עברו תשע־עשרה שנים בדיוק מאז אותו בוקר שטוף שמש שבו נפרדנו לשלום בחיוך. לא היה שום ספק שנשוב ונתראה, נכון? השאלה היתה רק מתי, לא אם בכלל. אפילו לא היתה שאלה, בעצם. העתיד נראה אולי בלתי־מוחשי כמו קצה מסתלסל של חלום, אבל הוא הכיל אותי וגם אותך, חד־משמעית. אותי ואותך יחד.
ובכל זאת, לא כך קרה. גם אחרי כל השנים שחלפו מאז זה עדיין מדהים אותי.
תשע־עשרה שנים. תשע־עשרה שנים שלמות! והחיפוש נמשך. לעולם לא אפסיק לחפש אותך.
לעתים קרובות נדמה לי שאני רואה אותך ברגעים הכי לא צפויים. היום לכדה אותי איזו מחשבה אפלה וחסרת תוחלת, והגוף שלי התכווץ כמו אגרוף ברזל. ופתאום היית שם: עלה סתווי מבהיק, מסתחרר מעל מדשאה אפרפרה ודלילה. משהו בי נפתח והרחתי חיים, הרגשתי טל על כפות הרגליים, ראיתי גוונים של ירוק. ניסיתי לאחוז בך, בעלה החי, המפזז, החג בעליצות באוויר. ניסיתי לגעת בך, לנעוץ בך מבט, אבל אז החלקת הצדה בדממה, כמו תעתוע אופטי, וחמקת מהישג ידי.
לעולם לא אפסיק לחפש אותך.
פרק שני
היום השביעי: כששנינו ידענו
העשב, שהשתרע עד לשוליים המשחירים של היער, נעשה לח. לח ואפל ורוחש פעילות. הוא נמלא רטט של גדודי נמלים, חלזונות המשתרכים לאטם ועכבישים אורגי קורים. האדמה שמתחתנו ספגה לתוכה שיירים אחרונים של חמימות.
אדי, ששכב לצדי, המהם את שיר הנושא של "מלחמת הכוכבים". האגודל שלו ליטף את שלי. לאט, בעדינות, כמו העננים שחלפו על פני פלח הירח הדק שמעלינו. "בואי נחפש חייזרים," הוא אמר קצת קודם, כשהשמים הוורודים התכהו לסגול. ועדיין לא זזנו.
שמעתי את האנחה המרוחקת של הרכבת האחרונה נבלעת במנהרה שבמעלה הגבעה וחייכתי. נזכרתי איך הָאנָה ואני היינו עושות כאן קמפינג כשהיינו ילדות, בשדה קטן באותו עמק קטן בדיוק, חבויות מפני מה שעדיין נראה לנו אז כמו עולם קטן.
עם האות הראשון לתחילת הקיץ היתה האנה מתחננת בפני ההורים שלנו שיקימו את האוהל.
אין בעיה, הם אמרו. כל עוד תעשו את הקמפינג כאן בגינה.
הגינה היתה שטוחה ובחזית הבית, בטווח הצצה כמעט מכל חלון. להאנה זה אף פעם לא הספיק. יצר ההרפתקנות שלה היה תמיד מפותח יותר משלי, אף על פי שהיתה צעירה ממני בחמש שנים. היא רצתה קמפינג בשדה. השדה נפרש במעלה הגבעה התלולה שמאחורי הבית שלנו, ובקצה העליון שלו היה משטח קטן שגודלו לא יותר מגודל אוהל. שום חלון לא השקיף אל המשטח הזה, רק שמים. הוא היה זרוע דסקיות קשיחות של גללי פרות ושכן בגובה רב כל כך, עד שכמעט היה אפשר להציץ ממנו אל תוך הארובה שלנו.
ההורים לא התלהבו במיוחד מהאפשרות של קמפינג בשדה.
"אבל לא יקרה לי שום דבר," היתה האנה מתעקשת, בקול הדקיק והשתלטני שלה (כמה התגעגעתי לקול הזה).
"אלכס תהיה איתי." החברה הכי טובה של האנה בילתה רוב הזמן אצלנו בבית. "וגם שרה. היא יכולה להגן עלינו אם יבואו רוצחים."
כאילו הייתי איזה בריון עם אגרוף ימני מנצח.
"ולא תצטרכו להכין לנו ארוחת ערב. גם לא ארוחת בוקר..."
