1
"את הפחדנית הכי גדולה בעולם."
אכן, זו בהחלט אני - גלנה מארי או'דונלד - עוזרת מחקר תותחית והפחדנית הרומנטית המושלמת.
ג'זמין, החברה הכי טובה שלי מאז השנה הראשונה שלנו באוניברסיטה, צנחה לתוך הכיסא שניצב מולי ליד השולחן שלנו בחדר האוכל. ההערות שלה לא הטרידו אותי; אחרי הכול, היא צדקה. במקרה הטוב ניתן לומר שההיסטוריה שלי עם בחורים רעועה. אני חיבבתי אותם והיה נדמה שהם מחבבים אותי למשך זמן מסוים. ואז תמיד, באופן בלתי־נמנע, הדברים השתנו כשהתברר שהעבודה שלי קודמת, ולעולם תבוא על חשבון הזמן שהקדשתי להם.
הבוס שלך מנצל אותך.
את עובדת הרבה יותר מדי.
למה את לא מקדישה לי זמן כמו שאת מקדישה לאוניברסיטה?
זה דפוק. אני מסתלק.
בכנות, אם נכווית יותר מכמה פעמים בגלל אותו גורם, את נוטה לסגת. לא הייתי זקוקה לגבר בחיי. ג'זמין אף פעם לא האמינה לי כשאמרתי לה שאני די מרוצה מכך שאני לבד. היא היתה משמיעה נחרת זלזול, מגלגלת את עיניה כלפי מעלה ומנפנפת את ההערה שלי, בלי להקדיש לה שנייה אחת נוספת.
זה התחיל לעצבן אותי.
לא הייתי זקוקה לגבר.
גם אם לפעמים רציתי שיהיה מישהו מיוחד בחיי. לעתים. מדי פעם.
"אני אומרת לך, הברביקיו של חברי הסגל יהיה האירוע המושלם בשבילך לדבר איתו." היא הסירה את המכסה מעל אריזת ארוחת הצהריים שלה, וריח של תבשיל אורז וקימצ'י התפשט בחדר.
ה"איתו" שהיא התכוונה אליו היה פרופ' אריק מוריס, המרצה לסוציולוגיה. גבוה, בעל שיער כהה, עם גוף בכושר מושלם וקול שיכול להמס לבבות ולגרום לנשים להוריד את התחתונים שלהן, רק באמירת "שלום" פשוטה. פרופ' אריק מוריס, שלכיתתו נהרו יותר סטודנטיות מאשר לכל כיתה אחרת בקמפוס. גבר שמחייך רק לעתים רחוקות, אבל כשהוא מתבונן בך אין שום ספק שהוא רואה לא רק אותך, אלא גם כל מחשבה ותחושה שחולפת בראשך. הוא כיכב בכל כך הרבה מהפנטזיות הליליות שלי, שלא יכולתי להודות בזה בלי להישמע כמו סטוקרית מטורפת, אובססיבית.
זה אותו גבר שבשנה ומשהו שהוא מלמד באוניברסיטה בקושי הצלחתי לומר לו שתי מילים, משום שכמו שג'זמין אמרה, אני פחדנית.
"אני אוהבת אותך כאילו היית אחותי, ג'אז. אבל אין סיכוי שאדבר איתו אי־פעם, שום סיכוי בעולם."
זה היה ביום שישי שקדם לסוף השבוע של "לייבור דיי", יום העבודה האחרון לפני תחילת שנת הלימודים החדשה. רוב המרצים נסעו מכאן, והם מנצלים את שארית ימי החופשה שלהם לגולף, לקריאה או כדי לעשות כל דבר אחר שמתחשק להם. אני אוהבת לעבוד בתקופה הזאת. הקמפוס שקט. בזמן הזה תמיד יש תחושה שמישהו שואף עמוק וממתין זמן רב לפני שהוא נושף את האוויר החוצה. מעין הפסקת נשימה קולקטיבית, לפני החזרה למהומת השגרה הרגילה.
