56 שנה אחרי
13.3.03
באמבטיה הדהד בי המשפט שאמר סמנכ"ל הגבייה המזוקן, שמה שהרשים אותו יותר מכול בשבעה על אמא היה צילום הגן והספסל בארז'בט פארק בגודולו שבהונגריה, שלא השתנו 56 שנה. ובדמיוני חזרתי אל הגן הזה ואל אמא, כמו שהיא נשקפת בתמונה הגדולה שהדפסנו אחרי מותה ותלינו בביתה, בהוֹל, מקבלת פני כל מי שנכנס, כמו שאמא עצמה קיבלה את כל מי שנכנס לביתה, והיא, התמונה, חיה כל כך. ובתמונה, שגודלה כחצי קומת אדם, פניה של אמא רכים, מקבלים, מבינים, עד שמתעורר הרצון לדבר אליה כאילו היא חיה. ובביקור האחרון שלי שם, השבוע, כשנפגשתי עם תמי, פשוט נישקתי את הפנים שלה בתמונה (תמי לא ראתה, היתה בסלון, ומשם אמרה לי שבכל פעם שהיא נכנסת היא אומרת לאמא שלום, אמרה ולא ידעה שבאותו רגע ממש נשקתי לאמא). ובתמונה הזאת אין חשיבות לגיל, וגם לא נראים הקמטים, גם אם הם ישנם, אם כי גם אם הם ישנם - כלומר היו - הם מועטים מאוד. אמא עומדת בתמונה לבושה במעיל גשם בהיר פתוח, מקלהּ לצידה - היא לא נשענת עליו - ופניה כמו לפני בכי או בתחילת התרגשות גדולה.
אני זוכרת את מרבד העלים על הקרקע, שרגלינו דשדשו בו, ואת העלים הנושרים־נושרים כל הזמן. אוקטובר היה, ראשית הסתיו, והעצים היו צבועים בצבעיהם העזים האירופים, והאור הסתנן בלובן משונה, שאין רואים בארץ, ואמא הלכה בשדֵרה כבדה אך קלה, משני צידיה עצי הערמון על גזעיהם הכהים־שחורים, הלכה משער הברזל הענקי דרך מערה־יער קטן עד לתל סלעים שהובאו מכל רחבי הונגריה, כל סלע מאזור אחר, ובראש התל, שמדרגות מוליכות אליו, עומד פסל אליזבט, או ארז'בט בהונגרית, שעל שמה נקרא הפארק, ומתחת לפסל, ברחבה, ספסל אבן, ומדרגות מוליכות גם אל אחורי הפסל, ומשם אפשר להמשיך ולטייל עמוק אל תוך היער. ואכן טיילנו קצת. ואמא התיישבה על ספסל האבן הזה, מתחת לפסל אליזבט היא ארז'בט, העלים־עלים ממשיכים לנשור סביבה ואני ממשיכה לצלם - את אמא, את העלים, את אמא עם העלים, את עצי הערמונים - ואמא ממשיכה לשתוק ולנשום את אור הסתו הבהיר הזה ולינוק מזיכרונות ילדותה, השמורים לה כאן, בגן, וכאן, בגן, הם הזיכרונות הטובים ביותר שלה, כפי שהיתה מספרת לנו - בעיקר אחרי הביקור - על מזחלת השלג שקראו אותה רוֹדְלִי, ועל זה שבילתה כאן בגן בכל עונות השנה. הגן היה המפלט שלה מקירות הבית האפל ומהרהיטים הקודרים ומההורים השותקים והמסתגרים איש־איש בפינתו ומהמטפלות העריצות. הגן היה המפלט מהעוני. הגן היה המפלט ממבטי השכנים הקשים, החקרניים, המציצים בחלונות חסרי הווילונות. לכאן, אל הגן, ברחה אחרי הביקור אצל האישה־עכביש. כאן שיחקה עם החברה שלה, גלדיס, שהיתה לה רק שמלה אחת, מנוקדת, שבערב היתה מכבסת אותה ובבוקר לובשת אותה שוב. כאן, בגן, היתה שואבת תעצומות מהשורשים הצעירים ומהעלים המלבלבים, מהפריחה, מבוהק השלג ומרעננות האור.
אמא אמרה אז: אני מרגישה שירד 0 מהגיל שלי. אני עכשו בת שמונה, לא בת שמונים. ועוד אמרה: שום דבר לא השתנה 56 שנה. השער, השדֵרה, עצי הערמונים, צבעי השלכת, העלים הנושרים, הסלעים מכל רחבי הונגריה, המדרגות, ספסל האבן, פסל המלכה אליזבט. ונהרה היתה על פניה. אותה נהרה שהיתה עליהם לפני 56 שנה.
