האם ההיסטוריה תיראה שונה 

דרך הפריזמה של חייה ופועלה?¹

 

זהו סיפורן של שתי נשים. אניטה אוגספורג (Anita Augspurg, 1943-1857) ולידה גוסטבה היימן (Lida Gustava Heymann, 1943-1868) החלו את פעילותן במאבק לשוויון זכויות לנשים בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אימצו את הפציפיזם - כאחד ממאפייני האישה, לשיטתן - כיסוד מרכזי בהשקפת עולמן. השתתפותן במהפכת נובמבר (1918) הוסיפה נדבך נוסף להשקפת עולמן - סוציאליזם. עם מותן בגלות בשווייץ באו לקִצן קרוב ל-50 שנות שותפוּת אישית ופוליטית.

מתוך השקפת העולם המשלבת פמיניזם, פציפיזם וסוציאליזם, התמודדו אוגספורג והיימן הן עם תוצאות מלחמת העולם הראשונה ברפובליקת ויימר והן עם עליית הנאציזם. מיד עם עלייתו של היטלר לשלטון הן יצאו לגלות בשווייץ, ושם, במסגרת ליגת הנשים הבינלאומית לשלום וחירות, היה עליהן להתמודד עם שורה של שאלות, כגון היחס לגרמניה הנאצית, מלחמת האזרחים בספרד ושאלת הברית עם כוחות סוציאליסטיים במאבק האנטי־פשיסטי. סוגיות אלה העמידו אותן בפני הדילמה הקשה ביותר לכל פציפיסט: האם אפשר להיאבק בנאציזם מבלי להשתמש בכוח?

למרות יכולתן לעשות שינויים טקטיים ואידיאולוגיים לנוכח האירועים, לא יכלו אוגספורג והיימן לפרוץ את מגבלות מוצאן ומעמדן. הן היו ונותרו ליברליות משכילות בנות המעמד הבינוני. מעטה המכובדוּת הבורגנית היה ונותר חשוב להן, ולכן, למשל, כמעט לא עסקו בנושאים הקשורים למיניות האישה, ולא נתנו ביטוי פומבי להיותן לסביות. הקפיצה שעשו בעקבות מהפכת נובמבר ובשנים שבין המלחמות לקראת שיתוף פעולה עם הסוציאליסטים נותרה מנותקת מהמציאות של חיי מעמד הפועלים ודרכם הפוליטית, וכמעט שלא חרגה מגדר הכרזות - כמעט סיסמאות - פוליטיות.

סיפור חייהן של אוגספורג והיימן כולל את הניסיון להגדיר את הנשים כקבוצה - ומכאן ההצדקה להתארגנות נפרדת - עם תביעות ושאיפות משלה. אבל בעצם הגדרת הנשים כקבוצה נפרדת טמונים שורשי הפרדוקס המלווה את התנועה הפמיניסטית מראשיתה: אם הנשים תובעות שחרור ושוויון בשם ערכי השוויון האוניברסלי, כי אז השוני בין המינים אמור להיות לא רלוונטי מהבחינה הפוליטית.2 אבל ההתארגנות הנפרדת נעשית בשם השוני, ולעתים תכופות אף מחזקת ומדגישה אותו. הפמיניסטיות - אז כמו היום - ביססו את תביעת האמנציפציה שלהן הן על עקרון השוויון בין בני האדם והן על השוני בין המינים. כמו רבות מחברותיהן הפמיניסטיות הליברליות בארצות המערב, גם אוגספורג והיימן לא נמלטו מדילמה זו וניסו להתמודד עִמה בדרכים שונות, ולא תמיד עקביות. הן החלו את דרכן בתביעה לשחרור ולשוויון האישה מכוח הזכויות הטבעיות של האדם והאזרח. אבל עד מהרה נוכחו שלא יוכלו לממש את תביעותיהן על בסיס זה, ושקשה לגייס נשים בשם האידיאולוגיה האוניברסלית. בניסיונן להתחמק מהבעיה הן החלו לבסס את תביעתן גם על ייחודיות האישה, ואימצו גישה ארגונית בדלנית. יחד עם זאת הן לא אימצו את גישת השוני על כל משמעויותיה וניסו למצוא מוצא ממהותנות דרך היפוך מלא של הבסיס לתביעותיהן.

