פרולוג
לקצינת החקירות, מפקחת יוליה גַבּריאלֶסוֹן, מלאו שלושים רק לפני זמן קצר, אבל היא ראתה כבר גופות לרוב. אולי יותר מאשר רוב קציני המשטרה, להוציא את הדינוזאורים של היחידה לפשעים חמורים שישבו בחדרי המסדרון המרוחק. החבר'ה הוותיקים שפיותיהם הדיפו ריח מנתה, שבחנו את גזרתה ללא בושה, שהמילה "סיסמה" הייתה הסיסמה למחשבים שלהם, ושאי אפשר היה להשיג אותם אחרי שתיים אחר הצהריים. אבל היא הטילה ספק אם האלכוהוליסטים בארון של מועדון הטיק־טק ראו אי פעם דבר מגעיל כמו הגופה ששכבה לפניה על שולחן הניתוחים. אם בכלל אפשר היה לכנות אותה גופה.
תשע שנים חלפו מאז ביקרה בפעם הראשונה ביחידה לרפואה משפטית בסוֹלנָה. הגופה הראשונה שלה לא רצתה לחולל מהומה רבתי. כל הקיץ שכבה בדירתה בשקט, עד שהרימות המסו אותה אט־אט לגובה הפרקט, וכשפתחו את שק הגופות, הרגישה יוליה שברכיה פקות. הגופה על השולחן הייתה במצב גרוע יותר. הרבה יותר.
היא הציצה בחברה לעבודה, אַמַנטֶה, שעמד לידה. הגרוגרת בצווארו המגולח למשעי נעה במהירות מעלה ומטה. לא בדיוק פגישת היכרות עדינה. העיקר שלא יקיא. היא נעה לאחור בגניבה כדי להרחיק את נעליה ואת מכנסיה מאזור הסכנה.
אמנטה הבחין כנראה במבטה. הוא הפנה את ראשו ושלח לעברה חיוך מתנצל. מאחורי המשקפיים במסגרת הכהה היו עיניו חומות והביעו חביבות וצער בעת ובעונה אחת, וזה הפתיע את יוליה. הבעת סלידה הייתה מקובלת יותר. ומדוע אף לא רמז לפאניקה המוכרת של תוציאו־אותי־מכאן? זה היה מתקבל בהבנה גמורה. אחרי ככלות הכול, השותף החדש שלה לא היה שוטר של ממש אלא חוקר אזרחי. הוא היה מרגיש הרבה יותר בבית במשרד נוח מוקף בסטטיסטיקות מאשר תקוע בעבודת משטרה הלכה למעשה. השאלה היחידה הייתה, מדוע הבוס השמן שלה הפיל עליה בלי שום אזהרה פקיד רגיש מדי? היא החליטה לפתור את התעלומה הספציפית הזאת עוד לפני סוף היום.
הפתולוג עם השיער הדליל דפדף בצרור הניירות שלו, אבל לא מצא את הטופס שחיפש. אלא אם כן הוא חיפש רק את המילים הנכונות שבהן יתחיל את ההסבר. איפשהו במעמקי היחידה לרפואה משפטית התעורר לחיים מזגן בקול רעם, ומייד אחר כך השמיע צליל חלוש אך מבשר רעות.
אמנטה שוב בלע את רוקו. יוליה הנהנה לעברו, והתאמצה לחלץ מעצמה משהו שדומה לחיוך מעודד.
פשוט תסב את המבט לרגע, היא חשבה. זו תגובה אנושית מובנת לגמרי. החיים לא אוהבים לראות מתים. לא אוהבים שמזכירים להם מה צופן להם העתיד. עשירים, עניים, טובים ורעים. במוקדם או במאוחר כולנו גומרים בשכיבה עם גפיים קרים ונוקשים. כולנו זהים במוות. זו הסיבה שרוב האנשים מסבים את מבטם מהמתים, אומרים משהו לא קשור או מספרים איזו בדיחה מטופשת רק כדי להפר את השקט.
אבל לא היא. היא שייכת לקבוצה קטנה בהרבה של בני אדם. בני אדם שחוקרים את השקט שאופף את המתים. צופים. מאזינים. מבינים.
לכל אדם יש מקצב שלו, הדרך שבה הוא נע בחיים. היא למדה את זה בשנה הראשונה שלה ב'פשעים חמורים'. אצל אנשים מסוימים אפשר לראות את המקצב די בקלות, אבל כדי לראות אותו אצל אחרים דרושה מידה רבה יותר של ריכוז. בעיקר כשמנסים לפענח את המקצב הזה בדיעבד. ללמוד אותו מבתים, חפצים, גופות, ולא פחות מזה — מזירות פשע. קל להיכנע להסחות דעת, לעשות מה שרוב עמיתיה עשו ולהתמקד בדברים שזועקים לתשומת לב. כלי נשק, אביזרים, דם, טביעות אצבע. סימנים ברורים לאלימות ולמוות.