איך יכולתי
19.3.03
משנרגעו מצהלות־השבעה - קולות האנשים, חלקם מפתיעים, שדיברו על אמא ועל הבית הישן ואפילו על אמא ואבא - וחוויית ההתאחדות הגדולה בחיי, לראשונה בחיי, עם תמי אחותי - והתמיכה המשפחתית והחברית, והסולידריות, והאהבה הגדולה ממקום העבודה - משנרגעו כל אלה, נפלו עלי רגשות אשמה קשים.
ונפלה חרטה על כל שנות ההחמצה עם אמא, על כל השנים שהקשר אִתה לא היה לי חשוב. איך יכולתי. לא להתקשר אליה ימים ושבועות. לא לשתף אותה בחיי. לא להזדקק לה, לא להתגעגע, לבוא לבקר רק כדי לצאת ידי חובה, לקצר מה שיותר, לחלוף ליד כפר־סבא, או אפילו בתוך כפר־סבא, בנסיעות עבודה, בלי להיכנס אליה, להזמין אותה אלי כמה שפחות.
אמא סבלה מהנתק, סיפרה לי תמי. וכאב לי כשתמי סיפרה איך אמא חזרה כועסת במיוחד מביקור אחד אצלנו, כשנסענו לטייל והשארנו אותה לבדה בביתנו, ואני לא זוכרת (אשרי ההדחקה) ולא מצליחה להבין איך יכולתי לעשות דבר כזה. האם ייתכן שהיו זמנים שחשבתי שעדיף לעשות סדר פסח עם החברים, ואיך ייתכן שבמכשיר טלפון שהשתמשתי בו בעבודה לפני חמש שנים אמא לא נמצאת באף אחד מהחיוגים המקוצרים - כל החיוגים המקוצרים מלאים במספרי טלפון של חברות, ויש אפילו חברות שהיו להן כמה חיוגים מקוצרים: למספר הטלפון בבית, ולנייד, ולעבודה, ומקומה של אמא נפקד. ומובן שלרוב החברות האלו אני כבר מזמן לא מתקשרת, ואילו לאמא, לשמחתי הרבה, התקשרתי יום־יום בשלוש השנים האחרונות, כשהתהדקו היחסים, ולפעמים גם פעמיים ביום.
שתיכן הייתן עקשניות, אמרה לי תמי, ועד שלא התחלת אַת לא קרה כלום.
רוחות סוערות עכשו בחוץ, בנהמות, ברעש רב. קול הגשם במרזב. פעמוני הפח שהבאתי מיוון, חלודים כבר, מצטלצלים. הגשם שוטף את האבק שהביאו הרוחות אתמול. קמתי היום מוקדם אל תוך בית שקט. האיש שלי ישן, יהונתן ישן אצל חבר (צלצל לפנות בוקר להודיע), ואיתמר, איני יודעת אם כבר חזר מהמסיבה.
זו היתה הדרך שלך, אמרה תמי בניסיון לנחם אותי. אם הייתי במקומך גם אני הייתי בורחת מהבית. ואני מבינה שהיא צודקת. הרי גם כשהייתי בבית ברחתי ממנו, רוב הזמן הייתי בחוץ. ובשירות הצבאי התרחקתי מהבית הכי רחוק שאפשר, לדרום הרחוק, והמשכתי בבריחה גם אחרי הצבא - הלכתי ללמוד באוניברסיטה הכי רחוקה מהבית, בירושלים, והמשכתי לגור בה, בירושלים, גם כדי לא לחזור לכפר־סבא. זו היתה הדרך שלי לשרוד את חיי וליהנות ולשמוח בחיי וללדת את ילדַי, הדרך שלי לקיים יחסים נורמליים עם גברים, ליהנות מיחסי־מין - מי היה מאמין שאצליח אחרי הבית הפוריטני, האלים, חסר האהבה וחסר הסקס שלי.
גם רוחות מלחמה סוערות היום. אולי פרצה כבר המלחמה עם עירק ולא שמעתי כי לא פתחתי רדיו ולא טלוויזיה. אני אוהבת את השקט הזה של הבוקר, ואת הבטן הריקה, את הרגשת הצום והניקיון. אני אוהבת את קול הרוח המרעידה את הדלתות וחודרת מתחת לסִפיהן, ואת קול הגשם, וגם את השקט שבחוץ — בשעה המוקדמת הזאת, בשכונה השקטה שלי.
