Nemo Intrat In Caelum Nisi Per Philosophiam

(אריגנה, על הגזירה הקדומה)2

 

מה לגן עדן ולפילוסופיה? האם אין "גן עדן" משתייך לתחומה של האמונה ואילו "הפילוסופיה" מוצאה מהחשיבה תבונית? כיצד אפוא ייפגשו?

האם אנו מאמינים משום שאין אנו יכולים להבין? האם האמונה מתחילה במקום שהחשיבה התבונית נעצרת? ואולי האמונה היא תנאי לתבונה? קו התיחום בין אמונה לתבונה בדוי וממשי בעת ובעונה אחת, כטיבם של קווי תיחום באשר הם. בתקופה מוקדמת של ימי הביניים, שני מלומדים - האחד יהודי והאחר נוצרי - מציגים גישה אוונגרדית לסוגיית הגאולה, שהרציונלי והמיסטי אחוזים בה זה בזה בחיבוק אינטימי. כל מלומד אומר בדרכו שמקור הסבל האנושי בתפיסה הדיכוטומית בין אמונה לבין מדע ותבונה, ואילו המפתח לגאולה הוא בחיי עיון ובחתירה לאחדות שמעבר לדיכוטומי.

ספר זה מטרתו לערוך דיון רציונלי בא־רציונלי. במרכזו שני הוגים: שלמה אבן גבירול ויוהנס סקוטוס אריגנה. אבן גבירול הוא בן המאה ה-11, ילד הפלא של שירת ספרד, פרשן ופילוסוף, מחברו של מקור חיים (Fons Vitae), אדם של סתירות וניגודים. אריגנה (Eriugena) הוא בן המאה ה-9, תאולוג ופילוסוף נוצרי, לוגיקן ומתרגם, יועץ ומורה בחצר הקיסרות הקרולינגית, מחברו של על חלוקת הטבע (De Divisione Naturae).

הספרים מקור חיים ועל חלוקת הטבע מעצבים מודלים רציונליים של אוניו־מיסטיקה - התאחדות שכלית עם אלוהים. אין הם מייצגים הבנה מקובלת של מיסטיקה, כשם שאינם מייצגים גישה מקובלת של חשיבה רציונלית. השאלה שתלווה אותנו לאורכו של הדיון היא, האם השאיפה לאוניו־מיסטיקה מתממשת בהם הלכה למעשה או שמא היא בגדר כמיהה בלבד? בסוגיה זו הדעות חלוקות; מחד גיסא, הודגשה גישתם הרציונלית של שני הספרים; פרשנות רציונלית ייחסה לביטויי האקסטזה והאיחוד המיסטי המופיעים בספרים ערך מטפורי שאין לקבלו כלשונו. מאידך גיסא, נטען ששני הספרים מציעים ייצוג מורכב של מיסטיקה רציונלית.

להערכתי, פרשנות מיסטית־רציונלית נאמנה יותר לטקסט. לאורה אטען שהספרים מציגים מופת של חיי עיון וזיכוך הנפש, שעיקרם חקירה תבונית כמפתח לידיעה ולהכרת המציאות, כדרך לקיום דיאלוג עם אלוהים וכתנאי לאוניו־מיסטיקה. על כן גבירול ואריגנה הם מיסטיקנים של התבונה. הפרשנות המוצעת בספר מבקשת להבין את הפרויקט הפילוסופי של אבן גבירול ואריגנה כפריצת התהום המפרידה בין דיבור למעשה, כלומר, לא כשיטה תאורטית מופשטת אלא כדרך חיים.

שאלת היחס בין ההתגלות לבין צורות ידע אחרות שבה ועלתה תכופות בימי הביניים, ואופיו של הדיון התאולוגי בשאלת היחס בין אמונה לתבונה נבע מתביעת הבלעדיות על אמת אבסולוטית.3

נהוג להעמיד את מחשבת ימי הביניים על שלוש גישות מרכזיות בשאלת היחס בין אמונה לתבונה: (1) הגישה הרציונלית; (2) הגישה האנטי־רציונלית; (3) הגישה הא־רציונלית, המכונה מיסטית. הגישה הראשונה מדברת על גשר בין תבונה לאמונה, כלומר, שאמִתות העולם הנגזרות מהתבונה תואמות, לעתים זהות, לאמת בכתבי הקודש; הגישה השנייה שוללת את מסקנות העיון התבוני ומחייבת את בלעדיות האמונה, והגישה השלישית משלבת ידיעה חווייתית בלתי אמצעית של מהות האלוהים עם פרקטיקות תאורגיות (כלומר, פעילות בעלת אופי מאגי או על־טבעי).4