במקום לדבר על שוויון המבוסס על זכויות "האדם" - לכאורה מושג אוניברסלי מופשט, אבל למעשה מושג שכוּון לגבר העצמאי בחברה - הן תבעו שוויון ושינוי של החברה בשם "העיקרון הנשי". בכך הן ניפצו את אשליית האוניברסליות שנלוותה לשימוש במושג "אדם" בתיאוריה הליברלית.3 וכך, במקום לתבוע מנשים להיות כמו גברים כדי לזכות בשוויון זכויות, הן תבעו מכלל החברה, גברים ונשים כאחד, לאמץ ערכים "נשיים" כדי להשיג שוויון זכויות וצדק חברתי לכול. פתרון זה לפרדוקס הבסיסי של הפמיניזם - פמיניזציה של החברה - טומן בחובו את תמונת דרכן של הפמיניסטיות: הן השתמשו בלשון מקובלת, אבל בתוך כך הִקנו למושגים רווחים משמעות שונה או חדשה.

מעקב אחר מסלול פעילותן של השתיים מאפשר בחינה פרטנית של עשייה פוליטית של נשים בתקופתן ושל האפשרויות שעמדו בפניהן. כך מתקבלת תמונה של תנועת הנשים הבורגנית בגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה עם פעילות ענפה בספֵרה הציבורית וניסיון ליצור "פוליטיקה של נשים" בלי לחרוג בצורה משמעותית מהשיח הליברלי־שמאלי של זמנן. חוקת ויימר העמידה את הפמיניסטיות בפני דילמה קשה של חיפוש דרך בעידן של שוויון זכויות פורמלי. פמיניסטיות רבות בגרמניה ובארצות המערב האחרות פתרו דילמה זו בפנייה לעיסוק סוציאלי, אבל דרכן של אוגספורג והיימן הייתה אחרת: במקום פעילות נשים למען נשים, הן חברו לתנועה שקראה לשינוי חברתי כולל. החתירה לשינוי חברתי כולל התבססה על ערכים מהפכניים־אוטופיים של פציפיזם, אינטרנציונליזם וצדק חברתי. גם אם המונח "פמיניזם" חסר לכאורה מרשימה זו, הרי שבסופו של דבר הן היו ונשארו פמיניסטיות, אם כי בהדרגה הרחיבו ושינו את תוכן המושג. בתחילת דרכן היה זה פמיניזם ליברלי קלאסי, אבל במהלך הזמן הורחב המושג והוכללו בו הפציפיזם ואף מרכיבים של סוציאליזם כחלק ממאפייני "העיקרון הנשי", מתוך אמונה שרק בעולם אשר מושתת על ערכים "נשיים", רק בחברה שאינה מושתתת על ערכי הכוח, האלימות והתחרות, יש לנשים סיכוי לממש את שאיפתן לשוויון וחירות.

סיפור חייהן של אוגספורג והיימן מאפשר גם לבחון תזות הנוגעות לקשרים בין נשים בתקופה הנדונה וכן שאלות הקשורות ביחסי מגדר־מעמד. נושאים אלה פותחים פתח לבחינת מגבלות הפמיניזם הליברלי והפמיניזם הסוציאליסטי בהקשר היסטורי מסוים. לכל אורכו בוחן הספר גם את הדינמיקה של השפעת האירועים על תפיסת העולם הפמיניסטית שהובילה נשים כמו אוגספורג והיימן לנקוט שינויים טקטיים, אסטרטגיים ואפילו אידיאולוגיים במאמציהן למצוא לעצמן מיקום פוליטי.

בדרכן לעיצוב החזון הפמיניסטי־אוטופי הזה, השתמשו אוגספורג והיימן שימוש אקלקטי בתיאוריות ובמושגים שונים כמו ליברליזם קלאסי וסוציאליזם, שאבו השראה מכתבי אישים כמו גתה, טולסטוי, בֶּבֶּל וקרופוטקין וניסו להתמודד עם הבעיות שבהן נתקלו, תוך כדי שילוב של אידיאליזם כמעט פנאטי לצד ריאליזם פוליטי. הן גם ניסו ליצור סגנון פעולה המבוסס על עקרונות "נשיים" של שיתוף ועל אוטונומיה ועזרה הדדית, סגנון שעמד בניגוד למודל המפלגתי שתיעבו.

