פרק 1
דמי, אדום כוורד שזה עתה נקטף, בעבע במרכז כף ידי כאילו היה הר געש של אבדון מחורבן.
אני הייתי חצוית־הגזע.
זו הייתי אני – כל הזמן הזה. ורן – אלוהים אדירים – רן הגיע לכאן כדי למצוא ולהרוג אותי, מפני שהנסיך של העולם המחורבן שמעבר הסתובב חופשי בעולם בני התמותה. הנסיך הגיע לכאן כדי להכניס להיריון חצוית־גזע, כדי לעשות תינוק אפוקליפטי... איתי.
איתי.
רציתי להקיא.
על כל רצפת העץ בחדר השינה שלי.
התקשיתי לנשום כשהרמתי את מבטי. "למה? למה לא סיפרת לי?"
כנפיו הדקיקות של טינק התנופפו בדממה כשהוא התקרב אליי. הבראוני הארור. הבראוני הארור שמצאתי בבית העלמין סנט לואיס. הבראוני שעבורו הכנתי תומך לרגל ממקל ארטיק ועטפתי בזהירות פד גזה סביב כנפו הקרועה. הבראוני הארור שלו נתתי לחיות בדירתי בשנתיים וחצי האחרונות ושעדיין לא הרגתי על כך שבזבז הון מהכסף שלי ב'אמזון' כאילו השתתף בתוכנית הטלוויזיה 'אגרנים'. הבראוני הארור שרציתי לבעוט היישר לממד אחר.
הוא הצמיד את כפות ידיו זו לזו מול החזה שלו. חולצתו הייתה מכוסה באבקת סוכר. פתיתים לבנים כיסו את פניו כאילו נחת בערמת קוקאין.
"מעולם לא חשבתי שנגיע לזה," הוא אמר.
הרמתי את ידי. רטיבות חמימה זלגה במורד זרועי. "טוב, אז הגענו לזה, כרגע."
טינק ריחף לצד שמאל של החדר. "חשבנו שסגרנו את כל השערים, אייבי. לא היה לנו מושג שיש כאן שער שני. היינו בטוחים שלאיש מחצר המלכות, כולל את הנסיך או הנסיכה, אין סיכוי לחצות. זו לא הייתה בעיה."
הורדתי את ידי ונענעתי בראשי. "תנחש מה, טינק? זו כן בעיה. זו בעיה ענקית, בגודל של גודזילה!"
"אני מבין את זה עכשיו." הוא התעופף אל המיטה ונחת על השמיכה. "מעולם לא התכוונתי לשקר לך."
הסתובבתי והזעפתי פנים. "אני מצטערת לבשר לך, טינק, כשלא מתכוונים לשקר למישהו, פשוט לא משקרים."
"אני יודע." הוא משך את המילה כשפסע על קצה המיטה, רגליו היחפות מתחפרות בכיסוי המיטה הסגול, העשוי משי. סביר היה להניח שהוא פיזר אבקת סוכר על גבי כל המיטה. "אבל לא היית מאמינה לי לו הייתי מספר לך, נכון? זה לא שהייתה לי בהישג יד יתד מעץ שיטה."
טוב. היה משהו בדבריו. "יכולת להגיד משהו כשהעליתי בפניך את הנושא לראשונה." טינק הרכין את סנטרו. נשמתי נשימה עמוקה. "ידעת מי אני כשראית אותי לראשונה?"
"כן," הוא אמר והמשיך לדבר במהירות, "אבל זה לא היה בכוונה. מצאת אותי במקרה. בטעות. או שזה היה גורל. אני מעדיף לחשוב שזה היה הגורל שלנו."
"אתה יכול להפסיק." כאב לי לדעת שהוא לא היה כן איתי במשך כל הזמן הזה והתחושה נצרבה עמוק בחזי ובבטני. לא באמת הכרתי אותו.
כבר לא הכרתי את עצמי.
"לא ידעתי עד שהתקרבתי אלייך והצלחתי לחוש בתוכך מעט דם של בני פא. אבל את צודקת. הייתי צריך לספר לך, אייבי־דייבי. את צודקת, אבל פחדתי... פחדתי ממה שאת עלולה לעשות." טינק נפל לאחור על כיסוי המיטה ומתח את זרועותיו ואת רגליו הקטנות. "לא רציתי לעצבן אותך מפני שעזרת לי, ולא רציתי שתעשי משהו פזיז אם אספר לך."