השנה הקרובה תהיה נהדרת במיוחד. הבוס שלי, פרופ' מייקלסון, נעדר כבר שלושה חודשים לרגל שנת השבתון שלו. נותרו ארבעה חודשים נוספים שבהם הקשרים בינינו יתנהלו רק דרך המייל. נפלא!
"את לא נורמלית." ג'זמין העיפה עלי את המפית שלה. "זה הזמן המושלם בשבילך לעשות את זה. הוא יהיה שם. את תהיי שם. הבוס המשוגע שלך לא יהיה שם. אולי אפילו תצליחי להירגע וליהנות קצת, לשם שינוי."
היא החברה הכי טובה שלי בעולם כולו, אבל לפעמים ג'זמין מפחידה אותי עד מוות. הבטתי בכפות הידיים שלי ותלשתי קצת עור יבש שהופיע סביב אחת הציפורניים. "אני פשוט לא יכולה."
"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? הוא יגיד 'לא'. לפחות תהיה לך תשובה ותוכלי להתקדם הלאה, אל מישהו אחר."
סטודנט לתואר שני בחר בדיוק באותו רגע להיכנס למטבח. הוא אפילו לא נתן בנו מבט כשעשה את דרכו אל מכונת הקפה. נשענתי לפנים כדי לצמצם את המרחק ביני לבין ג'זמין. "אני מרוצה למדי מהפנטזיות שלי, תודה רבה."
"אני בטוחה שאת מרוצה. אני בטוחה שאת חולמת שאת מטפסת עליו ומלקקת כל סנטימטר בעורו."
הסטודנט הביט בנו בעיניים פעורות, ואחר כך הסתובב במהירות לצד השני. היה לי הרושם שהוא עדיין ממשיך להקשיב, בטח מקווה ללכוד כמה פיסות רכילות עסיסיות שיוכל לספר לשאר הסטודנטים במועדון שלהם. נפלא. כאילו אני זקוקה לסוג הזה של תשומת לב.
החוויתי בראשי לכיוונו של הבחור. "אולי תדברי קצת יותר בשקט?"
"לא, אם את לא מתכוונת להקשיב לעצות שלי." היא נשענה לאחור, שילבה את זרועותיה ונעצה מבט בעיני. "את צריכה לעשות משהו לפני שמישהי אחרת תחטוף אותו."
עכשיו הסטודנט כבר לא טרח להעמיד פנים שהוא אינו מקשיב לכל מילה. ג'זמין כנראה קלטה את הבחור גם היא, משום שבשנייה הבאה היא הסתובבה ונעצה בו מבט זועם. "אתה לא צריך להיות באיזה מקום אחר, סטיוארט? למשל לרוץ מהר לשיעור הפרטי שלך?"
"אוי, נכון, כן." לרגע חשבתי שעיניו עלולות לצאת מחוריהן.
"אז תזיז את התחת שלך." ג'זמין הצביעה לעבר הדלת וצמצמה את עיניה.
אף פעם בחיי לא ראיתי מישהו נע מהר כל כך.
כשהיא הסתובבה וחזרה לנעוץ בי מבטים קודרים, ידעתי שהיא לא תחסוך ממני דבר. "גלנה, אני יודעת שאת לא מאמינה לי, אבל זו האמת. את לא אמורה להישאר לבד. את ואריק יכולים להיות חמודים מאוד ביחד. הוא רציני, את רצינית. רק תחשבי איך הסקס איתו יכול להיות. אלוהים, אם לא הייתי לסבית הייתי מתפתה לקחת אותו לסיבוב בעצמי."
ואז כמובן צצה מול עיני תמונה שלא רציתי לראות - החברה הכי טובה שלי והגבר שאני מאוהבת בו מזדיינים.
"אני שונאת אותך." שלפתי את כריך הטונה שלי מעטיפתו ונגסתי נגיסה ענקית. "הוא אפילו לא יודע שאני קיימת. סתם להגיד לו שלום באירוע לא יעזור לי להכניס אותו למיטה."