אוגספורג והיימן אינן מייצגות אמנם את כלל הנשים, ואף לא את כלל הנשים ממעמדן, אבל סיפורן מייצג טיפוס מסוים של נשים משכילות בנות המעמד הבינוני, ולא רק בגרמניה. אפשר היה לכתוב סיפור דומה על כמה מחברותיהן למאבק (ראו לקסיקון ביוגרפי בסוף הספר). רובן החלו את דרכן בפעילות פמיניסטית בלבד, ובהדרגה הרחיבו את טווח פעילותן לתביעה לשינוי חברתי כולל מתוך ראייה פמיניסטית. השתלבותן במערכת הפוליטית "הכללית" לא הייתה בדרך של התמזגות במפלגות ובארגונים "גבריים" אלא בדרך של שיתוף פעולה תוך כדי שמירה על מסגרות ההתארגנות הנפרדת לנשים. משחרגו מתחום הפעילות הפמיניסטית הן נאלצו להתמודד עם הפשיזם, הנאציזם והקומוניזם, ולגבש עמדה בשאלת הלאומיות מול עקרון האינטרנציונליזם, בשאלת הביטחון הקיבוצי והפציפיזם האבסולוטי לנוכח אירועי שנות ה-30 ובשאלת הניטרליות מול סולידריות בהקשר של מלחמת האזרחים בספרד. את כל השאלות והדילמות האלה ניסו הפמיניסטיות־פציפיסטיות לבחון מנקודת מבטן הפוליטית המסוימת. התוצאה נראית לעתים אוטופית ונאיבית, אבל לא אחת היא כוללת תובנות עמוקות ונכונות, שמוכיחות את עצמן אפילו בראייה לאחור. תובנות אלה לא זכו לאוזן קשבת, מכיוון שדרכן של נשים אלה בעשייה פוליטית כללה צורך פנימי להישאר "צודקות תמיד", מה שלא הותיר אפשרות לפעולה במסגרות ממוסדות, ובכך למעשה דן אותן לשולִיות ולחוסר השפעה ממשית.

הניסיון "להכניס את הנשים להיסטוריה" או לבחון את ההיסטוריה "הכללית" באמצעות כלים אנליטיים הכוללים מִגדר אינו חדש. צעדים ראשונים בכיוון הזה עשו היסטוריוניות אנגליות ואמריקאיות כבר בתחילת המאה ה-20, אבל פועלן נדחק, נאלם ונעלם מהתודעה ההיסטוריוגרפית.4 משנות ה-70, במקביל לעליית הגל השני של הפמיניזם במערב ולהתגברות העניין בהיסטוריה חברתית, החלה פריחה מחודשת בתחום חקר נשים בהיסטוריה. גל זה הושפע, לימים, גם מהעיסוק הגובר בהיסטוריה תרבותית ומהתיאוריות הפוסט־סטרוקטורליסטיות. היסטוריונים (ובעיקר היסטוריוניות) החוקרים נשים בעשרות השנים האחרונות מנסים להשתחרר מהשימוש בהנגדות (דיכוטומיות) כגון "טבע מול תרבות" ו"פרטי מול ציבורי", הנגדות שבהן היה מקובל להשתמש כדי להאיר את תפקידן ומקומן של נשים בהיסטוריה. מכיוון שבעבר נשים נתפסו כחלק מה"טבע", הן היו במידה רבה "מחוץ להיסטוריה", והיחסים בין המינים, בעיקר יחסי כוח ושעבוד, נחשבו למאפיינים של מצב טבעי. האישה הוגדרה כ"מין", וכל הקשור למיניות, לגוף האישה ולאימהוּת נחשב כ"טבעי" (אבהוּת, לעומת זאת, נתפסה כפונקציה חברתית־תרבותית). בשנות ה-70 קראו היסטוריוניות תיגר על תפיסה זו וטענו שהמונחים "טבע" ו"תרבות" הם תוצרים של הבנייה חברתית, ולכן משמעותם שונה במקומות ובזמנים שונים. החלפת "מין" כמאפיין ביולוגי בלבד במונח "מגדר" נועדה להדגיש את הממד החברתי של יחסי המינים, וכך להפוך את חיי הנשים לנושא לגיטימי למחקר היסטורי.5

* * *

שִחזור פעילותן והתפתחות השקפת עולמן של אוגספורג והיימן הוא חוט השני המקשר את חלקי הספר, המסודר בעיקרו בסדר כרונולוגי והשזור בחלוקה תמטית. החלוקה הכרונולוגית/תמטית של הספר נתונה במבנה של שלושה מעגלים המשתלבים זה בזה: מסלול חייהן, ההיסטוריה של תנועת הנשים ותנועת השלום בגרמניה ובזירה הבינלאומית, וכל זאת במסגרת מעגל חיצוני של האירועים "הכלליים", שהבולטים שבהם הם מלחמה, מהפכה, עליית הנציונל־סוציאליזם - ושוב מלחמה.

