מבוסס על סיפור אמיתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מבוסס על סיפור אמיתי
מכר
מאות
עותקים
מבוסס על סיפור אמיתי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מבוסס על סיפור אמיתי

4.4 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 303 עמ' מודפסים

תקציר

לאחר שספרה האוטוביוגרפי "אל מול הלילה" זכה להצלחה מסחרית וסחט ממנה את כל כוחותיה, דלפין דה ויגאן מהרהרת בנושא שישמש לה בסיס לכתיבת הרומן הבא. הספר החושפני, שכבר ראה אור, הכעיס מאוד כמה מבני משפחתה וכנראה שאחד מהם הוא האחראי למכתבי השִׂטנה שמגיעים לתיבת הדואר שלה.
 
ילדיה של דלפין התבגרו ועזבו את הבית, בן זוגה נמצא תקופות ארוכות מחוץ לצרפת לרגל עבודתו, ועל אף שזמנה בידיה ולכאורה היתה יכולה להתקדם בכתיבת הרומן החדש, שיתוק כתיבה הולך ולופת אותה. במהלך מסיבה, דלפין פוגשת את ל', סופרת צללים שהופכת במהרה לחברתה הקרובה ביותר. ל' מנסה לשכנע את דלפין לזנוח את הרעיון לחבר רומן בדיוני ולדבוק באירועים אמיתיים מחייה כבסיס לכתיבת הספר הבא שלה. דלפין מגוללת את סיפור החברות שנרקמת בינה לבין ל', שלובש אט אט אופי של מותחן מסחרר הבוחן בין היתר את הגבולות שבין מציאות לבדיה. 
 
"מבוסס על סיפור אמיתי" זכה להצלחה גדולה בצרפת, עובד לסרט בבימויו של רומן פולנסקי ותורגם לשלל שפות.  

פרק ראשון

חודשים אחדים אחרי הופעתו של הרומן האחרון שלי1 הפסקתי לכתוב. כמעט שלוש שנים לא כתבתי ולו שורה אחת. לפעמים צריך להתייחס למילים כפשוטן: לא כתבתי לא מכתב רשמי, לא מכתב תודה, לא גלויה מחופשה, לא רשימת קניות. שום דבר הדורש מאמץ כלשהו של ניסוח, המציית לתביעה צורנית כלשהי. אף לא שורה, אף לא מילה. מראה של בלוק כתיבה, פנקס, כרטיס מקרטון גרם לי בחילה.
אט־אט נעשתה הפעולה עצמה נדירה, מהוססת, ולא בוצעה עוד בלי פחד. עצם החזקת העט הייתה לי יותר ויותר קשה.
מאוחר יותר נתקפתי חרדה ברגע שפתחתי מסמך ווֹרְד.
חיפשתי את תנוחת הישיבה הנכונה, את זווית הצג הטובה ביותר, מתחתי את הרגליים מתחת לשולחן.
ואז נשארתי כך, חסרת ניע, במשך שעות, העיניים נשואות אל הצג.
מאוחר עוד יותר, כפות הידיים שלי התחילו לרעוד ברגע שקירבתי אותן למקלדת.
סירבתי בלי יוצא מן הכלל לכל הצעה שהגיעה אליי: מאמרים, סיפורים קצרים, הקדמות וכן השתתפות באנתולוגיות. ברגע שראיתי את שם הפועל לכתוב במייל או בהודעה, בטני התכווצה.
לכתוב, לא הייתי מסוגלת עוד.
לכתוב, היה פשוט לא.
היום אני יודעת שכל מיני שמועות נפוצו בסביבה שלי, במעגלים הספרותיים וברשתות החברתיות. אני יודעת שאמרו עליי שלא אכתוב עוד, שמשהו בי הגיע למיצוי, שדלֵקת קוצים, או נייר, תמיד דועכת בסוף. הגבר שאני אוהבת התחיל לחשוב שהקשר שלי איתו הוא שגרם לי לאבד את התנופה או את הכוח שהזין את הכתיבה, ולפיכך אעזוב אותו בקרוב.
כאשר חברים, מכרים ולפעמים אפילו עיתונאים העזו לשאול אותי שאלות על השתיקה הזאת, ציינתי סיבות או מניעים שונים, למשל עייפות, נסיעות לחוץ לארץ, הלחץ הכרוך בהצלחה, ואפילו שלב ביצירה שהגיע לסיומו. תירצתי זאת בהיעדר זמן, בחוסר מיקוד או במצבי רוח, ונחלצתי מהשיחה בחיוך ששלוותו המעושה לא שיטתה באיש.
היום אני יודעת שכל זה לא היה אלא תירוץ. לא היה בכך כלום.
עם אנשים הקרובים לי אני מניחה שדיברתי על פחד. לא זכור לי שדיברתי על אימה, אף שזו הייתה בפירוש אימה. עכשיו אני מסוגלת להודות בכך: הכתיבה שהעסיקה אותי זמן כה ממושך, שחוללה שינוי כה עמוק בחיי והייתה יקרה לי כל כך, הפילה עליי אימה.
 