האנה היתה כמו בולדוזר קטן - אף פעם לא נגמרו לה הטיעונים - וההורים ויתרו, בלית ברירה. בהתחלה גם הם ישנו איתנו בשדה אבל בהמשך, כשאני כבר גיששתי את דרכי בג'ונגל הסבוך של גיל ההתבגרות, הם הרשו להאנה ואלכס לישון שם לבד, בתנאי שאצטרף אליהן על תקן של שומרת ראש.
היינו שוכבות באוהל הישן של אבא - מין כיפה מגושמת מקנבס כתום שהזכירה בונגלו קטן - ומקשיבות לסימפוניית הצלילים העולה מתוך העשב, בחוץ. לעתים קרובות נשארתי ערה הרבה אחרי שאחותי הקטנה וחברתה שקעו בשינה ותהיתי איך בדיוק הייתי מגינה עליהן אם מישהו היה מתפרץ פנימה. הצורך להגן על האנה - לא רק באוהל ההוא אלא תמיד - היה כמו סלע מותך בבטני, כמו הר געש על סף התפרצות. אבל מה כבר יכולתי לעשות? להנחית מכת קָרָטֶה בפרק יד עדין של מתבגרת? לדקור את התוקף הדמיוני בשיפוד מרשמלו?
"לרוב הססנית, לא לגמרי בטוחה בעצמה", כך תיארה אותי המחנכת באחת התעודות.
"ממש ביקורת בונה," אמרה אמא בקול שהיה שמור בדרך כלל לגערות באבא. "תתעלמי ממנה, שרה. תהיי חסרת ביטחון כמה שאת רוצה! בשביל זה יש גיל התבגרות!"
המאבק בין הדחף להגן וחוסר האונים היה מתיש אותי בסופו של דבר והייתי נרדמת, ואז מתעוררת מוקדם ומנסה להרכיב משהו מהשילוב הדוחה של חומרי גלם שהאנה ואלכס ארזו לטובת "כריך הבוקר" הנודע לשמצה שלהן.
הנחתי יד על החזה; עמעמתי את אורות הזיכרון. זה לא היה ערב מתאים לעצב; זה היה ערב של "כאן ועכשיו". של אדי ושלי, ושל הדבר המופלא שהמשיך לצמוח בינינו.
התרכזתי בצלילים האופייניים לקרחת יער בלילה. רשרוש של חסרי חוליות, דשדוש של יונקים. לחש ירוק של עלים בתנועה, הנשימה השלווה של אדי. הקשבתי לפעימות הלב הקצובות שלו מבעד לסוודר, התפעלתי מיציבותן. "דברים עוד יתגלו," נהג אבא שלי להגיד על אנשים. "צריך רק להתבונן ולחכות, שרה." אבל התבוננתי באיש הזה שבוע שלם ולא ראיתי שום סימן לאי־שקט. הוא הזכיר לי במובנים רבים את ה"אני" שאימנתי את עצמי להיות בעבודה: חזקה, הגיונית, לא נבהלת מהתנודות התכופות במגזר השלישי. אבל אני התאמנתי בזה שנים, ואדי נראה כאילו הוא פשוט בנוי ככה.
תהיתי אם הוא יכול לשמוע את ההתרגשות שמטלטלת אותי מבפנים. רק לפני כמה ימים הייתי פרודה, לקראת גירושים, לקראת גיל ארבעים. ופתאום כל זה. פתאום הוא.
"היי! גירית!" אמרתי כשראיתי משהו נמוך חוצה את הקצה המאפיל של שדה הראייה שלי. "מעניין אם זה סדריק."
"סדריק?"
"כן. אבל זה בטח לא הוא. מה תוחלת החיים של גיריות?"
"בערך עשר שנים, נראה לי." אדי חייך: ממש שמעתי את זה.
"טוב, אז זה לא סדריק. בוודאות. אבל אולי זה הבן שלו. או הנכד שלו." שתקתי רגע. "ממש אהבנו את סדריק."
רטט של צחוק עבר בגופו, וממנו עבר אלי. "מי זה 'אהבנו'?"
"אני ואחותי הקטנה. הרבה פעמים עשינו קמפינג כאן בסביבה."
הוא הסתובב ונשכב על הצד, פניו קרובות לפני, וראיתי את זה בעיניים שלו.
"סדריק הגירית. אני... אותך," הוא אמר, בשקט. האצבע שלו עקבה אחרי קו השיער שלי. "את מוצאת חן בעיני. את ואני, זה מוצא חן בעיני. האמת היא שזה ממש־ממש מוצא חן בעיני."
