הקדמה
חודש אחרי שעליתי לארץ ב-1983, עדיין באולפן, קראתי את אחת ההרצאות הראשונות של ז'אק־אלן מילר בבואנוס איירס ב-1982, "שני ממדים קליניים: סימפטום ופנטזמה".1 לאחר מכן נודע לי שהרצאה זו הייתה תמצית של הקורס שלימד בפריז באותה שנה, "מהסימפטום לפנטזמה ובחזרה". בואנוס איירס הייתה כבר מזמן עיר פסיכואנליטית, ואף עיר לאקאניאנית. לימודים סביב פרויד ולאקאן התקיימו בכל רחבי העיר, ואף פעלה בה זה מכבר ה"אסכולה הפרוידיאנית בבואנוס איירס", שנוסדה על ידי אוסקר מסוטה (Masotta) ועוד אנליטיקאים בעלי אומץ ויוזמה. הטקסטים של פרויד פורסמו לקריאה קפדנית בתרגום חדש לספרדית, וקראנו אותם שורה אחר שורה, על פי המלצתו של לאקאן בסמינרים שלו. ועדיין, הרצאתו של מילר הכתה הלם בחוגים הלאקאניאניים; לא רק לאקאן התגלה פתאום מחדש, אלא גם פרויד.
אחרי ההרצאה הזאת התברר שהפנטזמה - כפי שהיא מופיעה בדוגמה הפרדיגמטית "מכים ילד" של פרויד - היא משפט מהובר היטב, מנוסח כהלכה, שמתאר סצנה מביכה המלווה בהתרגשות מינית, שלא קל לסובייקט למלל אותה; שלהבדיל מהסימפטום שכואב ומבקש טיפול, הפנטזמה אינה מבקשת טיפול אלא דבר־מה אחר; שהיא בעצמה מגלמת ציר שנבדל מהנורמה, ושכך היא מובילה לאתיקה חדשה, שהחלה בפרקטיקה שפרויד המציא וכינה בשם פסיכואנליזה; ולבסוף, שהפנטזמה הזאת נמצאת מעבר לטווח ההשפעה של הפירוש, באזור שאין בו מסמן שאפשר יהיה להחזיק בו, כלומר באזור שבו "אין אחר של האחר". כל זאת הודות למשפט מפתח בטקסט של פרויד, שמילר קרא בהרצאה:
ברופא שעורך את האנליזה מתעוררת תחושה שבכך אין הבעיה באה על תיקונה, שכן הוא חייב להודות בינו לבין עצמו שפנטזיות אלה נותרות על פי רוב נבדלות משאר תוכנה של הנוירוזה ואינן משתלבות במבנה שלה. 2
כך החלה דרכה של ההוראה של מילר בבואנוס איירס. חמש שנים מאוחר יותר, ב-1988, התנועה הפרוידיאנית בישראל שהצעתי לייסד ב-1985, עבור עמיתים ותלמידים שלימדו פרויד ולאקאן בארץ זה מכבר, הזמינה אותו לישראל בעקבות המלצתי. אלה היו "ימים שבהם היין והוורדים" כמו שאומר השיר הנפלא של פט בון מ-1963, לא "הלכו ונגמרו" אלא נשארו, וצבעו משהו שלא הולך ולא מבקש תיקון כי תיקון אין כאשר מדובר במשהו אינטימי עמוק, משהו שדורש שתסתדר אתו. ברצוני אם כן לתאר קצת מהאווירה של הארץ הזו עבורי בתחילת דרכי כאן.
