לו רק היה לי דולר על כל פעם שאימא שלי אמרה לי את המילים האלו, הייתי יכולה לשתות כוס יין על האי הפרטי שלי מול חוף אמלפי באיטליה כרגע.
כשבכיתי שאני שונאת בלט, היא דחפה את רגליי לנעלי הבלט הוורודות המכוערות והכריחה אותי ללכת לאימון בכל מקרה. כשאמרתי לה שאני רוצה להחליף את החוג הראשי באוניברסיטה מִמנהל עסקים ל"משהו יותר יצירתי", היא איימה להפסיק לשלם עבורי את שכר הלימוד. וכשסיפרתי שאני במרחק שניות מלומר לבוס האמיתי הראשון שלי ללכת להזדיין, היא פשוט נאנחה ודקלמה לי את העצה הקבועה שלה.
היא התעקשה שכל האימיילים ששלחתי בשעות לילה מאוחרות היו סתם "קיטורים מיותרים," שצרחות הזעם שלי היו "הערצה במסווה" ושכל הפעמים שבהן הוא הכריח אותי לעבוד יותר ממאה שעות בשבוע עבודה אחד היו "בניית אופי הכרחית."
אחרי שנתיים ארוכות שבהן עבדתי עבורו, הבנתי סוף סוף ששום דבר מזה לא היה נכון.
פרסטון פארקר היה חרא של בוס. זה הכול. סוף הדיון.
אימא שלי יכולה להגיד שאני "מוותרת" כמה שתרצה, אבל היא לעולם לא תדע איך זה לעבוד עבור גבר כמוהו. גבר שהאגו שלו גדול יותר מניו יורק ולאס וגאס ביחד.
כן, הוא יכול לגרום לכל אישה להירטב בהברה אחת מפיו המעוצב בשלמות. כן, עיניו העמוקות בצבעי אזמרגד ואפור פשוט עוצרות נשימה, והאופן שבו הוא מסוגל לגרום לכל חליפה להיראות כאילו נתפרה במיוחד עבורו מעולם לא הפסיק להדהים אותי.
אבל הספיק לי לגמרי.
אני לא יכולה לסבול לעבוד איתו יותר ואני סוף סוף כותבת את מכתב ההתפטרות עם שבועיים התראה מראש, שאותו הייתי אמורה לנסח בחודש הראשון שבו עבדנו יחד (לא, כבר בשבוע הראשון שעבדנו יחד).
אבל אני מקדימה את המאוחר. אני לא יכולה להתחיל את הסיפור הזה מהאמצע המר והאומלל. אני צריכה להתחיל מההתחלה האומללה...
אחד
פרסטון
ההתחלה "האומללה מאוד"...
החלק הטוב ביותר ביום שלי הוא תמיד השעה ארבע ארבעים־וחמש בבוקר. הרגע הנדיר שבו העיר ניו יורק רגועה ושקטה, ואני יכול לנסוע ברחובות ולהתפעם מכל הבניינים שזכו לשאת את שמי.
היו שם מלון פרקר ורוז קולקשן, שבבעלותו נכסים בכל פינה במרכז ניו יורק, מלון גרנד אלסקן שאירח אורחים מהעלית של העלית בפרטיות שאין שנייה לה, והמלון האהוב עליי מכולם, זה שהדיח את הוולדורף אסטוריה ממקומו בראש רשימת מלונות היוקרה זו השנה העשירית ברציפות: הגרנד רוז בשדרה החמישית.
זה היה המלון המאה שלי והמלון מספר עשרים בעיר הזאת. הוא היה הסיבה שבגללה ידעתי שניו יורק שייכת לי, ותמיד תהיה שלי. כל מלון יוקרה במנהטן רצה את מגע היד שלי, והמלונות החדשים של רשתות הילטון ומריוט היו חיקויים עלובים בלבד. אני המצאתי את הגרסה המודרנית ליוקרה. כל האחרים פשוט חיקו אותי.
"עיתוני הבוקר שלך, אדוני." הנהג שלי הושיט לי אותם ופתח את הדלת האחורית של מכונית המנהלים היוקרתית. "כותרות מעניינות הבוקר."
"אני בספק."
פרשתי את ערמת העיתונים ורטנתי למראה המילים המודגשות בשחור.
