סטלה סְטָארְפְלֵייק פֶּרְל שפשפה את הכפור מחלון הצריח והזעיפה פנים כשהביטה אל השלג בחוץ. מצב רוחה היה אמור להיות מרומם — זה היה יום לפני יום הולדתה, והדבר היחיד שסטלה אהבה יותר מימי הולדת היה חדי־קרן. אבל היא התקשתה לשמוח, משום שפליקס עמד בסירובו לצרף אותה למשלחת מגלי הארצות שלו. אף שהתחננה, הפצירה, שידלה, איימה והשתוללה — דבר מכל אלה לא הועיל. המחשבה שיארזו לה תיק וישאירו אותה שוב עם דודה אגתה החליאה את סטלה. דודה אגתה לא ידעה הרבה על ילדים, ולפעמים בלבלה הכול, כמו בפעם ההיא שארזה לסטלה כרוב להפסקת העשר בבית הספר. שום דינוזאורים משוקולד, שום עוגות מרשמלו או פינוקים מכל סוג שהוא — רק כרוב אחד ויחיד, חסר תועלת. ואם לא די בכך, לדודה אגתה צמחו שערות בנחיריים. כמעט לא היה אפשר שלא לנעוץ בהן מבטים לפעמים.

סטלה רצתה להיות חוקרת ארצות מאז שהייתה די גדולה להבין את משמעות המילים. ליתר דיוק, היא רצתה להיות נווטת. אף פעם לא נמאס לה להסתכל על מפות ועל גלובוסים, ומבחינתה מצפן היה בערך הדבר היפה ביותר עלי אדמות. אחרי חדי־קרן, כמובן.

ואם לא נועדה לגלות ולחקור ארצות, מדוע נתנו לה הפיות שם אמצעי? כולם ידעו שרק למגלי ארצות יש שלושה שמות. פליקס העניק לה את שם משפחתו, פרל, אבל אז לא ידע מה לעשות עם השם הפרטי ולכן ביקש מהפיות להעניק לה שם במקומו. כנראה טוב שכך, מפני שפליקס נטה חיבה לשמות משונים, כמו מילדרֶד וגם וִילהַלמִינָה וברבָּרֶטָה. אבל הפיות לא העניקו לה שם אחד, אלא שניים: סטלה וגם סטארפלייק. והמשמעות כמובן הייתה שהיא ללא ספק נועדה להיות חוקרת ארצות.

סטלה טיפסה אל מושב החלון של הצריח ומשכה את רגליה אל גופה כדי להשעין את סנטרה על הברכיים. בחוץ החל להחשיך והיא ידעה שפליקס יחפש אחריה כדי לתת לה את מתנת בין הערביים. זאת הייתה מסורת שלהם — סטלה תמיד הורשתה לפתוח מתנה אחת בערב שלפני יום הולדתה. אבל עכשיו הייתה כעוסה ומאוכזבת מכדי לשמוח ממתנות, אז היא עלתה לצריח כדי להתחבא וידעה שכל עוד תידחס היטב בתוך מושב החלון לא יהיה אפשר לראותה מקצה המסדרון.

אבל לרוע המזל גם גרוּף אהב את הצריח, והוא הגיע בכבדות רגע אחרי שסטלה התיישבה ודחף את אפו לתוך כיסיה בחיפוש אחר עוגיות. גברת סאפ, סוכנת הבית שלהם, לא שמחה במיוחד כשפליקס הביא יום אחד הביתה דובון קוטב יתום, אבל אם לא היה עושה זאת, גור הדובים היה מת. לא זו בלבד שהיה יתום, הייתה לו גם כפה מעוותת וייתכן שלא היה שורד בטבע. סטלה חשבה שאין דבר טוב בעולם מאשר להחזיק בבית דוב קוטב, גם אם כמעט מעך אותה מפעם לפעם כשרצה להתכרבל. דובי קוטב הם די ענקיים באופן מפתיע.

