פתח דבר
בקיץ 1945, לפני שיצא זרח ורהפטיג - לימים חבר כנסת ושר בממשלות ישראל - מארצות הברית לשליחותו במחנות העקורים בגרמניה, הוא הלך לבקש את ברכתו של סבי, הרב שמואל הלוי ברוט זכרו לברכה, שהיה עבורו ועבור צעירי "המזרחי" סמכות תורנית ומוסרית. בפגישה אמר לו סבי כדברים האלה: "חובתנו ופעולתנו הראשונה לאחר שנגמרה המלחמה צריכה להיות תפיסת 'מאתיים' היהודים משתפי הפעולה עם הנאצים או עושי דברם במחנות הכפיה, ולשפוט אותם בכל חומר הדין".1 מה שהיה בשביל סבי מובן וברור - הבחירה בהתמודדות משפטית עם משתפי הפעולה היהודים - הפך בשבילי לשאלת מחקר.
ספר זה, שמבוסס על עבודת הדוקטור שלי,2 עוסק בהתמודדות המשפטית עם יהודים שמילאו תפקידים בשירות הגרמנים, בגטאות ובמחנות. בחרתי לחקור את הסוגיה הזו באמצעות השוואה בין שתי דרכים של התמודדות משפטית בשתי מסגרות חברתיות: מן הצד האחד "התאחדות היהודים המשוחררים באזור הכיבוש האמריקני של גרמניה" - שמה הרשמי של ההתארגנות היהודית באזור זה - שהקימה בית דין מיוחד, "בית הדין לרהביליטציה", שבפניו הועמדו לדין כמה מאות יהודים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים; ומן הצד האחר מדינת ישראל, שבשנת 1950 חוקקה את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950, ומכוחו העמידה לדין במהלך כעשרים וחמש שנה כמה עשרות יהודים. ההשוואה מעוגנת בהקשרים הפוליטיים, החברתיים והמשפטיים בשני המקומות ובוחנת את היחסים בין קהילה, משפט וזהות.
הבחירה בשתי המסגרות החברתיות מעמידה במרכז הספר שני סוגים של התמודדות משפטית: המשפט הקהילתי במחנות העקורים מכאן והמשפט המדינתי בישראל מכאן. מה היה טיבן של שתי שיטות המשפט שדנו במשתפי הפעולה היהודים? כיצד בחרה קהילת העקורים להגדיר את הקטגוריה המשפטית של "שיתוף פעולה" וכיצד עשתה זאת מדינת ישראל? אילו מעשים נחשבו מעשים של שיתוף פעולה בשני המקומות? מה היה מקור הסמכות המשפטית של קהילת העקורים? האם קיבלו הניצולים הישראלים את המתווה המשפטי שניסחה המדינה עבורם, או שמא סללו לעצמם דרך התמודדות משלהם?
יותר משישה עשורים מאז הקימו היהודים את בית הדין המיוחד באזור הכיבוש האמריקני באירופה, יותר מארבעים שנה מאז חדלה מדינת ישראל להעמיד לדין יהודים לפי החוק לעשיית דין, ועדיין השיח החברתי והפוליטי בסוגיה זו נותר רדוד וחד־ממדי כשהיה. הקלות שבה נעשה שימוש במונחים "יודנרט" או "קאפו" כשמות גנאי בעיקר בהקשרים פוליטיים,3 מעידה הן על כישלונו של המשפט הישראלי, שהדיר את משפטי הקאפואים היהודים מתוכו והותיר אותם גנוזים ונסתרים בתיקי קרטון מתפוררים בארכיון המדינה, והן על כישלונו של העולם היהודי־ישראלי שהדיר את הסוגיה של שיתוף פעולה יהודי מהזיכרון הקולקטיבי והותיר אותה ככלי ניגוח בשדה הפוליטי. הספר בא אפוא לנער את האבק מעל תיקים אלה ואחרים ולהחזיר לתודעה ההיסטורית, המשפטית והחברתית את אחת התופעות שהסעירו את העולם היהודי־ישראלי לאחר השואה.
