הפילגש של דלגאדו

 

1

 

הוגו פאולקס הנכבד היה שתוי והקיא לתוך אגרטל. ולא סתם אגרטל, הבחינה סברינה ושפתיה התהדקו ברוגז. האגרטל היה דוגמה איכותית לחרסינה אנגלית מראשית המאה השמונה-עשרה ומחירו הוערך באלף וחמש מאות פאונד על-ידי בית-מכירות פומביות שקטלג לאחרונה את העתיקות באוורסליי הול.

בהשוואה לערכו של אוסף האמנות של ההול, שכלל שני ציורים של גיינסבורו ודיוקן מאת ג'ושוע ריינולדס, אלף וחמש מאות פאונד לא היו סכום עצום, אבל בגלל המשבר הכספי הנוכחי של סברינה, היא היתה זקוקה לכל גרוש שעליו יכלה להניח את ידיה, ומכירת האגרטל לפחות תאפשר לה לשלם את משכורות העובדים ואת החשבון של מפרזל הסוסים.

קמט הופיע במצחה החלק. חבל שסוסים נזקקו לפרזול מדי שישה שבועות. בגלל עלויות הווטרינר, נוסף על חשבונות המפרזל, האוכל והשחת, מונטי הפך להוצאה שהיא פשוט לא יכלה להצדיק. היא דיברה עם סוחר סוסים ידוע שהבטיח לה שהיא צפויה לקבל מחיר טוב תמורת סוס גזעי בן שבע, אך המחשבה על מכירתו של מונטי היתה קשה מנשוא.

היא הפנתה את תשומת ליבה אל הוגו, שנשען כעת על אחד האורחים האחרים במסיבה וניסה לפסוע ברגליים כושלות אל הבר.

"קח אותו למטבח ותכניס לתוכו קפה שחור," הורתה סברינה לחברו של הוגו. היא הצטערה שהיא לא יכולה להתקשר לבריגדיר פאולקס ולבקש ממנו לבוא לאסוף את בנו, אך הוריו של הוגו שילמו לה סכום לא מבוטל כדי לארגן מסיבת יום-הולדת עשרים ואחד באוורסליי הול. הוגו וחמישים מחבריו הגיעו בערב הקודם ויישארו בהול למשך סוף השבוע. מחר, אחרי ארוחת הבוקר – אם מישהו מהם יוכל לעמוד בארוחת בוקר אנגלית מלאה – הם יוכלו ליהנות מירי בצלחות חרס בשטחי האחוזה ומדיג באגם הפרטי.

פתיחת אוורסליי הול לחתונות ולמסיבות היתה הדרך היחידה של סברינה להרשות לעצמה לשלם את עלויות הניהול העצומות של האחוזה עד שאביה יחזור. אם הוא יחזור בכלל. היא מיהרה להדחיק את פחדיה לגבי הרוזן אל ירכתי מוחה יחד עם שאר הדאגות שלה וחייכה אל המשרת המבוגר שחצה בנוקשות את הסלון.

"כדאי שאני אביא סמרטוט ואנקה את הטינופת, מיס סברינה."

"אני אעשה את זה, ג'ון. אני לא מצפה ממך לנקות אחרי האורחים  שלי." היא לא יכלה להסוות את נימת הצער שבקולה. המשרת ידע היטב שהיא שנאה לראות את אוורסליי הול נתקל בחוסר אכפתיות מצד אנשים כדוגמת הוגו וחבריו, שכנראה חשבו שכסף, ובחלק מהמקרים תארים אריסטוקרטיים, מעניקים להם את הזכות להתנהג כמו חיות. וזה היה עלבון לחיות, חשבה סברינה כשהבחינה באורחת מדליקה סיגריה.

"כמה פעמים אני צריכה לחזור על הכלל 'אסור לעשן בבית'?" רטנה.

"אני אלווה את הגברת הצעירה אל הגינה," מלמל ג'ון. "יש לך מבקר, מיס סברינה. מישהו בשם מר דלגאדו הגיע לפני כמה דקות."

היא התאבנה. "דלגאדו – אתה בטוח שזה השם שהוא מסר?"

המשרת נראה פגוע. "בטוח למדי. נראה לי שהוא ג'נטלמן זר. הוא אמר שהוא רוצה לשוחח איתך על הרוזן בנקרופט."