בדרך כלל, די באלה כדי לקחת אותם דרך ארוכה, אך לעיתים נחוץ יותר. לעיתים נחוץ אדם כמוה שעומד בדממה מוחלטת ורק מאזין בתשומת לב. מחפש את הפרטים הזעירים שפוגמים במקצב. כוס חסרה בארון, חגורה שלא נסגרה כהלכה, חבּוּרָה קטנה במקום מוזר, אולי רק ריח שעומד באוויר. דברים קטנים אשר לכל אדם אחר נדמים חסרי חשיבות לחלוטין, חוץ מאשר לה, דברים שבהקשר הנכון מתגלים כהיפך הגמור מזה.
כך בנתה לעצמה יוליה את המוניטין שלה ב'פשעים חמורים'. לא בדיבור, לא בהנחתת פקודות קולניות, ולא בחקירות שתי וערב של חשודים. בהאזנה.
הגופה על שולחן הניתוחים עוד לא אמרה לה דבר, לא גילתה את זהותה, גם לא את החיים שחייתה. זה לא היה מוזר במיוחד בהתחשב בעובדה שמישהו טרח טרחה מרובה לוודא שהגופה תשתוק.
קודם כול, הגופה הייתה עירומה. והיא בותרה לארבעה־עשר חלקים, ששנים־עשר מהם היו מונחים על שולחן המתכת לפניהם. הפתולוג סידר את כולם בסדר הנכון. ראש, גוו, זרועות ואמות, ירכיים, שוקיים וכפות רגליים. אבל כיוון שהחלקים לא היו מחוברים, הגופה נראתה כמו בובה מקברית, אבסורדית מכדי להיות אנושית.
העור שכיסה רק חלקית את חלקי הגופה היה אפור ומפורר. במקומות מסוימים בלטו העצמות. השומן, הגידים והשרירים שהיו אמורים להקיף אותן, נעלמו או הפכו לרפש סבוני חיוור שְמֵי ים עדיין דלפו ממנו. המים יצרו שלוליות קטנות על משטח הנירוסטה, עד שכוח הכבידה שכנע אותם לעשות את דרכם באיטיות אל עבר התעלות שבפינות השולחן.
במקום שבו אמורים היו להיות פניה של הגופה, לא נותר כמעט דבר. רק פסיפס מחוספס עשוי שבבי עצם, עור וסחוס. ארובות העיניים היו ריקות, האף היה חסר, ומהלסת המרוסקת הציצו גדמים קטנים של כמה מהשיניים. כאילו חייכה אליהם הגופה, גיחכה על מצבה האיום.
יוליה העיפה מבט נוסף באמנטה. ברוב טיפשותו הוא חזר להביט בגופה. היה נדמה כאילו הוא כמעט מכריח את עצמו לקבוע את עיניו בגולגולת הלעגנית. היא תהתה אם זה קטע מצ'ואיסטי, אם הוא פשוט לא רוצה להיראות חלש לידה וליד הפתולוג. אם זו הסיבה, הוא טיפש עוד יותר מכפי שהוא נשמע בשיחה הקצרה שהם ניהלו בדרך לכאן.
"הגופה נמצאה באגם מֶלַארֶן, קרוב לשֶלסְטַאביק, בעומק של עשרים מטרים. אבל אתם כבר יודעים את זה." נראה שהפתולוג עם שיער הדונלד טראמפ מצא לבסוף את מה שחיפש. "אם לשפוט על פי מצב הגופה, הייתי אומר שהיא הייתה במים כארבעה חודשים. אוכל לפרט יותר אחרי ניתוח רקמות. לטורפים הימיים היה די זמן לעשות את שלהם. רובה..."
הוא החווה בידו על הגופה ונראה שהוא שוקל את מילותיו.
"אכולה," אמרה יוליה לפני שהספיק להחליט. אמנטה השמיע יבבה חלושה, והסתיר אותה במהירות בכחכוח גרון.
"זכר או נקבה?" שאלה יוליה, אם כי כבר הייתה די בטוחה בתשובה.
"קשה לומר כרגע," אמר הפתולוג. "הרושם הראשוני שלי היה שמדובר בגבר. הסטטיסטיקה תומכת בי בעניין הזה, אבל נדע בוודאות רק אחרי שנבחן מקרוב את אגן הירכיים."