זה היה בקיץ של שנת 1983. השפה העברית דמתה לרוח מדבר. יבשה, מלאת ליבידו, מהירה וישירה. כל יום קראנו את העיתון בכיתה, והחדשות לא היו חשובות כל כך בגלל התוכן, אלא יותר מפני שבישרו מסמן חדש, חשק לחיות. התחושה הייתה שהעולם נבנה מחדש עם המסמנים העבריים, כמעין גרסה חיה של בראשית, של הכוח הבורא של המסמן. קניתי לי את ספר הדקדוק העברי של וילהלם גזניוס (Gesenius, 1786-1842), תיאולוג וחוקר מקרא גרמני. הייתי צריך כנראה לאזן את הקִרבה של השיעורים של המורות ושל התלמידים האחרים מכל העולם, לבנות מסך של קריאה במקום נוסף. גזניוס כותב שהשפה העברית היא שפה ששומרת על כבוד ופורמליות, עד כדי הגזמה. שנים רבות לאחר מכן קראתי ריאיון עם העיתונאי אמנון אברמוביץ', ולא הופתעתי לשמוע את טענתו הנגדית, והלא סותרת, שאין בעברית "אנדרסטייטמנטס", אין אירוניה קלה. המילה פונה אליך ללא תיווך. מיתוס הצבר תמיד עוטף דבר ממשי. נסעתי לתל אביב, הסתובבתי בחניות ספרים, וקניתי ב-Bibliofile מהדורה ספרדית של הקפיטל של מרקס, שקראתי באחרי הצהריים המבודדים של האולפן. עם הוולבו המצוינת מודל 79' בצבע חציל ורק 43,000 קילומטרים שמצאתי וקניתי באמסטרדם ב-3,300 דולר יום אחד לפני העלייה שלי לארץ יכולתי, נוסף על קבוצות הלימוד שקיבלתי אצלי, כפי שהיה נהוג בארגנטינה, וכבר קצת מעבר, לצאת לאופקים חדשים לגמרי עבורי ולתת שיעורים על הטופולוגיה של לאקאן גם בירושלים, ואף לקיים מפגשים אנליטיים. מאזור התחנה המרכזית בירושלים אני זוכר את ההליכה ברגל המהירה תמיד של החרדים, הריחות, הצעקות, הקולות של המוכרים והתחושה שמפגש גופני עומד להתרחש בכל רגע.
בימים אלה של כתיבת הספר מכינים בפריז את ימי העיון של ה-École de la Cause Freudienne בנושא "טראומה", שיתקיימו בנובמבר 2013. אלף איש לפחות נרשמו. בטוויטר פורסם ריאיון עם כריסטיאן אלברטי (Alberti). הוזמנתי לשאול שאלה. כתבתי לה שהמונח "פוסט־טראומה" שמרבים כל כך לדבר עליו אינו מדויק, כפי שרואים בבירור: "פוסט" משמעותו "אחרי", אבל מה בנוגע לטראומה? איך למקם אותה? היא ענתה לי מיד שהטראומה אינה ממוקמת לא לפני ולא אחרי, כי מדובר בקונטינגנטיות, סוג של מפגש. אני מוסיף וכותב לכריסטיאן: גם האהבה. מה היא קונטינגנטיות? זה הרגע שבו הזמן של השעון, הזמן הכרונולוגי, האוניברסלי, נעצר. השעון הזה לא פועל. במקומו פועל השעון של הזמן הסובייקטיבי. הקונטינגנטי הוא הרגע של החלפת שעונים.
לכן, יש תאריכים כרונולוגיים, לפי השעון האוניברסלי, ויש תאריכים אחרים, זמנים שנשכחים או שאי־אפשר לשכוח. פגשתי אישה בארץ, אותה אישה שאִתי עכשיו. זה היה לא צפוי ובלתי נמנע. כך שזה נמצא ביסודות של הדבר והזמן האחר, בדומה ליחס בין שחר לבין זריחה. שחר הוא גם יסוד. זו השעה המוקדמת ביותר של הבוקר. זריחה היא השעה של צאת השמש. אולי בגלל זה שחר משמעו גם "יסוד".
תודות ל"פסיכולוגיה עברית", אתר האינטרנט שבו פורסמו הפרקים האלה לראשונה, ובייחוד לאפרת אבן צור, שהייתה קוראת יוצאת דופן; לאורי חביב וג'סיקה קלברמן חביב, שבלעדיהם לא הייתי יכול להציג את החומר להוצאה לאור. הם היו שותפים נפלאים; למורג סגל מהוצאת רסלינג על הקריאה הקפדנית; לפרלה מיגלין, שהציעה לי את שם הספר.