האמת לאמיתה היא שברגע שהיה עליי לחזור לכתוב, כמו במעגל שמתחלפות בו תקופות של חביון, של דגירה, ותקופות של כתיבה במלוא מובן המילה — מעגל כמעט כרונו־ביולוגי שחייתי בתוכו יותר מעשר שנים — ברגע שהתכוננתי להתחיל את הספר שלקראתו עשיתי עבודת הכנה ותחקיר נרחב, פגשתי את ל'.
 
היום אני יודעת של' הייתה הסיבה היחידה לחוסר האונים שלי, ושהשנתיים שבהן היינו קשורות כמעט השתיקו אותי לתמיד.
 
1. הכוונה לספר "אל מול הלילה", מודן 2018.

סקירות וביקורות

מציאות לחוד דלפין דה ויגאן מיטיבה לשחק עם שאלת המהימנות בספרה המושך 'מבוסס על סיפור אמיתי' בפרק נוקב אחד ברומן האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך', סוגר עמוס עוז חשבון עם חלק מקוראיו, אלה שראש עניינם הוא לאתר את המרכיב המציצני, ה"אמיתי", שביסוד יצירותיו. "הקורא הרע", מהרהר עוז במיאוס לא מבוטל, "בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים... לאן הוא הגיע? חזרה אל הסכמה הישנה, השחוקה, הבנלית, אל צרור הקלישאות היבשות שאותן, כמו כולם, הקורא הרע מכיר כבר מזמן ולכן נוח לו בהן ורק בהן". נדמה שהפרק הזה נכתב ממש על פי צלמה של ל', סופרת צללים פריזאית, המגלמת בספרה של דלפין דה ויגאן, 'מבוסס על סיפור אמיתי', את אותו "קורא רע" מילה במילה (מעניין שבסרט שביים על פיו רומן פולנסקי, מוזכר עמוס עוז בחטף, ולאו דווקא בנימה חיובית).

דה ויגאן, הנקראת בספר בשמה הפרטי, מספרת כאן מפיה עצמה, בגוף ראשון, איך נקלעה ל' לחייה דווקא ברגע של משבר יצירתי: ספרה הקודם של דלפין, 'אל מול הלילה', רומן אוטוביוגרפי חשוף מאוד שתורגם לעברית לפני כשנה, הפך לרב-מכר, אבל הפרסום והחשיפה שנלוו לו נעשו חונקים ומבהילים, ומכתבי נאצה פוקדים תכופות את תיבת הדואר שלה. כעת היא מבקשת להתבודד בביתה ולכתוב ספר חדש על דמות בדויה מתוכנית ריאליטי.