השער הראשון (פרקים 3-1) עוסק בתקופה שבה התמקדה פעילותן בהשגת שוויון זכויות לנשים בגרמניה, משנות ה-90 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה. פרקים אלה מתמקדים במאבק הנשים לחדור לזירה הציבורית במקביל לניסיונן לגבש תפיסת עולם פמיניסטית, ובכלל זה ניסיונן להגדיר "פוליטיקה של נשים".

השער השני (פרקים 7-4) נותן ביטוי לשינוי מהותי שחל בדרכן של אוגספורג והיימן: הן לא הסתפקו עוד בפמיניזם, אלא שאפו לחולל שינוי כולל בחברה. פרקים 4 ו-5 מוקדשים לשני אירועים מכוננים בדרכן הפוליטית והאידיאולוגית: מלחמת העולם הראשונה ומהפכת נובמבר בגרמניה. בעקבות שני אירועים אלה גיבשו השתיים השקפת עולם פציפיסטית־פמיניסטית על־לאומית ואף סוציאליסטית, על פי הגדרתן, שחרגה מתחום הפמיניזם הליברלי, והובילה אותן לבחירת בעלי ברית שונים לפעילותן הפוליטית: מלבד תנועת הנשים, גם בתנועת השלום ובארגונים סוציאליסטיים. בשנות רפובליקת ויימר (פרק 6) נמנו השתיים עם תנועת נשים בינלאומית, והסוגיות המרכזיות שבהן עסקו מקבילות לשאלות הפוליטיות שהעסיקו את בני התקופה, כגון השלכות חוזה ורסיי ועליית הנציונל־סוציאליזם. עם זאת, הן מעולם לא פסקו לקרוא לשוויון זכויות לנשים והתמודדו עם הדילמות שעמדו בפני פמיניסטיות לאחר שהשיגו שוויון פורמלי לכאורה. פרק 7 - החיים בגלות לאחר עליית היטלר לשלטון - עוסק בהתמודדות עם הגלות הפוליטית וקושר בין מעגל הסיפור האישי לאירועים שהובילו למלחמת העולם השנייה: כיבוש חבל הרוהר, מלחמת איטליה־אתיופיה, מלחמת האזרחים בספרד, האנשלוס ונפילת צ'כוסלובקיה, בעיית הפליטים ושאלות הנוגעות לחבר הלאומים. הפרק דן בהרחבה בדילמה הקשה של פציפיסטים לנוכח אפשרות של "מלחמה צודקת", ובוחן את ההתלבטות שעוררו האיום הנציונל־סוציאליסטי וסכנת המלחמה בין "פוליטיקה ריאליסטית", אשר מחייבת בריתות שיש בהן מן הוויתור על עקרונות, לבין "פוליטיקה אידיאליסטית" אשר שומרת אמונים לאידיאלים "טהורים".

* * *

המונח "ביוגרפיה" מעלה ציפיות לסיפור חיים אישי, אבל אני בחרתי לכתוב את סיפור חייהן של אוגספורג והיימן כנשים פוליטיות. במקרה שלהן כתיבת ביוגרפיה אישית גם לא הייתה אפשרית. השתיים תפסו את עצמן כנשים פוליטיות וככאלה רצו להציג את עצמן כלפי חוץ. העדויות שהן הותירו אחריהן נטולות כמעט לחלוטין מרכיבים אישיים. אפילו האוטוביוגרפיה שכתבה היימן בערוב ימיה היא מסמך פוליטי־דידקטי־תעמולתי ולא סיפור חיים אישי.6 מכיוון שכל מה שהיה בביתן של השתיים הוחרם והושמד בידי הנאצים, לעולם לא נדע אם השאירו אחריהן מכתבים ומסמכים אישיים. ה"שתיקה" ביחס לחייהן הפרטיים נובעת אולי גם מסיבות מבניות־תרבותיות ואפשר למקמה ביחס לעובדה שהלסביוּת הוגדרה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בעיקר בידי גברים ושיח גברי (בעיקר מהתחום הלגליסטי והרפואי). במצב זה בחרו אוגספורג והיימן להציג כלפי חוץ את שותפותן בדרך "קונוונציונלית": בהקשר של סוף המאה ה-19 והקוד החברתי הבורגני, גבר ואישה שחיו יחד בלא נישואין היו "סקנדל", אבל שתי נשים שפתרו את "בעייתן" (היותן לא־נשואות) על ידי מגורים משותפים היוו תופעה מקובלת.7