"מה יכולתי לעשות?" בגרוני החלה להיווצר פקעת של רגשות. "מה אני יכולה לעשות?"
הוא הרים את זרועותיו הצנומות. "יכולת... אני לא יודע, לפגוע בעצמך."
פי נפער וגרם לי להתכווץ כשהעור החבול והנפוח לאורך הצד השמאלי של פניי נמתח. לפגוע בעצמי? הבטתי מטה על יתד עץ השיטה ששכבה על הרצפה. "לא," לחשתי כשהתכופפתי והרמתי את היתד. ניגבתי את הדם מהקצה בעזרת חולצתי. "אני לא רוצה למות."
"טוב לשמוע." טינק התיישב, זרועותיו עדיין נחות לצידי גופו.
הנחתי את היתד על הארון, לצד יתדות הברזל והפגיונות האחרים. "לא הייתי פוגעת בעצמי, טינק."
"אבל היית מנסה לעזוב." טינק התעופף והתקרב אליי מאחור.
נשמתי נשימה עמוקה שבכלל לא עזרה לי. לעזוב? האם זה היה הצעד הבא? התרחקתי מהארון בניסיון להתחמק מטינק, אך המשימה הייתה קשה מהצפוי, בהתחשב בכך שגודלו היה כשל בובת ברבי. כשהרגשתי עייפה עד לשד עצמותיי פסעתי אל קצה המיטה והתיישבתי. העייפות לא נבעה רק מאין־ספור הפציעות שהחלימו באיטיות. מחשבותיי התרוצצו בקצב מהיר מדי. עצמתי את עיניי, נשכבתי על גבי ונתתי לרגליי להתנודד מהמיטה. תחושת חרדה פילחה את בטני. עצם המחשבה על כך שאעזוב גרמה לליבי לקפץ בפראות. אם אעזוב את ניו אורלינס, אעזוב את המסדר, וזה מטורף. אי אפשר פשוט לקום ולעזוב את המסדר. זה שווה ערך לנפקדות מהצבא. יוציאו נגדי צו מעצר. חברי מסדר אחרים יעמדו על המשמר, ויש פלגים בכל מדינה. לא אצליח להסתתר לאורך זמן. אם אקום ואעזוב, דיוויד יחשוד שבגדתי כמו... כמו ואל, והוא יצור קשר עם מנהיגי הפלגים האחרים. לא רק חובתי כלפי המסדר גרמה לי לחשוב פעמיים על עזיבה – הרבה מעבר לכך.
לעזאזל, חובתי כלפי המסדר דרשה שאסגיר את עצמי, ואפילו זו לא הייתה הסיבה. לראשונה בחיי, ההסתייגות המפתיעה שלי מהמעשה הנכון בכלל לא הייתה קשורה לחובתי כלפי המסדר.
היא הייתה קשורה רק לרן.
אם אעזוב, אנטוש אותו. המחשבה על כך גרמה לליבי לצנוח אל כפות רגליי הרועדות. אהבתי אותו. אלוהים, אהבתי כלפיו הייתה חזקה יותר מאהבתי לפרלינים ולמאפים מתוקים וזה היה משמעותי, מפני שאהבתי לדברים מתוקים ומסוכרים התחרתה עם סיפורי האהבה האדירים ביותר שהיו ידועים לאדם. המחשבה על כך שלא אראה אותו לעולם גרמה לי לרצות להתכרבל לצורת כדור, וזה יהיה מטופש מאוד, מפני שהייתי בטוחה שבגלל צלעותיי השבורות זה יכאב בטירוף.
מעולם לא הייתי צריכה להתקרב אליו.
במשך כל הזמן הזה הייתי מבועתת מהסיכון שהוא ימות, כמו כל האחרים. אפילו פעם אחת לא חשבתי שאני עלולה לאבד אותו מפני שאצטרך לעזוב. לברוח ומהר.
