הקדמה
ספר זה בא בעקבות שני קובצי מאמרים קודמים שלי: גבולות עשנים, אשר ראה בשנת 2001, ועת מלחמה ועת שלום, אשר ראה אור בשנת 2007. בספר הנוכחי מכונסים שישה מאמרים ומחקרים שראו אור בביטאונים אקדמיים שונים בחמש השנים האחרונות. המאמרים הם פרי של מחקר, אבל מקצתם בעלי אופי פולמוסי ומשקפים את השקפותיי. שניים מהמאמרים הכלולים בספר נכתבו וראו אור באנגלית. הם תורגמו על ידי והותאמו לקורא העברי לצורכי הספר הזה.
הספר נפתח בסקירה רחבה של ההיסטוריוגרפיה של הסכסוך הישראלי־ערבי. בסוגיות אלה עסקתי במשך כל שנות פעילותי האקדמית, ומאמר זה הוא מעין סיכום של מכלול עבודתי בתחום. שאר המאמרים מסודרים בסדר כרונולוגי: במאמר השני אני חוזר ומספר על חוויותיי האישיות בוועידת סֶוֶור (Sevres), ועידה שנערכה באוקטובר 1956 בפרבר הגנים של פריז, אשר בה הוחלט לצאת למלחמת סיני הראשונה יחד עם בריטניה וצרפת. ועידה זו, שפרטיה נשמרו בסוד שנים רבות, כבר נודעה ברבים אבל לא מנקודת מבט אישית. כמי שהשתתף בכל הפגישות אני מבקש לברר ביתר פירוט את הדינמיקה של אותה ועידה ואת הלבטים שליוו את דוד בן־גוריון בדרכו להחלטה הגורלית לצאת למלחמה.
חקר מלחמת ששת הימים זוכה להתייחסות שולית בלבד במחקרי זה. לא מכבר ראתה אור הביוגרפיה שכתבתי על משה דיין ובה יוחד פרק לחלקו במלחמה זו. בספר הנוכחי כללתי מאמר שראה אור בבריטניה ובו ניסיתי לברר באיזו מידה חרגו מפקדי צה"ל מגבולות המותר ביחסיהם עם הדרג המדיני בימים שקדמו למלחמה. פרשנים רבים, הן בקרב אנשי תקשורת והן, ובעיקר, בחוגו של לוי אשכול, שהודח מתפקידו כשר הביטחון ערב המלחמה, הרבו לדבר על "פוטש" של קצינים בצמרת צה"ל לאור תביעתם הנחרצת לצאת למלחמה במצרים, ולאלתר. נטען שהקצינים ערכו מעין מרד נגד השלטון האזרחי הלגיטימי והדבר הביא לנפילתו של אשכול. בעקבות ספרו המעולה של עמי גלוסקא אשכול, תן פקודה! חזרתי וניתחתי את הרקע לכך ואת השתלשלות העניינים שהגיעה לשיאה בשתי ישיבות של המטה הכללי שנערכו ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה. בנוכחות ראש הממשלה וכמה שרים בכירים השתלחו הקצינים בדרג האזרחי הממונה עליהם והביעו חשש שמדיניות ההשהיה, שנקט ראש הממשלה, ממיטה אסון על מדינת ישראל. לעניות דעתי, נימוסים טובים לא היו שם, אולם גם "מרד" לא היה.
המאמר הרביעי חורג במידת מסוימת מנושאי שאר המאמרים. הוא עוסק בתנועה קצרת ימים אך מעניינת שפעלה בקרב נוער יהודי ארצות הברית בעקבות מלחמת ששת הימים. תנועת "ברירה" עסקה רבות בשאלת יחסם של חבריה למדינת ישראל. היו אלה צעירים יהודים שמתחו ביקורת על מדיניות ישראל בסכסוך בראשית שנות ה-70 ונדחו מכול וכול בידי הקהילה היהודית האמריקאית.
המאמר החמישי סוקר את התפתחות תנועת השלום הישראלית מאז ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בסוף נובמבר 1977 ועד לאינתיפאדה הראשונה ב-1987. המאמר האחרון סוקר את התפתחות רעיון המדינה הדו־לאומית לאורך השנים, ואף מתייחס לנושא במבט עכשווי.