כל גישה ביקשה לעצמה סמכות בלעדית לפרשנות עקרונות היסוד של האמונה ומתן הסבר לטבע העולם והטבע האנושי. "הילולת הפרשנות", מצב שבו כל אחד יכול לפרש את ההתגלות האלוהית כראות עיניו, עלולה לייתר את הצורך בגוף מתווך בין האדם לאלוהים. מגמה זו לוותה בתחושה שעולמו הרוחני והגשמי של האדם נידון לאבדון בלא תיווכה של המסורת "הנכונה". שלוש הגישות אחוזות זו בזו בסבך היסטורי ואינן חדלות להגדיר את עצמן זו לעומת זו. מורכבות דומה אפשר למצוא כאשר אנו מתבוננים בוויכוח מפרספקטיבה בין־דתית: העיסוק האינטנסיבי בשלוש הדתות המונותאיסטיות לשם כינונה של מסורת אידאולוגית אחת ולתיחום גבולותיה עמד בסימן מגעים, קשרים והשפעה הדדית של מערכות ומושגים מתחרים. אמנם תהליך זה כלל מאבק, שלילה והתנגדות לתרבויות ולפולחנים השונים - אבל גם הטמעה של רעיונות מגוונים והפנמתם. בזכות העובדה שקווי התיחום טרם הוגדרו, נולד דיאלוג בין־תרבותי ובין־דתי חדש, שלא בהכרח מבטל את האחר אבל גם אינו מתבטל בפניו.

תרבות הרנסנס הדביקה לימי הביניים תדמית של בורות ועזובה מחשבתית. לאחר שתדמית זו התקבלה, נמחקו מסדר יומם של ההיסטוריונים של המחשבה האנושית אלף שנים של יצירה והגות. למרות הנטייה לצמצם את המורכבות רוויַת הסתירות של ראשית ימי הביניים לתמונה חד־ממדית של קנאות דתית ושמרנות אידאולוגית, תקופה זו מתאפיינת דווקא בהתמודדות אמִתית עם ריבוי קולות, שכן חשיבה ולמידה זכו למעמד גבוה בסולם הערכים של התקופה. בתוכנית "לימודי הליבה" במוסדות הלימוד באירופה הנוצרית, נמצאה הלוגיקה לצד לימודי הדקדוק ולימודי הרטוריקה בסל משותף שכונה "הטריוויום", ולסל זה צורפו המתמטיקה, הגאומטריה, האסטרונומיה והמוזיקה, שזכו לכינוי "הקוורדיום". יחדיו היוו את שבע האומנויות החופשיות (Septem Artes Liberals). ההכשרה בשבע האומנויות החופשיות הייתה הבסיס ללימודים מתקדמים בפילוסופיה ובתאולוגיה. בספריית "בית הספר של החצר המלכותית" נאספו פרשנויות לאריסטו וחיבורים קלאסיים אחרים, בהם חיבורים מאת אוקלידס ותלמי, ובמאה ה-8 הורה צו של הקיסר לפתוח את מוסדות הלימוד חינם לכל דורש.

במרחב הערבי מתקבלת תמונה דומה: ימי הביניים המוקדמים עמדו בסימן פריחה פילוסופית ומדעית. במאה ה-9, בהנהגת בית עבאס, הוקם בבגדד "בית החוכמה", ששימש מכון מחקר, מכון לתרגום כתבי יד וספרייה לכתבי פילוסופיה ומדע מרחבי העולם. שערי "בית החוכמה" היו פתוחים לכולם, והתמחות במדעים השונים הייתה ההכשרה המקובלת למלומדים של התקופה.

הפעילות הענפה של תרגום כתבי יד משפות שונות יצרה נגישות לרעיונות חדשים. הנגישות אפשרה הסגת גבול של כללי השיח, ובסופו של דבר, את השינויים שחלו במחשבה בימי הביניים.5 כך נפרצו קווי התיחום בעודם מתגבשים. תהליכים אלו, של גיבוש זהות עצמאית ומובחנת מריבוי של מסורות ידע ומסורות של התגלות, היו לגורם מפרה ביותר במחשבה האינטלקטואלית של התקופה, והם שעושים את ימי הביניים המוקדמים לתקופה מרתקת ורבת חשיבות.