אבל מה יכולתי לעשות? לא יכולתי לאפשר לנסיך לממש את תוכניתו בשום פנים ואופן. ילד שייוולד מאיחוד בין נסיך לחצוית־גזע יפתח לרווחה את כל הדלתות אל העולם שמעבר, פשוטו כמשמעו. הן יישארו פתוחות לעד וכל בני הפא יצליחו לחצות. המין האנושי יהפוך למזנון בסגנון 'אכול כפי יכולתך'.
"את חושבת על זה כרגע," טינק הצהיר.
חשבתי על הרבה דברים באותו הרגע.
הוא נחת על ברכי הכפופה והסיבה היחידה לכך שלא העפתי אותו מעליי, הייתה מפני שהייתי בטוחה שבסופו של דבר הפעולה תכאיב לי יותר. "את חושבת שהדבר היחיד שאת יכולה לעשות זה לעזוב, אבל זה לא יעזור לך. את שוכחת דבר חשוב מאוד. למעשה, את שוכחת שני דברים חשובים מאוד." הוא עצר. "אם לחשוב על זה, את כנראה שוכחת הרבה דברים, מפני שקיבלת בראש – "
"טינק," הזהרתי.
הוא פסע במעלה רגלי והרגשתי כאילו חתול דורך עליי. "את צריכה להסכים."
פקחתי את עיניי לרווחה. השמאלית עדיין הייתה די נפוחה, לכן טינק נראה מטושטש מהנקודה שבה עמד, ליד ירכי.
הוא עיקל את ידיו סביב פיו. "סקס. את צריכה להסכים לעשות סקס עם הנסיך. זו הדרך היחידה להיכנס להיריון. ללא קסם. ללא כשפים וללא כפייה. ללא תכסיסים. את יודעת, את באמת צריכה לרצות – "
"אני יודעת מה המשמעות של מתן הסכמה לסקס," התפרצתי.
"מסתבר שלא." טינק קפץ מירכי ונחת על המיטה לצידי. "מפני שהוא לא יכול להכריח אותך לעשות את זה. טוב, הוא יכול להכריח אותך, וזה פשוט דוחה ומאוד לא אופייני לנסיך, אבל את לא תיכנסי להיריון."
"הו, טוב לדעת. הוא יכול לכפות את עצמו עליי, אבל היי, לפחות לא ייוולד תינוק אפוקליפטי. לא קרה כלום."
אפו הקטן של טינק התקמט. "את יודעת שלא לזה התכוונתי." הוא התרומם באוויר וריחף מעל ראשי. "אבל יש בעיה גדולה יותר, אייבי."
צחקתי, והצחוק נשמע מעט מטורף. לא מטורף כאילו הייתי שיכורה, אלא מטורף כאילו הייתי בדרכי לבית משוגעים. "מה יכול להיות גרוע יותר מהעובדה שאני חצוית־גזע?" תחושת חרדה ניצתה בחזי. אמירת המילים האלה בקול רם גרמה לי לרצות להקיא.
"אמרת שהנסיך טעם את הדם שלך, נכון?" טינק שאל, "אחרי שנלחמתם?"
אפי התקמט. "כן. זאת אומרת, אני די בטוחה שהוא עשה את זה אחרי שהוא... הריח אותי."
"אז אין מקום שבו תוכלי להסתתר ממנו."
פתחתי את פי, סגרתי אותו, ואז ניסיתי שוב. "סליחה?"
טינק נעמד על כיסוי המיטה. "הוא יצליח להריח אותך בכל מקום גם אם תעברי לזימבבואה, ואני אפילו לא יודע איפה זימבבואה נמצאת, אני פשוט אוהב להגיד זימבבואה. בסופו של דבר הוא ימצא אותך, מפני שעכשיו את חלק ממנו."
במשך שבריר שנייה לא הצלחתי אפילו לחשוב. לא הצלחתי לגבש מחשבה הגיונית שלא סבבה סביב צמד המילים 'איזה זין'. "אתה רציני?"
טינק הנהן והתיישב ליד זרועי ברגליים שלובות. הוא הנמיך את קולו כאילו מישהו היה עלול לשמוע אותו. "כשקדמון, כמו הנסיך, לוקח לתוכו חלקיק של מישהו, הוא נקשר לנצח לאותו אדם. במובן מסוים, אתם מחוברים."
