באחד הסיפורים החסידיים הקלאסיים, פונה רבי מנחם מנדל מקוצק אל קבוצת יהודים חשובים ושואל אותם: "היכן נמצא אלוהים?". החסידים, משועשעים מהשאלה הפשוטה כל כך, עונים לו בפסוק מפורש שהיה שגור אצל הבעל שם טוב: "מלוא כל הארץ כבודו", אבל הרבי מקוצק מסרב לקבל את התשובה האוטומטית שלהם ומשיב לעומתה: "אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס".

 

הרב פרופסור אברהם יהושע השל אהב לספר את הסיפור הזה. הפער, בין אלוהים שנמצא "בכל מקום" לבין אלוהים שנמצא "בכל מקום שנותנים לו להיכנס", נפער בשלב מוקדם בחייו והיה לאחד היסודות שעליהם עומדת הגותו. כבן לשושלת אדמו"רים מבית חסידות רוז'ין, השל נולד אל תוך אתוס האהבה והחסד שלימד הבעל שם טוב, אך כבר מגיל תשע מצא את עצמו מושפע ממלמד קוצקאי, ודרישת האמת הקשה והתקיפה של קוצק המשיכה להטריד את נפשו (שנותיו האחרונות הוקדשו לחיבור שתי יצירות — ביידיש ובאנגלית — על "השרף מקוצק"). שני המודלים הרוחניים הללו שימשו אותו בניסיונו לחדש את רוח החסידות האותנטית בכרכים ובפרברים האמריקניים הגדולים של המאה העשרים. השל עשה זאת בדרכו העצמאית והחדשנית, אך המסר העקרוני שנשא היה ישן למדי: אלוהים אינו מילה ריקה.

לכאורה מדובר באמירה אלמנטרית. אבל מי שגדל במערכת חינוך דתית, כמעט בכל אחד מן הזרמים ומן המגזרים, יודע שעל אף שבמערכות אלו קוראים בשמו של אלוהים לאורך היום והלילה, מעדיפים לא לדבר עליו. אלוהים נותר מושג ערטילאי, שיכול להכיל את האמונות התפלות ביותר ואת המושכלות המופשטות ביותר. במקום לעסוק באלוהים לומדים תורה ומקיימים את הריטואל ההלכתי, את הפולקלור החברתי ואת הפוליטיקה של הדת. את אלוהים — כישות רלוונטית, חיה, שמנהלת דיאלוג עם המציאות — אותו מעדיפים להשאיר מחוץ לעולם.

 

•

 

הפחד מאל רלוונטי הוא פחד מובן. לעתים קרובות, כשמזמינים את אלוהים להיכנס אל המציאות הוא נשבה בידי טרוריסטים בני כל הדתות שמותירים אחריהם שובל עכור של דם, שנאה, גזענות, טירוף ורוע לב הנראה כאילו הוא מקבל את אישורו מן האל. פחד אלוהים להכניס את אלוהים. אבל השל מזכיר שלאנשים הללו אין שום זיקה עם אלוהים. הם עובדי אלילים. "כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך — זהו אליל", מסביר השל ודורש מהמאמין יושר בהגדרת יחסו של האל אל העולם שמחוץ לדת שאליה נולד: "אלוהים הוא האב של כל אדם, או שאינו אביו של איש. צלם אלוהים קיים בכל אדם, או אף לא באדם אחד". תזכורת פשוטה, גם אם קשה לעיכול, בעבור הדורשים מונופול על העבודה הזרה שאימצו להם כאלוהים.

