אתם הולכים לבקר משפחה מסוימת, ובכניסתכם מסתערת עליכם המולה שלמה: הכלבים נובחים, הילדים מתקוטטים ובוכים, צרחות בוקעות מהרדיו או מהטלוויזיה, ההורים צועקים, הדלתות נטרקות... איך ניתן לצפות שמערכת העצבים של בני האדם לא תינזק, כשהם חיים בתוך רעש בלתי פוסק? על הכבישים, בתוך הערים, בבתי החרושת ובמקומות העבודה, בכל מקום יש רעש. גם בטבע השקט הולך ומידלדל, ואפילו השמיים נעשו רועשים בימינו! אדם תוהה לאן ללכת כדי למצוא קצת שקט...

לכן, כשאתם באים למפגשים שלנו, אני מבקש מכם לנסות ככל שניתן שלא להרעיש. איזגרב שבפריז, בונפין שבדרום צרפת1 וכל יתר מרכזי האחווה הם מקומות שאתם פוקדים כדי למצוא בהם תנאים שאינם קיימים בחיי היומיום שלכם, תנאים שיאפשרו לכם להתחדש ולפרוח בעבודה רוחנית. ולכן אני מבקש מכם, נסו שלא להביא לכאן את רעשי העולם הרגיל.

אני יודע, בהתחלה זה נראה מסובך לחלקכם. שמירה על שקט איננה הדאגה העיקרית של בני האדם: הם מדברים בקול רם, צועקים, משליכים חפצים... כלל לא עולה על דעתם שהתנהגות כזאת עלולה להזיק להם ולאחרים. הם כפי שהם, וכך הם מתבטאים, הם טובים בעיני עצמם, ולסביבה לא נותר אלא לסבול זאת. ובכן, מדובר בצורה של אנוכיות שמסבה נזק רב להתפתחות האנושית. כן, הקשיבו נא, עלינו לעשות את ההיפך ולהשתדל שלא להפריע לזולת, להשתדל שלא להרעיש, באופן הזה נפתח את המודעות שלנו ונפתח מעלות רבות: עדינות, רגישות, טוב לב, נדיבות, הרמוניה... ואנו נהיה הראשונים להרוויח מכך! עליכם להבין אפוא את חשיבותה של הזיקה הקיימת בין התנהגות מסוימת לבין היקום בכללותו.

למשל אני, אני זקוק לשקט. רק השקט מאפשר לי לשגשג ולעבוד. את הרעש איני יכול לשאת, הוא מעורר בי דחף להימלט. למשמע רעש מתעורר בי רצון אחד, לעזוב הכול ולברוח הכי רחוק שאפשר. כמובן, אלה שבאים לכאן בפעם הראשונה חשים בלבול לנוכח השקט הזה, הם לא רגילים לזה, הם שואלים את עצמם: "לאן הגעתי? זה כמו להיות במנזר!" למה מנזר? השקט איננו שייך למנזר, הוא שייך לטבע, לחכמים, למקודשים, לאנשים התבוניים.

ככל שאנו מפותחים יותר, כן אנו זקוקים ליותר שקט. רעשנות איננה אפוא סימן טוב. הרבה אנשים מקימים רעש כדי שיבחינו בהם! הם מדברים בקול רם, צוחקים, מתפרצים לאולם אחרי שכולם התיישבו, טורקים דלתות, מקישים על חפצים או מזיזים אותם רק כדי למשוך תשומת לב. הרעש, מבחינתם, זו הדרך להכריז על קיומם, להראות שהם נוכחים. כדאי אפוא שידעו שחביות ריקות עושות הכי הרבה רעש: תיכף ומיד מבחינים בקיומן! כן, אנשים רבים מתנהגים כמו חביות ריקות: הם מחוללים בכל מקום מהומה מחרישת אוזניים שחושפת את מוגבלותם ואת בינוניותם.

אני מתבונן באנשים, ובן רגע התנהגותם חושפת בפניי את טיב החינוך שקיבלו, את אופיים, את מזגם, את דרגת ההתפתחות שלהם. האופן שבו הם מציגים את עצמם ומדברים מסגיר הכול. אחדים מדברים כמו כדי לכסות על משהו, להסתיר דבר־מה, כאילו בחשש שמא יסגיר השקט את מה שביקשו להסוות. עוד לא פגשתם אותם, ותיכף ומיד הם מספרים כל מיני סיפורים כדי לכפות דימוי מסוים של עצמם, של אחרים או של אירועים. תאמרו לי: "אבל הם מדברים כדי להכיר אנשים!" אני בהחלט רוצה להכיר אנשים, אבל לפעמים כדי להכיר השקט רהוט הרבה יותר מן הדיבור. כן, לאחר כמה דקות של שקט משותף אנשים מכירים זה את זה טוב יותר מאשר במהלכם של פטפוטים עקרים.

