19:30
"אנחנו מחכים כבר שעה." זה מה שאודרי אומרת. היא מודיעה את זה בקול קצת חד, והמילים שלה נשמעות כמעט כאילו הן מודגשות בקו תחתון. זה הדבר הראשון שאני חושבת עליו. לא אודרי הפבורן נמצאת בארוחת הערב של יום ההולדת שלי, אלא אודרי הפבורן מעוצבנת.
השיער שלה ארוך יותר מאיך שתמיד דמיינתי אותו. היא לובשת בגד שנראה כמו חליפת מכנסיים, אבל הרגליים שלה חבויות מתחת לשולחן, אז קשה לדעת. החולצה שלה שחורה, עם צווארון בצבע שמנת ושלושה כפתורים עגולים. העליונית שלה עוטפת את גב כיסאה.
אני עושה צעד לאחור כדי לראות את כל המחזה שלפניי. את כל האורחים. הם יושבים בשולחן עגול, בדיוק במרכז המסעדה. אודרי יושבת כשפניה לדלת, פרופסור קונרד לימינה ורוברט לשמאלה. טוביאס יושב מצידו השני של רוברט, לשמאלו ג'סיקה, ובינה ובין טוביאס נמצא הכיסא הריק שלי.
"התחלנו בלעדייך, סברינה," אומר קונרד, שאוחז בידו כוס יין. הוא שותה יין אדום כהה וגם ג'סיקה. לאודרי יש ויסקי, בלי קרח. לטוביאס יש בירה. לרוברט אין כלום.
"את מתכננת להתיישב?" שואל אותי טוביאס. הקול שלו קצת סדוק, ואני חושבת לעצמי שהוא בטח עדיין מעשן.
"אני לא יודעת," אני אומרת. אני מופתעת שאני מסוגלת להוציא מילים מהפה, כי זה פשוט מטורף. אולי אני חולמת. אולי אני עוברת סוג של התמוטטות עצבים. אני ממצמצת. אני חושבת שאולי כשאפקח את העיניים תהיה שם רק ג'סיקה, שלה ציפיתי. עולה בי מין דחף לברוח לכיוון הדלת או אולי ללכת לשירותים, להתיז קצת מים קרים על הפנים כדי להכריע אם הם באמת כאן — אם כולנו באמת כאן יחד.
"בבקשה," הוא אומר. יש שמץ של ייאוש בקול שלו.
בבקשה. לפני שהוא עזב, זאת הייתה המילה שאני השתמשתי בה. בבקשה. אז, זה לא עזר.
אני חושבת על זה. כי אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות. כי קונרד מוזג יין מרלו מהבקבוק, וכי אני לא יכולה פשוט להישאר במקום בלי לזוז.
"אני לא מבינה מה קורה כאן," אני אומרת.
"זה יום ההולדת שלך," אומרת אודרי.
"אני אוהב את המסעדה הזאת," אומר קונרד. "כבר עשרים וחמש שנה היא לא השתנתה בכלל."
"את ידעת שאני אהיה כאן," אומרת ג'סיקה. "פשוט נעשה מקום לעוד כמה אנשים." אני תוהה לעצמי מה היא אמרה כשהיא הגיעה לכאן. אם היא הייתה מופתעת או שמחה.
"אולי נוכל לדבר," אומר רוברט.
טוביאס לא אומר כלום. זאת תמיד הייתה הבעיה שלנו. הוא תמיד היה כל כך מוכן לתת לשתיקה לדבר בשבילו. התסכול שאני מרגישה בעקבות הנוכחות שלו לידי גובר על חוסר האמון בסיטואציה הנוכחית. אני מתיישבת.
המסעדה שוקקת חיים סביבנו. שאר הסועדים לא מוטרדים ממה שקורה כאן. אבא אחד מנסה להשקיט את הילד הקטן שלו. מלצר מוזג יין לכוסות. זאת מסעדה קטנה, עם אולי שנים־עשר שולחנות בסך הכול. יש צמחי הורטנזיה בעציצים אדומים ליד הדלת, ויש אורות חג שמנצנצים בעדינות במקום שבו הקיר פוגש את התקרה. בכל זאת, עכשיו דצמבר.
"אני צריכה משהו לשתות," אני מכריזה.
פרופסור קונרד מוחא כף. אני נזכרת שהוא נהג לעשות את זה לפני ששחרר את הכיתה או לפני שנתן לנו פרויקט גדול. זאת הדרך שלו להבהיר שהוא מצפה לפעולה. "נסעתי עד לכאן מקליפורניה לרגל האירוע המבורך הזה, אז את יכולה לפחות לעדכן אותי במה שאת עושה בימים אלה. אני אפילו לא יודע מה היה בסוף החוג הראשי שלך בקולג'."
"אתה רוצה עדכון על החיים שלי?" אני שואלת.
ג'סיקה מגלגלת עיניים לידי. "תקשורת," היא אומרת.
פרופסור קונרד מניח יד על החזה במחווה של הלם מעושה.
"אני עורכת ספרותית עכשיו," אני אומרת בהתגוננות. "ג'סיקה, מה קורה כאן?"
ג'סיקה מנידה בראשה מצד לצד. "זאת ארוחת הערב שלך." הרשימה שלי. היא יודעת, כמובן. היא הייתה שם כשכתבתי אותה. זה היה הרעיון שלה. חמישה אנשים, חיים או מתים, שהייתי רוצה להזמין לארוחת ערב.
"את לא חושבת שזה מטורף?" אני שואלת.
היא לוגמת מהיין. "קצת. אבל דברים מטורפים קורים כל יום. תמיד אמרתי לך את זה."
כשגרנו יחד, בדירה הפצפונת ברחוב 21, היא נהגה לתלות ציטוטים מלאי השראה בכל פינה. על המראה באמבטיה. על שולחן הכתיבה מאיקאה שעליו עמדה הטלוויזיה שלנו. ליד הדלת. לדאוג זה לקוות למשהו שאת לא רוצה שיקרה. האדם מתכנן ואלוהים צוחק.
"כולם כאן?" שואל רוברט.
אודרי מסובבת את פרק כף ידה. "אני מקווה מאוד שכן," היא אומרת.
אני לוגמת מהיין. אני נושמת נשימה עמוקה.
"כן," אני עונה. "כולם כאן."
הם מביטים בי. כל החמישה. הם נראים מלאי ציפייה, מלאי תקווה. הם מסתכלים עליי כאילו אני אמורה להסביר להם למה הם כאן.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה. עדיין לא. אז במקום זה, אני פותחת את התפריט שלי.
"בואו נזמין," אני אומרת. וזה מה שאנחנו עושים.