"אבא שלי!" ליבה של סברינה החסיר פעימה נוספת. היא נשמה עמוק והתאמצה להפעיל את השכל הישר שלה. רק מפני ששמו של המבקר הבלתי צפוי היה דלגאדו, לא בטוח שמדובר בקרוז. למעשה, הסבירות לכך היא אפסית, הרגיעה את עצמה. חלפו עשר שנים מאז ראתה אותו בפעם האחרונה. התאריך שבו מערכת היחסים שלהם הסתיימה והתאריך שבוע קודם לכן, שבו הפילה ואיבדה את התינוק שלהם, היו חקוקים בזיכרונה. מדי שנה היה אפריל חודש מכאיב עבורה, עם טלאים בשדות וציפורים שעסוקות בבניית קנים, הטבע מפוצץ בחיים חדשים בעת שהיא התאבלה בשקט על הילד שלה שלא זכה לחיות בעולם.

"ביקשתי ממר דלגאדו לחכות בספרייה."

"תודה, ג'ון." סברינה ניתקה את מוחה בכוח מהזיכרונות המכאיבים. כשחצתה את אולם הכניסה וחלפה על פני הדיוקנאות של אבותיה המהוללים, היא ניסתה להתעשת. סביר להניח שהמבקר המסתורי הוא עיתונאי שמרחרח אחר מידע על הרוזן בנקרופט. או אולי דלגאדו היה אחד מהנושים של אביה – האל יודע שהיו מספיק כאלה. אבל בכל מקרה היא לא תוכל לעזור.

לא היה לה מושג איפה אביה, ומאז שהוא הוכרז רשמית כנעדר, חשבונות הבנק שלו הוקפאו. סברינה חשבה על ערמת החשבונות המצטברת שהגיעה אל אוורסליי הול מדי יום. מאז היעלמותו של הרוזן, היא השתמשה בכל חסכונותיה כדי לשלם על תחזוק הבית, אך אם אביה לא יחזור בקרוב, קיימת סבירות רצינית שהיא תיאלץ למכור את ביתם של אבות משפחתה.

 

שבוע קודם לכן בברזיל.

"אנחנו חייבים להכיר בעובדות, קרוז. בטסי הזקנה גמורה. היא נתנה לנו את אחרוני היהלומים שלה ואין טעם לבזבז עליה עוד זמן וכסף."

קרוז דלגאדו מיקד את עיניו הירוקות כזית בחברו ובשותפו העסקי, דייגו קאזורה. "אני משוכנע שבטסי הזקנה עוד לא חשפה את כל סודותיה," אמר בקול משועשע. הוא לא זכר כעת אם זה היה הוא או דייגו שהדביק את השם בטסי הזקנה למכרה היהלומים שהם קנו כעסק משותף לפני שש שנים, אבל השם נשמר.

"האמונה שלך שיכולים להיות מרבצי יהלומים עמוק יותר מתחת לאדמה מבוססת אך ורק על ספקולציות שניזונו משמועות ומהברברת של כורה זקן שתוי." דייגו הרים יד כדי לסוכך על עיניו מפני השמש הברזילאית המסנוורת וסקר במבטו את המכרה שגודלו כשמונת אלפים דונם.

האדמה החומה-צהבהבה היתה קשה כחימר וסימנים של צמיגי משאיות חצו בזיגזג את הקרקע המאובקת. ישירות מעל פיר המכרה עמד המבנה המתכתי הגבוה של המסגרת הראשית, שנראה כמו פיסת אמנות מודרנית משונה, ולצדו היו הכננות הענקיות ששימשו לתפעול המעלית שהורידה את האנשים והציוד לתוך המכרה. במרחק, הבזק הכסף ציין את הנהר, ומעבר לו היה יער הגשם הירוק העבות. מפעל לעיבוד אדמת סחף השתרע לאורך גדה אחת של הנהר. מטרתו לחלץ את היהלומים שנמצאו בסחופת שעל גדת הנהר. אך היהלומים הטובים ביותר, אלה שאיכותם טובה ומשקלם בקראטים גבוה, הסתתרו מתחת לפני הקרקע, ורק אנשים ומכשירים שהסתעפו לעומק האדמה יכלו לחלץ אותם.

"אני מאמין לסיפור של חוזה על קיומו של מכרה נוסף, או לפחות שלוחה של המכרה המקורי," אמר קרוז. "זה מאשש את מה שאבי סיפר לי לפני מותו, שהרוזן בנקרופט מצא ציורים היסטוריים של מנהרות שמגיעות לעומק רב יותר מהעומק שבו אנחנו פועלים כרגע."