כן, הסתירה וטשטוש הגבולות בין הבדוי למציאותי ברעיון לספר החדש של דלפין אינם מקריים, ועלולים
להיחשד בהתחכמות יתר, אבל קול המספר שלה שוטף ונהיר כל כך, שכל סממניה המשחקיים של
האירוניה נשמטים ממנו.

הידידות בין דלפין לל' הכריזמטית הולכת ומעמיקה, עד של' כובשת כל חלקה טובה והופכת לסמכות
העליונה בחייה וביצירתה של דלפין. ל' דוחה מכל וכל את הרעיון לספר החדש וטוענת שדלפין מוכרחה לדבוק, למען קוראיה הרעבים, בכתיבה האוטוביוגרפית: "תסמכי עליי", היא מצווה עליה, "הקוראים מצפים למשהו אחר מהספרות והם צודקים: הם מצפים לאמיתי, לאותנטי. הם רוצים שיספרו להם על החיים, את מבינה? אסור לספרות לטעות בטריטוריה שלה".

במידה רבה, ל' מזהה את המגמה הרווחת בספרות העולמית - הספרים הבולטים של התקופה הם אוטוביוגרפיות כמו 'המאבק שלי' מאת קרל אובה קנאוסגורד - וגם בספרות העברית, שמייצרת עוד ועוד ממוארים וספרי אוטופיקשן. לדלפין יש אמנם טיעונים סבירים נגד עמדתה המוחצנת, העסקית, הוולגרית למדי של ל', ודי היה לצטט לה את רולאן בארת: "הולדתו של הקורא תגבה בהכרח את מותו של המחבר". אבל היא הולכת ונחלשת לעומת נחרצותה של ל' וכוח החיים שלה, עד של' לובשת את דמותה של דלפין, עונה למיילים שלה בשמה ופוטרת אותה מאירועים ספרותיים מתישים כשהיא מופיעה שם בדמותה.

זה סיפור אפקטיבי מאוד שנקרא כמו ספר מתח, ונדמה שלא בכדי מצוטטים בו קטעים מספריו של סטיבן קינג. אלא שככל שנמשכת הקריאה, מתברר כי הסגנון הקולח של דה ויגאן והמוטו הפותח הלקוח מ'מיזרי', ספרו של קינג על סופר פופולרי שנכלא בביתה של מעריצה פסיכופתית המאלצת אותו לכתוב ספר חדש על פי טעמה, כל אלה הם סמים מאלחשים בכוס התה של אותו "קורא רע", שנסחף בשצף הווידויי של דלפין ובא על סיפוקו. לאן הוא מצפה להגיע? אל הסכמה השחוקה והבנלית: סגירת קצוות, מאבק אחרון בין כוחות הצדק והרשע, קט-פייט בין שתי החברות-יריבות עד זוב דם פוטוגני, כמו ברגעי השיא בין הסופר פול שלדון לבין מעריצתו אנני וילקס אצל קינג.

זאת שעת הנקמה של דה ויגאן: היא מפילה את דלפין בין הכיסאות ומעלה את השאלה, האם סיפורה של דלפין מהימן או לא? האם יש בכלל תוקף להבחנה ביניהן? השאלה הפתאומית הזאת אינה מסתפקת במעשה חבלה בספר עצמו, אלא עלולה להבהיל את קורא הספרים האדוק, שמוצא נחמה בספרות כתחום נפרד, "גבוה" לכאורה, שאינו מזדהם בפוליטיקת הפוסט-אמת ובתקשורת הפייק-ניוז. מרגע שדה ויגאן מניחה את הפצצה הזאת לרגלי הקורא, היא נושאת את רגליה ובורחת מזירת ספרה. זה הרגע להציב מול "הקורא הרע" - שקרוב לוודאי יתפוצץ מזעם עוד לפני שתתפוצץ עליו הפצצה - את "הקורא הטוב", שיירד על ברכיו ויפרק אותה בחשש אבל גם בסיפוק.

