מבוא
אם בוחנים את ההיסטוריה המודרנית במאות השנים האחרונות הרי שאחת התופעות הבולטות והמדוברות היא המעבר לצורת השלטון הדמוקרטית. מהמאה ה-17 ואילך החל תהליך איטי אשר בו המשטרים באירופה השילו מעליהם את דפוסי השלטון הריכוזי המונרכי ועברו לשלטון בעל דפוסים דמוקרטים. המדינה הפכה מרכוש המלך לאמצעי בידי העם עצמו ולמענו, והתושבים הפכו מנתינים לאזרחים. את השינוי שהתחולל במשך תקופה ארוכה מייצגות אולי יותר מכל אמירותיהם של לואי ה-14 מחד גיסא ואברהם לינקולן מאידך גיסא: "המדינה זה אני" הוחלפה ב"שלטון העם, על ידי העם, למען העם"; בכך התהפכו להם אמצעים ותכליות: מעם בשירות השלטון, לשלטון בשרות העם.
מכל מקום, שינוי זה הציב את המושג החדש "אזרח" אשר החליף את המושג "נתין", מושג שבחלוף השנים הלך והתעצב דימויו כמי שחירותו בידו, עצמאותו היא מעל הכול, וזכותו היא לסלול לעצמו את דרך חייו. בכך הפך האדם ונהיה למרכז - מרכז ההוויה הפוליטית והערכית. תיאור היסטורי־סכמטי זה משקף לא רק את השינוי הדרמטי שעברו המשטרים הפוליטיים ועמם היחסים בין האזרחים לבין מדינתם, אלא גם שינוי תרבותי עמוק שאינו אלא אידיאולוגיה חדשה אשר בונה סולם ערכים חדש ומתכחשת לישן: הצבת האדם במרכז, במוקד ההתעניינות ובראש סדר העדיפויות. האדם אינו עוד רכוש ולא אמצעי בידי כוחות פוליטיים כאלה או אחרים שברצותם יעשו בו ככל העולה על רוחם. האדם מעתה - לפחות לפי דימויו וכפי שנגזר מסולם הערכים החדש - הוא ישות עצמאית הפועלת מתוך שיקולים שלה עצמה.
עמדה זו - אשר משקפת קודם כול עמדה אידיאולוגית המקנה לאדם את החירות לעצב את חייו, לתכנן את מהלכיו, לבחור את מעשיו וכדומה - היא עמדה אשר קל להצדיקה כמובן בתוך השיח הדמוקרטי עצמו שהציב את חירות האדם בלב האידיאולוגיה. להנחה בדבר מעמדו של האדם כישות חופשית ובעלת זכות לחירות כחלק מהמהפכה הדמוקרטית, או יותר נכון לסיסמה זו המאפיינת את העידן המודרני, ניתן להתייחס כעובדה היסטורית. ואולם, בבסיס העובדה ניצבת השאלה: מהם השורשים הפילוסופיים המציבים את "האדם במרכז" - אם אכן יש כאלה - והאם הפילוסופיה מגבה גיבוי יציב וקוהרנטי תפיסת עולם כזו? אין זו שאלת "הביצה והתרנגולת", כלומר "מה גרם למה" - השינויים הפוליטיים לאלה הפילוסופים או להיפך - אלא השאלה היא האם השינויים הפוליטיים מגובים בתפיסות פילוסופיות אשר הופכות את השינוי עצמו לשינוי שמעבר להסדרים מדיניים? האם השינוי הזה הוא גם מעבר לשינוי אידיאולוגי, כפי שמשתקף בסיסמת "האדם במרכז" אשר למעשה אינה אלא תרגום מאוחר ל"סיסמת הנאורות" כפי שניסח אותה קאנט - "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך"?1 הלוא סיסמת "האדם במרכז", אשר מתמקדת בפרט, נראית קודם כול כשינוי ערכי, שינוי שניתן לראותו כמשקף גישה אינדיווידואליסטית או אינדיווידואליזם, אך זו אינה אלא אידיאולוגיה - מהפכנית אמנם - אבל עדיין זו אידיאולוגיה אשר מנסה לתאר את העולם הראוי ולאו דווקא את העולם המצוי.
