פרק 1
שלוחה שלה
ארבע עונות השנה תמיד שימשו בחיי בערבוביה. הסתיו הקדים את הקיץ, והאביב, שתמיד בושש לבוא, הביא עימו את החורף. העונה האחרונה, הקודרת, סירבה לפנות מקומה לאחרת. רוב הזמן לא ידעתי לתפקד בתוך הסערה שחוללו בי עונות השנה, אולם משהחל האביב ללבלב, הוא לא רק השליט סדר מופתי בחיי הבריאה, אלא אף השכיל להלחין הרמוניה של עונות המפזמת מאז בליבי כל ימות השנה.
בקומי בבוקר לא תמיד ידעתי לאיזו עונה השכמתי. היקיצה הייתה תמיד בבחינת "רעידת אדמה". שתי זרועות מטלטלות את גופי הביאו אותי ליום החדש. אם בזאת לא ניערתי מעצמי את קורי השינה, היו זרועותיה מורמות, מטלטלות את ראשה, וצעקה שבאה ממעמקי תודעתה מילאה את חלל החדר. "קומי! מספיק לישון. את ישנה את כל שעות השינה שגזל ממני היטלר. הלוואי שיכולתי אז לישון, ולו לשעה קלה, בין הסדינים המעומלנים ושמיכת הפוך המפנקת שלך, שעה אחת בלבד! כזאת שאינני מסוגלת להעלות אפילו בחלומותיי".
אך אני מתכרבלת, אוטמת את אוזניי. הרעידה, הטלטול, מתחדשים הפעם בחוזקה יתרה, ללא שאת. כאחוזת דיבוק אני מתיישבת במיטתי. "עזבי אותי. אל תביאי לי את היטלר ישר על הבוקר", אני רועמת.
אך היא אינה מניחה.
"תפסיקי להתבטל. שוב אקבל היום מכתב מהמורה הילל שאת לא מרוכזת בכיתה. אילולא הלכת אתמול לישון כל כך מאוחר לא היית הורסת לך את היום ולי את החיים. מה יש לך להקשיב, לצותת כל ערב למה שאנחנו מדברים. זה לא בשבילך. לך יש חיים יותר טובים. אתם הילדים כבר לא צריכים לדבר על דברים כאלה".
"מאמא, רק עוד חמש דקות", אני מתחננת. היא מניחה לי וחוזרת אל המטבח. ריח הביצים המקושקשות עולה בנחיריי וגוזל ממני את דקות הנמנומים שהצלחתי להציל ממנה. אך אני לא קמה.
"שתדע שלא כך מתנהגים אליי על הבוקר, שתעזוב אותי במנוחה".
ולפתע סערה.
"עוד לא קמת? מה יהיה הסוף אתך?"
אני שוקעת בכרית הפוך, מתייפחת. דמעות הבוקר עולות בעיניי. אני יודעת שאימא לא עומדת בהן, ליבה יתרכך. היא רוכנת לעברי, מתיישבת בקצה מיטתי, מחבקת אותי ומצטרפת לבכיי. מבוישת, רגשות אשם עולים, מייסרים אותי.
איך אני יכולה לעשות לה את זה? היא כל כך סבלה עד שהצליחה להביא אותי לעולם, ואני מהבוקר ממררת את חייה, אני חושבת. ליבי נכמר ורגשות האשם עולים-גועשים בי.
כהרף עין אני מתיישבת במיטתי. היא אוספת אותי לבין זרועותיה, מנשקת אותי נשיקה רטובה על שתי לחיי, מנגבת את דמעותיי ואחר כך את דמעותיה ואומרת: "סליחה ילדה שלי, את יודעת שאני רוצה רק בטובתך".
אני מתמלאת מרץ. במהירות אני עוברת על כל סדרת הכנות הבוקר. לבושה במכנסי חאקי קצרים, המהודקים לגזרתי הצנומה, שמתוכם משתלשלות שתי רגליים רזות כגפרורים, אני עומדת לפני ארון הבגדים המבולגן ושולפת מתוכו את חולצת הכותנה הלבנה עם הדפסי הפרחים — זו שהגיעה לאחרונה בחבילת המתנות שהדודה בשה שולחת מדי פעם בפעם מאמריקה.
כוס הקקאו החם כבר מונחת על השולחן. אני מסתכלת עליה בתיעוב. עוד מריבה של בוקר מתחילה לאיים, להרעיד את קיבתי. צלחתי כבר עמוסה בחביתה. פרוסת לחם אחיד גדושה בממרח חמאה משלימה את חרדת הבוקר. איך אוכל להוריד את המטען הזה לבני מעיי? אני בוהה בארוחה.
"למה את לא אוכלת? כבר שמונה! שוב תאחרי לבית הספר".