ואולי קיוותה דה ויגאן שקוראיה יפנו תחילה אל המוטו הפותח את 'מיזרי' דווקא, ציטוט מתוך 'מעבר לטוב ולרוע' מאת ניטשה, ויגלו שם את המפתח הנכון לקריאה בספרה: "כשאתה מביט אל התהום, התהום מביטה בך בחזרה".

עוד 3 ספרים על סופרי צללים:
מעוף הברבורים > סמי מיכאל
סופר צללים > רוברט האריס
האישה > מג ווליצר

בתמונה: דה ויגאן בצעירותה, מעטיפת הספר בצרפתית
ענת עינהר 7 לילות 23/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
כל האמת רן בן נון ביקורת העורך 14/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רמה איילון
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 303 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

מציאות לחוד דלפין דה ויגאן מיטיבה לשחק עם שאלת המהימנות בספרה המושך 'מבוסס על סיפור אמיתי' בפרק נוקב אחד ברומן האוטוביוגרפי 'סיפור על אהבה וחושך', סוגר עמוס עוז חשבון עם חלק מקוראיו, אלה שראש עניינם הוא לאתר את המרכיב המציצני, ה"אמיתי", שביסוד יצירותיו. "הקורא הרע", מהרהר עוז במיאוס לא מבוטל, "בא ודורש ממני לקלוף למענו את הספר שכתבתי. הוא בא אלי לתבוע שאני במו ידי אזרוק למענו לפח את הענבים שלי ואגיש לו רק את החרצנים... לאן הוא הגיע? חזרה אל הסכמה הישנה, השחוקה, הבנלית, אל צרור הקלישאות היבשות שאותן, כמו כולם, הקורא הרע מכיר כבר מזמן ולכן נוח לו בהן ורק בהן". נדמה שהפרק הזה נכתב ממש על פי צלמה של ל', סופרת צללים פריזאית, המגלמת בספרה של דלפין דה ויגאן, 'מבוסס על סיפור אמיתי', את אותו "קורא רע" מילה במילה (מעניין שבסרט שביים על פיו רומן פולנסקי, מוזכר עמוס עוז בחטף, ולאו דווקא בנימה חיובית).

דה ויגאן, הנקראת בספר בשמה הפרטי, מספרת כאן מפיה עצמה, בגוף ראשון, איך נקלעה ל' לחייה דווקא ברגע של משבר יצירתי: ספרה הקודם של דלפין, 'אל מול הלילה', רומן אוטוביוגרפי חשוף מאוד שתורגם לעברית לפני כשנה, הפך לרב-מכר, אבל הפרסום והחשיפה שנלוו לו נעשו חונקים ומבהילים, ומכתבי נאצה פוקדים תכופות את תיבת הדואר שלה. כעת היא מבקשת להתבודד בביתה ולכתוב ספר חדש על דמות בדויה מתוכנית ריאליטי.

כן, הסתירה וטשטוש הגבולות בין הבדוי למציאותי ברעיון לספר החדש של דלפין אינם מקריים, ועלולים
להיחשד בהתחכמות יתר, אבל קול המספר שלה שוטף ונהיר כל כך, שכל סממניה המשחקיים של
האירוניה נשמטים ממנו.

הידידות בין דלפין לל' הכריזמטית הולכת ומעמיקה, עד של' כובשת כל חלקה טובה והופכת לסמכות
העליונה בחייה וביצירתה של דלפין. ל' דוחה מכל וכל את הרעיון לספר החדש וטוענת שדלפין מוכרחה לדבוק, למען קוראיה הרעבים, בכתיבה האוטוביוגרפית: "תסמכי עליי", היא מצווה עליה, "הקוראים מצפים למשהו אחר מהספרות והם צודקים: הם מצפים לאמיתי, לאותנטי. הם רוצים שיספרו להם על החיים, את מבינה? אסור לספרות לטעות בטריטוריה שלה".