* * *
אני רואה לעצמי חובה ועונג להודות למי שסייעו לי בהכנת ספר זה לפרסום. רעייתי אראלה טרחה רבות לנקש מכתב היד פליטות קולמוס, שגיאות מקלדת ואי־בהירויות סגנון. ליאת, מזכירת המכון לחקר תולדות ארץ ישראל ביד יצחק בן־צבי, עמדה לצדי לאורך כל הדרך וסייעה לי בדרכים שונות; בנדיבות אין קץ עזרה לי לארגן את הספר ולשמר את חומריו בחביון המחשבים. זו לי גם הזדמנות להביע תודה והוקרה ליתר חברי הצוות במכון לחקר ארץ־ישראל ויישובה שהפך לביתי המחקרי בשנים האחרונות - ובראשם בנימין זאב וכסלר. עמיתיי במכון לא חסכו מאמצים להנעים את ישיבתי בקרבם. ברצוני להודות גם לעורכים של כתבי העת והקבצים שבהם ראו מאמרים אלה אור, אשר הרשו לי לשוב ולכלול אותם בספר זה. הם יוזכרו לטוב כל אחד במקומו.
הספר מוקדש לשניים מתוך שמונת נכדיי האהובים עליי כולם כאחד - אדם ואמיר, נכדיי הבוגרים. הם התמידו ללמוד עמי פרשות היסטוריות שונות: לצד היסטוריה עתיקה וקורות התחייה מאז הרנסנס, לימדתי אותם במשך חודשים רבים גם את תולדות הציונות והסכסוך היהודי־ערבי. הם גרמו לי הנאה מרובה בפתיחותם, בסקרנותם ובכושרם לקלוט דברים תוך כדי מחשבה ביקורתית. אני מניח קובץ זה על שולחנם כהמשך לאותם לימודים משותפים.
1
לתולדות ההיסטוריוגרפיה הישראלית
של הסכסוך הישראלי־ערבי
כותרת המאמר הזה מזמינה שתי הבהרות. האחת נוגעת במונח "סכסוך". כידוע התחיל הסכסוך בין יהודים וערבים סמוך לתחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, בסוף המאה ה-19, והוא נמשך זה למעלה ממאה ועשרים שנה. מאמר זה יעסוק בחקר הסכסוך רק מאז פרוץ מלחמת העצמאות בראשית דצמבר 1947 והקמת מדינת ישראל במאי 1948. אירועים אלה שינו את פני הסכסוך מן היסוד ותבעו מההיסטוריונים גישה שונה מזו שנדרשה מהם בתיאור הסכסוך בחמישים השנים שקדמו לפרוץ המלחמה. היעלמותו של הגורם הבריטי מהמשוואה, העובדה שנוסף על התמשכותו של הסכסוך עם ערביי הארץ הוא הפך גם לסכסוך בין־מדינתי, ריבוי ההתנקשויות הצבאיות והתגברות האלימות לכדי היקף מלחמתי מלא - כל אלה הם רק חלק מהפרמטרים שהקנו לסכסוך אופי חדש ושונה ותבעו גם מההיסטוריונים טיפול שונה. כך למשל נוצר מרחב מיוחד להיסטוריה צבאית של אירועי הסכסוך ונודעה חשיבות יתר לניתוחם של היחסים הבין־לאומיים במעגליהם השונים. לעומת אלה, סוגיות מפלגתיות ואידיאולוגיות, עם כל חשיבותן להבנת הסכסוך, ועל אף מרכזיותן בקורות היישוב והתנועה הציונית עד תש"ח, נדחקו לשולי הבמה.1
ההבהרה השנייה דרושה לשימוש במונח "היסטוריוגרפיה" שנעשה במאמר הזה. יש הטוענים שהמונח היסטוריוגרפיה יאה רק לחיבורים המתבססים על חקר מסמכים אשר נחשפים בארכיונים השונים בפני החוקרים.2 אולם מי שמונה סופרים כמו תוקידידס, כסנופון או יוסף בן מתיתיהו בין גדולי ההיסטוריונים אינו יכול להתעלם מהעובדה שחיבורים רבים בעלי חשיבות היסטוריונית לא מעטה התפרסמו זמן רב לפני שנעשה שימוש בארכיונים.3 יתר על כן, עבודות אקדמיות