מאז שנות השמונים זכו משפטי השואה בישראל לפריחה מחקרית מתוך הבנה שהם חלק בלתי נפרד מחקר המשפט, ואולם מחקרים אלה התמקדו בעיקר במשפטיהם של הפושעים הגרמנים.4 משפטי משתפי פעולה היו מעין ספיח שלא הרבו לעסוק בו, בעיקר בשל הקושי המושגי הנעוץ במפגש בין המבנה הבינרי של המשפט, הרואה בתהליך המשפטי כזה המכוון להשיג מטרה אחת - אשמה או חפות, ובין התופעה המורכבת של שיתוף פעולה, שמתייחדת בדמותו של הנאשם כקורבן מורכב, דהיינו נאשם שהוא בה בעת קורבן ומבצע עבירה ובהשפעותיה של תופעה זו על המרקם החברתי וגבולות הקהילה. זהו אפוא ניסיון ראשון להמשיג את הקושי שנובע מכך שמשתף הפעולה פועל במרחבים שהמשפט הפלילי מתקשה להכילם: מרחב בחירה מצומצם, נאשמים הפועלים מטעם מדינה פושעת, תנאים של טרור שלטוני שפעל בדרכי הונאה ורמייה, ובמקרה הקיצוני של תקופת הכיבוש הנאצי - מנגנון שתכנן להשמיד את הקורבנות שגייס לעבוד עבורו.
הספר נועד למלא את החלל גם בכל הקשור לבחינה ולניתוח של הדרכים המשפטיות שבהן התמודדו יהודים עם התופעה של שיתוף פעולה, הן במחנות העקורים והן במדינת ישראל. בראשית שנות השמונים, לאחר כשני עשורים שבהם הצטמצם העניין המחקרי בעקורים, החלו חוקרים מתחומי ידע שונים לחקור שוב את הנושא בהקשר היהודי והלא־יהודי. בהקשר היהודי שוב לא התייחסו המחקר והספרות אל העקורים היהודים כאל קורבנות חסרי שליטה בחייהם, אלא כסוכנים עצמאים שפעלו לחידוש חייהם האישיים והלאומיים במסגרות ארגוניות שמדמות אוטונומיה שלטונית. המחקר בתקופה זו עסק בכל פרט ובכל היבט של חייהם כגון תרבות, עיתונות, פעילות פוליטית ואידאולוגית, חינוך, בריאות, תנועות נוער וספורט.5 העושר המחקרי מדגיש עוד יותר את היעדרו של מחקר מקיף על המשפט שנוצר והופעל במחנות העקורים.6
אף שקהילת העקורים התפרקה והתפזרה ויחד עמה נעלמה גם פעילותה המשפטית, דווקא חלוף הזמן והמרחק שנוצר מהאירועים מעניקים לדיון בנושא זה משמעות וערך שלא היו קיימים במועד התרחשותם. התמודדותם המשפטית של היהודים העקורים עם הסוגיה של שיתוף פעולה יהודי בתקופת השואה היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריוגרפיה של היהודים הן בתקופת השואה והן לאחריה. סיפור ההתמודדות המשפטית עם משתפי הפעולה היהודים הוא גם חוליה נוספת של מערכות המשפט שאפיינו את הקהילות היהודיות במזרח אירופה ומרכזה עד השואה. זו עוד חוליה בשרשרת משפטית ארוכה, ויש להחזירה למקומה הראוי בהיסטוריוגרפיה היהודית־משפטית.