"נו, את הרי לא יכולה לצפות ממנו לשכב איתך אם את אפילו לא מסוגלת לנהל איתו שיחה פשוטה." היא לקחה ביס גדול מהקימצ'י שלה ונופפה במזלג לכל עבר. "אולי את יכולה להשתכר ואז לתפוס לו את התחת. ואז תצטרכי להתנצל. אולי אפילו להתחנן. 'אוי, אריק, בבקשה, איך אוכל לפצות אותך על זה?'" היא עפעפה כלפי בריסיה ופרצה בצחוק. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך."
"את אידיוטית. למה אני חברה שלך בכלל?"
"בגלל שאני הראיתי לך איך להתיז בירה מהפה לכיוון של מישהו כבר בשבוע הראשון שלנו באוניברסיטה."
"רק אחרי שהצלתי אותך עם העבודה ההיא."
אבל כמו שהיא יודעת, למוח שלי יש מין מנהג כזה, שברגע שמישהו שותל בו איזו מחשבה, אני לא יכולה שלא להתחיל לדמיין איך העניינים יסתדרו ויימשכו כל הדרך עד לסיומם הטבעי. בראשי כבר ראיתי את עצמי במסיבה. אריק יעבור לידי בדרכו לשולחן הכיבוד או משהו כזה. אני אתקל בו "במקרה" כשהוא יחלוף לצדי ואתבונן לתוך עיניו כאילו בהפתעה. אולי אפילו אשפוך על עצמי משקה. הוא יחשוב שזו אשמתו ויעזור לי להתנקות.
אני מצטער, גלנה, איך אוכל לפצות אותך על זה?
אוי, זה כלום. זה קרה במקרה.
אני לא יכול לעמוד מהצד לאחר שפגעתי בך. לפחות תסכימי לקבל ממני חולצה נקייה?
אני אסמיק, כמובן, מי לא תסמיק? תודה לך.
אולי תיקחי את החולצה שלי? קולו יהיה אותו רעם נמוך שתמיד מדליק אותי. עיניו בטח יהיו נעוצות בעיני בשעה שהוא יפתח לאט־לאט את כפתורי חולצתו.
וואו, אריק, החזה שלך כל כך מוצק.
את רוצה לראות את השאר?
ואז, בום! סקס מטורף ולוהט.
הלוואי.
כחכחתי בגרוני ונגסתי מהר נגיסה גדולה נוספת מהכריך שלי. "אני לא חושבת שאריק נמשך למישהי. או שהוא בכלל עושה סקס. או משהו. הוא תמיד לבדו."
"בייבי, ראיתי את הגבר הזה. הוא עושה סקס ועוד איך. כמה שהוא רוצה ועם מי שמתחשק לו. אני אומרת לך שוב שכל מה שאת צריכה לעשות זה להתחיל איתו."
"הוא לא יודע שאני קיימת," אמרתי שוב. למעשה אנחנו קולגות. אבל זה היה מנוגד לכל כך הרבה דברים ברשימת ה"אל תיגעי" שחקוקה במוחי, שממש לא יכולתי לדמיין את זה.
"ומי אשם בזה? זו לא אשמתו. אם את רוצה מישהו את צריכה לעשות משהו בעניין. החיים לא מחלקים פרסים לאלה שמהססים."
"לפעמים כן."
"את לא מאמינה בזה."
אני שונאת שהיא צודקת. "אולי."
"את עוזרת מחקר שחיה בעולם של מחקרים ותצפיות מדעיות. דברי איתו - לעזאזל, הייתי רצינית לגמרי בעניין של לתפוס לו את התחת. אני בטוחה שתוכלי להגיד שזה חלק מאיזשהו פרויקט ניסויי של מגע."
"אלוהים, את כזאת ילדה לפעמים. אני לא זקוקה לגבר שיספק אותי כשיש לי בבית ויברטור מצוין שעוזר..."
"בייבי, כל מה שאת עושה זה לאונן."