מר ניו יורק – עדכון שמועות
פרסטון פרקר מרשת מלונות פרקר (ו"מר ניו יורק" שלנו בשמונה השנים האחרונות) נתפס יוצא מהפנטהאוז שלו עם הדוגמנית יארה ווסטינגהאוס, ימים אחדים בלבד לאחר שנראה בחברתה של מרשה אוורי, ושבועות ספורים לאחר שנצפה עם האנה ברגסטרום.
כתבנו עצר אותו מחוץ לדירתו כדי לשאול אם אחד הרומנים היה רציני, ונענה במילים "תזדיין לי מהפרצוף."
כמו תמיד, אנחנו בספק אם הגבר הזה יתמסד אי פעם עם אישה אחת, אבל הוא בהחלט גורם לשער חודש אוקטובר שלנו להיראות מדהים.
* * *
פרסטון פרקר רוכש את רשת מלונות סונומה ומפטר את ההנהלה הבכירה
איל המלונאות היהיר וחסר הרחמים פרסטון פרקר ביצע את הצעד חסר הלב ביותר שלו עד כה. פעם נוספת הוא חיזר במשך חודשים אחרי רשת מלונות – כשהוא מעמיד פנים שצפוי להתרחש מיזוג אמיתי - אבל למעשה (אם כי לא במפתיע) פיטר את כל העובדים הנוכחים. צוות הדוברות של רשת מלונות פרקר חשף כי רשת מלונות סונומה תהפוך בקרוב לרשת מלונות יוקרה.
* * *
מר ניו יורק, פרסטון פרקר, אב לילד סודי
אישה מיסתורית הטוענת כי בילתה לילה אחד עם פרסטון פרקר מתעקשת כי התינוקת בת השבועיים שלה היא בתו. היא תובעת מזונות בסך חמשת אלפים דולר בחודש ומתעקשת שישלם עבורה את חשבונות בית החולים.
מה, לעזאזל?
זרקתי את העיתון הצידה והתמקדתי בשניים האחרים, מניד את ראשי למראה כל מילה לא נכונה. העצלות המוחלטת שבכותרות התחילה לעצבן אותי עד עמקי נשמתי.
כתבים בימינו מוכנים לכתוב כל דבר כדי למכור עיתונים, ועדיין לא שלחו לי המחאה על כל העותקים שעזרתי להם למכור.
בעבר הייתי הרבה יותר מסתם חסר רחמים – שחטתי מלונות והחרבתי אותם רק כדי להבטיח שלעולם לא יתחרו עם המלונות שלי. בניתי מבנים רק כדי להבטיח שאף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת, אבל הימים האלה חלפו מזמן. כבר יותר מעשור שאני עומד בראש הענף ומשמעות הדבר היא שאני כבר לא צריך להיות כל כך אכזרי, וגם שיש לי פחות סיבות לחגוג.
החגיגות האינסופיות על היאכטה, המסיבות המוגזמות על גגות המלונות שלי, כולן איבדו מקסמן במהלך השנים, והסיבה היחידה שעדיין נתפסתי בעדשות המצלמה עם דוגמניות הייתה כדי להסיח את דעת התקשורת מהעסקאות שסגרתי מאחורי הקלעים.
אם היו טורחים להביט יותר מקרוב, היו רואים שכל חיי היו כרגע במצב של דז'ה וו מתמיד. עד כדי כך, שיכולתי לצפות מראש את כל השיחות שניהלתי עם אנשים. שום דבר לא הפתיע אותי יותר. התבודדתי, לא יצרתי קשרים חברתיים ודאגתי לעקוב אחרי אויביי.
כיוון שמערכת היחסים שלי עם משפחתי לא קיימת, קברתי את עצמי בעבודה וציפיתי מכל האנשים שסביבי לעשות כמוני. אם אני הייתי מסוגל לעבוד לפחות מאה שעות בחודש, גם הם היו מסוגלים לזה. אם אני לא הייתי צריך לישון, גם הם לא.
כשהגעתי סוף סוף למשרדים הראשיים שלי, נתתי לעצמי רגע ליהנות ממראה האות P בצבעי כסף ואפור שהייתה חקוקה במרכזו של הלובי בעל רצפת השיש. המתנתי לראות אם העוזר האישי שלי יבוא לפגוש אותי עם דוחות הבוקר הדרושים וכוס הקפה החביבה עליי, אבל עברו שלוש דקות ואיש לא בא.
ברור...
עצבני, עליתי במעלית למשרדי, שם בירכה אותי פקידת הקבלה של הקומה, סינתיה.