שנשענו על חומר ארכיוני נרחב עשויות לכסות אירועים שהתרחשו עד מלחמת ששת הימים לכל המאוחר. ביחס לתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, נפתחו עד כה רק מסמכי משרד החוץ הישראלי - וגם אלה לא תמיד בשלמותם. הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ושל ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנפתחו לעיון החוקרים הם רק עד 1969. יתר על כן, מסמכי ארכיון צה"ל, החיוניים לחקר הפן הצבאי של הסכסוך, פתוחים רק עד שנות ה-60 וחושפים נתונים הקשורים למלחמת ששת הימים רק בחלקם ובמשורה. בכל הנוגע לתהליכי השלום עם מצרים, לא כל שכן בכל הנוגע למלחמות ישראל בשני העשורים האחרונים, טרם נפתחו הארכיונים כלל. הארכיונים הבריטיים והאמריקאיים, שבהם קיים חומר רב החיוני לחקר תולדות הסכסוך, נפתחים, אף הם, בפני החוקרים רק עם תום שלושים שנה, ורק בזמן האחרון אפשר להיעזר בהם לחקר הרקע הבין־לאומי של מלחמת יום הכיפורים. יש להניח שתעבורנה עוד כמה שנים עד שנזכה לראות את פירות המחקרים הנשענים עליהם. עם זאת, ראו אור ספרים רבים שעוסקים באירועים שהתרחשו בשלושים השנים האחרונות, והם בעלי ערך היסטוריוגרפי לא מבוטל. אפילו אירועים טריים מאוד, כמו מלחמת לבנון השנייה, זכו לכיסוי מחקרי לא מבוטל בידי עיתונאים חרוצים ואף בידי קצינים שהיו מקורבים למאורעות עצמם. בטרם יצאו עשרה חודשים לתום המלחמה הזאת יצאו לאור שלושה ספרים המבוססים על מחקרים מפורטים, הנסמכים על מגע בלתי אמצעי של החוקרים עם האירועים ועל שפע ראיונות עם אנשים מרכזיים בדרג המדיני ובדרג הצבאי.4
תופעה זו חוזרת ונשנית בקורות הסכסוך. כל המלחמות זכו, זמן קצר לאחר שנדמו התותחים, לגל של ספרים שניסו לשחזר את האירועים ולנתח את סיבותיהם ונסיבותיהם. על פי רוב נכתבו הספרים האלה בידי עיתונאים בכירים שהיה להם מגע ישיר עם שחקני המערכות, או בידי קצינים בדימוס שהפכו לחוקרים. רוב הספרים הללו ראו אור בתוך שנה מתום המלחמות שבהן עסקו.
בשנות ה-50 וה-60 ידה של הצנזורה הייתה כבדה. רק לאחר מלחמת ששת הימים נפרץ הסכר וגל של ספרים פרץ החוצה. תוך פחות משנה יצאו לאור ספרים על הרקע למלחמה, על מהלכה הכללי ועל מהלך הקרבות בזירה זו או אחרת (נוסף על אלבומי הניצחון הידועים לשמצה). יקצר המצע מלערוך כאן רשימה מפורטת של עשרות הספרים שראו אור במשך השנים, ונזכיר כאן רק מקצתם.5 העיתונאים הבכירים זאב שיף ואהוד יערי ליוו את כל מלחמות ישראל בספרים בעלי מיומנות היסטוריוגרפית רבה למדי.6 השניים, יחד עם איתן הבר, גם כתבו את שנת היונה, ספר מפורט על תהליך השלום עם מצרים.7 יחד עם ישעיהו בן־פורת פרסמה חבורה זו גם את סיפור המבצע הדרמטי באנטבה.8