אני מקשקשת במזלג, מעמיסה עליו מעט פירורים מערימת הביצים. כשהוא עמוס, אני מקרבת אותו אל פי אך הוא נשמט מיד מידי והחביתה שהעמסתי עליו מתפזרת לכל עבר. אימא, עסוקה בהכנת הסנדוויץ' שלי לארוחת העשר, מזדעקת למשמע קול המזלג שנחת על הרצפה. "את שוב זורקת אוכל?" היא נזעקת.
"לא, זה נפל לי", אני ממלמלת.
עכשיו היא כבר יודעת שאי אפשר לסמוך עליי. היא מתייצבת כשוטר אל מול צלחתי המלאה. בחרדה מפני הבאות אני מצליחה להלעיט את פי במנות מדודות של ביצה.
"תאכלי את הלחם. חבל לזרוק חמאה. שנים לא ידעתי את טעמה. כשהצלחתי לקבל פרוסה אחת של לחם כבר הייתי מאושרת. חמאה? מי היה יכול לחשוב על חמאה?"
אני נוגסת בלחם. החמאה מתמוססת על לשוני. בחילה עולה בבני מעיי. עיניי יוצאות מחוריהן באימה וכעס, אימא חוטפת מידי את המזלג בפראות. היא מסירה מהשולחן את הצלחת העמוסה, פותחת את מכסה פח הזבל וזורקת את הארוחה, על כליה, לתוכו.
אני מצפה לרע מכול. דמעות רחמים נקוות בעיניי. במבט רושף היא פולטת מפיה: "טוב, אז לפחות תשתי את הקקאו. הוא כבר התקרר. רוצה שאחמם לך אותו?"
"כן", אני עונה כדי להרוויח עוד קצת זמן. אולי גם הוא ילך בדרך שהלכו חבריו לשולחן.
הקקאו חוזר חם ומהביל. אני לא אוהבת חלב. גם הקקאו אינו מצליח להדיף ממנו את ריחו ואת טעמו הקטיפתי שהנה זה יחליק על לשוני וייתקע בגרוני.
"נו, למה את מחכה? את רוצה ששוב יתקרר?"
אני עוצמת את עיניי, גומעת לתוכי מהמשקה המפחיד. בטרם עשה כמחצית דרכו עולה בי הקבס. כשידיי חוסמות את פי אני רצה לבית השימוש, מטילה באסלה את המשקה יקר הערך. אימא מתרצה, מנגבת את פי, ומושיטה לי את ילקוטי שבו ארוז כריך עמוס בנקניק בשר שמנוני, כזה שמביא אבא עם פרוסות השינקן והבוצ'ק מחנות המטעמים בשוק הכרמל. מאכלים אלה תמיד מעלים בחך הסועדים את טעם הבית שנחרב.
בוקר-בוקר נהגה אימא להזרים אל ריאותיי את אימת השואה. משחר ילדותי היו חיי שזורים במראות, בסיפורים ובלקחים שהיה עליי להסיק מניסיונה המר של אימא. בלילות הייתה חוזרת אל ה"לאגר" (מחנה ריכוז), מתחננת על חייה בפני הגוי צ'רנובסקי העומד מעליה, מנסה לאנסה. הפרעותיה הנפשיות ערערו אותי והחריפו את חוסר האיזון בחיי. הייתי שלוחה שלה. כולם אמרו שאני דומה לה. נכון, הייתי משוגעת כמוה. שנאתי אותה, אהבתי אותה, האשמתי אותה וריחמתי עליה בעת ובעונה אחת. כשהתנהגותה יצאה מכלל שליטה נהג אבא להזמין מונית. לקול צרחותיה, "אני לא משוגעית!" וגופה המיטלטל בהתנגדות פראית, הצלחנו אבא ואני, בת ה-14, למרבה בושתי, לנוכח המראות שבהם חוזים חבריי הילדים והוריהם השכנים, "להעמיס" אותה על המושב האחורי של המונית שיצאה ממגדיאל אל עבר בית החולים לחולי נפש "טלבייה" שבירושלים. אבא ואני ישבנו משני צדדיה, מנסים להרגיעהּ ומבטיחים לה כי נחוצים לה רק ימי רגיעה אחדים ובמהרה נחזור וניקח אותה הביתה. מחיר המונית בצד מחיר הבושה, הכעס ורגשות האשם שעלו — כולם עמוסים על ילדותי המעורערת. לא יכולתי להכיל כל זאת בחיי השבירים.