השל מציע לאדם להקשיב למציאות בתשומת לב ולנסות לברר דרכה מה הוא רצון האל ומה הוא "תיקון העולם" הנדרש ממנו כאדם פרטי, כבן לעמו וכשותף בחברה האנושית. בניגוד לתפישת האל המנוכר והאדיש, מבקש השל לחזור ולקרוא בתנ"ך ובאלוהים שבו המעורב בקורות האדם, בין היתר בעזרתם של נביאים הנושאים את דברו. תופעת הנבואה העסיקה אותו מגיל צעיר: לדידו הנבואה לא פסקה והדיאלוג המקראי בין האל לאדם ממשיך להתקיים לאורך הדורות בדרכים סמויות וגלויות. "האדם אינו לבדו", טען השל. הקריאה של האל אל האדם, "איכּה?", עדיין מהדהדת מספר בראשית ועד היום, ובמילים אחרות: "אלוהים מבקש את האדם" (כשם ספרו המפורסם של השל). מחשבה שהיא מבהילה, מגוחכת, נשגבת, סנטימנטלית ורדיקאלית גם יחד. מחשבה שאולי יש בכוחה לרפא את העולם ואת התודעה המודרנית אחרי מלחמת העולם השנייה. "כל הפילוסופיות אינן יכולות להישאר מה שהיו לאחר אושוויץ והירושימה", טוען השל, והשיחות עמו, המובאות כאן במהדורה חדשה ומעודכנת, הן הזדמנות להיחשף למעט מהדרך שבה ביקש למצוא את אלוהים בעולם שאחרי מחנות ההשמדה ופצצות האטום.

 

•

 

השיחות בספר מציעות פתח לעריכת היכרות עם תורתו של השל ועם דמותו המורכבת. הוא נולד בוורשה בכ"ה בטבת תרס"ז (11.1.1907), דור שביעי לשושלת רבנים (ובהם רבי אברהם יהושע השל מאפטא, ה"אוהב ישראל", שעל שמו נקרא), עילוי שסומן מילדות להיות לאדמו"ר של חסידים. בטרם מלאו לו שש־עשרה קיבל השל סמיכה לרבנות והשתדך עם בת דודו, שידוך שכישלונו שינה את מסלול חייו: הוא נשלח לאבחון אצל פרופ' פישל שניאורסון, שפסק כי הנער הרָגיש חייב לצאת מן הסביבה הסגורה של העולם החסידי. השל נסע לווילנה, השלים תעודת בגרות בגימנסיה היהודית־החילונית והמשיך את לימודיו הפילוסופיים באוניברסיטת ברלין, שם הגיש את עבודת הדוקטור שלו שעסקה בפנומנולוגיה של הנבואה. במקביל למד ולימד במוסדות חינוך יהודיים, נהג להתפלל בשטיבלך של חסידים, השתתף בחבורה הספרותית היידית "יוּנְג וילנה" ואף פרסם ספר שירה ראשון וחתרני ביידיש. ב-1936 הציע לו ידידו מרטין בובר למלא את מקומו כמנהל הסמינר היהודי בפרנקפורט, תפקיד שבו החזיק השל עד שנעצר על ידי הנאצים סמוך ל"ליל הבדולח" וגורש לפולין, שם לימד במכון למדעי היהדות. כחודש וחצי לפני פלישת גרמניה, עקר השל ללונדון ובמרץ 1940 היגר לארצות הברית. אמו ושלוש מאחיותיו נותרו באירופה ונרצחו בידי הנאצים.

המפגש עם אמריקה, אותה "מלכות של חסד" שהצילה את חייו, היה מורכב בעבור השל. הוא נהג לספר על הזעזוע שחש מול אחד המראות הראשונים שנגלו לפניו בארץ החדשה: אדם שחור כורע על ברכיו לצחצח את נעליו של אדם לבן, מראה שחיזק את אבחנתו על החולי העמוק שבו שרוי העולם המערבי משני צדי האוקיאנוס. גם שאלת השתייכותו המגזרית בתוך העולם היהודי עמדה במבחן: נציג "העולם הישן", קרוב משפחתו האדמו"ר מבויאן, הגיע לקבל את פניו, אך השל, שהצליח להימלט לארה"ב בזכות אשרה מיוחדת להצלת מלומדים יהודים, שארגנה בעבורו התנועה הרפורמית, החל את דרכו דווקא כרב בהיברו יוניון קולג' (בית המדרש לרבנים של התנועה הרפורמית) בסינסינטי. לימים פרש משם בשל חוסר הנאמנות של התנועה להלכה, ומאז 1945 שימש כפרופסור לאתיקה יהודית וכראש קתדרה בבית המדרש של התנועה הקונסרבטיבית. נראה שהוא מצא בית בדרך האמצע של העולם המסורתי, אך גם שם שמר על עצמאות מחשבתית ולא היסס לבקר את דרכה של התנועה.