"והכ־כלי...?" קולו של אמנטה נשמע חלול. הוא ליקק את שפתיו כמה פעמים, אבל לא הצליח לסיים את המשפט. למרות האוויר הצונן בחדר, אגל זיעה קטנטן נוצר על רקתו הימנית, ממש מתחת לידית המשקפיים.
"תוכל לומר משהו על הכלי שבעזרתו ביתרו אותו?" שאלה יוליה.
"כלי ממונע רב עוצמה עם שיניים חדות ביותר."
"מסור שרשרת?" ניסה אמנטה לדבר שוב. הפעם הביט בפתולוג ולא בגופה שעל השולחן, ונראה שזה עזר.
"מסור שרשרת או אולי מסור חרב. אדע יותר אחרי שנבדוק את פני החתכים."
הפתולוג החווה שוב על השולחן, אבל הפעם אמנטה השכיל לא להשפיל את מבטו לשם. הוא מחה במהירות את אגל הזיעה שעל רקתו. הוא לומד מהר: מגיעות לו על זה נקודות זכות, חשבה יוליה.
"ואני מניחה שבמצב הנוכחי אי אפשר לדעת מה סיבת המוות," היא אמרה בעיקר כקביעת עובדה. כמצופה, הפתולוג התחיל להניד את ראשו עוד לפני שסיימה את השאלה, מה ששיווה לתסרוקת ההלוואה־וחיסכון להיראות כמו מפרש שיער דק.
"בהתחשב במצב הגופה, אני בספק רב אם אי פעם נצליח לקבוע את סיבת המוות," הוא אמר. "מי שעשה את זה..."
הפתולוג סידר את שערו, ונראה שהוא שוקל שוב מהי הדרך הטובה ביותר להמשיך את המשפט.
יוליה העיפה מבט מהיר באמנטה כדי להרגיע את עצמה שהוא לא מתכוון להיכנע לפיתוי למלא את הפער בשיחה. למרבה המזל, הוא סתם את הפה וחיכה לסוף המשפט. נקודת בונוס נוספת: לא רע בשביל אזרח.
"טוב..." הפתולוג העווה את פניו כאילו למילים שבפיו היה טעם דוחה. "אני עובד פה כבר עשרים ושלוש שנה, גבּריאלסוֹן. בדיוק כמוך, אני חושב שראיתי את רוב הדברים שאנשים מסוגלים לעשות, גם לעצמם וגם לאחרים. במשך השנים הייתה לי הזכות המפוקפקת לבדוק לפחות עשר גופות מבותרות, אם לא יותר. זה שונה מכל מה שנתקלתי בו בעבר. תראי פה, לדוגמה."
הפתולוג הצביע על הרווח שבין פלג הגוף העליון לאחת הירכיים ואחר כך על רווח דומה בין החלק העליון של הזרוע לכתף.
"אין סימן להיסוס באף אחד מהחתכים, אפילו לא כשהרוצח התיז את הראש." הוא הזיז את אצבעו אל הגדם החלק שמעל הכתפיים. "הפשטת אדם מהאנושיות שלו בצורה אכזרית כל כך לא נעשית בדרך כלל ללא מידה מסוימת של חרדה, ובדרך כלל רואים אותה בבירור על הגופה. חיתוכי ניסיון שטחיים שנזנחים, ניסיונות כושלים שמעידים על הקושי הטכני שבשימוש במסור, אבל גם ההסתייגות של העבריין. חוסר שקט בגלל הדבר הנורא שהוא או היא עושים. את מבינה למה אני מתכוון, גבּריאלסוֹן?"
יוליה הנהנה. "אבל לא העבריין הזה. הוא לא היסס."
הפתולוג אימץ שוב את ההבעה המרירה שלו.
"לא, הנה, תראי בעצמך. שלושה־עשר חתכים החלטיים ביותר, אחד בכל מפרק. עד הסוף, דרך השריר והעצם. מי שעשה את זה שלט שליטה מלאה בעצמו ובמצב."
"אז מה עם הפנים?" שאלה יוליה בקימוט מצח, והנידה את ראשה לעבר הגופה המושחתת. "נראה שהייתה לעבריין פחות שליטה שם. איך זה מתיישב עם התיאוריה שלך?"
הפתולוג הניע את ראשו בהיסוס.
"זו רק השערה, אבל אני די בטוח שמצב הפנים לא משקף התפרצות רגשית. העבריין פשוט רצה לוודא שלא ניתן יהיה לזהות את הגופה."
הוא הצביע על אחת מהאמות ואחר כך על הלסת המחייכת.