"אלוהים אדירים." הנחתי את ידיי על פניי בייאוש. תחושת חרדה חדשה החלה לעלות אל פני השטח. "אז הוא יודע איפה אני נמצאת כרגע?"
"בהחלט."
"והוא יֵדע ולא משנה לאן אלך." לכל הרוחות, לא הצלחתי לעבד את ההשלכות. נוכחותי בלבד תציב את כולם בסכנה. אבל מה שלא הבנתי זה אם הנסיך הצליח להריח אותי כמו איזה כלב ציד של חצויי־גזע, אז למה הוא עוד לא הגיע לכאן? עבר שבוע מאז שנלחמנו. למה הוא חיכה?
"זה מפחיד מאוד, נכון?" שאל טינק.
המילה 'מפחיד' בכלל לא התאימה לתיאור המצב. לא הצלחתי לחשוב על מילה מתאימה כדי לתאר את כל זה. "אתה יודע איך אפשר להרוג אותו?"
"הורגים אותו כמו שהורגים כל קדמון אחר. עורפים את ראשו. אבל זה לא יהיה קל."
מה אתה אומר. חיסול של בן פא רגיל לא היה בדיוק משימה קלה. דקירה ביתד ברזל בסך הכול שלחה אותם בחזרה אל העולם שמעבר. עריפת ראש הרגה אותם.
"אבל זה לא הדבר החשוב ביותר." טינק אחז בידי הימנית. מפרק כף ידי הפסיק לכאוב, עוד סימן ודאי לכך שהנסיך תיקן חלק מהנזק שהסב לי. בהיתי בבראוני. "את לא יכולה לגלות לאף אחד מי את."
"די. באמת? ואני חשבתי לעדכן את הסטטוס שלי בפייסבוק ל'חצוית־גזע'."
הוא הטה את ראשו הבלונדיני הצידה. "אין לך פייסבוק, אייבי."
נאנחתי.
טינק המשיך. "חיפשתי אותך. רציתי להוסיף אותך לרשימת החברים כדי שאוכל לשלוח לך נדנוד, ואני יודע שאנשים כבר לא שולחים נדנודים, אבל אני חושב שנדנוד זו שיטה מצוינת כדי להביע את – "
"אני יודעת שאסור לי לספר לאף אחד, אבל מה מונע מבני הפא לחשוף אותי?" שאלתי.
"בני הפא ידעו אם נחשפת, מפני שהמסדר יהרוג אותך." הוא אמר את זה כאילו דיברנו על הארי פוטר, ולא עליי ועל האפשרות שיחסלו אותי כמו כלב חולה כלבת. "הנסיך לא ירצה לקחת כזה סיכון, גם אם קיימות חצויות־גזע נוספות. הוא לא ירצה להסתכן, בגלל הזמן שייקח למצוא אחת אחרת."
"טוב, אני מניחה שזה דבר טוב," אמרתי ביובש.
הוא עזב את ידי. "אסור לך לספר אפילו לרן. במיוחד לא לרן." מבטי נדד אל טינק. "אני יודע מי הוא. שמעתי את שניכם מדברים בבוקר שבו הלכת לשמור על השער. הוא שייך לאליטה, ולמרות שאני חושב שזה שם עלוב בדיוק כמו השם של המסדר, שמעתי עליהם."
"איך שמעת עליהם?"
הוא ריחף כלפי מטה עד שנעמד ליד ראשי. הוא רכן ולחש באוזני, "אני נמצא בכל המקומות בו־זמנית."
"מה?" קימטתי את מצחי. "זה לא הגיוני."
הוא הזדקף. "זה הגיוני מאוד."
"אני חושבת שהתכוונת להגיד שאתה יודע הכול בו־זמנית."
הוא הרים את מבטו אל התקרה. "הא."
"אתה לא יודע הכול," אמרתי, ואז הוספתי, "נכון?"
טינק חשף חיוך שטני. "לא."
תחושת המתח גברה. "אני צריכה שתהיה כן איתי. בלי שקרים. בלי שטויות, טינק; אני רצינית. אני צריכה לבטוח בך ואני לא בטוחה שכרגע אני יכולה לעשות את זה."
