היהלום שבכתר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היהלום שבכתר
מכר
מאות
עותקים
היהלום שבכתר
מכר
מאות
עותקים

היהלום שבכתר

4.6 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אורית הראל
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 419 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 59 דק'

כריסטופר רייך

כריסטופר רייך הוא מחבר רבי המכר "חשבון בנק חסוי", "אחיזת עיניים", "נקמה", "בגידה", "המיליארד הראשון" ומותחנים רבים אחרים שהופיעו ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". ספרו "מועדון הפטריוטים" זכה בפרס הספר הטוב ביותר לשנת 2006 מטעם האגודה הבינלאומית של כותבי המותחנים. הוא מתגורר באֶנסיניטָס, קליפורניה. בקרו באתר האינטרנט שלו christopherreich.com ועקבו אחריו בטוויטר @creichauthor או בפייסבוק: fachbook.com/ChristopherReichAuthor.

תקציר

"היהלום שבכתר" הוא מותחן מסחרר של משחקי קזינו, מכוניות מהירות, נשים עשירות ואקשן ללא הפסקה – מי צריך יותר מזה?
 
סיימון ריסק יודע לפתור בעיות. בייחוד גדולות ומסוכנות. אבל גם הוא – מרגל תעשייתי מיומן עם נפש של מתנקש – נדהם מהתסבוכת שנקלע אליה.
לכאורה, זהו סיפור פשוט: קזינו מפואר במונטה קרלו נופל קורבן לכנופיית מהמרים מקצועית ומתוחכמת שחולבת ממנו מיליוני אירו. כשריסק מגיע לקזינו בפרארי דייטונה, הוא מגלה שזהו רק קצה הקרחון: בנוסף לשוד, אחד הדילרים נרצח, ובנה של נסיכה גרמנייה השוהה במלון נחטף ונעלם. ריסק מתחיל לחפור קצת בעניינים, ובתגובה רשת הבריונים ממטירה עליו מכות כמו ז'יטונים בקזינו.
כשהנסיכה עצמה נעלמת, זמן קצר לאחר שבילתה במיטתו, ריסק יוצא בנחישות למסע חסר מעצורים כדי להבין מי עומד מאחורי רשת ההונאה והחטיפות. הוא יודע שהוא חייב להציל את הנסיכה – ואת הכסף – לפני שיהיה מאוחר מדי.
כריסטופר רייך הוא מסופרי המתח המוכרים והמצליחים בעולם. המותחן הקודם שלו, 60 שניות, ובו הופעת הבכורה של סיימון ריסק, היה לרב מכר בינלאומי.

פרק ראשון

1
 
הפנימייה השווייצרית הבינלאומית (לִיסֵאוּם אַלְפִּינוּם צוּאוֹץ)
אֶנְגָדִין, שווייץ
 