במידה רבה, ל' מזהה את המגמה הרווחת בספרות העולמית - הספרים הבולטים של התקופה הם אוטוביוגרפיות כמו 'המאבק שלי' מאת קרל אובה קנאוסגורד - וגם בספרות העברית, שמייצרת עוד ועוד ממוארים וספרי אוטופיקשן. לדלפין יש אמנם טיעונים סבירים נגד עמדתה המוחצנת, העסקית, הוולגרית למדי של ל', ודי היה לצטט לה את רולאן בארת: "הולדתו של הקורא תגבה בהכרח את מותו של המחבר". אבל היא הולכת ונחלשת לעומת נחרצותה של ל' וכוח החיים שלה, עד של' לובשת את דמותה של דלפין, עונה למיילים שלה בשמה ופוטרת אותה מאירועים ספרותיים מתישים כשהיא מופיעה שם בדמותה.

זה סיפור אפקטיבי מאוד שנקרא כמו ספר מתח, ונדמה שלא בכדי מצוטטים בו קטעים מספריו של סטיבן קינג. אלא שככל שנמשכת הקריאה, מתברר כי הסגנון הקולח של דה ויגאן והמוטו הפותח הלקוח מ'מיזרי', ספרו של קינג על סופר פופולרי שנכלא בביתה של מעריצה פסיכופתית המאלצת אותו לכתוב ספר חדש על פי טעמה, כל אלה הם סמים מאלחשים בכוס התה של אותו "קורא רע", שנסחף בשצף הווידויי של דלפין ובא על סיפוקו. לאן הוא מצפה להגיע? אל הסכמה השחוקה והבנלית: סגירת קצוות, מאבק אחרון בין כוחות הצדק והרשע, קט-פייט בין שתי החברות-יריבות עד זוב דם פוטוגני, כמו ברגעי השיא בין הסופר פול שלדון לבין מעריצתו אנני וילקס אצל קינג.

זאת שעת הנקמה של דה ויגאן: היא מפילה את דלפין בין הכיסאות ומעלה את השאלה, האם סיפורה של דלפין מהימן או לא? האם יש בכלל תוקף להבחנה ביניהן? השאלה הפתאומית הזאת אינה מסתפקת במעשה חבלה בספר עצמו, אלא עלולה להבהיל את קורא הספרים האדוק, שמוצא נחמה בספרות כתחום נפרד, "גבוה" לכאורה, שאינו מזדהם בפוליטיקת הפוסט-אמת ובתקשורת הפייק-ניוז. מרגע שדה ויגאן מניחה את הפצצה הזאת לרגלי הקורא, היא נושאת את רגליה ובורחת מזירת ספרה. זה הרגע להציב מול "הקורא הרע" - שקרוב לוודאי יתפוצץ מזעם עוד לפני שתתפוצץ עליו הפצצה - את "הקורא הטוב", שיירד על ברכיו ויפרק אותה בחשש אבל גם בסיפוק.

ואולי קיוותה דה ויגאן שקוראיה יפנו תחילה אל המוטו הפותח את 'מיזרי' דווקא, ציטוט מתוך 'מעבר לטוב ולרוע' מאת ניטשה, ויגלו שם את המפתח הנכון לקריאה בספרה: "כשאתה מביט אל התהום, התהום מביטה בך בחזרה".