"בוקר טוב, מר פרקר!" היא תמיד הייתה עליזה מדי בהתחשב בעובדה שזה בוקר. "מה שלומך היום?"
"בדיוק כמו שהיה אתמול. מחכות לי שיחות?"
היא לא ענתה. רק חייכה ובהתה בי, מעפעפת בעיניה הגדולות והחומות כל כמה שניות.
"מחכות לי שיחות?" חזרתי. "או מסמכים חדשים שצריך לחתום עליהם לפני שהשליח יוצא הבוקר?"
היא שוב לא ענתה.
"יש סיבה מיוחדת שאת בוהה בי בצורה כזאת במקום לענות לי?"
"אני אענה לשאלות שלך כשתענה לשלי." היא הנמיכה את קולה. "שלחתי אתמול הודעה לטלפון הפרטי שלך. למה לא ענית?"
"כי חסמתי את המספר שלך לפני שלושה שבועות."
"ניסיתי לשלוח לך תמונה שצילמתי בחופשה," היא אמרה. "אני לא לובשת בה כלום חוץ מהחלק התחתון של הביקיני."
"אני מצפה לשיחה מראַש נכסים הבוקר." סירבתי להמשיך את השיחה. "תוכלי לוודא שהיא תנותב לקו השני כדי שאוכל להקליט אותה, בבקשה?"
"יצאתי דוגמנית על בתמונה," היא אמרה. "אני יודעת שאתה אוהב דוגמניות, נכון? לפחות לפי מדורי הרכילות."
"אני גם מצפה למשלוח מסמכים מהצוות החדש בברקלי. את רשאית לקבל אותו עבורי."
"אני חושבת שהגיע הזמן שתצא עם אישה שבאמת אוכלת את הצ'יפס שלה ולא סתם בחורה שמצטלמת איתם ברשתות החברתיות, אתה מבין?" היא הניעה את מותניה מצד לצד וחייכה. "אני גם חושבת שכדאי שתיתן למישהי קרובה אליך הזדמנות, לשם שינוי."
נעצתי בה מבט ריק. עברנו את זה כל יום. אם היא לא פלירטטה איתי בגלוי, היא ניסתה (בלי הצלחה) לעורר בי קנאה בכך שהעמידה פנים שהיא מדברת עם גברים רבים בטלפון.
"כדאי לך מאוד שהשיחה מראש תהיה על הקו כשיגיע הזמן," אמרתי. "ויש לך מזל שהעבודה שלך מושלמת, סינתיה, אחרת הייתי נאלץ–"
"להעניש אותי?" היא חייכה. "אתה יכול לספר לי איך היית עושה את זה?"
אלוהים אדירים. הלכתי משם וסגרתי את הדלת למשרדי. היא הייתה פקידת הקבלה הצעירה ביותר בחברה, והיא הייתה גם הטובה ביותר. אם היה לה תואר במִנהל עסקים או ניסיון כלשהו במשפטים, אולי הייתי נותן לה הזדמנות להיות העוזרת האישית שלי.
מצד שני, כיוון שהפלירטוטים שלה נעשו בוטים וחסרי זהירות מיום ליום, אולי בטווח הארוך עדיף היה לשמור ממנה מרחק.
התיישבתי ליד השולחן והבנתי שלא מחכה לי כוס קפה קולומביאני. גם לא היו פתקים שבהם רשומות הפגישות שעליי להשתתף בהן. לא היו אימיילים שמסבירים למה. במילים אחרות, העוזר שלי הבריז. שוב.
נאנחתי ופתחתי את הדואר האלקטרוני שלי כדי לשאול מתי צפויים להגיע הקפה והדוחות, אבל על המסך הופיעה הודעה מהיועץ המשפטי של החברה.
נושא: העוזר החדש ביותר שלך נמצא במשרד שלי (שוב)
פרסטון,
בבקשה תגיע לכאן. עכשיו.
ג'ורג' טאנר
יועץ משפטי, פרקר אינטרנשיונל
האימייל מג'ורג' הגיע בימי שישי אחת לשבועיים, כמו שעון, והדבר היחיד שהשתנה בהם הוא לאיזה "עוזר חדש" התייחס. עברתי כל כך הרבה מהם עד שקראתי לכולם "טיילור", מפני שנראה היה שהם אף פעם לא נשארים די זמן כדי שאלמד את שמותיהם האמיתיים.
