קליידוסקופ

א

אישה. אֵלף. אהבה.
סיפור פשוט שנכתב בין הגבעות. היא הלכה לבדה אל הנחל, לרחוץ את רגליה מעסיס הענבים; יום שלם שהבחורים סובבים את הבחורות שמפשילות שמלותיהן וחושפות רגליים שמנמנות ובריאות ודורכות, והאוויר מלא צחוק.
והנה בנחל, רוחצת ברייה גברית, עירומה, חידוד האוזניים מוסיף לוויית חן לפני השועל העדינות, והגוף זהוב ונוצץ בשקיעה.
היא נרתעה, אבל הוא כבר ראה אותה. לא שביקש לפתות, אבל הקסם המוחלט נצץ כמו חוט שזור ביניהם, כסוף כמו אדם, זהוב כמו מה שאינו אדם.
שבה הביתה, בתולה פחות, ועיניה מתקשות לכבוש את האור שניצת בהן. אביה ראה ושתק. אמהּ התחלחלה, ולא אמרה דבר. אהובהּ, החייל, הגיע למחרת, נשק לה, והרגיש את הטעם האחר בשפתיה. לוּ היה מן הבריות הצוחקות את דרכן בעולם, היה משליך נשקו הצידה, אוסף אותה בחופזה בזרועותיו, והולך לשתות לשוכרה עם עמיתיו. אלא שהיה אדם שקט, ומבטו מעמיק.
הם יצאו אל החורשה שבשולי הכפר, ושם סיפרה לו. פניו האדימו בזעם, והוא האשים אותה באלף ואחד דברים, ובעיקר בהיותה כפריה בורה ופתיה, שוודאי ניצֵל אחד הגברים.
הוא הותיר אותה בוכייה, ונטל את נשקו, ודרך אותו, ויצא אל הנחל. שוב הייתה שעת שקיעה, והאֵלף רחץ במי הנחל, שקוע בשרעפים, תמה על הברייה שנקרתה אמש לדרכו.
החייל קרב אליו ועיניו נפערו בתדהמה, ונשקו נשמט אל הארץ. האֵלף הסתובב והביט בו, והתחלחל בחדווה. "גם אתה אדם?" שאל, "כמוה?"
וכיוון שלא השיב לו החייל, קיפץ האֵלף לקראתו לבחון אותו מקרוב. הם עמדו זה מול זה, משתאים.
"אתה נאה ממנה," אמר האֵלף.

היא המתינה בכפר ימים ארוכים, ואהובהּ החייל לא שב. היא הלכה אל הנחל, ולא היה שם איש.
לילה אחד שבה הביתה, דומעת, ולמחרת נעלמה מן הכפר. הלכה ודפקה על דלתו של מנזר ומצאה שם מנוחה חלקית; לא יכולה הייתה לשכוח כיצד, אותו לילה, ראתה אותם משתעשעים זה בגופו של זה על גדות הנחל.
זה סיפור פשוט שנכתב בין הגבעות, וברינוני הזקֵנים והצעירים, וגם על קלף במנזר; הגבעות עודן מהדהדות, אבל איש אינו שומע; והזקֵנים מתים והצעירים שוכחים; והקלף נשרף על ידי אֵם המנזר, כי יש סיפורי אהבה שהעֵת מעדיפה למחות.