קרוז הסיר את כובעו והסיט לאחור את שערו הלח מזיעה. כמו דייגו, גובהו היה למעלה ממטר ושמונים ומבנה גופו השרירי היה תוצאה של שנים של עבודה גופנית מאומצת בתעשיית המכרות. שני הגברים היו שזופים, אך שערו של קרוז היה שחור בעוד ששערו של דייגו היה בלונדיני מלוכלך – הוכחה לכך שאביו היה אירופאי, אף שזה כל מה שדייגו ידע על האיש שפיתה את אמו וזנח אותה כשנכנסה להריון.

קרוז ודייגו היו חברים מאז ילדותם בפאבלה ידוע לשמצה, שכונת עוני בבלו הוריזונטה, העיר הגדולה ביותר במדינת מינאס ז'ראיס. כשאביו של קרוז העביר את משפחתו צפונה, לעיר מונטס קלארוס, כדי למצוא עבודה במכרה יהלומים, קרוז שכנע את דייגו להצטרף אליהם לעבודה במכרה בבעלות רוזן אנגלי. הם התלהבו מרעיון ההתעשרות, אך חלפו שנים רבות לפני שהמזל שיחק להם, ועבור אביו של קרוז כבר היה מאוחר מדי. 

"הדגימות הגאולוגיות והסקירות המגנטוטלוריות שערכנו לא מגלות שום דבר מעניין," ציין דייגו. "אתה באמת נותן אמינות רבה יותר לסיפור על מכרה נטוש מאשר לשיטות מדידה מדעיות מודרניות יותר?"

"אני מאמין במה שאבי אמר לי על ערש דווי." לסתו של קרוז נחשקה. "כשפאפאי גילה את האסטרלה ורמליה, הרוזן בנקרופט שכנע אותו שיכולים להיות יהלומים אדומים נדירים אחרים. אבא שלי אמר שהרוזן הראה לו ולכורה הזקן חוזה מפה של אזור נשכח של המכרה, שהיו בו מנהרות שעומקן יותר מאלף מטר."

"אבל הרוזן בנקרופט מכר את המכרה זמן קצר אחרי שאביך מת בתאונה. אם באמת היתה מפה, בנקרופט היה צריך לתת אותה לגשש המחצבים שקנה ממנו את המכרה. כשגייסנו את הכסף כדי לקנות את בטסי הזקנה מהגשש לפני שש שנים, אתה שאלת אותו על מפה ישנה אבל הוא טען שהוא לא יודע על זה שום דבר."

קרוז משך בכתפיו. "אז אולי הרוזן הסתיר את המפה מגשש המחצבים. זה לא יפתיע אותי. אני זוכר שהנרי בנקרופט היה שועל ערמומי שדאג לאינטרסים של עצמו על חשבון האנשים שהוא העסיק. קריסת התקרה היתה תוצאה ישירה של קיצוץ העלויות של בנקרופט ואי-הקפדה על אמצעי הבטיחות. "כשהוא שלח את אבא שלי לאזור במכרה שהיה ידוע כמסוכן, הוא בעצם חתם על גזר דין מוות לפאפאי."

מרירות שטפה את קרוז כשחשב על התאונה במכרה שקיפחה את חיי אביו. לפני עשר שנים נקבר ויטור דלגאדו תחת טונות של סלעים, אך קרוז זכר זאת כאילו זה קרה אתמול. איך שרט בציפורניו את ההריסות של תקרת המכרה הממוטטת, נחנק מהאבק הסמיך כשניסה נואשות להגיע אל אביו. חלפו יומיים לפני שוויטור הוצא משם – בחיים, אך פצוע כה קשות, עד שהוא מת מדימום פנימי כעבור מספר שעות.

קרוז עצם את עיניו והשנים התמוססו. הוא חזר אל חדר בית-החולים, עם הריח של חומר החיטוי והצפצוף של המכונה שעקבה אחר פעימות הלב הנחלשות של אביו. אמו ואחיותיו התייפחו.

"אל תנסה לדבר, פאפאי. אתה זקוק לכל הכוח שלך כדי להבריא."

הוא סירב להאמין שוויטור לא יתאושש למרות מלמולי הרופא שאין תקווה. קרוז קירב את פניו אל פני אביו והתאמץ להבין את מלמוליו הלא ברורים של האיש הפצוע.