עד עתה, טרם הושלמה חשיפת עושרה האינטלקטואלי של תקופת ימי הביניים המוקדמים. בכוונתי לבחון ביטויים שונים של יחסי הגומלין בין תאוריות מדעיות לתפיסות ומושגים פילוסופיים ולמסורות דתיות שונות בשלב מוקדם יחסית - שלטענתי, הוא שלב מכריע - של התפתחות המחשבה בימי הביניים.

הספרים מקור חיים ועל חלוקת הטבע דנים בבעיות הנצחיות של המטפיזיקה: טבעם של הקיום, של הידיעה ושל האמת. אבן גבירול ואריגנה ביקשו לתאר את הסדר העומד ביסוד הדברים באמצעות לוגיקה והיגיון. חקירתם הפילוסופית משמשת נקודת פתיחה לתהיות על מהות האל, תנאי ידיעתו ומשמעות הידיעה האנושית. אצל אבן גבירול הידיעה האנושית מוגשת במעטפת קיומית - אני יודע, משמע אני קיים; ואילו עבור אריגנה, הידיעה האנושית מקבלת משמעות יוצרת, בוראת - אני יודע, משמע אני בורא. אבן גבירול ואריגנה נטלו חלק בתהליכים במרחב התרבותי־אינטלקטואלי באירופה של ראשית ימי הביניים, שהביאו לעיצובה של היררכיה בין אמונה לידיעה. עמדותיהם התקבלו בהסתייגות ובביקורת, ואולם קולם המשיך להדהד זמן רב אחרי שנדמו קולות המבקרים. אבן גבירול ואריגנה היו אנשי ימי הביניים, אבל הדרך שבחרו בה והחיבור שיצרו בין תנאים לוגיים מחמירים למיסטיקה עתידים לחזור בתנופה בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה ולחולל מהפכה במושגי המחשבה שלנו.

כמאתיים שנים מפרידות בין אבן גבירול לאריגנה; מורשתם התרבותית ואמונתם שונות זו מזו, ועם זאת, רב המשותף ביניהם. שניהם חיו ויצרו בעולם שהעניק מעמד חשוב לחתירה מתמדת להשגת האמת ולשימור חוכמת העבר. מחשבתם של שני ההוגים צמחה מהפילוסופיה היוונית הנאו־פלטונית, שמיזגה תפיסות אפלטוניות עם רעיונות אריסטוטליים. שניהם - אבן גבירול במרחב היהודי־ערבי, ואריגנה במרחב הנוצרי־לטיני - דבקו בגישתם הרציונלית במחיר של התנגשות מתמדת במסורת המקובלת.

אבן גבירול, יליד מלגה, גדל והתחנך בעיר סרגוסה. לאחר פרסום כתב היד מקור חיים התערערו יחסיו עם אנשי העיר. בטרם מלאו לו 25 שנים גורש מסרגוסה ונאלץ לנדוד ברחבי ספרד עד שהתיישב בגרנדה, אך לא עבר זמן רב ושוב נאלץ לעזוב. הוא נדד לוולנסיה, ובה הסתיימו חייו הקצרים. מקום קבורתו לא נודע.6 גינוי וניכור היו גם מנת חלקו של אריגנה. הפילוסוף האירי גונה בידי הכנסייה, חיבורים פרי עטו הושמדו והקריאה בספריו נאסרה. לאחר שעזב את חצר הקיסר נדד לאנגליה. האגדה מספרת כי נרצח שם באכזריות בידי תלמידיו משום "שהכריח אותם לחשוב".7 שניהם הואשמו ביהירות אינטלקטואלית ובהכנסת יסודות זרים למסורת. הכתם שדבק בהם לא היה תבונתם אלא מקוריותם. אכן, בתקופה שהעלתה על נס את הרציפות וההמשכיות, נדרשו אנשים שניחנו באומץ לב כדי להסתכן במקוריות.

