו מלשין ורק במזל גדול חמקנו משם.

מאוחר יותר גילינו שסבא נרצח על ידי הגרמנים.

מכאן התחילה דרך ארוכה של הימלטות ושהייה במקומות שונים ושונים, שאת חלקה אני מגולל בסיפורים שמופיעים בקובץ זה.

הסתתרתי חצי שנה בבית קברות, ואחר כך, כשנרצח הקברן, עברתי לחיות לבד ביער.

פעם בכמה שבועות הייתה הניאניה מגיעה לבקר אותי ומביאה לי בגדים ודברים שהייתי צריך. אינני יודע איך היא מצאה אותי כל פעם מחדש, אבל עובדה — היא מצאה.

אחר כך הייתי חייב לעזוב את היער והתחלתי לעבור בין הכפרים כדי לחפש עבודה.

הייתי אז בן עשר או אחת עשרה בקירוב. מניין השנים המדויק כבר נשמט מזיכרוני.

עבדתי אצל איכר אחד במשך חצי שנה. הייתי קם כבר בארבע בבוקר כדי לחלוב את הפרות ולהאכיל את החזירים. מוציא את הזבל מהרפת. משקה את הפרות ואת הסוסים בדלי מים. לא בחלתי בשום עבודה. יום אחד יצא האיכר לדרכו ואחרי כמה ימים אשתו קיבלה הודעה שהיא צריכה לבוא לאסוף אותו. רתמנו את הסוסים לעגלה ויצאנו לשם. כשהגענו למקום נודע לנו שבעלה מת, והיינו צריכים לחזור עם הגופה לבית הקברות. עוד זמן מה נמצאתי אצל אותה אישה ואז מישהו מתושבי הכפר הלשין שאני יהודי והיא, בצער רב יש לומר, ביקשה ממני לעזוב.

שוב הייתי צריך לשוטט בדרכים לחפש אחרי מקור פרנסה. עבדתי אצל איכר אחד ואחר כך אצל איכר שני. נע ונד בין הכפרים עד שלא נותרה בידי ברירה וחזרתי שוב ליער.

קר היה ביער. קור כלבים ושלג. ישבתי ליד עץ והייתי בטוח שזהו — כאן החיים נגמרים.

איכשהו מצאתי בתוכי כוחות והמשכתי להסתובב ביער. יום אחד קיבלתי מכה ונפלתי מעולף לרגלי אחד העצים. איכר אחד עבר במקום במקרה, הבחין בי והציל אח חיי. הוא לקח אותי לקבוצה קטנה של פרטיזנים שפעלה באזור. זה היה כבר קרוב לסיומה של המלחמה.

אותו איכר הכיר את אבא שלי. הוא העיר אותי, חיכה עד שאפקח את עיני ואמר:

קוראים לך אברהם. אתה הבן של הירשל.

הוא לקח אותי על הכתף והביא אותי אל הפרטיזנים.

הם היו קבוצה קטנה, אולי ארבעים איש בסך הכל, ובראשם עמד מישהו שהיה כנראה מפקד גבוה בצבא הסובייטי, והספיק לצבור ניסיון רב בפעולות צבאיות שונות.

כמעט חצי שנה שהיתי במחיצתם והשתתפתי בפעולות שונות שעליהן אספר ביתר פירוט בהמשך. היה שם בחור יהודי אחד בשם יוסף, שלקח על עצמו ללמד אותי להיות פרטיזן —

לטפס על עצים כדי לערוך תצפיות. לירות באקדחים ולהשתמש ברימונים.

מאז אינני יודע פחד יותר.

אבא נרצח על ידי הגרמנים.

חצי שנה לפני עוד הספקתי לפגוש אותו בפעם האחרונה.

עמדנו ליד עץ אלון רחב גזע והתחבקנו ארוכות.

מאז לא ראיתי אותו יותר.

בסוף המלחמה שהיתי בבית יתומים בוורשה, ואחרי מסע נדודים דרך צ'כוסלובקיה וצרפת הגעתי בחודש דצמבר 1947 לארץ.

אחרי ששהיתי זמן קצר במספר מקומות, הגעתי לקיבוץ עמיר ושם נטעתי את ביתי במשך 22 שנה.

ב- 1955 פגשתי שם את אורנה, אשתי לעתיד, שהגיעה לשם במסגרת שירותה בנח"ל.

יותר מאוחר עברנו לגור בנצרת עילית שם עבדתי כמנהל בחברת גננות גדולה. בשנים האחרונות אנחנו מתגוררים ביוקנעם עלית, בסמוך לבני הבכור.

יש לנו שלושה בנים, חמישה נכדים (ארבע נכדות ועוד נכד אחד)

ובנוסף — ארבע נינות.

בעבר הוצאתי כבר שני ספרים שעסקו בקורותיי בתקופת המלחמה.

בנוסף אני כותב שירים, מצייר ועושה עבודות מעץ.

יהיו גם דפי ספר זה עדות למען הדורות הבאים, כדי שילמדו ויזכרו את כל מה שעבר עלי ועל בני דורי באותם הימים.