"...שעוזר לי להחיות את הפנטזיות שלי. אני חוששת שהמציאות אף פעם לא תהיה מוצלחת כמו אריק הדמיוני שבראתי בראשי."
ובאותו רגע העור שלי החל להצטמרר. עדיין היינו רק שתינו לבד במטבח, אבל יכולתי להישבע שעוד מישהו נמצא שם. זה בטח היה סטיוארט שעדיין עמד במסדרון וניסה להקשיב לעוד קצת רכילות. טוב, זה לא היה יום המזל שלו משום שנמאס לי לחטוף הטפות מג'זמין.
"אני צריכה לחזור עוד מעט. פרופ' מייקלסון השאיר לי רשימה של ספרים להוציא מהספרייה ולהכין לו תקצירים. הוא ירדוף אותי במבול של מיילים אם לא אגמור לעשות את זה בקרוב."
היא נאנחה, תודה לאל, מה שסימן את סוף ההצקות וההתגרויות. "מתי התיש הזקן אמור לחזור?"
"הוא לא יהיה כאן כל הסמסטר, אבל הוא מאיים לחזור בסביבות סוף אוקטובר כדי להעיף מבט ולבדוק מה קורה. ואז אני בטוחה שהוא יקבור אותי מתחת לערימה נוספת של פרויקטים חדשים עוד לפני תחילת הסמסטר הבא."
"כדאי שגם אני אתחיל לזוז. יש לי פגישה באחת וחצי. נראה שהמרצים למדעי המחשב שוב רוצים לערוך מחקר על למידה באינטרנט. אני צריכה לחפש כמה נתוני מחקר ישנים כדי שהם לא יטחנו מים."
"איכס."
החדר נמלא בהדי הצלילים הצורמים של הכיסאות שלנו שנגררו לאחור מהשולחן. בשנייה אחת אספתי את שאריות הארוחה שלי ולקחתי אותן בדרכי לפח, ובשנייה הבאה מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול מושא תשוקתי.
פרופ' אריק מוריס עמד בפתח, בידו ספל קפה. ובכן, עמד אינו בדיוק התיאור הנכון. נראה יותר שהוא כאילו התנשא שם. הוא כנראה אינו גבוה בהרבה ממטר שמונים ושלושה סנטימטרים, אבל מכיוון שהגובה שלי הוא רק מאה שישים וארבעה סנטימטרים, מזווית הראייה שלי זה הבדל עצום. האמת, זה שהעיניים שלי היו בדיוק בגובה החזה שלו לא היה נורא בכלל. נהפוך הוא. החולצה המכופתרת שלבש התאימה לו בדיוק, אבל לא הצליחה להסתיר את השרירים שמתחתיה. כרגיל, שמתי לב יותר לשרירי החזה שלו - מעניין אם הם נוקשים כמו שהם נראים - מאשר לפניו.
והנה הגיעה ההסמקה שלי. "או... הַיי, פרופ' מוריס."
וואו, הידד לי! סוף־סוף דיברתי איתו.
"גלנה."
אלוהים, הקול שלו! הוא היה נמוך יותר מאשר כל קול של גבר אחר שהכרתי והיתה לו היכולת המופלאה לחדור ממש לתוך גופי כשדיבר. האם ייתכן שצליל קולו של גבר יהיה מעורר תאווה? אם כן, אני בטח יכולה להקשיב לו קורא בקול מספר הטלפונים ולגמור רק מזה.
ג'זמין כחכחה בגרונה ואני קלטתי שאנחנו עומדים שם, לוטשים מבטים זה בזה הרבה יותר זמן מהמקובל. הבטתי בערימת שאריות האוכל שבידי ואז לעבר פח האשפה שניצב ממש מאחוריו. "אה... מצטערת, אני רק צריכה ל..."