המבוכה והחשדנות מוסיפים ללוות את הספרים מקור חיים ועל חלוקת הטבע עד ימינו. שני הספרים מתנודדים תדיר בין זהויות רבות ושונות ומקשים על הבחנה דיסציפלינרית:

האם מדובר בפרשנות תאולוגית או בחקירה פילוסופית? האם מקורותיהם בשיטה הנאו־פלטונית או האריסטוטלית? האם גישתם רציונלית או מיסטית? האם היו אידיאליסטים או מטריאליסטים? האם תמונת עולמם היא פנתיאיסטית או מעידה דווקא על טרנסצנדנטיות מוחלטת של האל? האם היו אורתודוקסים באמונתם או כופרים?

האתגר המיוחד שמקור חיים ועל חלוקת הטבע מעמידים בפנינו בשאלות שהם מעלים טמון בשאלת מעמדה של התבונה מול האמונה, ובעיקר בשאלת אפשרות הידיעה. שניהם מציבים את הידיעה בפסגת שאיפותיו של האדם אבל גם חושפים בפנינו ששאיפה זו אינה בת מימוש. בלבו של אוקיינוס אי־הוודאות הם מוצאים באי־הידיעה את הקרקע המוצקה של הוודאות.

הגישות של אבן גבירול ואריגנה אופטימיות ביסודן, שכן לטענתם, ביטול המחיצות החוצצות בין האדם לאלוהים וההתאחדות השכלית עם אלוהים היא אפשרית. השגת האוניו־מיסטיקה מוצגת כתהליך לימוד אקטיבי: אבן גבירול ואריגנה אינם מתיימרים להיות בעלי התגלות ישירה ואינם מזהים עצמם כנביאים. ההתגלות אינה מכה בהם כברק; היא נרכשת בתהליך ממושך של חקירה תבונית, שבמהלכו הנפש מקבלת הכשרה להשגת שלמות רוחנית, כלומר: "בזיעת אפיך תאכל לחם".8

העיון והחקירה משולים לעבודת החריש, ותפקידם לטמון בנפש את זרעי האמת ולהכשירה לאודיסאה לעבר הטרנסצנדנטי. לפיכך אי אפשר להפריד בין אהבת האמת של הפילוסוף ומאבקו על ישועת נפשו לבין אהבת הזולת וחינוכו. מקור חיים ועל חלוקת הטבע כתובים במתכונת דיאלוג בין מורה לתלמיד ומיישמים פרקטיקה חינוכית שנועדה להכשיר ולשכלל את המשתתפים במעלה השיח, שעיקרו בחריגה מהארצי אל מעבר לאופקיה של המציאות. הדיאלוג בין המורה לתלמיד ממחיש שלא מדובר במסע אלגורי אלא במסע המתקיים בפועל. במהלך המסע הזה, המורה והתלמיד נעשים שותפים ל"מעשה בראשית". ברובד הגלוי, הדיאלוג מתנהל כבירור דיאלקטי, שנועד לאפשר ריבוי של פרשנויות. אבל בין הסדקים הלוגיים, הלולאות שמחזירות אותנו בסופה של הדרך אל ראשיתה והפרדוקסים הבלתי אפשריים, מבצבצת החריגה לרמה גבוהה יותר של הכרה. הדיאלוג פועל לחיבור בין רעיון היצירה העצמית לתפיסת חסד האל, בין הממד האישי לממד האוניברסלי ובין הרובד הגלוי לרובד הסמוי. להיבט החינוכי חובר היבט מעשי: שאלת אפשרות ההתאחדות מתורגמת לשפת המעשה, ולפיכך, שני הספרים מציעים הדרכה מעשית ומתווים דרך לפעולה.

נקודת המוצא לדיון הפרשני במודלים הרציונליים של אוניו־מיסטיקה בשני הספרים (הנידונים להלן) תהיה קריאה צמודה אשר חותרת לאימננטי, בדגש על אופיים המעשי של הדיאלוגים. הקריאה במקביל מזמנת לנו מחד גיסא, אפשרות להבחין בגוון הייחודי של כל פילוסוף, ומאידך גיסא, חשיפת הקווים המשותפים לשניהם.

לספר שני שערים:

- השער הראשון מוקדש לניתוח ופרשנות החיבור מקור חיים (Fons Vitae) של אבן גבירול. מקור חיים מסמן מגמת שינוי בכתיבה הפילוסופית היהודית: לפנינו חיבור שיטתי, הערוך במבנה פילוסופי של טענות ומסקנות, בניגוד לדיון מדרשי הלכתי ופרשנויות לתורה שהיו מקובלים ביהדות. אף על פי שמדובר במבנה לוגי שיטתי, בסופו של דבר, נדרשת מהפילוסוף מידה רבה של אמונה כדי לקבל מסקנות, ואפילו הן מבוססות על שורה ארוכה של הוכחות; ואולי יותר מאמונה, נדרשת מידה רבה של אהבת אלוהים.