הגברים שוב עקבו אחריו.
הם היו שניים, למעלה ליד המנזר שעל הגבעה המשקיפה על מגרש הספורט. הם עמדו בין הצללים ברחבת הכניסה המקורה, מגיחים כדי לצלם תמונה ומיד חוזרים להסתתר בין הצללים. הנער קלט שהם חושבים שהוא לא הבחין בהם.
אבל הוא הבחין בהם.
כמו תמיד.
"תיזהר!" שאג מישהו. "רובּי! תתקיל אותו!"
רובּי שב והתמקד במהלך המשחק, וראה את הקשָר — קרל מרשל, השחקן הטוב ביותר בקבוצה — מנמיך את כתפו ונכנס בו. רגליו של רובּי נפרדו מהקרקע והוא נחת ישר על גבו ונותר בלי אוויר, משוכנע שלעולם לא יחזור לנשום. שאר השחקנים חלפו על פניו, רצים וצוחקים.
"אם אתה כבר על הארץ, אולי תבנה גם ארמון של בוץ."
"הארמון היחיד שיהיה לך אי פעם."
הוא שמע שריקה. קרל מרשל הצליח להבקיע.
רובּי נעמד על רגליו ומחה את העפר מפניו. כששב והסדיר את נשימתו, התחיל לעשות את דרכו בחזרה למשחק המתנהל במגרש, תחילה בצליעה, ואחר כך התאושש והתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו. הוא היה קטן ורזה בהשוואה לתלמידים אחרים בכיתה ו', עורו חיוור, עם רעמת תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות וסקרניות. ממדי גופו לא הטרידו אותו. אביו היה גבוה. ביום מן הימים הוא יגדל. אולי הוא לא גדול או חזק כמו האחרים, אבל הוא לבטח לא תבוסתן. אחד ממוריו התייחס לנחישותו וכינה אותו "הקרוקודיל". הכינוי דבק בו למשך ימים אחדים. הוא אהב שקראו לו "קרוֹק". כעבור שבוע, כולם שכחו מהכינוי.
הוא חזר והשתלב במשחק והספיק להיכנס להיתקלות. הוא הופל עוד פעמיים, אבל תפס פעם אחת את הכדור, וכמעט התקיל את קרל מרשל. רובּי היה מעשי. הוא ידע שאין טעם לצפות ליותר. לבסוף נשמעה השריקה. המשחק הסתיים.
כשהלך לעבר מרכז הספורט הציץ אל המנזר. השעה כבר היתה שעת בין ערביים, ורחבת הכניסה למנזר נעטפה בצללים. לגברים לא נותר כל זכר. כך או כך, רובּי לא היה מודאג. אנשים צפו בו ועקבו אחריו כל חייו. הדבר הטוב ביותר הוא פשוט להתעלם מהם.
רק מאוחר יותר, כשהתכונן לישון, שב וחשב על אותם שני גברים. הוא שם לב שזו היתה הפעם הרביעית שראה אותם בשבוע האחרון. לאחד היה אף גדול ונשרי ושיער שחור. השני היה קירח והוא אף פעם לא הוציא את ידיו מהכיסים. רובּי ניחן בראייה יוצאת מן הכלל. זו היתה תכונה שעברה במשפחה. הטריד אותו שהם שמרו על מרחק כה רב, יותר מהמרחק שבית הספר תבע מעיתונאים וצלמים להקפיד עליו. וזה מוזר, הסיק רובּי בדרכו השיטתית. "תמוה," היה אומר מר בְּראדשוֹ־מָאק, המורה שלו לספרות. "אכן, תמוה עד מאוד."
רובּי ניגש לחלון והציץ החוצה. במורד הגבעה זהרו בחמימות אורות הכפר צוּאוֹץ, ובו זרקור שהאיר את הצריח המלבני הגבוה של הכנסייה הפרוטסטנטית. הסהר נתלה נמוך בשמים, והוא הצליח להבחין בצללי הפסגות המשוננות מסביב. הר פִּיץ בְּלַייזוּן, הקרֶסְטָה מוֹרָה והלאה במערב, סמוך לסן מוריץ, הקוֹרְבאץ'.
הוא סגר את החלון, נעל אותו ונכנס למיטה. אלן, שותפו לחדר, היה שקוע בקריאת ספר מסדרת הקומיקס אסטריקס, שאביו שלח לו מפריז. רובּי השתוקק לאב שישלח לו ספרי קומיקס, או עדיף — ספר על רוגבי, הספורט החביב עליו. אך הוא לא חש עצבות של ממש, כי מעולם לא הכיר באמת את אביו, וחוץ מזה — היתה לו אמא נפלאה.
רובּי לקח בידו את הטלפון ושקל להתקשר אליה. ככל שחזר והרהר בצופים בו, כך הם הטרידו אותו יותר. הוא מיאן להשתמש במילה "פחד" כי על אנשים מסוגו של רובּי חל איסור לפחד. העניין היה להציב דוגמה נכונה. הוא שמע את אלן נוחר והחליט לא להתקשר. נימוסים טובים היו גם הם חלק מהדוגמה הזאת.
רובּי כיבה את האור והניח את ראשו על הכרית. השיעור הראשון מחר יהיה מתמטיקה ואחריו היסטוריה, ואחרי הלימודים שוב רוגבי. כשהחל לצוף אל השינה, נפקחו עיניו לשנייה, אפילו פחות, ונדמה היה לו שהוא רואה צללים בחלון. העוקבים. אולי היה זה רק חלום, או רסיס דמיון. כך או כך, המראה לא נרשם בזיכרונו. הוא הסתובב ושקע בשינה עמוקה.
זה היה יום ארוך, וילד בן שתים־עשרה התעייף בו מאוד.

כריסטופר רייך

כריסטופר רייך הוא מחבר רבי המכר "חשבון בנק חסוי", "אחיזת עיניים", "נקמה", "בגידה", "המיליארד הראשון" ומותחנים רבים אחרים שהופיעו ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". ספרו "מועדון הפטריוטים" זכה בפרס הספר הטוב ביותר לשנת 2006 מטעם האגודה הבינלאומית של כותבי המותחנים. הוא מתגורר באֶנסיניטָס, קליפורניה. בקרו באתר האינטרנט שלו christopherreich.com ועקבו אחריו בטוויטר @creichauthor או בפייסבוק: fachbook.com/ChristopherReichAuthor.

עוד על הספר

  • תרגום: אורית הראל
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 419 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 59 דק'
היהלום שבכתר כריסטופר רייך
1
 
הפנימייה השווייצרית הבינלאומית (לִיסֵאוּם אַלְפִּינוּם צוּאוֹץ)
אֶנְגָדִין, שווייץ
 