היא הושיטה יד לכיס, הוציאה עוגיית דג והושיטה אותה לגרוף, והוא לקח אותה ממנה בעדינות תהומית ואחר כך לעס אותה בשמחה ובתוך כך כיסה את סטלה בפירורים וברוק דובים. סטלה התרגלה לרוק של דובים, לכן לא היה לה אכפת, אבל החיסרון בביקורו של גרוף ניכר כמה דקות לאחר מכן, כשפליקס נכנס למסדרון והדוב הסגיר את מקומה.

"אה, הנה את," אמר פליקס ונעצר ליד מושב החלון. "חיפשתי אותך בכל מקום."

סטלה הרימה את מבטה אל פניו — הפנים האהובות עליה בעולם כולו והראשונות שראתה מימיה עד כמה שהצליחה לזכור. היא הייתה יתומת שלג, בדיוק כמו גרוּף. ואלמלא מצא אותה פליקס כשהייתה פעוטה, ככל הנראה הייתה מתה בחוץ, לבד על הקרח. סטלה אף פעם לא פגשה אדם ששערו לבן כמו שלה או שעורו בהיר כשלה או שעיניו בגוון המדויק של עיניה, כחול עם שביבי קרח. עורם של רוב הילדים והמורים בבית ספרה היה ורדרד, אבל סטלה הייתה לבנה כפנינה מכף רגל ועד ראש. זה תמיד הפריע לה — במיוחד מפני שנראתה שונה כל כך מאביה המאמץ.

פליקס היה אביה של סטלה במלוא מובן המילה, אבל היא התרגלה לקרוא לו בשמו הפרטי מפני שכך קראו לו כולם. הוא לא היה נאה או בעל מראה מכובד במיוחד, והוא לא התפאר בשפם, בזקן או בפאות לחיים כמו גברים רבים אחרים. במידה רבה משום שדברים אלה הצריכו השקעה משמעותית של זמן בטיפוח ותחזוקה, ופליקס אמר שמנה (עד כה) מספר לא מבוטל של דרכים מעניינות יותר שיעדיף להעביר בהן את זמנו, כולל עריכת רשימות ממוספרות של דרכים מעניינות יותר שיעדיף להעביר בהן את זמנו. אפו היה מעוקל בקצהו, אבל סטלה אהבה את הקמטוטים הקטנים בזוויות עיניו ואת שערו החום־זהוב, שהיה תמיד רק קצת ארוך מדי והסתלסל מסביב לצווארון, ואת פיו שתמיד רצה לחייך. פליקס לא אהב לזעוף. הוא אמר שזה בזבוז של שריר טוב.

סטלה תמיד חשבה שהוא אדם מיוחד, ועובדת היותו פֵיאוֹלוֹג הוכיחה זאת מעל לכל ספק. לא היו הרבה בני אנוש שפיות הסכימו לדבר איתם, אבל פיות תמיד אהבו את פליקס. בחודשי הקיץ בקושי היה יכול לצאת מהבית בלי שאחת מהן תשתרע על שולי כובעו או תנחת על כתפו כדי ללחוש דבר־מה באוזנו. אם שכח לפעמים להבריש את השיער או לבש גרביים מוזרים או רכס את כפתורי חולצתו עקום, דבר מכל אלה לא היה חשוב לסטלה כהוא זה. בנוסף ידע פליקס לרכוב על אופני קרקס, לבצע פעלולי קלפים ולהכין ציפורים קטנות מעופפות מקיפולי נייר — ואם לא די בכך כדי שאדם אחד יאהב אדם אחר, סטלה לא ידעה מה עוד נדרש.

"הגיעה השעה למתנת בין הערביים," הוא הכריז, והרים קופסה לבנה עטופה בסרט ורוד אלכסוני.

סטלה נזקקה לכל כוח הרצון שלה כדי להגיד, "אני לא רוצה אותה." היא הפנתה את ראשה לכיוון החלון.

"אני לא מאמין שאת מתכוונת לזה," אמר פליקס. הוא ניסה לדחוף הצידה את גרוּף, שהיה שרוע על הרצפה לצד מושב החלון, אבל כל מי שניסה מימיו לדחוף דוב קוטב יודע שזה קצת כמו לדחוף הר, ולמעשה לא מועיל כלל, ולכן במקום זאת דילג פליקס מעל הדוב והתיישב מול סטלה על מושב החלון.