"שתי הידיים עדיין חסרות, ותווי הפנים והשיניים הושמדו כמעט לגמרי. מה שכמובן לא מאפשר השוואה של טביעות אצבע וצילומי שיניים, או הפצת תצלומים של הקורבן. נכון שזה משאיר לנו זיהוי דנ"א, אבל גם אם נצליח להשיג דגימת רקמה נקייה יחסית, צריך לקוות שפרופיל הדנ"א של הקורבן כבר נמצא במאגר המשטרתי, או שבשלב מאוחר יותר בחקירה תמצאי דגימה אחרת שאפשר יהיה להשוות לזו."
למשך כמה רגעים השתררה דממה. המזגן נהם ברקע. הצליל הנמוך נשמע כמו רעם שהלך והתקרב.
"ואם תוסיפי לזה את שקיות האשפה השחורות שחלקי הגופה נעטפו בהן," הוסיף ואמר הפתולוג. "קודם כול, הן נאטמו בכבלים ולא בדבק. אין משטחים דביקים שחוקרי מז"פ יכולים למצוא עליהם שערות או סיבים. וכמשקולות, העבריין השתמש באבנים אפורות רגילות שאפשר למצוא בכל גינה ובכל חומת אבן. אין על מה להסתמך שם. ופה ושם מצאתי חורים קטנים בפלסטיק, קרוב לוודאי מלהב דק של סכין. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שאמצא חורים דומים על פלג הגוף העליון. נראה אחרי שאצליח למתוח את העור על הבטן, אבל אני די בטוח."
"מאין נובע הביטחון הזה?" קולו של אמנטה נשמע מעומעם. "מנין לך שהעבריין דקר —"
"כי כל חלקי הגופה נמצאו באזור תָּחוּם," אמרה יוליה. "באחד המקומות העמוקים ביותר במפרצון. קרוב לוודאי שבדיוק באותו מקום שבו נזרקה בחורף שעבר."
הפתולוג הנהן.
"הגזים שמשתחררים כשהגוף מרקיב מציפים גופות אל פני השטח אחרי שבוע או שבועיים בדרך כלל. יותר מאוחר אם המים קרים; במקרה כזה, יכולים לעבור אפילו כמה חודשים. בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, גופות שהושלכו למים נשטפות לחוף במקום כלשהו, ואז מישהו מוצא אותן. העבריין שלכם ניקב חורים בשקיות וכנראה גם בפלג הגוף העליון, שם הריקבון בולט ביותר. מכיוון שכך, הגזים נמלטו וחלקי הגופה נשארו למטה על הקרקעית. החורים גם הקלו על אוכלי נבלות להיכנס ולעשות את שלהם. יש לנו חצי דלי של בעלי חיים שוכני קרקעית שפילסו להם דרך לתוך השקיות. אם הגופה הייתה נשארת עוד כמה חודשים מתחת למים, לא היה נשאר הרבה."
"אתה אומר שהעבריין שלנו יודע בדיוק מה הוא עושה," אמרה יוליה.
הפתולוג הושיט את ידיו לפנים במחווה שהצליחה להעביר בעת ובעונה אחת גם הסכמה וגם ניתוק.
"כמו שאמרתי, זה הכול השערות. אני יכול להגיד רק שהתרחיש הזה שונה מכל מה שנתקלתי בו בעבר. אילו שני השייטים של היאכטה לא היו מאבדים את העוגן במפרצון ולא היו מחליטים לצלול כדי להרים אותו, המסכן הזה לעולם לא היה נמצא." הוא הניע את ראשו לעבר השולחן. "תארו לעצמכם את ההלם שהם חטפו כשהבינו במה נתקלו למטה בחשכה."
אמנטה כחכח שוב בגרונו, ונראה כמי שאין לו כל בעיה לדמיין את החלחלה שהרגישו השייטים.
יוליה התעלמה ממנו וחזרה להביט בשולחן ובגופה שחייכה אליה את חיוכה השבור. היא הייתה חייבת להודות שהתיאוריה של הפתולוג טובה. הגיונית, בהתחשב בראיות. נראה שהרוצח היה שיטתי להפליא, קר כקרח בקפדנות ובתשומת הלב שלו לפרטים. אבל היא עדיין לא הייתה מסוגלת להתנער מהתחושה שעוררו בה הפנים המעוותים. תחושה של זעם, של שנאה.
מישהו רצה שתיעלם, היא חשבה. רצה לוודא שלעולם לא ימצאו אותך. מישהו שהכעסת כל כך עד שהוא הרס את הפנים שלך. זה מה שקרה, נכון?
הגופה לא ענתה. רק המשיכה לחייך אליה, כאילו מילותיה שעשעו אותה.