עוד 3 ספרים על סופרי צללים:
מעוף הברבורים > סמי מיכאל
סופר צללים > רוברט האריס
האישה > מג ווליצר

בתמונה: דה ויגאן בצעירותה, מעטיפת הספר בצרפתית
ענת עינהר 7 לילות 23/08/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
כל האמת רן בן נון ביקורת העורך 14/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
מבוסס על סיפור אמיתי דלפין דה ויגאן
חודשים אחדים אחרי הופעתו של הרומן האחרון שלי1 הפסקתי לכתוב. כמעט שלוש שנים לא כתבתי ולו שורה אחת. לפעמים צריך להתייחס למילים כפשוטן: לא כתבתי לא מכתב רשמי, לא מכתב תודה, לא גלויה מחופשה, לא רשימת קניות. שום דבר הדורש מאמץ כלשהו של ניסוח, המציית לתביעה צורנית כלשהי. אף לא שורה, אף לא מילה. מראה של בלוק כתיבה, פנקס, כרטיס מקרטון גרם לי בחילה.
אט־אט נעשתה הפעולה עצמה נדירה, מהוססת, ולא בוצעה עוד בלי פחד. עצם החזקת העט הייתה לי יותר ויותר קשה.
מאוחר יותר נתקפתי חרדה ברגע שפתחתי מסמך ווֹרְד.
חיפשתי את תנוחת הישיבה הנכונה, את זווית הצג הטובה ביותר, מתחתי את הרגליים מתחת לשולחן.
ואז נשארתי כך, חסרת ניע, במשך שעות, העיניים נשואות אל הצג.
מאוחר עוד יותר, כפות הידיים שלי התחילו לרעוד ברגע שקירבתי אותן למקלדת.
סירבתי בלי יוצא מן הכלל לכל הצעה שהגיעה אליי: מאמרים, סיפורים קצרים, הקדמות וכן השתתפות באנתולוגיות. ברגע שראיתי את שם הפועל לכתוב במייל או בהודעה, בטני התכווצה.
לכתוב, לא הייתי מסוגלת עוד.
לכתוב, היה פשוט לא.
היום אני יודעת שכל מיני שמועות נפוצו בסביבה שלי, במעגלים הספרותיים וברשתות החברתיות. אני יודעת שאמרו עליי שלא אכתוב עוד, שמשהו בי הגיע למיצוי, שדלֵקת קוצים, או נייר, תמיד דועכת בסוף. הגבר שאני אוהבת התחיל לחשוב שהקשר שלי איתו הוא שגרם לי לאבד את התנופה או את הכוח שהזין את הכתיבה, ולפיכך אעזוב אותו בקרוב.
כאשר חברים, מכרים ולפעמים אפילו עיתונאים העזו לשאול אותי שאלות על השתיקה הזאת, ציינתי סיבות או מניעים שונים, למשל עייפות, נסיעות לחוץ לארץ, הלחץ הכרוך בהצלחה, ואפילו שלב ביצירה שהגיע לסיומו. תירצתי זאת בהיעדר זמן, בחוסר מיקוד או במצבי רוח, ונחלצתי מהשיחה בחיוך ששלוותו המעושה לא שיטתה באיש.
היום אני יודעת שכל זה לא היה אלא תירוץ. לא היה בכך כלום.
עם אנשים הקרובים לי אני מניחה שדיברתי על פחד. לא זכור לי שדיברתי על אימה, אף שזו הייתה בפירוש אימה. עכשיו אני מסוגלת להודות בכך: הכתיבה שהעסיקה אותי זמן כה ממושך, שחוללה שינוי כה עמוק בחיי והייתה יקרה לי כל כך, הפילה עליי אימה.
 
האמת לאמיתה היא שברגע שהיה עליי לחזור לכתוב, כמו במעגל שמתחלפות בו תקופות של חביון, של דגירה, ותקופות של כתיבה במלוא מובן המילה — מעגל כמעט כרונו־ביולוגי שחייתי בתוכו יותר מעשר שנים — ברגע שהתכוננתי להתחיל את הספר שלקראתו עשיתי עבודת הכנה ותחקיר נרחב, פגשתי את ל'.
 
היום אני יודעת של' הייתה הסיבה היחידה לחוסר האונים שלי, ושהשנתיים שבהן היינו קשורות כמעט השתיקו אותי לתמיד.
 
1. הכוונה לספר "אל מול הלילה", מודן 2018.