"הייתי לוקח אותך איתי בלי להסס," אמר פליקס חרש. "את יודעת שהייתי לוקח אותך אם היו מרשים לבנות להצטרף למשלחת."

"זה לא הוגן שבנות לא יכולות להיות מגלות ארצות!" אמרה סטלה. "זה טיפשי ולא הגיוני!"

כל גופה רעד מרוב רוגז על חוסר הצדק הזה. סטלה האזינה כל חייה לסיפורים שסיפר פליקס בכל פעם ששב הביתה ממסעות, ותמיד אהבה אותם. אבל מגיע שלב שבו ילדות כבר לא רוצות לשמוע על הרפתקאותיהם של אחרים, ומעדיפות להתחיל לחוות הרפתקאות משלהן.

חוקרים רבים צירפו את הבנים שלהם למשלחות. אפילו חברהּ של סטלה, בִּיני, יֵצא במסע הקרוב עם הדוד שלו, חוקר החרקים הנודע בנדיקט בוסקום סמית. בִּיני היה בן גילה של סטלה וחצי אֶלף. הייתה לו רשימה ארוכה של דברים שאינו אוהב, שכרגע כללה שיחות חולין, לעג, לחיצות ידיים, חיבוקים ותספורת. ביסודו של דבר, כל דבר שמערב מגע פיזי היה מחוץ לתחום חד־משמעית.

"את לגמרי צודקת," השיב פליקס. "זה באמת טיפשי, ואין בזה היגיון. אני בטוח שיום אחד זה יהיה אחרת. אבל העולם לא תמיד משתנה מהר כמו שהיינו רוצים."

סטלה המשיכה להביט מבעד לחלון. היא העדיפה לבהות בשלג מאשר לפגוש את מבטו של פליקס. "חשבתי שכללים לא חשובים לךָ," אמרה ונשכה את שפתה.

פליקס תמיד אמר שזה בסדר להפר כללים מסוימים, ולמעשה כמה מהם כדאי להפר בקביעות, למען הבריאות. כשדודה אגתה אמרה שסטלה זקוקה לנוכחות אישה שתחיה בביתם ותחנך אותה כראוי, פליקס תמיד היה לטובת הילדה בעניינים כמו זכותה לדהור על החד־קרן שלה בחצר או לבנות מבצר מספרים בספרייה או ללמוד איך ליצור בעלי חיים מבלונים במקום לתפור עיטורים מכוערים.

"יש כמה כללים שאי אפשר להפר בשום אופן," נהג לומר. "כמו הכלל שאומר שעלינו להיות אדיבים ולהתייחס לאחרים כמו שאנחנו רוצים שיתייחסו אלינו. אבל אם אנשים צוחקים עלינו, או חושבים שאנחנו מוזרים או שונים מהם, זה לא משנה כל כך בסיכומו של דבר."

"זה לא שאני פוגעת במישהו אם אני יוצאת למסע, נכון?" שאלה סטלה בניסיון לנצל את ההיגיון של פליקס נגדו. "ואם אנשים חושבים שמוזר שילדה תהיה חוקרת, אז זאת הבעיה שלהם. לא שלי."

פליקס נאנח והניח את המתנה ביניהם על מושב החלון. "הלוואי שזה היה פשוט כל כך, יקירתי. אבל אני לא קובע את כללי המועדון." הוא דחף לעברה את המתנה. "בואי לא ניתן לזה להרוס את יום ההולדת שלך. מה דעתך לפתוח את המתנה?"

"קח את זה מפה. אני לא רוצה את זה." אמרה סטלה בקול הכי צונן שהצליחה לגייס. אבל היא הרגישה נורא בשנייה שדיברה וכעסה על עצמה מפני שהייתה אכזרית. והיא גם כעסה על עצמה מפני שכעסה על פליקס. היה מוזר כל כך לא להיות חברה שלו — זה הפך את בטנה.

"אני מצטערת," היא פלטה במהירות. "זה לא היה יפה."

פליקס הרים את המתנה ודחף אותה לתוך ידיה. "תפתחי את המתנה," אמר שוב. "היצורים האומללים תכף יתחילו להרגיש חנוקים שם בפנים."