שאלת מקומה של ההלכה עולה לא פעם בשיחות עם השל. הוא מבקש לבטל את ההפרדה המלאכותית בין "הלכה" ל"אגדה", כשלתפיסתו, פרישה מאחת מהן כמוה ככפירה, ויוצא נגד ה"פאן־הלכתיות", שאותה הוא מזהה כחסרת נשמה ומזכיר ש"יכול אדם לעשות כל מעשי אלימות ולמצוא לכך היתר בהלכה". בזמן שהחסידות חיפשה את דרכה מחדש לאחר השואה, ומול המרחב היהודי המודרני שהתחלק לזרמים ולכתות, הציב השל אלטרנטיבה ייחודית: להיות חסידי בתוך העולם המודרני. הוא אולי לא הקפיד על שלוש תפילות במניין מדי יום, אך כשהתפלל נכנס לא פעם לטראנס של דביקות, שירה וריקוד. הוא פסל כשרות של ירקות בשל עושק שביצע הבעלים כלפי העובדים, ואמר שהוא "שואף להפוך את כל היהודים לדתיים יותר".

בארצות הברית פרסם השל ספרים רבים: ממחקרים על פילוסופיה יהודית בימי הביניים, קבלה וחסידות, דרך ניתוח שיטתם הפרשנית של חז"ל בספר "תורה מן השמיים באספקלריה של הדורות" ועד להגות עצמאית וחדשנית בספרים "האדם אינו לבדו", "אלוהים מבקש את האדם" וספרו "השבת", שבו הציג את תפיסתו התאולוגית על היהדות כדת שאינה מקדשת את הארמונות החומריים אלא את "ארמון הזמן" השַבָּתי. "השבתות הן הקתדרלות האדירות שלנו", כתב השל וטען שהשבת מקבלת משמעות יתרה בעומס החיים המודרניים.

בדומה ליתר המנהיגים היהודים שעברו מאירופה לארה"ב (כמו הרב סולובייצ'יק, הרב פיינשטיין והרבי מלובביץ'), ניסה השל לתרגם בעבור קהל שומעיו את המפגש המורכב של השטעטל היהודי עם המציאות האמריקנית. אך השל ביקש לדבר גם אל הציבור הלא־יהודי, ובאומה דתית כמו אמריקה, הגותו אכן זכתה בהכרה מצד מאמינים ואנשי דת פרוטסטנטים ואף קתולים (בעקבות שבחיו של האפיפיור פאולוס השישי על ספריו). ההכרה הזאת אפשרה להשל למלא מקום מרכזי בדיאלוג הבין־דתי שהתפתח במחצית השנייה של המאה העשרים. הוא הדריך את מנהיגי תנועת "מקויה" היפנית, סייע ליצירת המהפך ביחס הכנסייה הקתולית ליהדות ולקח חלק פעיל בדיוני ועידת הוותיקן השנייה ב-1963, שם נאם את אחד מנאומיו הגדולים: "אין דת שהיא אי" - פרפרזה על שירו של ג'ון דאן, "אין אדם שהוא אי".

השל טען כי "זכויות אדם הן האינטרסים של אלוהים", ודרך מערכת היחסים הקרובה, שרקם עם הכומר הבפטיסטי ד"ר מרטין לותר קינג הבן, החל להיות פעיל ב"תנועה האפרו־אמריקנית לזכויות האזרח". נאמן לתביעתו להקשיב קשב רב לקול האלוהי המתגלה בעולם, אמר השל ש"לותר קינג הוא אות שאלוהים לא זנח את ארצות הברית של אמריקה" וקינג, מצדו, הכריז כי השל הוא "הרבי שלו". אילולא נרצח באפריל 1968, היה קינג חוגג את ליל הסדר של חג החירות בביתו של השל, כחלק סימבולי מן המאבק השחור שנשא אופי תנכ"י. אין מביאים ראיה מהומרוס ומאפלטון, אמרו השל וקינג, אלא ממשה רבנו.