לכן, השאלה היא האם אותו שינוי תרבותי, תודעתי וערכי שבו הפכה החירות ללב השקפת העולם השלטת ועימה מושג האינדיווידואל, האם הוא מעוגן בהנחות פילוסופיות מוצקות שהן מעבר לאידיאולוגיה? שהן מעבר להשקפה ערכית המעצבת את העולם לפי פרמטרים שהיא עצמה קבעה באופן מודע? זה המקום לציין שההבחנה שאציג בין אידיאולוגיה לבין משנה פילוסופית מבוססת, נשענת על ההנחה שאידיאולוגיה היא תמיד השקפה הקובעת לעצמה את הערכים שאותם היא רוצה לממש, כאשר הצידוק לבחירה ערכית זו אינו מתבסס על מסקנות לוגיות, אלא על הכרעות הנובעות מרצונו של האדם, מהשקפת עולם שהכריע בעדה.2
אם כן, השאלה היא האם הפילוסופיה מצליחה, במקביל להתפתחותם של המשטרים הפוליטיים אשר נותנים ביטוי לתהליך הדמוקרטיזציה, לעגן את תפיסת "האדם במרכז" במסגרת שיטתית ולוגית? האם היא מצליחה לא רק לנסח שיטה שבה החירות היא אבן יסוד מוכחת ומוצדקת, אלא שחירות זו מתממשת בייחודיותו של האדם, ייחודיות שהופכת אותו לאינדיווידואל? האם הפילוסופיה מצליחה להפיג את החשש שהאינדיווידואליזם אינו אלא משאלת לב שמקורה ב"בורותם של בני האדם"?
תשובה נחרצת לשאלות אלה מחייבת מחקר מקיף החורג בהרבה מהמסגרת של עבודה זו; על כן, על מנת לבחון אם נוצרה תשתית מושגית בפילוסופיה, בחרתי לבחון את משנותיהם של שפינוזה (Baruch de Spinoza, 1632-1677) ושל היגל (Georg Wilhelm Friedrich Hegel, 1770-1831), אשר הגותם לא רק עומדת במרכז הקונצנזוס מבחינת מעמדה בתרבות המערב, ולא רק חופפת בזמן לתהליך ההיסטורי־פוליטי שציינתי, אלא הגותו של כל אחד מהם גם מייצגת מאמץ אדיר לנסח שיטה שלמה שבמסגרתה ועל בסיסה ניתן להעמיד מושג קוהרנטי ונטול סתירות של חירות. מעבר לכך, שיקולים אחדים הנחו את בחירתי בשפינוזה ובהיגל כמושא המחקר של עבודה זו. ראשית, חשוב לציין ששני הפילוסופים מציבים את שאלת החירות במרכז הגותם, שאלה שעומדת גם במרכז תפיסת העולם הדמוקרטית־ליברלית המאפיינת את העולם המודרני.
ואולם, העמדה הפוליטית המודרנית המציבה את החירות במרכזה, רואה את מושג החירות ככרוך בהכרח במושג האינדיווידואל. יחד עם זאת, השיח הדמוקרטי מניח כמובן מאליו את היותו של היחיד בעל רצונות מ"שלו", מבלי להתעמק כמעט בשאלה מהו בדיוק התוכן של אותו "אני", של אותו אינדיווידואל שלכאורה למען חירותו נערך המאבק הדמוקרטי כולו. הדיון ברובו מתייחס לשאלה כיצד המסגרת הפוליטית תבטיח את מה שמן הראוי שיהיה בבעלות היחיד, כלומר זכויות טבעיות או זכויות אזרח, מבלי לעסוק (כמעט) בשאלה מיהם בדיוק אותם "בעלים" ומהם יחסי הגומלין בינם לבין המסגרת הפוליטית (המדינה). כל זאת מכיוון שהשיח הדמוקרטי־ליברלי הוא שיח אשר מתמקד בעיקר בחרות הנגטיבית ולא בחירות הפוזיטיבית.3 לעומת זאת, וזו ההצדקה הנוספת לבחירה בשני ההוגים הללו דווקא, העמדה של שפינוזה ושל היגל היא עמדה שמנסה לנסח לא רק את מושג החירות הנגטיבי, אלא גם ובעיקר מדובר בניסיון לענות על השאלה של מי היא החירות הזו שעליה כה מרבים לדבר. כלומר מיהו או מהו אותו אינדיווידואל שפועל מתוך חירות ולמען החירות.