הרעש משאיר את האדם במחוזות הנפשיים הנמוכים, הוא מונע ממנו את הכניסה לעולם העדין שבו התנועה נעשית קלילה יותר, הראייה צלולה יותר והמחשבה יצירתית יותר. כמובן, הרעש הוא הביטוי של החיים, אבל אין הוא מבטא את הדרגות העליונות של החיים, הוא דווקא חושף את חוסר השלמות שקיים במבנה ובתפקוד של אנשים ושל חפצים. כשמכונה או מכשיר כלשהו מתקלקלים, הם מפיקים כל מיני רעשים, ואם היצרנים עסוקים יותר ויותר בפיתוח מכשירים שקטים, הרי זה כדי להביא לשכלול של ממש: השקט הוא תמיד סימן לשלמות.

הכאב, גם הוא בבחינת רעש המתריע בפנינו שהדברים מתחילים להתקלקל באיברי גופנו. בתוך גוף בריא האיברים שקטים. מובן שהם מבטאים את עצמם, כי הם הרי חיים, אבל הם מתבטאים מבלי לעשות רעש.

השקט הוא הסימן לכך שהכול מתפקד כשורה בתוך האורגניזם. ברגע שמשהו מתחיל לחרוק, עליכם לשים לב! זוהי הכרזה על מחלה.

השקט הוא שפת השלמות, ואילו הרעש הוא ביטוי לפגם, לסטייה, או לחיים ששרויים עדיין בתוהו ובוהו, חיים אנרכיים שיש להשיג עליהם שליטה ולהביא לשכלולם. הילדים, למשל, הם רעשניים מאחר שהם מלאים באנרגיה ובחיות. והאנשים המבוגרים, לעומת זאת, שקטים. אז תגידו לי: "בוודאי, זה ברור, אנשים מבוגרים אוהבים שקט כי יש להם פחות כוח, והרעש מפריע להם". יש בזה מן האמת, אבל ייתכן גם שחלה בהם התפתחות כלשהי, ורוחם היא שמאיצה בהם כעת להתכנס אל תוך השקט. כדי לתקן את חייהם, כדי להרהר ולהפיק לקחים, הם זקוקים לשקט הזה שנעשית בו עבודה של ניתוק, פישוט וסינתזה. החיפוש אחר השקט הוא תהליך פנימי אשר מוביל את בני האדם לעבר האור וההבנה האמיתית של הדברים.

ככל שהאדם מתבגר, כך הוא מבין שהרעש פוגם בעבודה ושהשקט לעומת זאת הוא מקור השראה, והוא מתחיל לחפש אחריו כדי לספק לליבו, לנשמתו ולרוחו את האפשרות להתממש באמצעות המדיטציה, התפילה והיצירה הפילוסופית או האמנותית. אולם אנשים רבים אינם אוהבים את השקט, קשה להם לשאת אותו. הם כמו ילדים שחשים בטוב רק בלב המהומה, מה שמוכיח שעליהם לעבוד קשה כדי ליצור חיים פנימיים אמיתיים. אפילו השקט השורר בטבע מטריד אותם, וכשהם נפגשים עם מישהו הם ממהרים לדבר, כאילו השתיקה מביכה אותם, הם חווים אותה כריק שעליהם למלא מיד במילים ובתנועות. וזו תופעה נורמלית, שכן השתיקה הפיזית מאלצת אותם להיות מודעים לסתירות ולהפרעות הפנימיות שלהם, ולכן הם כל כך חוששים מפניה. שקט כזה יכול אפילו לגרום להם להשתגע! כשלא נותר עבורם דבר־מה חיצוני שמסיח את דעתם ומקהה את חושיהם, הם אינם יכולים עוד להימלט מהשדים הפנימיים.

השקט הוא הביטוי לשלום, להרמוניה ולשלמות. מי שמתחיל לאהוב את השקט, שמבין שהשקט יספק לו את התנאים הטובים ביותר לפעילות הנפשית והרוחנית, מצליח בהדרגה לקיימו בכל מעשיו: כשהוא מעביר חפצים ממקום למקום, כשהוא מדבר, כשהוא הולך, כשהוא עובד, במקום לעורר מהומה הוא הופך קשוב יותר, עדין יותר ורך יותר וכל מעשיו חדורים בדבר־מה שהגיע מעולם אחר, עולם שהוא שירה, מוזיקה, ריקוד והשראה.

בתור תלמידי "האחווה הלבנה האוניברסלית", עליכם לדעת שישנם כללים שצריך להכיר ולכבד, תכונות שעליכם לפתח בעצמכם אם אתם באמת רוצים לממש את עצמכם באחווה שלנו כחברים חיוניים, פעילים ומוארים. אחת התכונות הללו, אחד הכללים האלה הוא השקט. למדו אפוא לאהוב ולממש את השקט, כי אחרת נשמתכם ורוחכם ייוותרו במקום אחר, גם אם תנכחו כאן בגופכם.