צעדתי אל משרדו וקלטתי את הטיילור האחרון שלי יושב על הספה. הוא היה לבוש בחליפה כחולה ורפויה שמקומה בפח האשפה הקרוב, עיניו היו אדומות ונפוחות, והוא נראה כאילו לא ישן כבר כמה ימים.
"תגיד למר פרקר את מה שסיפרת לי כרגע," אמר ג'ורג' והושיט לו ממחטת נייר. "קדימה."
הטיילור האחרון הרים אליי את עיניו ונאנח ארוכות. "מר פרקר, אני טובע בעבודה ומוצף מכל מה שאני נדרש לעשות עבורך, אדוני. אני לא יכול לאכול, אני לא יכול לישון, ואני מרגיש כאילו העבודה הזאת משתלטת לי על החיים."
"התחלת לעבוד פה רק לפני שבועיים."
"תן לו לסיים, פרסטון," אמר לי ג'ורג' בנימת אזהרה ואז מלמל בשקט, "אנחנו לא צריכים בלגן עם משאבי אנוש, נכון?"
"אני פשוט–" טיילור משך באפו. "אני כל כך מנסה לרצות אותך ונראה שכל מה שאני עושה לא מספיק. הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, תיבת הדואר שלי אף פעם לא יורדת מחמש מאות הודעות, ואני חושב שאתה לא יודע איך קוראים לי."
לא ניסיתי להעמיד פנים שכן.
הוא ניגב את פניו בשרוולו. "החברה שלי נאלצת לשמוע אותי בוכה בגלל העבודה הזאת בכל ערב."
"עדיין יש לך חברה אחרי שאתה בוכה לה כל ערב?"
ג'ורג' נעץ בי מבט רב משמעות. שילבתי את זרועותיי.
"אני מעריך את ההזדמנות שנתת לי, אבל אפילו עם המשכורת הגבוהה שאתה מציע, זה לא מספיק לי." טיילור משך באפו. "אני מתפטר רשמית החל מהיום."
"רוב העובדים שלי כותבים מכתב התפטרות," אמרתי. "אני לא מבין למה הייתי צריך לבוא עד לפה ולהקשיב לדמעות שלך."
"מה שמר פרקר מתכוון לומר הוא שהוא מקבל את התפטרותך." ג'ורג' הניד בראשו לעומתי. "ומכיוון שאנחנו רוצים לוודא שיהיה לנו בסיס טוב לעבודה עם העוזר הבא שלו, האם היה משהו שמר פרקר עשה שגרם לך לתחושה לא נוחה? משהו שנוכל לשפר לפעם הבאה?"
"כן." טיילור הנהן. "בשבוע שעבר, הוא ביקש ממני לעדכן את הטלפון הפרטי שלו."
"הו, האימה." הבטתי בשעוני.
"זה היה איום ונורא, אדוני. הדברים שנאמרו בחלק מההודעות הישנות שקראתי, הודעות מכל כך הרבה נשים שונות... זה צילק אותי."
"מה בדיוק היה כתוב בהודעות האלה?" שאל ג'ורג'.
"יותר מדי." טיילור הסיט ממני את מבטו. "הכוס שלי מתגעגע אליך. למה אתה לא בא ודופק אותי עם הזין שלך? יש לך את הזין הגדול ביותר שאי פעם בלעתי – אפשר לבלוע אותו שוב? אני לא חושבת שאי פעם זיינו אותי כמו–"
"אוקיי, מספיק." התאפקתי לא לגלגל עיניים. "תודה רבה על כל מה שעשית כאן בפרקר אינטרנשיונל, טיילור. אני בטוח שאף אחד לא יתגעגע אליך."
"קוראים לי ג'ים. זאת בדיוק הסיבה שאני מתפטר."
"אתה מתפטר כי אתה לא יוצלח." שלפתי את הטלפון ושלחתי את הודעת עוד-אחד-הלך הקבועה שלי למשאבי אנוש. "אתה יכול לאסוף את חבילת הפרישה שלך ואת המשכורת האחרונה."
הוא רכן ונתן לג'ורג' חיבוק – שנמשך כמה שניות יותר מהדרוש, ואז יצא מהמשרד.
ברגע שהדלת נסגרה ג'ורג' נאנח. "טוב, אז חשבתי שבוגר הרווארד יצליח היכן שרבים כל כך נכשלו ואכזבו אותך. אתה יודע שאתה המנכ"ל היחיד בתעשיית מלונות היוקרה שלא יודע לומר מי העוזר הקבוע שלו?"