הדיון יוקדש להצגת המטפיזיקה של אבן גבירול כמטפיזיקה של אהבה. מטרתי לבחון כיצד אהבת החוכמה ואהבת אלוהים חוברות בידי אבן גבירול לכינונו של סולם בין ארץ לשמים. בפרק הראשון אדון במשמעות הידיעה כיציאה מן הכוח אל הפועל; בפרק השני אעמוד על עקרונות ההיררכיה ומקומם של הזיכרון והעיון הרפלקסיבי בתפיסת ההכרה של אבן גבירול, ובפרק השלישי אתמקד בתשוקה לאחדות במסגרת דיון בתורת הסיבות של אבן גבירול.

- השער השני עוסק בעל חלוקת הטבע (De Divisione Naturae) של אריגנה. אריגנה היה אמן הדיאלקטיקה; תפיסתו מוארת בסימן אחדות הניגודים בין רציונלי לא־רציונלי, שכן הא־רציונלי פירושו ויתור על נתיב התבונה. ואולם הקול שייצג את החקירה הרציונלית יותר מכל אחד אחר בתקופתו, הקול שהתריע מפני שימוש מוטעה בהיגיון, היה קולו של אריגנה.

בלִבה של הפילוסופיה של אריגנה נמצא מעשה הפרשנות. עבור אריגנה, הטבע הנברא, כמו כתבי הקודש, הוא בשורה אלוהית מוצפנת, שיש לקרוא בה ולפענחה. בכל פעם שאנו עוסקים בהתבוננות רציונלית בטבע, בכל פעם שאנו קוראים את סיפור הבריאה בספר בראשית, אנו עוסקים בפרשנות של הדיבור האלוהי. כאשר מפתח ההצפנה ידוע - אין בעיה לקרוא את המסר האלוהי. אריגנה האמין שאלוהים השתמש בשיטת הצפנה סימטרית, כלומר ישנה זהות בין המפתח המשמש להצפנה לבין המפתח המשמש לפענוח.

בשני הפרקים הראשונים (פרקים ד'-ה') אעסוק בקווי היסוד שהציב אריגנה לפענוח הצופן האלוהי, הפרק הראשון מתמקד במתודה הדיאלקטית לפתרון חידות אונטולוגיות, והפרק השני מתמקד בדיאלקטיקה כמתודה פרשנית. הפרק השלישי (פרק ו') מציין מעבר מתחומי התאוריה לתחום המעשה; בשלב זה, כשאנו נושאים באמתחתנו את המפתחות לאמִתות על הטבע ולאמִתות התאולוגיה, נוכל לגשת למלאכת הפענוח עצמה. בתהליכי כינון המשמעות של הדיבור האלוהי אנו מקיימים בפועל את הדיאלוג עם אלוהים.

מכיוון שגורשנו מגן העדן, הדרך חזרה אליו היא מסע מתמיד של תהייה ותיקון, הכרוך בבחירה מתמדת, בהתגברות עצמית, בהתבוננות רפלקסיבית ובהענקת משמעות. מסע זה מעמיד בפנינו מכשולים ושערים נעולים; הוא מעורר אותנו לבחינה מחודשת של המושגים השגורים ושל אופני החשיבה שלנו עצמנו. מי שיתגברו ויתמידו במסע יגלו, לדברי אבן גבירול, "פלאים העולים על הכול". "השתוקק, אפוא, ושאף", הוא אומר, "כי זאת היא המטרה שבגללה נוצרה הנפש האנושית וזהו העונג הגדול והאושר הגדול ביותר".9

האדם החושב של אבן גבירול הוא האדם המשתוקק; האדם החושב של אריגנה הוא האדם היוצר. שניהם רואים במסע דרך חיים; שניהם אומרים לנו שהבחירה היא בידינו. המשורר המוצא את השראתו בלוגיקה והלוגיקן בעל הדמיון שאינו יודע גבולות פותחים בפנינו שערי גן עדן והזדמנות למפגש אינטימי עם אלוהים.