בהקשר זה אפשר לומר שמתחת לשיח הדמוקרטי שכל כך מרבה לדבר על החירות הנגטיבית מסתתרת השאיפה לאפשר לכל פרט אנושי לממש את עצמו בדרכו הוא, כפי שהוא עצמו מבין זאת. כלומר הדחייה של התערבות השלטון נועדה לכך שכל אחד יוכל לממש את עצמו באופן פרטי על פי מה שהוא רואה כדרך הנכונה והמתאימה לו ביותר, ולכן היא ביטוי לייחודו בעולם ובחברה שבה הוא חי. כל מושג אחר של אינדיווידואל אשר "שוכח" את הממד הייחודי שלו, בהכרח הופך את מושג החירות הפוזיטיבית למושג אשר מתרחק מהמשמעות המקובלת שלו בשיח הדמוקרטי - מימוש של אינדיווידואל שאינו ייחודי משמעותו מימוש של "עצמי" כללי כלשהו, ובכך כמובן מתגנב החשש שמדובר במימוש של משהו שאינו "אני", אלא שנמצא מעבר "לי".
כאן אפשר בהחלט לקבל את אמירתו של ישעיהו ברלין "כי מושגי החופש נובעים במישרין מן ההשקפות על מהותם של אני, איש , אדם",4 ובמובן הזה שינוי המשמעות של מושג האינדיווידואל על ידי נטילת הממד הייחודי שלו, או לחילופין צמצומו לממדים פיזיים בלבד (ייחוד המתכנס כולו לממדים של מרחב וזמן), מקרין באופן ישיר על תפיסת החירות, או ליתר דיוק היא ביטוי לעיוות של מושג החירות המקובל בתרבות המערבית שהשלכותיו הפוליטיות וההיסטוריות היו והנן רבות משמעות. מכל מקום, ההנחה שמושג האינדיווידואל מבוסס על רעיון הייחודיות נמצאת ברקע המחקר, ומולה מוצבות עמדותיהם של שפינוזה ושל היגל, תוך כדי ניסיון להראות את הניגוד בין עמדותיהם לבין האינדיווידואליזם כפי שהוא מקובל בשיח הליברלי־דמוקרטי - ניגוד שמערער יותר את יסודות התפיסה האינדיווידואליסטית מאשר את תפיסותיהם של הוגים אלה. עניין זה עולה במיוחד מכיוון שמושג האינדיווידואל נשען על רעיון הייחודיות, רעיון שבעצמו פתוח לביקורת חריפה שעלולה לפעור סדקים בגישה האינדיווידואליסטית ולפגום בתשתית הרעיונית של הגישה הדמוקרטית.
כפי שנראה, מבחינת שפינוזה והיגל הניסיון להשיב לשאלת החירות הפוזיטיבית, כלומר לשאלת האינדיווידואל, הן ברמה המטאפיזית והן ברמה הפוליטית, אם במישרין ואם בעקיפין, מקבל ביטוי רב־חשיבות במשנותיהם, לאורכן ולרוחבן; ואם מקבלים את דבריו של ברלין, הרי בחינת מושג האינדיווידואל אצל שני ההוגים נועדה על מנת שניתן יהיה להבין מַהם מושגי החופש הנובעים ממנו, ואולי אף ליותר מכך, כדי שניתן יהיה להבין את הממשות הפוליטית וההיסטורית מתוך הפריזמה שיוצרים מושגים אלה. מכל מקום, הצדקה נוספת לבחירת שני הוגים אלה היא בדיוק מכיוון ששניהם מנסים לנסח תיאוריה החובקת את שני התחומים, הן את התחום המטאפיזי והן את התחום הפוליטי, והבחינה של שני המישורים היא המאפשרת לנו לנסח את מושג האינדיווידואל כפי שעולה מתוך משנותיהם.