"אני יודע רק שאני המנכ"ל המצליח ביותר בתעשיית מלונות היוקרה." ניגשתי לחלון. "זה הדבר החשוב היחיד כרגע."
"שיהיה," הוא כחכח בגרונו. "לפני שאפילו אתחיל להתייחס לנושא הבלתי-נגמר הזה, אנחנו צריכים לדון בשינוי שביצעת לאחרונה במלונות." הוא פסע לאורך החדר. "אני לא מבין למה החלטת לחלק בחלק מהמלונות שלך ארוחות גורמה בחינם בבקרים. זה לא שאתה מנהל איזה המפטון אין."
"בהמפטון אין לא מגישים ארוחות גורמה."
"אתה יודע למה אני מתכוון, פרסטון. מלונות יוקרה ממותגים כיוקרתיים כי האורחים משלמים על הכול. יותר כוכבים ורווח עבורנו, פחות דברים בחינם עבורם."
"זה רק ניסוי," אמרתי. "ונראה שהוא מצליח. הרווחים שלנו עלו בעשרה אחוזים."
"טוב, בתקווה שהמצב הזה יחזיק מעמד יותר מהעוזרת הבאה שלך." הוא זרק אליי תיקייה בצבע כחול בוהק.
"מה זה?"
"אלה קורות החיים והמכתב המצורף של העוזרת המנהלית החדשה שלך," הוא ענה. "הרשיתי לעצמי לבחור את הבאה בתור ואני יכול להבטיח שהיא תחזיק מעמד יותר מכמה חודשים."
דפדפתי בניירת וידעתי מייד שהיא לא תשרוד יותר משבוע. היא הייתה בדיוק כמו כל עוזר מנהלי אחר שהוא המליץ לי עליו בעבר. בוגרת אוניברסיטת עילית, שנים של ניסיון בניהול מלונות, אפס סיכויים להצלחה. אפילו האופן שבו ניסחה מדוע היא רוצה לעבוד עבורי צלצל בצליל מוכר של כישלון חרוץ.
אני מאמינה באמת ובתמים שאני יכולה לעזור לפרסטון פרקר להיות המנכ"ל הטוב ביותר שהוא יכול להיות, בכך שאהפוך להיות העוזרת המנהלית הטובה ביותר שאי פעם שכר.
מעולם לא הזכרתי זאת באוזני ג'ורג', אבל חשבתי שזה אירוני שצמחתי בשורותיה של תעשיית המלונאות לפני שקיבלתי את התואר במנהל עסקים; שהמלונות הראשונים שהשתלטתי עליהם היו תוצאה של רעב ורצון נואש להצליח ותו לא.
למה אף פעם לא נתָנו למישהו כזה סיכוי?
"כמו שאתה רואה, היא הייתה מצטיינת הכיתה שלה בייל." ג'ורג' חייך כשדיבר ואמר את המילים שאמר כבר מאות פעמים בעבר. "לא רק שהיא עובדת במלונאות כבר יותר מעשר שנים, היא עבדה פרק זמן לא מבוטל במחלקות השיווק והמיתוג ברשתות הילטון, מריוט וסטארווד. אני חושב שכדאי לך להתייעץ איתה ולראות אם יש לה טיפים מבפנים על המתחרים שלך."
"אני מספר אחת כבר עשר שנים. אין לי מתחרים."
"יהיו לך, אם לא תתחיל לקבל גיבוי." הוא נאנח. "בשלב מסוים, תצטרך לקבל את העובדה שאתה צריך חתיכת עוזר מנהלי שיעזור לך לנהל את החברה הזאת. מישהו שיכול לא רק לעזור לך פה, אלא גם להשתתף בישיבות במקומך כשתחליט לנוח קצת, או חס וחלילה לצאת לחופשה כמו בן אדם נורמלי."
"בסדר." סגרתי את התיקייה והושטתי לו אותה. "תן לי כמה ימים לבחור את העוזרת הבאה שלי, ואם זה לא יסתדר, נלך עם הבחירה שלך."
"הגיוני," אמר. "אבל אני צריך להשתתף בכל הריאיונות."
"למה? אתה לא סומך עליי?"
"עכשיו כשאני יודע שיש נשים שכותבות לך הודעות טקסט על הכוס שלהן, ושאתה נחוש כל כך לשכור עוזרת דווקא? ממש לא."
