אגדת סבא נח

בית אבא

הכול היה לבן ושקט. העיר יַקְטֵרִינוסְלַב כמו כוסתה בשמיכת פוך לבנה ובוהקת. פתיתי שלג רכים צנחו מן השמים בריקוד אִטי, חרישי, שאינו נגמר.
סילוני עשן דקים היתמרו אל על מארובות הבתים, עֵדוּת לתנורים המוּסקים יומם ולַיל בכל בתי העיר. התנורים הללו הוסקו בגִזרי עץ עבים, אשר נִקנו בעונות האביב והסתיו ונאגרו במרתפי הבתים, ועתה הם להטו והפיצו חום נעים.
מתחת לשמיכות הפוּך העבות והחמות, נמו בשלווה בני הבית.
שחר חדש הפציע, שחר של קור מקפיא עצמות.

בבית וולפובסקי, התכרבלו זה בזה שני ילדים קטנים, שקועים עדיין בחלומות פז. בני הבית המבוגרים כבר ניעורו משנתם ועמדו להעיר את הילדים, למרות מזג האוויר הקשה שׁשַֹרר בחוץ. השעה הייתה שבע בבוקר ואור חיוור בקע בעד חלונות הזכוכית הכפולה, אשר הדפו את הקור העז מלהיכנס פנימה.
רב יהושע, אבי המשפחה, פנה להעיר את נֹח הקטן ואת אחיו הבכור מנחם, אותם יוביל מאוחר יותר אל בית המלמד. השלג לא ירתיע את רב יהושע מלשלוח את ילדיו ל"חדר".
על הילדים ללמוד תורה, ומזג האוויר הסוער לא יפריעם מכך. בעיני רֶבּ יהושע כל יום של לימוד יקר מפז!
הוא פנה לקערת הרחצה, נטל את ידיו בספל האֵמַייל הכחול, שטף פניו במים הפושרים שהכינה שרה זִיסֵל רעייתו, והודה לשם יתברך על נשמתו שהושבה אליו, על היום החדש שהפציע ועל הבריאות הטובה – שלו ושל בני ביתו.
בלחש אמר את תפילתו:

"מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם".

כשסיים את תפילתו ניגש למיטת ילדיו ולחש:
"מנחם ילדי, נֹחק'ה חביבי, עת לקום, כבר ניעור היקום!"
הילדים נאחזו זה בזה, מלמלו דבר מה מתוך שינה, וניסו להיאחז בקוריה.
רב יהושע חייך בינו לבינו, הניח להם לעוד כמה דקות, ובהישענו על התנור החם קרא בדְבֵקוּת פרקי תהילים אחדים. נפלא היה להקשיב לקריאתו. רב יהושע ידע את כל פרקי הספר בעל פה, וכשקרא נדמה היה שהוא שר אותם.
הלך שוב אל מיטת בניו, ליטף את הראשים הקטנים, ניער כתף, והזכיר שלא נותרו עוד דקות לפינוק, ושעליהם לקום מיד ולהכין עצמם ללכת ל"חדר", שֶׁכֵּן המלמד ושאר הילדים כבר נערכים ליום החדש וללימודי הקודש.
נֹח ומנחם ידעו שמתחו את הזמן ככל שניתן וכעת כבר אין בררה, חייבים לקום. הם קמו בלא רצון ממיטתם, ובעידודה של אמם לבשו בגדיהם, שהיו ערוכים על ספסל סמוך. לבנים חמים וחולצות צמר, אפודות ומכנסיים מבד עבה ונעליים גבוהות מרופדות. בטרם צאתם הם יעטו על עצמם את מעיליהם העליונים הארוכים ואת כובעי הפרווה החמים.
על נעליהם ינעלו את הערדליים, לשמור על רגליהם מפני השלג הרטוב והמקפיא.

ליד שולחן העץ הגדול בפינת האוכל, כבר חיכו להם כוסות החלב החם ופרוסות לחם גדולות מרוחות בחמאה ודבש, אשר ימתיקו את טעמה המר של כפית שמן הדגים. בכל בוקר אילצה אותם אמם לבלוע את הנוזל הצהבהב כסגולה בדוקה לכל מחלה העלולה לתקוף, לא עלינו. הילדים נטלו ידיהם ואמרו תפילותיהם, וכשהיו מוכנים התקרבו לשולחן. מנחם הבכור, ראשון, כבר מחזיק באפו וסותם נחיריו, עוצם את עיניו לבל יריח ולבל יראה את שמן הדגים המחליא. נֹח עושה כאֲחִיו, סותם את אפו ובולע את תרופת הפלא, אשר הייתה להם לכורח יומיומי.
רב יהושע ניסה לשכנע את אשתו לוותר מדי פעם על המנה היומית של שמן הדגים, אך שרה זיסל האמינה באמונה שלמה שזהו הפתרון לכל פֶּגַע. "תרופת הפלא" תשמור על הילדים מהתקררות וּמִמַרְעִין בִּישִׁין אחרים ותחסן את גופם הצעיר כך שיעמוד בכל תלאות מזג האוויר הקשה, הנוחת עליהם מדֵי חורף.

פרוסות הלחם הטריות, שבהן נגסו מיד לאחר מכן, היו פיצוי נאות על העינוי המקדים.
בּיַקְטֶרינוסְלַב סבלו הבריות את החורף הקשה מתוך השלמה. הם ידעו שאחרי הקור המקפיא, יבוא האביב הנפלא על כל מנעמיו, וידיעה זו חיזקה את רוחם.

הילדים היו כבר ארוזים בבגדיהם וכך גם אביהם, אשר חיכה בפתח ביתם להובילם אל בית המלמד, שם ילמדו את אותיות העברית המופלאות ויקראו בחומש, אשר רב יהושע ידע את פרקיו על בוריים.
בידיו הגדולות אוחז רב יהושע את ידי ילדיו הקטנים, ויחד הם צועדים לבית המלמד. צעדיהם בשלג הרך והעמוק מפיקים אִוושות חרישיות, הנשמעות לפעמים כמו לחישות, והם מתקדמים לעבר ה"חדר". הלובן מסנוור. האוויר הצח והצונן נשאב אל הריאות וממריץ גוף ונפש. נֹח אוהב ללכת אל החדר. אף שהמלמד מקשיח את לבו, דורש משמעת ובעיקר הישגים, לנֹח לא אכפת. הוא קולט את חומר הלימוד כבר בהסבר הראשון, ובזמן שהמלמד חוזר ומשנן כיצד לבטא את אותיות לשון הקודש – א' קמץ אָ – אוֹ בּ' קמץ בָּ, מפליג נֹח בדמיונו אל המקומות שעליהם סיפר לו אביו. הוא אינו מפריע ואינו לועג למתקשים, והוא חוזר ממסעותיו מיד כשהמלמד מדבר על נושא חדש.
אחיו מנחם הוא הלמדן והדברן מבין השניים. די לו לנֹח שהוא יודע לעצמו, ואינו צריך להוכיח את ידיעותיו גם לאחרים, אלא אם המלמד מבקשו לכך.