עיניו התרחבו מעט והוא נפל על ברכיו. "זה מגיע לי."
כן, זה באמת הגיע לו, מפני שהבאתי אותו אל ביתי והוא סיפר לי הרבה שקרים. לא משנה שהיו לו לכך סיבות טובות – הוא בכל זאת שיקר לי.
ואז ההבנה הכתה בי כמו סטירת לחי. אצטרך לעשות את אותו הדבר. אצטרך לשקר מסיבה טובה לרן ו... לכולם, וכך לא הייתי טובה יותר ממנו.
"אני יודע על הקדמונים מפני שגרתי בעולם שמעבר. היינו צריכים ללמוד עליהם הכול כדי לשרוד," הוא אמר. "הנסיך, הנסיכה, המלך והמלכה הם החזקים ביותר, אבל תמיד היו דיבורים על האליטה. הרבה בני פא נפלו קורבן לידיהם לפני שהשערים נסגרו, כשהם נהגו להיכנס אל העולם הזה כרצונם."
זה נשמע אמין.
טינק עיוות את פניו. "אני חייב להוסיף שהופתעתי לשמוע שרן הוא חלק מהאליטה. הוא לא נראה חכם או מגניב מספיק כדי להיות מסוגל לרמת קטלניות כזו."
"רן מגניב וקטלני מספיק," תיקנתי את טינק, "הוא קשוח לגמרי."
"מה שתגידי." הוא שילב את זרועותיו על החזה שלו. "נצטרך להסכים שלא להסכים. נמשיך הלאה. אסור לך לספר לו. הוא יהיה מחויב לחסל אותך."
נשימתי נעתקה.
כמו שהוא היה מחויב לתת לחברו הטוב, נוח, לעזוב בידיעה שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יראה אותו. אלוהים, רן אמר שלא יוכל לעבור את זה שוב, ולא יכולתי לעשות לו את זה. לא יכולתי לחשוף בפניו כזו ידיעה. "לא אספר לו," לחשתי.
טינק דחף קלות את זרועי בכף רגלו. "את צריכה לקחת את עצמך בידיים, אייבי. מייד."
הבטתי בו. "אני חושבת שמותר לי לערוך לעצמי מסיבת רחמים לכמה דקות."
"תשמרי את הדמעות לכרית."
גלגלתי את עיניי ונענעתי בראשי. "זה לא פרק של 'אימהות רוקדות'."
אבל טינק צדק. לא שהתכוונתי להגיד לו את זה, בייחוד כל עוד שקלתי להסב לו נזק גופני קל. הייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים – לא הייתה לי ברירה. עזיבה לא הייתה אפשרות. כל נושא ההיריון היה נתון לשליטתי ובשום פנים לא התכוונתי לשכב עם היצור הזה מרצוני החופשי. הייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים מפני שהאפשרות היחידה שעמדה בפניי הייתה לעצור את הנסיך ולהבטיח שאף אחד, כולל רן, לא יגלה מי אני באמת. רעדתי. בראשי גדוש המחשבות ריחפה שאלה שדחקה את יתר המחשבות הצידה.
"אני לא מבינה."
"מה?" טינק שאל.
"איך... איך אני חצוית־גזע?" בהיתי בתקרה. "אני לא זוכרת את ההורים שלי, אבל רן אמר שהוא בדק את הרקע שלהם. הוא אמר שהם היו מאוהבים. איך זה קרה?"
טינק לא ענה.
הוא לא ידע. נראה שאף אחד לעולם לא ידע את האמת. הכול היה אפשרי. אולי אימי שכבה עם בן פא. או שאולי המצב היה כמו עם אביו של נוח. הוא פגש בת פא והכניס אותה להיריון לפני שפגש את האישה שאיתה בסופו של דבר התחתן. פשוט לא יכולתי לתאר לעצמי איך בן אדם שידע מי היו בני הפא היה מוכן לשכב עם אחת מהם מרצונו החופשי.
פלטתי נשיפה רוטטת וחשבתי שאולי אזיל את כל דמעותיי על הכרית שלי. פשוט רציתי ליפול ולהוציא את הכול. למעשה, לא באמת רציתי לחשוב על כל זה, אך זה לא היה אפשרי.