החיבור בין השניים יצר בשנת 1965 את אחת התמונות המפוארות של המאה העשרים: קינג והשל, יחד עם הנהגה משותפת של אנשי דת יהודים ונוצרים, שחורים ולבנים, צעדו שלובי זרועות ומעוטרי זרי פרחים בראש המצעד השלישי מהעיר סלמה למונטגומרי בירת אלבמה, במטרה לדרוש את זכויותיהם של האזרחים השחורים להירשם בספר הבוחרים. השל פתח את המצעד בקריאת מזמור כ"ז בתהילים, "לדוד ה' אורי וישעי", ואמר אחר כך שהצעדה הייתה מעשה דתי: "הרגשתי כאילו רגליי מתפללות". בראיון האחרון שנתן (המובא בספר זה בשיחה החותמת) אומר השל: "הרעיון לדון אדם על פי צבעו, אם שחור או חום או לבן, אינו אלא מחלת עיניים". לצד המלחמה נגד הגזענות הוביל השל מאבקים ציבורים נוספים ובהם המאבק למען יהודי ברית המועצות והמחאה נגד מלחמת ווייטנאם. "כיצד אוכל להתפלל" שאל, "כאשר על מצפוני רובצת המודעות לכך שהיה לי חלק באחריות למותם של אנשים חפים מפשע בווייטנאם?".

השל נפטר בשנתו בשבת, י"ח בטבת תשל"ג (23 בדצמבר 1972). הוא הותיר אחריו את אשתו, הפסנתרנית סילביה לבית שטראוס, ואת בתו, חוקרת היהדות פרופ' סוזאנה השל.

 

•

 

הרושם שהשאיר השל בציבוריות האמריקנית לא התעמעם עם השנים: ספריו ממשיכים להשפיע על יהודים ועל שאינם יהודים, בתי ספר יהודיים פלורליסטיים נקראים על שמו והנשיא ברק אובמה נהג להזכיר אותו תדיר והניח את ספריו על המדפים בחדר הסגלגל.

לעומת זאת, בישראל נותר השל, עד לשנים האחרונות, דמות כמעט אנונימית. הוא הגיע לראשונה לארץ בשנת 1957 בהזמנת חברו זלמן שז"ר ושב לבקר בה מספר פעמים. המפגש עם המדינה הצעירה הימם אותו ומאז שראה את התגשמותה בעיניו תפסה הציונות מקום בהגותו. הוא נמנה עם חמישים "חכמי ישראל" שאליהם פנה ראש הממשלה דוד בן־גוריון כדי שיחוו דעתם בשאלת "מיהו יהודי", כתב בתשובתו כי "אין כופים על אמונה, אמונה הבאה מכפייה גרועה היא מהכפירה", והציע את ההגדרה "עברים". זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים שב השל לבקר בישראל, הסתובב בירושלים וחווה בכותל המערבי חוויה רוחנית מכוננת שאין אלא לכנותה "חוויה מיסטית". בשובו פרסם את רשמיו בספר "ישראל - הד הנצח", שבו הכריז כי "ארץ ישראל ספוגה מאותה אכפתיות של אלוהים" והסביר מדוע אינו רואה סתירה בין תפיסתו האוניברסלית לבין יחסו לציונות. הספר זכה להצלחה בקהל היהודי והכללי בארצות הברית, והשפיע על יצירת התמיכה האמריקנית בישראל שלאחר המלחמה.

שאיפתו של השל לעלות לארץ ולקבל משרת הוראה באחת האוניברסיטאות נתקלה בהתנגדות הממסד האקדמי בישראל. לא צלחו גם ניסיונותיו הרבים של תלמידו וידידו, הרב פרופ' פינחס פלאי (1989-1930) "להעלות ארצה" את ספריו של השל ואת בשורתו הרוחנית. פלאי אף הקים בירושלים את "מוסד אברהם יהושע השל" לתרגומם של כתבי השל ולהוצאתם לאור, ובמסגרת זו גם ערך והוציא לאור את הקובץ "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" במהדורתו הראשונה, בשנת 1975, מהדורה שאזלה והפכה לפריט נדיר בחנויות ספרים משומשים.