"הרוזן בנקרופט הראה לי מפה של מנהרות שנחפרו לפני הרבה שנים. הוא מאמין שיש יהלומים אדומים גדולים כמו זה שמצאתי עמוק יותר מתחת לאדמה. תשאל אותו, קרוז... תשאל אותו על המפה..."

אפילו על ערש דווי התעסק ויטור ביהלומים בכפייתיות. בקרב הכורים נודע המצב כקדחת יהלומים – המאמצים הנואשים שעשו אנשים בחיפושם אחר האבנים הטובות המנצנצות, שבזכותן יוכלו להתעשר.

 

אחרי מות אביו נעשה קרוז אחראי לאמו ולאחיותיו הצעירות. כרייה היתה העבודה היחידה שהוא הכיר, והוא עבד במכרה פחם, שם הטינופת והזיעה והסכנה לפחות תוגמלו במשכורות טובות, שאפשרו לו לשלם עבור לימודי ערב בקולג'.

כעבור שלוש שנים, חמוש בתואר במנהל עסקים, הוא השיג עבודה בבנק פרטי והוכיח במהירות את יכולותיו בחדר הישיבות. אנשים אחרים הופתעו מנחישותו חסרת הרחמים להצליח אך הם לא היו עדים לדברים שראה קרוז בפאבלה: האלימות של כנופיות סמים, מקרי הירי מרכבים חולפים. הם מעולם לא הרגישו רעב בבטן או פחד, ולא היה להם מושג שקרוז חיפש אחר הצלחה וכסף משום שידע מה פירוש הדבר להיות חסר כול.

הוצע לו תפקיד במועצת המנהלים של הבנק, והוא קנה לאמו ולאחיותיו בית באזור אמיד בעיר. קרוז היה על הסולם בדרכו מעלה, ומשפחתו לעולם לא תדע שוב רעב. אך הוא רצה יותר. הוא לא רצה לעבוד בבנק – הוא רצה להיות אחד מהלקוחות המיליונרים שלהם.

הוא זכר את האסטרלה ורמליה – יהלום הכוכב האדום שאביו מצא במכרה מונטס קלארוס. היהלום הוערך בכמה מיליוני דולרים, אך הוא השתייך לרוזן בנקרופט, לא לוויטור. בעלי המכרות הם שהתעשרו, לא הגברים שזחלו במנהרות וסיכנו את חייהם בהנחת חומרי נפץ כדי להבקיע דרך מבעד לסלעים. לכן קרוז לקח את ההימור הכי גדול בחיים שלו, והוא ודייגו קנו את המכרה שהשתייך פעם לרוזן בנקרופט. גשש המחצבים שמכר להם אותו חשב שהם משוגעים – הוא לא מצא במכרה יהלומים יקרי ערך – אך הוא הבין שקדחת יהלומים יכולה להוציא אנשים מדעתם.

כעבור שישה חודשים התגלה בבטסי הזקנה סלע קימברליט שהכיל יהלומים ששוויים הוערך בכארבע מאות מיליון דולר. קרוז הפך ללקוח המוערך ביותר בבנק שבו עבד פעם, והוא הקים חברת יהלומים יוקרתית, יהלומי דלגאדו. דייגו השקיע במכרה זהב בנוסף למיזמים עסקיים שונים אחרים, אך שני הגברים זכרו מה פירוש הדבר להיות עניים ורעבים והם תמכו כספית בארגון צדקה שהוקם כדי לעזור לילדי הרחוב בברזיל.

"אם הרוזן בנקרופט באמת היה מאמין שיש מכרה עמוק יותר, הוא לא היה מוכר לנו אותו. למה הוא לא פתח את המנהרות שמוצגות במפה?" דרש דייגו לדעת.

"אולי הוא החזיק במפה כמעין פוליסת ביטוח למקרה שיזדקק לכסף בעתיד. הוא ידע שמי שיקנה את המכרה, קרוב לוודאי ישלם הון תמורת מפה שמצביעה על מכרה שני שקיים בו פוטנציאל למציאת יהלומים נוספים."

דייגו קימט את מצחו. "אתה רומז שאנחנו צריכים להציע לרוזן לקנות ממנו את המפה?"

"בחלומות הלילה," נהם קרוז. "חוקית, המפה, אם היא קיימת – ואני מאמין שהיא קיימת – שייכת לנו. כל המסמכים העוסקים במכרה הם רכושו של מי שהמכרה בבעלותו. בנקרופט היה צריך לתת את המפה לגשש המחצבים, ואחר-כך היא היתה צריכה להגיע לידינו כשהפכנו לבעלי המכרה.