הגברים שוב עקבו אחריו.
הם היו שניים, למעלה ליד המנזר שעל הגבעה המשקיפה על מגרש הספורט. הם עמדו בין הצללים ברחבת הכניסה המקורה, מגיחים כדי לצלם תמונה ומיד חוזרים להסתתר בין הצללים. הנער קלט שהם חושבים שהוא לא הבחין בהם.
אבל הוא הבחין בהם.
כמו תמיד.
"תיזהר!" שאג מישהו. "רובּי! תתקיל אותו!"
רובּי שב והתמקד במהלך המשחק, וראה את הקשָר — קרל מרשל, השחקן הטוב ביותר בקבוצה — מנמיך את כתפו ונכנס בו. רגליו של רובּי נפרדו מהקרקע והוא נחת ישר על גבו ונותר בלי אוויר, משוכנע שלעולם לא יחזור לנשום. שאר השחקנים חלפו על פניו, רצים וצוחקים.
"אם אתה כבר על הארץ, אולי תבנה גם ארמון של בוץ."
"הארמון היחיד שיהיה לך אי פעם."
הוא שמע שריקה. קרל מרשל הצליח להבקיע.
רובּי נעמד על רגליו ומחה את העפר מפניו. כששב והסדיר את נשימתו, התחיל לעשות את דרכו בחזרה למשחק המתנהל במגרש, תחילה בצליעה, ואחר כך התאושש והתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו. הוא היה קטן ורזה בהשוואה לתלמידים אחרים בכיתה ו', עורו חיוור, עם רעמת תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות וסקרניות. ממדי גופו לא הטרידו אותו. אביו היה גבוה. ביום מן הימים הוא יגדל. אולי הוא לא גדול או חזק כמו האחרים, אבל הוא לבטח לא תבוסתן. אחד ממוריו התייחס לנחישותו וכינה אותו "הקרוקודיל". הכינוי דבק בו למשך ימים אחדים. הוא אהב שקראו לו "קרוֹק". כעבור שבוע, כולם שכחו מהכינוי.
הוא חזר והשתלב במשחק והספיק להיכנס להיתקלות. הוא הופל עוד פעמיים, אבל תפס פעם אחת את הכדור, וכמעט התקיל את קרל מרשל. רובּי היה מעשי. הוא ידע שאין טעם לצפות ליותר. לבסוף נשמעה השריקה. המשחק הסתיים.
כשהלך לעבר מרכז הספורט הציץ אל המנזר. השעה כבר היתה שעת בין ערביים, ורחבת הכניסה למנזר נעטפה בצללים. לגברים לא נותר כל זכר. כך או כך, רובּי לא היה מודאג. אנשים צפו בו ועקבו אחריו כל חייו. הדבר הטוב ביותר הוא פשוט להתעלם מהם.
רק מאוחר יותר, כשהתכונן לישון, שב וחשב על אותם שני גברים. הוא שם לב שזו היתה הפעם הרביעית שראה אותם בשבוע האחרון. לאחד היה אף גדול ונשרי ושיער שחור. השני היה קירח והוא אף פעם לא הוציא את ידיו מהכיסים. רובּי ניחן בראייה יוצאת מן הכלל. זו היתה תכונה שעברה במשפחה. הטריד אותו שהם שמרו על מרחק כה רב, יותר מהמרחק שבית הספר תבע מעיתונאים וצלמים להקפיד עליו. וזה מוזר, הסיק רובּי בדרכו השיטתית. "תמוה," היה אומר מר בְּראדשוֹ־מָאק, המורה שלו לספרות. "אכן, תמוה עד מאוד."
רובּי ניגש לחלון והציץ החוצה. במורד הגבעה זהרו בחמימות אורות הכפר צוּאוֹץ, ובו זרקור שהאיר את הצריח המלבני הגבוה של הכנסייה הפרוטסטנטית. הסהר נתלה נמוך בשמים, והוא הצליח להבחין בצללי הפסגות המשוננות מסביב. הר פִּיץ בְּלַייזוּן, הקרֶסְטָה מוֹרָה והלאה במערב, סמוך לסן מוריץ, הקוֹרְבאץ'.
הוא סגר את החלון, נעל אותו ונכנס למיטה. אלן, שותפו לחדר, היה שקוע בקריאת ספר מסדרת הקומיקס אסטריקס, שאביו שלח לו מפריז. רובּי השתוקק לאב שישלח לו ספרי קומיקס, או עדיף — ספר על רוגבי, הספורט החביב עליו. אך הוא לא חש עצבות של ממש, כי מעולם לא הכיר באמת את אביו, וחוץ מזה — היתה לו אמא נפלאה.
רובּי לקח בידו את הטלפון ושקל להתקשר אליה. ככל שחזר והרהר בצופים בו, כך הם הטרידו אותו יותר. הוא מיאן להשתמש במילה "פחד" כי על אנשים מסוגו של רובּי חל איסור לפחד. העניין היה להציב דוגמה נכונה. הוא שמע את אלן נוחר והחליט לא להתקשר. נימוסים טובים היו גם הם חלק מהדוגמה הזאת.
רובּי כיבה את האור והניח את ראשו על הכרית. השיעור הראשון מחר יהיה מתמטיקה ואחריו היסטוריה, ואחרי הלימודים שוב רוגבי. כשהחל לצוף אל השינה, נפקחו עיניו לשנייה, אפילו פחות, ונדמה היה לו שהוא רואה צללים בחלון. העוקבים. אולי היה זה רק חלום, או רסיס דמיון. כך או כך, המראה לא נרשם בזיכרונו. הוא הסתובב ושקע בשינה עמוקה.
זה היה יום ארוך, וילד בן שתים־עשרה התעייף בו מאוד.