אם כן, מטרת העבודה לבחון את השאלה מהו מושג האינדיווידואל שנגזר מתוך משנותיהם של שפינוזה והיגל, וכיצד הוא מממש את מושג החירות - אם בכלל. כאן חשוב לציין שהניסיון הוא בעיקרו לעשות רקונסטרוקציה של מושגים אלה, כפי שהם עולים מתוך משנותיהם - לא לנסות להפריך את טענותיהם או לחילופין להוכיח שטיעוניהם נקלעים לסתירה פנימית. חשוב להדגיש עוד שרקונסטרוקציה כזו אפשרית גם ביחס לפילוסופים אחרים בעלי מעמד דומה בתולדות הפילוסופיה המודרנית, ואולם הללו לא הציגו משנה כה רחבה וכה מעמיקה בשני המישורים שהם מעניינו של מחקר זה, כלומר המישור המטאפיזי והפוליטי גם יחד. מכל מקום, פילוסופים כמו קאנט או רוסו שהשפיעו השפעה רבה ביותר על השיח הדמוקרטי ועל התרבות המודרנית בכלל, התמקדו בעיקר במישור אחד ולא באחר, ולכן לא ניתן להשוות ביניהם כפי שהשוויתי במקרה הנוכחי.
עם זאת, מן הראוי לציין שההנחה בדבר הקשר ההדוק שבין המטאפיזי לפוליטי במשנותיהם של שני ההוגים, אף על פי שהתבררה כנכונה רק בחלקה לגבי שפינוזה, אינה פוסלת את השיקול לבחור בשפינוזה ובהיגל בשל העיסוק בשני התחומים. גם במצב שבו התחום הפוליטי מנותק מבחינה שיטתית מהתחום המטאפיזי במידה מסוימת, עדיין יש לפוליטי השפעה רבה על כינונו של מושג האינדיווידואל, גם אם הדבר מתברר בעקיפין. מכל מקום, דרך הדיון במשנותיהם של שני ההוגים אנסה לבחון האם לאינדיווידואליזם אכן יש בסיס לוגי־פילוסופי מנקודת מבטם, כמו גם האם מושג האינדיווידואל המהווה יסוד כה מרכזי בתרבות המערב, עומד על רגלים איתנות ומתבסס על טיעונים שאינם בני הפרכה, לפחות על בסיס משנותיהם הם. אם המסקנה היא שלילית כפי שיוכח בהמשך, תעלה שוב השאלה האם משמעות הדבר שהאינדיווידואליזם הוא בבחינת אידיאולוגיה צרופה הנשענת על האמירה הידועה ש"צדיק באמונתו יחיה"? כלומר האם המשמעות היא שלאינדיווידואליזם אין כלל משענת מושגית הולמת? זו כמובן מסקנה מרחיקת לכת אשר משליכה הרבה מעבר למשנותיהם של שני ההוגים שבהם אדון, במיוחד מכיוון שפילוסופים רבים לפני שפינוזה, בתקופתו ולאחריו, דנו בשאלת האינדיווידואל מהיבטים שונים, מעבר לעובדה שהדיון בשאלת החירות חוזר על עצמו ונידון על ידי הוגים שונים. ברור שלא ניתן במסגרת זו להקיף ולו מקצת ההוגים שעסקו בסוגיות אלה. על כן אין כאן כל יומרה להגיע למסקנות חד־משמעיות באשר ליחס שבין ההגות הפילוסופית בכללה לבין התהליך ההיסטורי והפוליטי בהקשר הרעיוני. כלומר ככל שהמסקנות ביחס לשפינוזה והיגל בשאלת החירות והאינדיווידואל יהיו חריפות, לא ניתן יהיה להקיש מהן בנחרצות עד כמה הפילוסופיה מסוגלת או אינה מסוגלת להעמיד את מושג האינדיווידואל על רגליים מוצקות.
ואולם עצם המחקר עצמו יכול להאיר באור ממוקד יותר את הבעיות העקרוניות הקשורות הן במושג החירות והן בעיצובו של מושג האינדיווידואל, כך שניתן יהיה, בזהירות המתבקשת, להסיק מהן גם מסקנות כלליות לפחות באשר לקשיים העולים בפני מי שמציב את האינדיווידואל וחירותו כליבה של תפיסת עולמו.