כתיבת ביוגרפיה מתמקדת לרוב באדם אחד. ספר זה, לעומת זאת, משרטט את סיפור חייהן של שתי נשים ששילבו את פעילותן הפוליטית - ובהדרגה גם את חייהן האישיים - בצורה כמעט סימביוטית. אמנם ניסיתי ככל האפשר להבליט את ההבדלים בין השתיים, אבל כל ניסיון להפריד ביניהן נדון לכישלון. גם אם בשנים הראשונות לפעילותן המשותפת נראה שאוגספורג הייתה הדומיננטית שביניהן, וממלחמת העולם הראשונה ואילך הפכה היימן לבולטת מבין השתיים, לא ניתן להצביע על הבדלים אידיאולוגיים משמעותיים ביניהן, אלא אך ורק על הבדלי גוון: אוגספורג הייתה אידיאליסטית יותר ובעלת יומרות אמנותיות, ודבקה יותר מהיימן באינדיווידואליזם ליברלי. היימן, לעומת זאת, הייתה מפוכחת יותר ובעלת שפה ישירה יותר.

יצאתי אפוא לחפש אותן, בעבודה כמו־בלשית לעתים, ומצאתי את סיפורן של נשים שמייצגות נאמנה את הגל הראשון של הפמיניזם בעת החדשה, וגם - את סיפורן של שתי נשים. אניטה אוגספורג ולידה גוסטבה היימן זוכות להוקרה (ואף האדרה) בכל מחקר על תנועת הנשים בגרמניה, בעיקר בשל תפקידן המרכזי במאבק על זכות הבחירה לנשים, אבל נדמה שהן נעלמות משפורצת מלחמת העולם הראשונה. יתרה מזאת, במחקרים שהוקדשו להן מדובר ב"סיפור גרמני" בעיקרו, שחסר את הממד הבינלאומי שהיה כה מרכזי לפעילותן ולהשקפת עולמן. זאת ועוד: מצאתי שהדילמות אשר בהן הן עסקו בתחילת המאה ה-20 מוכרות לי מתנועת הנשים ותנועת השלום העכשוויות: סוגיית השוויון מול שוני כבסיס לתביעת השחרור של הנשים, ההנגדות "טבע מול תרבות" ו"ציבורי מול פרטי", המתח האימננטי בין רדיקליזם למתינות, "פוליטיקה של נשים" מול "פוליטיקה של גברים", המתח מגדר־מעמד, המתח בין תפיסת אחוות הנשים (sisterhood) לנאמנות לאומית, פציפיזם אבסולוטי מול פציפיזם "ריאליסטי", הקשר בין פמיניזם לפציפיזם בחברה מיליטריסטית ועוד.

לא קל היה לי ללמוד "להכיר" את אוגספורג והיימן. בתחילת דרכי, הייתה זו אוגספורג שמשכה את לבי יותר מהיימן. העובדה ששברה מוסכמות בצורת חייה דיברה אלי יותר מקווי דמותה של היימן, שנראתה לי נוקשה ונצמדת יותר למוסכמות חברתיות. אבל במשך הזמן שיניתי את דעתי. בסופו של תהליך הכתיבה נוכחתי שהערכתי להיימן גברה בשל "השכל הישר" שביטאה, ואילו אוגספורג נראתה לי כיומרנית וצדקנית לעתים קרובות מדי. אבל מעבר לתחושות אלה, סיפורן של אוגספורג והיימן היה עבורי סיפור לעתים מרתק, נוגע ללב ומעורר הערכה, ולעתים מתסכל ואף מאכזב, של נשים שהאמינו בערכים של שוויון, שלום וחירות, ופעלו מתוך אופטימיות אין־קץ.

 

* * *

ספר זה הוא עיבוד של עבודת דוקטורט.8 את הנוסח המלא, הכולל ציטוטים בשפת המקור, מלוא ההפניות למקורות וביבליוגרפיה מלאה, ניתן למצוא בספריות האוניברסיטאות בארץ. את העבודה עשיתי בהנחייתה של פרופ' שולה וולקוב, וזו גם ההזדמנות להודות לה בכתב על התמיכה והגיבוי - וחופש הפעולה - שנתנה לי בכל שלבי העבודה. עבודת המחקר וההוצאה לאור של הספר התאפשרו בזכות מלגות מהמכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב, מקרן פרידריך אברט ומקרן המחקר של האוניברסיטה הפתוחה. תודות גם לאילנה ארבל על תרומתה לעריכת הספר, ותודות מיוחדות לחברותיי.

 

1. H. Arendt, "Rosa Luxemburg, 1871-1919", in: H. Arendt, Men in Dark Times, London 1969, p. 34 (תרגום כל הציטוטים בספר נעשה על ידי המחברת).