המהדורה החדשה שלפניכם כוללת נוסח ערוך ומעודכן של השיחות ושל שלוש רשימות הערכה קצרות על השל, שנכתבו על ידי תלמידיו: הרב פרופ' פינחס פלאי, פרופ' אנדרה נהר והרב וולף קלמן. לאלה בחרנו לצרף אחרית דבר מאת אריאל סרי־לוי על הקשר המיוחד בין השל לפלאי. השיחה הראשונה בספר היא עיבוד לשלוש השיחות המקוריות שנערכו בין השל ובין הסופר והעיתונאי הירושלמי אברהם חיים אלחנני במהלך ביקוריו של השל בארץ בשנות השישים. השיחה כוללת התייחסות למערכת היחסים בין יהדות אמריקה ליהדות בארץ ישראל כמו גם לשאלות על אמונה ועל הלכה. שתי השיחות האחרונות הן תעתיקים של ריאיונות ששודרו בטלוויזיה ובחרנו להשאיר את סגנון הדיאלוג הטבעי בין השל למראיינים. הריאיון עם פלאי נערך בעברית, בעבור התוכנית "המבדיל בין קודש לחול" ששודרה בטלוויזיה הישראלית בשחור לבן מונוכרומטי (7.7.71). צפייה בריאיון מאפשרת להבין כמה זר נראה השל לצופה הישראלי: רב עם רעמת שיער ארוך ולבן, חבוש משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה וענוב עניבה מעוטרת בעיגולים, ועל ראשו כיפה אמריקנית מן הסוג המשמש ישראלים חילונים בלוויות. עם זאת, מדהים לשמוע עד כמה העברית של השל קולחת וכמעט נטולת מבטא. לעומתו, הריאיון שערך עם השל העיתונאי האמריקני קארל שטרן התקיים באנגלית כשבוע לפני פטירתו ושודר ברשת אֶן־בי־סי בארצות הברית. בריאיון הזה ניכר עד כמה השתלב השל בצורה טבעית בתוך ההוויה האמריקנית וכיצד הפך לדמות של מנהיג רוחני, המסוגל להסביר את מורכבות מחשבותיו בשפה פשוטה.

ומה לגבי ההוויה הישראלית? נדמה שהשאלות, שאותן מעלה השל, רלוונטיות מתמיד בעבור החברה הישראלית היום. הודות לדור חדש של "סוכני זיכרון", ובראשם פרופ' אלכסנדר אבן חן וד"ר דרור בונדי, אנחנו עדים בשנים האחרונות לעיסוק נרחב בדמותו של אברהם יהושע השל ולהדפסת תרגומים חדשים לספריו (אשר רובם, כמו ספר זה, מצאו בית בהוצאת "ידיעות ספרים").

בעשור הקודם, כשלמדתי בעולם הישיבות, "השל" היה שם שאומנם הוזכר מפעם לפעם, אך תמיד ממרחק ביטחון. הלימינליות המגזרית שייצג לא אפשרה להכניסו לתוך בתי המדרש האורתודוקסיים בצורה חלקה. אולי היום, בזמן שהתנועה הנאו־חסידית מתפשטת לשדות חדשים והחברה הדתית הופכת לרצף זהותי, תקבל גם הגותו של הרב פרופ' אברהם יהושע השל מקום במרחב הישראלי. שובו של אלוהים לשיח הלאומי מחייב להציג גם את תפיסתו של השל על אודות האל ולא להותיר את הפרשנות הפונדמנטליסטית לבדה. קשיי הקליטה של תורות השל בארץ מובנים, אבל מותר להתפלל שהספר הדק הזה, מעין מבוא קצר וידידותי להגותו, יפעל גם הוא את פעולתו. "אפשר והתפילה לא תצילנו", אומר השל בשיחה עם שטרן, "אך התפילה עושה אותנו ראויים להצלה".

 

יהי רצון שנהיה ראויים.

 

"חובת התימהון"

שיחה עם אברהם חיים אלחנני