"בחמש וחצי השנים האחרונות כרינו יהלומים באיכות טובה, אבל עכשיו המכרה כמעט ריק. אתה צודק – אין היגיון כלכלי להמשיך לכרות בבטסי הזקנה. אבל אם  קיים מכרה שני, אז אני רוצה את מה ששייך לנו לפי חוק, ואני מתכוון להגיע לאוורסליי הול באנגליה ולדרוש מהרוזן בנקרופט למסור לידינו את המפה."

דייגו נעץ בקרוז מבט מהורהר. "יכול להיות שתפגוש את סברינה באוורסליי הול. איך תרגיש לראות אותה שוב?"

קרוז פלט צחוק קצר. "אחרי עשר שנים יכול להיות שאני אפילו לא אזהה אותה. היא היתה בת שמונה-עשרה כשהגיעה לברזיל. אני מניח שהיא כבר נשואה – בטח לדוכס או ללורד, או לאיזה בן אצולה אחר עם שושלת אריסטוקרטית ארוכה כמו שלה. ליידי סברינה הנכבדת הבהירה שהיא לא רוצה להתחתן עם אחד מפשוטי העם," אמר בעוקצנות.

סברינה בהחלט לא רצתה להתחתן עם כורה נחות שהתפרנס מזחילה במנהרות מתחת לאדמה כמו תולעת, הרהר קרוז. היא אפילו לא רצתה את הילד שלהם – חוסר הרגש שלה אחרי שהפילה הוכיח שהיא ראתה ברומן שלהם ובהריון שלה טעות.

הוא נזכר בפעם הראשונה שראה את סברינה בנקרופט. היא הגיעה מאנגליה כדי לבקר את אביה, וקרוז, שיצא ממשרד המכרה שלצד בית החווה של הרוזן, הוקסם כשראה אותה מגיחה מהמונית.

הוא מעולם לא ראה לפני כן אישה כמותה, בוודאי לא בפאבלה. עם עורה החיוור, הכמעט שקוף, ושערה הבלונדיני הבהיר, היא נראתה שמיימית, בלתי מושגת. קרוז לטש עיניים בידיו השחורות והיה מודע לכתמי הזיעה על חולצתו. אך ליידי סברינה בקושי העיפה בו מבט לפני שהסבה ממנו את ראשה האלגנטי, כאילו הוא לא קיים, כאילו הוא היה כה נחות עד שהוא פשוט לא נקלט במכ"ם שלה. כשראה את דמותה השלווה נכנסת לבית, שטף את קרוז נחשול בוער של תשוקה והוא נשבע שיגרום לוורד האנגלי להבחין בו.

פיו של קרוז נמתח לקו קשה. הוא עשה מעצמו צחוק בגלל סברינה, אך להגנתו ייאמר שהוא היה הרבה פחות ציני בגיל עשרים וארבע מכפי שהיה עשור לאחר מכן. בשנים שמאז, כשטיפס במהירות ברשימת האנשים העשירים בעולם, הוא למד לשחק את המשחק, ושעשע אותו שהוא יכול לבחור כל אחת מהנשים שפעם היו פוטרות אותו בביטול כחסר ערך.

סברינה דחתה אותו כשלא היה לו מה להציע לה מלבד ליבו. יהיה מעניין לראות את תגובתה אליו עתה משהוא יכול לקנות את אוורסליי הול היקר שלה. זאת, אף שקרוז ידע שמאוד לא סביר שבית אבותיו של בנקרופט יוצע אי פעם למכירה. סברינה הסבירה פעם שהבית המפואר והנחלה הסובבת אותו בסארי היו בבעלות משפחתה למעלה מחמש מאות שנה והועברו מדור לדור. ביום מן הימים יירש אחיה את הבית ואת הרוזנות.

מכך השתמע שיש דברים שכסף לא יכול לקנות, אך קרוז לא האמין בזה. מניסיונו, לכל דבר היה מחיר. הוא האמין שהרוזן בנקרופט יסכים למכור לו את המפה של המכרה הסודי אם יציע מספיק כסף.

באשר לאפשרות שהוא יפגוש שוב את סברינה, קרוז משך בכתפיו. הוא לא חשב עליה שנים, והוא לא התעניין בעבר. כל מה שעניין אותו היה העתיד ומציאת המפה של מכרה היהלומים, שלפי הדין והצדק היתה שייכת לו.