"את צריכה לשחרר אותו," טינק אמר בשקט.
הפניתי אליו את ראשי. "מה?"
"את רן. את צריכה לשחרר אותו. להרחיק אותו. להיפרד ממנו. מה שזה לא יהיה. את צריכה להתרחק ממנו ככל שאפשר."
גופי התקשה ותגובתי הייתה מיידית. "לא."
"אייבי – "
"לא," חזרתי ונופפתי בידי השמאלית. "נקודה."
טינק נעץ בי מבט מרדני, אבל שתק. ידעתי שפרידה מרן והתרחקות ממנו יהיו המעשה הנכון והחכם לעשות לפני שהעניינים יסתבכו, אבל לא יכולתי להביא את עצמי אפילו לחשוב על כך. זה כנראה לא העיד על תכונות אופי טובות שלי.
טוב. זה ללא ספק העיד עליי דברים רעים מאוד.
אבל רק לאחרונה מצאתי את רן. צללתי אל המים בלי להרים את הראש, למענו, איתו, ולא יכולתי לעשות את זה. הייתי אנוכית מדי. הוא היה... הוא היה שלי, ולא אשרוד אם אאבד גם אותו בגלל דברים שלגמרי לא נמצאים בשליטתי. זה לא היה הוגן. הייתי... הייתי ראויה לו.
"בסדר," טינק מלמל לבסוף.
שכבתי כך במשך כמה דקות, אספתי את מה שנותר משלוות הנפש שלי כאילו הייתה שמיכה מרופטת, כרכתי אותה סביבי, וכשהתיישבתי התכווצתי בכאב. "אני צריכה להתקלח."
"הודו למלכה מאב!" טינק ריחף לעבר מרגלות המיטה ופינה עבורי מקום. "באמת התחלת להסריח קצת." שיגרתי לכיוונו מבט כועס והתרוממתי על רגליי. "והשיער שלך נראה כאילו אפשר לטגן עליו צ'יפס." הוא הסתובב באוויר ושאריות אבקת סוכר פגעו בפניי. "הוא עד כדי כך שמנוני."
כתפיי נשמטו כשפסעתי אל חדר האמבטיה. "תודה," אמרתי ודחפתי את הדלת לפתיחה.
לפתע טינק התייצב מול פניי וגרם לי להירתע. "אני יודע שאת כועסת עליי וכנראה רוצה לקצוץ אותי לחתיכות קטנות וללבוש את עורי בתור צמיד."
הבטתי סביב. "זה לא בדיוק מה שאני רוצה לעשות."
עיניו התרחבו בתקווה.
"אבל אני כן רוצה להוריד אותך באסלה," תיקנתי.
הוא התנשם בהפתעה. "אני אתקע! הצינורות האלה ישנים. איך את יכולה לעשות דבר כזה? אני לא דג זהב."
גלגלתי את עיניי.
טינק התנודד ולאחר מכן זינק קדימה והניח את ידיו הזעירות על לחיי. "אני מצטער."
מצמצתי וניסיתי להיזכר אם טינק אי פעם התנצל על משהו. אפילו לא כשהפיל את המחשב הנייד שלי מהמרפסת כשהחליט שהוא רוצה לצפות ב'הארי פוטר' בחוץ. גם לא כשהצית את התנור ואחר כך ניסה לכבות את השריפה בעזרת השמיכה האהובה עליי. גם לא כשהוא... טוב, היו הרבה דוגמאות לפעמים שבהן היה צריך להתנצל אך לא עשה זאת.
"את אולי לא מאמינה לי, אבל לא נשארתי איתך בגלל מי שאת." עיניו החיוורות שלא מהעולם הזה פגשו את עיניי. "נשארתי איתך מפני שאני מחבב אותך, אייבי. נשארתי איתך מפני שאת חשובה לי." אוי, אלוהים. שפתיי נפשקו ובגרוני התנפחה פקעת סבוכה של רגשות. רציתי לבכות שוב. הייתי גמורה. גמורה, מטונפת ומסריחה. טינק חייך ועיניו נצצו. "טוב, ונשארתי גם מפני שיש לך חשבון מקסים ומדהים ב'אמזון'."
.jpg)
.jpg)