חייכתי. היישר לתוך העיניים הטובות, הכנות שלו. אל קמטי הצחוק, אל הזווית הישרה של הסנטר. לקחתי את ידו בידי ונישקתי את קצות האצבעות שלו - האצבעות המחוספסות והמנומרות בחתכי שבבים אחרי שני עשורים של נגרות. הרגשתי כאילו אני מכירה אותו שנים. כל החיים. כאילו מישהו שידך בינינו, אולי מלידה, ואז דחף ויִישר ותכנן וזמם עד שנפגשנו סוף־סוף, שישה ימים קודם לכן.
"עברו לי בראש מחשבות ממש דביקות עכשיו," אמרתי אחרי שתיקה ארוכה.
"גם לי." הוא נאנח. "אני מרגיש כאילו כל השבוע הזה התנהל עם כינורות מייבבים ברקע."
צחקתי, והוא נישק לי את האף, ותהיתי איך זה שאפשר לעבור שבועות, חודשים - אפילו שנים - במין אינֶרציה, בלי ששום דבר ישתנה, ואז, בתוך כמה שעות, התסריט של החיים נכתב בבת אחת מחדש. אם הייתי יוצאת מאוחר יותר ביום ההוא הייתי עולה ישר לאוטובוס ולא פוגשת אותו בכלל, ואז במקום תחושת הוודאות החדשה הזאת היה רק הד רפה של הזדמנויות מוחמצות ועיתוי גרוע.
"ספרי לי עוד דברים על עצמך," הוא אמר. "אני עוד לא יודע מספיק. אני רוצה לדעת הכול. אני רוצה את הגרסה המלאה והבלתי־מצונזרת של חיי שרה אוולין מקי, כולל החלקים הפחות טובים."
נשימתי נעצרה.
לא שלא ידעתי שזה יקרה מתישהו. פשוט לא החלטתי עדיין מה לעשות כשהנושא יעלה. "הגרסה המלאה והבלתי־מצונזרת של חיי שרה אוולין מקי, כולל החלקים הפחות טובים." הוא דווקא יוכל להתמודד עם זה, חשבתי. היה לו שריון, לאיש. מין עוצמה שקטה שהזכירה לי שובר גלים עתיק, או עץ אלון אולי.
הוא העביר את ידו לאורך הקימור שבין האגן שלי לכלוב הצלעות. "אני אוהב את הקשת הזאת," אמר.
מי שמרגיש כל כך בנוח עם עצמו, עם גופו, בטח אפשר לשַקֵע בו כל סוד, כל אמיתה, והוא יספוג אותם לתוכו בלי שייגרם לו שום נזק מִבְני.
ברור שאפשר לספר לו, חשבתי.
"יש לי רעיון," אמרתי. "בוא נעשה כאן קמפינג הלילה. נגיד לעצמנו שאנחנו עוד צעירים. נדליק מדורה, נִצלה נקניקיות, נספר סיפורים. בהנחה שיש לך אוהל, כמובן. אתה נראה לי כמו אחד שיש לו אוהל."
"אני אחד שיש לו אוהל," הוא אישר.
"מעולה! אז בוא נעשה את זה, ואני אספר לך הכול. אני..." הסתובבתי ונעצתי מבט לתוך הלילה. חרוטים אחרונים של פריחה נצנצו במעומעם על עצי ערמונית הסוסים שבקצה היער. נורית התנודדה בחשיכה ליד פנינו. מסיבות שמעולם לא מצאה לנכון לחלוק עם איש, האנה תמיד תיעבה נוריות.
משהו טיפס ועלה בבית החזה שלי. "פשוט מקסים להיות כאן. מעורר הרבה זיכרונות."
"טוב." אדי חייך. "נעשה קמפינג. אבל קודם כול בואי הנה, בבקשה."
הוא נישק אותי על הפה ושאר העולם דמם לכמה רגעים, כאילו מישהו לחץ על כפתור "השתק" או סובב איזו חוגה.
"אני לא רוצה שמחר יהיה היום האחרון שלנו," אמר כשהנשיקה הסתיימה. זרועותיו התהדקו סביבי עוד יותר והרגשתי בחמימות העולצת של החזה והבטן שלו. שערו הקצוץ דגדג את כפות הידיים שלי ברכות.