החזרה הביתה וההליכה לבית הספר למחרת היו עבורי איום מתמיד. חשתי אשמה על שעזרתי לאבא לאשפז את אימא חסרת האונים. הייתי חסרת ישע. לרגע חשבתי שעשיתי את הדבר הנכון, ולרגע חשתי שהיטלר העניש אותה מספיק מכדי שאני אוסיף על אומללותה. אירועים נשנים אלה אצל אימא גזלו ממני את כוחי להתרכז. התקשיתי לקרוא אף שורה ממה ששרבט המורה על הלוח. כבר בגיל 14, בשיממון שלי בכיתה, חשתי מעין אין אונים, לחץ, עקה, היעדר תקווה. כל שרציתי היה לישון. כלום לא לדעת, בכלום לא לגעת. התוגה והעצבות מילאו אותי. חשתי שהן יימשכו לנצח. ישבתי שם, מנסה להתנתק, להיות נטולת מחשבה, מחכה רק לצלצול הפעמון שיגאל אותי משיממוני. ובהישמע צלילו הגואל הפכה המרה השחורה להתבהרות זוהרת. הלך רוחי השתנה לחלוטין. הייתי אהודה על חברותיי. בחברתן עלו מאליהן מילות ההומור, הצחוק, השחרור, הנערות. במחיצתן לא היו הבית, המצוקה, המריבות בין הוריי. השמש זרחה תמיד ונראה שכלום לא היה.
אשפוזה של אימא נמשך לפעמים שבועות רבים עד חודשים. התגעגעתי אליה. פעם בשבוע אישרו לי מוריי להיעדר מבית הספר. אז נהגתי לעלות על אוטובוס של "אגד" שלקח אותי ממגדיאל ל"עיר המחוז" רמתיים. שם עליתי על אוטובוס עמוס לעייפה בנוסעים הממהרים למקום עבודתם בתל אביב. הצפיפות הייתה כה גדולה עד שלא הייתי צריכה לאחוז בלולאת העור שהשתלשלה מתקרת האוטובוס, שאותה תפסו הנוסעים בכל חריקת בלמים של הנהג העייף והטרוד מהבוג'ראס באוטובוס. התחנה המרכזית בתל אביב המתה אדם. הנוסעים נהגו להשליך בדרכם לכלוך, שיירי אוכל, עיתונים ישנים ומכל הבא ליד. ריח הפלאפל המהביל, המשחים בשמן עמוק, עלה מכל פינה. הדוכנים היו עמוסים בירקות, בפרי הדר ובכל תנובת הארץ. קירות קולנוע "מרכז" היו מכוסים בכרזות ענק שהבטיחו סרטים מלאי מתח, סקס, זימה ואהבה. פני השחקנים היו מוכרים לי. שבועון "הקולנוע" עבר מיד ליד בין חברותיי. מבטי ערגה רטטו בעינינו הבנות למראה דמויותיהן של מרילין מונרו, ליז טיילור ואחרות, וערסלו את דמיוננו בהערצה לאלה שאליהן רצינו להידמות.
אך אני לא השתהיתי. אצל הסדרן קניתי כרטיס נסיעה ועליתי על האוטובוס שיביא אותי לירושלים. בנסיעה נטולת מחשבות בהיתי בנוף הטרשים. בתחנה המרכזית בירושלים עברתי לאוטובוס השלישי במסעי, שהוריד אותי כברת דרך מבית החולים לחולי נפש "טלבייה". אימא שמחה כל כך לראותי. היא נראתה רגועה ולא נטרה לי על כך שהבאתי אותה למוסד זה. היה קל לרצות אותה. כל מה שהיה לה כאן פיצה אותה על מה שהיה לה שם בגולה, בשואה. חולים, במחלקה שבה הייתה מאושפזת, סיפרו לי שאימא עברה כמה שוקים חשמליים ולכן היא רגועה. אך אני לא האמנתי לדבריהם של המשוגעים הללו.
ניסיונות ההתמודדות שלי עם מחלתה של אימא הביאו לתודעתי שאינני אלא שלוחה שלה, ושכל הפרעותיה התערבו בחיי שלי, שהרי אין בילדו של בן דור השואה תסמינים שונים מאשר אלה שהעתיק מההורה שהשואה גבתה ממנו מחיר כבד. האשמתי אותה על שהדביקה אותי, הטמיעה בתוכי את חוסר היציבות בחיי, שידעו עליות וירידות חוזרות ונשנות. כשנרדמתי בלילות סוערים מחוסר שינה לא ידעתי לנחש על איזה צד אתעורר בבוקר שלמחרת. האילוצים והניסיונות שלא להיראות ולהישמע כמו אימא דרשו בקרה עצמית מלאה על מעשיי.
המצבים הקשים ביותר היו כששירתי בשירות הקבע בדרגת רס"ן בבית הדין הצבאי לערעורים בצה"ל. אז הייתה מוטלת עליי אחריות שרק לעיתים רחוקות אפשרה לי לחשוב על אימי ועל מה שעבר עליה בהיותי רחוקה ממנה, אך תמיד הצלחתי להדחיק מחשבות אלה ולעסוק במטלות הרבות שעליהן הייתי אמונה.
טיפלתי בכול והרגשתי שאני סוחבת על גבי את ההיסטוריה המשפחתית.