ציפיתי שהוא יזוז הצדה כדי שאוכל להגיע אל הפח, אבל הוא נשאר במקומו ובכך הכריח אותי לעקוף אותו בגולמנות. סגרתי את פי חזק־חזק כדי שהוא לא יוכל להבחין בריחו של כריך הטונה שעלה ממני. כשעברתי ממש צמוד אליו קלטתי ניחוח עז של מי גילוח. זה לא היה מותג שהכרתי, אבל הריח היה מדהים. הריח שלו תמיד גרם לי לסחרחורת קלה כשעמדתי קרוב אליו. תמיד יכולתי לדעת אם הוא היה לפנַי בחדר כלשהו. האף שלי היה מודע עד מאוד לשביל הניחוח אם הוא הותיר מאחור.
רק לאחר שהשלכתי את השאריות לפח, אריק פנה סוף־סוף אל מכונת הקפה. לא הייתי קולגה קרובה אליו ולא השתתפתי באף אחד מהפרויקטים שלו מאז הגיע לאוניברסיטה, כך שבעצם לא היה לי הרבה מה לומר לו. לא שהיה בכלל קל לנהל איתו שיחה כשגבו מופנה אלינו. צעדתי בזריזות אל השולחן שלנו ואספתי את חפצי. "אני צריכה לעבור לקנות נייר למדפסת," אמרתי.
"מצוין." ג'זמין היתה בבירור בעיצומו של ניסיון להילחם בהתקף צחוק. "רוצה קפה לפני שנלך? נראה שאת זקוקה לזה."
אני ארצח אותה. "לא, אני בסדר."
ממש לפני שיצאנו מהמטבח, ג'זמין צייצה בקול, "שיהיה לך יום נפלא, פרופ' מוריס."
"גם לכן, מיז הונג, גלנה."
כן, היא עמדה למות באופן המכאיב ביותר האפשרי.
איכשהו הצלחתי לסתום את הפה שלי עד שיצאנו מטווח השמיעה שלו. "אני שונאת אותך."
"את צוחקת? לרגע חשבתי שהוא עומד להשכיב אותך שם על השולחן ולזיין אותך ממש מולי."
"את מסוממת. הוא בכלל לא מכיר אותי."
"אל תהיי כל כך דרמטית. הוא יודע איך קוראים לך, מה שאומר שהוא יודע מי את. ואת לא יכולת לראות את פניו כמו שאני ראיתי. לא רק שהבחור הזה יודע שאת קיימת, הוא ממש מעוניין."
"שיהיה." היא פשוט ניסתה לגרום לי להתקדם. לא יכול להיות שהוא מעוניין.
כשעמדנו להסתובב בפינת המסדרון הסתכלתי לאחור, לכיוון המטבח. אריק עמד שם, ספל הקפה בידו, והתבונן בי.
לא יכול להיות שהוא באמת מעוניין, נכון?
עד היום לא עלה בדעתי שהוא בכלל זוכר את שמי.
כבר כמעט הגענו בחזרה למשרד, כשהטלפון הסלולרי שלי צלצל. לא הספקתי לענות, אבל כשחזרתי אל שולחני ובדקתי אותו, ראיתי שהיו ארבע שיחות שלא נענו מאמי שלא שמעתי אותן.
"מה קרה?" ג'זמין סובבה את כיסאה כדי שתוכל לראות את פני.
"אני לא יודעת. רק שנייה. הֵיי, אמא, מצטערת, הייתי בארוחת צהריים."
"גלנה, חמודה." לא לקח לי יותר משנייה לקלוט שהיא בכתה.
"מה קרה? קרה משהו לאבא?"
"לא, אבא שלך בסדר גמור. אבל... גלנה הגדולה..."
עצמתי את עיני וחשתי שהדם אוזל מפני. "אוי, לא."
"היא בבית החולים, אבל הרופאים לא בטוחים שהיא תעבור את הלילה. את יכולה לבוא?"
"איפה אתם?"
"לקחו אותה לבית החולים סנט ג'וזף."
"אני יוצאת לדרך."
ג'זמין קמה ועמדה על רגליה לפנַי כשסגרתי את הטלפון. "מותק, מה קרה?"
"סבתא־רבתא שלי. היא גוססת."