אשר לצד הישראלי של ספר זה, בישראל הכתיבה המחקרית על תודעת השואה וזיכרונה רחבת היקף, אבל גם במסגרת זו רק מעט מאוד נכתב על החוק לעשיית דין ועל משפט משתפי הפעולה היהודים. חוקרים אחדים שדנו בחוק התמקדו בהוויה ובהווה של מדינת ישראל העצמאית והריבונית בעת חקיקת החוק, שפניה היו מופנות אל העתיד.7 וכאשר דנים בהליכים המשפטיים עצמם, התמונה המחקרית מצטמצמת עוד יותר. יש שהתמקדו בהליכים ספציפיים,8 ויש שסקרו הליכים אחדים,9 אבל הכתיבה הקיימת אינה מציעה דיון בהתמודדותו של המשפט הפלילי עם סוגיית שיתוף הפעולה. הסוגיות הקשות שהתופעה של שיתוף פעולה מעלה, כמו למשל כיצד המשפט הפלילי מתמודד עם התופעה של נאשם שהוא בה בעת קורבן ומבצע עברה - כמעט שלא נידונו.
הספר נועד להשלים את מה שהחסיר המחקר עד כה. בהסתמך על תיעוד מקורי שנאסף בארכיונים בישראל ומחוצה לה ושחלקו נחשף כאן לראשונה, מציע הספר ניתוח השוואתי שבמרכזו הזיקות הפוליטיות, החברתיות והמשפטיות ששתי שיטות המשפט וההליכים המשפטיים שצמחו מהן היו מעוגנים בהן. בדרך זו מאפשר הספר לא רק מבט ראשוני מקרוב על הדרכים שבהן עיצבו הניצולים את משפט משתפי הפעולה במחנות העקורים ובמדינת ישראל, אלא גם בחינת הדמיון והשוני בין שתי שיטות משפטיות והתייחסותן לעבר הקרוב מתוך רצון להשפיע על העתיד.
לספר שלושה שערים. השער הראשון יציג רקע היסטורי ומשפטי לפעילותם של היהודים העקורים באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה; יתאר את המבנה הארגוני־מוסדי שלהם, לרבות מערכת המשפט; ויראה כיצד נהפכו מחנות העקורים ל"מרחב של נראוּת" יהודי,10 שקרא תיגר הן על מצבם כקורבנות חסרי מדינה וחסרי אזרחות והן על העולם החיצוני, שלא הכיר בהם כקבוצה לאומית בעלת זכויות. במרכז חלק זה יעמדו משפט משתפי הפעולה היהודים בבית הדין המיוחד שהקימו העקורים היהודים - בית הדין לרהביליטציה - ודרכם המיוחדת של שופטי בית הדין ביצירת הגדרה של זהות לאומית יהודית.
השער השני יציג וינתח את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950, לא רק מנקודת המבט הישראלית, אלא גם מזו היהודית. אראה כיצד מאחורי הרטוריקה הגבוהה על מתיחת קו בין הגולה ובין מדינת ישראל, אפשר לזהות קווי רצף והמשכיות בין המשפט במחנות העקורים ובין המשפט במדינת ישראל. הקריאה בעדויות תראה כיצד שילבו הניצולים את המשפט הקהילתי של מחנות העקורים במשפט המדינתי, וכיצד פעלו, באמצעות עדויותיהם, לעיצוב זיכרון השואה "שלהם" ולהשבת כבודם כקורבנות.
בשער השלישי והאחרון, לאחר הצגת שתי שיטות המשפט, אציע השוואה ביניהן מתוך התמקדות בכמה הליכים משפטיים שמשמשים כמקרי מבחן. הפרק הראשון בשער זה יראה כיצד התמודדו בית הדין לרהביליטציה ובית המשפט הישראלי עם סוגיית היודנרט והמשטרה היהודית - סוגיה שנגעה בשאלה העקרונית של שיתוף פעולה מוסדי. הפרק השני יראה כיצד דנו שתי השיטות בעניינו של אותו נאשם; והפרק השלישי יברר כיצד התמודדה כל מערכת שיפוטית עם נאשמת־אישה. כשמצרפים את שלושת הפרקים יחדיו מתקבלת תמונה מרתקת ומורכבת של הליכים משפטיים שבמרכזם קולם של הניצולים - נאשמים ועדים.