אני כבר לא זוכרת קִרבה כזאת, חשבתי, ושאפתי את ריח העור שלו, ריח נקי של חול. בתקופה שלפני הפרידה הסופית שלי מרוּבֶּן יָשַנוּ בשני הקצוות המרוחקים של המיטה, והמרחב הסדיני הקריר שנמתח בינינו היה כסמל לתפארת כישלוננו.
"עד שהמזרן יפריד בינינו," אמרתי לילה אחד, אבל רובן לא צחק.
אדי התרחק מעט, כך שיכולתי לראות את הפנים שלו. "האמת היא ש... תהיתי אם כדאי אולי שנבטל תוכניות - את החופשה שלי ואת הנסיעה שלך ללונדון - כדי שנוכל להתגלגל לנו יחד בשדות עוד שבוע."
התרוממתי על מרפק אחד. אין לך מושג עד כמה אני רוצה את זה, חשבתי. שבע־עשרה שנות נישואים, ואף פעם לא הרגשתי כמו שאני מרגישה איתך.
"עוד שבוע כזה היה יכול להיות מושלם," אמרתי לו. "אבל אתה לא צריך לבטל את החופשה שלך. אני אהיה כאן גם כשתחזור."
"את לא תהיי כאן. תהיי בלונדון."
"אתה מתקטנן איתי?"
"כן." הוא נישק את עצם הבריח שלי.
"אז תפסיק. אני אחזור לגלוסטרשר זמן קצר מאוד אחריך."
הוא לא התרצה.
"אם תפסיק להחמיץ פנים אולי אני אפילו אבוא לפגוש אותך בנמל התעופה," הוספתי. "כמו האנשים האלה עם שלט של שם ביד ומכונית בחניון לטווח קצר."
הוא נראה כאילו הוא שוקל את זה רגע. "זה יהיה נחמד," הוא אמר. "ממש נחמד."
"קבענו."
"ו..." - הוא השתתק פתאום, איבד לרגע את הביטחון - "אני יודע שזה אולי קצת מוקדם מדי, אבל אחרי שתספרי לי את סיפור חייך ואני אצלה נקניקיות - שאולי יהיו אכילות ואולי לא - אני רוצה שננהל שיחה רצינית על זה שאת גרה בקליפורניה ואני גר באנגליה. הביקור שלך הזה קצר מדי."
"אני יודעת."
הוא משך בעשב הכהה. "כשאני אחזור מהחופשה יהיה לנו משהו כמו... שבוע יחד, לא? עד שתצטרכי לחזור לארצות הברית."
הנהנתי. הענן היחיד ששט בשמי השבוע הצלול שלנו יחד היה בדיוק זה - הפרידה הבלתי־נמנעת.
"אז אם ככה, נראה לי שאנחנו צריכים... לא יודע. לעשות משהו. להחליט משהו. אני לא מוכן לוותר על זה. לא יכול לדעת שאת איפשהו בעולם ולא להיות איתך. אני חושב שכדאי שנדאג לזה."
"כן," אמרתי בשקט. "כן, גם אני." החלקתי יד לתוך השרוול שלו. "זה בדיוק מה שחשבתי, אבל כל פעם ששקלתי להגיד משהו השתפנתי ברגע האחרון."
"באמת?" קולו התמלא צחוק והקלה, ואני הבנתי פתאום שהוא אזר לא מעט אומץ כדי להעלות את הנושא. "שרה, את אחת הנשים הכי בטוחות בעצמן שהכרתי בחיי."
"נניח."
"לא, באמת. וזה אחד הדברים שמוצאים חן בעיני אצלך. אחד מהרבה דברים שמאוד־מאוד מוצאים חן בעיני אצלך."
שנים רבות עברו מאז התחלתי, בלית ברירה, להחדיר בעצמי ביטחון עצמי במהלומות פטיש, כמו שממסמרים שֶלֶט מעל חנות. ואף על פי שזה כבר היה לי לטבע שני - אף על פי שנאמתי בכנסים רפואיים בכל רחבי העולם והתראיינתי אצל מגישי חדשות וניהלתי צוות - עדיין הרגשתי לא בנוח כשאנשים ציינו את זה. לא בנוח, או אולי חשופה, כמו אדם על ראש גבעה בעיצומה של סופת רעמים.
ואז אדי נישק אותי שוב והרגשתי איך הכול מתפוגג: עצבות העבר, אי־הוודאות של העתיד. זה מה שהיה צריך לקרות. בדיוק זה.