את התפתחות הסכסוך ובעיקר את קורות המלחמות ותהליכי השלום ליוו בספרי זיכרונותיהם גם מפקדים, מדינאים ודיפלומטים בכירים. רבים מספרים אלו ראו אור זמן לא רב לאחר האירועים, וחרף מידה של סובייקטיביות והעדר פרספקטיבה נאותה אשר מציינים ז'אנר היסטוריוגרפי זה, יש בהם חשיפה עשירה של עובדות ומידע, ומכאן גם חשיבותם ההיסטוריוגרפית הבלתי מבוטלת. גם כאן נסתפק בכמה דוגמאות. מפקד חזית הצפון בימי מלחמת העצמאות האלוף משה כרמל פרסם את תיאור הקרבות עוד לפני שעברה שנה מסיום הקרבות באותה חזית.9 משה דיין פרסם את יומן מערכת סיני עשר שנים לאחר המבצע.10 את רשמיו משיחות השלום פרסם בטרם נקפו שלוש שנים מתום האירועים.11 האלוף אברשה טמיר ואליקים רובינשטיין, ששימשו כיועצים במשלחות ישראל לשיחות השלום עם מצרים, פרסמו את סיפורם לאחר כעשר שנים.12
במלחמות המאוחרות יותר הושהה פרסום זיכרונותיהם של מפקדים בכירים מתוך המערכת בשל הצנזורה ובשל חוק הדורש אישור ועדת שרים מיוחדת לשם פרסום הזיכרונות. כך, למשל, ספרו של האלוף אברהם אדן (ברן), אשר עוסק במהלך הקרבות במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ראה אור חמש שנים לאחר המלחמה, אולם ספרו של אלי זעירא, ראש אמ"ן, שעסק גם ברקע המודיעיני והמדיני, ראה אור רק בשנת 2004.13
* * *
מאז מלחמת יום הכיפורים, נוספה בישראל עוד קטגוריה של כתיבה היסטוריוגרפית, גם אם לא במכוון. שלוש ועדות חקירה בדקו במועדן את אירועי מלחמת יום הכיפורים, את אירועי מלחמת לבנון הראשונה ואת אירועי מלחמת לבנון השנייה - כל אלה הגישו לציבור חומר היסטורי מהמעלה הראשונה. לשלוש הוועדות הייתה גישה חופשית לכל המסמכים שהיו דרושים לחקר האמת. הן העסיקו חוקרים מקצועיים שאספו עבורן עדויות ותעודות וערכו ניתוחים היסטוריוגרפיים מובהקים.14 אף על פי שהדוחות הללו חוברו לצורכי השעה, ולא למען ההיסטוריה, הם מהווים לא רק מקור חשוב לחקר המאורעות בעתיד, אלא גם מקור היסטוריוגרפי בפני עצמו. מעצם טבען של ועדות חקירה כאלה, לא נעדרו מהן גם ממדי השיפוט וההערכה הנדרשים מכל מחקר היסטורי ראוי לשמו.15
מוסד אחד שהפיק מחקרים היסטוריוגרפיים חשובים עוד בטרם נפתחו מסמכי הארכיונים בפני היסטוריונים אחרים הוא מחלקת ההיסטוריה במטה הכללי.16 בכל אחת ממלחמות ישראל, מפעולות התגמול של ראשית שנות ה-50, נהגה מחלקת ההיסטוריה להציב קציני מחקר במפקדות השונות, ואלו אספו חומר ורשמו רשומות תוך כדי המלחמה. במסגרת שאיפתו של צה"ל להפיק לקחים, החלה המחלקה לחקור את התפתחות המאורעות, לנתח את גורמיהם ולסכם את מהלכיהם מיד עם תום המערכה. לרשות המחלקה עמדו חוקרים בעלי ניסיון שסיכמו את מחקריהם בחיבורים עבי כרס שחוברו לפי מיטב כללי המחקר.17 דא עקא, חוץ משניים או שלושה מחקרים, מרביתם לא ראו אור והם ספונים בארונות המחלקה.18
למרות שפע הכתיבה ההיסטוריוגרפית שתוארה לעיל בקצרה, מאמר זה יתמקד בעיקר בכתיבה המחקרית האקדמית, כלומר במחקרים שנשענו על מסמכים שנפתחו בפני החוקרים בארכיונים ונכתבו לפי כללי הדיסציפלינה ההיסטוריוגרפית. לכן יעסוק המאמר רק בשלושת הפרקים הראשונים בקורות הסכסוך: מלחמת 1948, תקופת הסכמי שביתת הנשק ומלחמת ששת הימים, כלומר בעשרים שנות המדינה הראשונות.