דבריו עוררו את סקרנותה של סטלה, והיא משכה את הסרט, הסירה את המכסה מהקופסה ובהתה פנימה אל איגלו זעיר שהונח על מצע נייר טישו ורוד. וכשהרימה באנחת אושר את האיגלו מהקופסה היא הבינה שהוא עשוי מקרח אמיתי. כל לבנה קטנה הייתה קפואה בין אצבעותיה, וכפור נצץ על פני השטח המעוגלים כמו עשרות יהלומים זעירים.

"הוא מכושף," אמר פליקס. "בגלל זה הוא לא נמס. השגתי אותו מקוסם שפגשתי במסעותיי בסְנִיפוֹטַמְיָה. תסתכלי פנימה."

סטלה הרימה את האיגלו כדי להציץ מבעד לדלת הפתוחה ונדהמה למראה משפחה של פינגווינים זעירים שהניעו בשמחה את כנפיהם על הקרח בפנים.

"אלה חיות מחמד ארקטיות," אמר פליקס. "הן חלק מהקסם אז לא צריך להאכיל אותן או לטפל בהן, אבל הקוסם אמר שהן אוהבות ששרים להן מפעם לפעם. באחד האיגלואים האחרים היו דובוני קוטב ובאחר כלבלבי ים, אבל חשבתי שהפינגווינונים ימצאו חן בעינייך יותר מכולם."

"אני מתה עליהם!" השיבה סטלה.

"היה אפילו איגלו אחד עם גובלינים זעירים בפנים, אבל הוא נראה לי מאוד מטריד. מה היית חושבת אם מישהו היה מראה לך איגלו מלא בגובלינים? כשהסתכלתי פנימה הם החזיקו זרדים וניסו לדקור אחד את השני בעיניים. האווירה שם נעשתה די אלימה."

"נשמע כמו מתנה שדודה אגתה הייתה נותנת," אמרה סטלה, והרגישה שוב מדוכדכת מעצם אזכור השם.

סטלה אהבה את הפינגווינים הזעירים באיגלו הזעיר שלהם, בדיוק כמו שאהבה את כל הדברים המוזרים, האוצרות הנהדרים וחפצי הנוי האחרים שהביא פליקס ממסעותיו. אבל מה שרצתה באמת — יותר מכל דבר אחר — היה למצוא בעצמה פלאי פלאים ודברים נדירים ולהביאם הביתה. היא רצתה שיהיה לה חדר עבודה משלה, שהקירות בו יהיו מכוסים במפות ובתרשימים והיא תוכל לבלות בו כמה זמן שתרצה בעריכת רשימות ובבחינת כל הדברים שמעוררים בה סקרנות ובתכנון ההרפתקה הבאה לארצות מוזרות רחוקות ומרוחקות בצד האחר של העולם.

"דודה שלך עושה כמיטב יכולתה," אמר פליקס. "היא רק... טוב, היא חושבת שהמנהגים שלנו קצת משונים, זה הכול. אבל כן אכפת לה..." קמט דק של זעף הופיע בין עיניו כשהביט מבעד לחלון. "בדרכה שלה."

סטלה לא הייתה משוכנעת בכך. פליקס תמיד הציג אותה בפני אנשים כבתו, והיא ידעה שהוא אוהב אותה בדיוק באותה מידה שכל אב אחר אוהב את ילדתו, גם אם הייתה בסך הכול עוד יתומה שמצא בשלג. אבל דודה אגתה תמיד הסתכלה עליה באותה סלידה קלה שבה הביטה בגרוּף אחרי שסיים עוד גיהוק ארוך וקולני של אחרי עוגיית דגים.

אבל סטלה לא רצתה להמשיך להתווכח עם פליקס, אז היא נשקה לו נשיקת לילה טוב, דילגה מעל גרוּף וחזרה לחדרה. היא הניחה את האיגלו לצד המיטה, החליפה בגדים ואחר כך נכנסה מתחת לשמיכה והתבוננה בסיבוביו האיטיים של המובייל התלוי מהתקרה. היא ידעה שהיא גדולה מכדי להתלהב ממוביילים עכשיו, אבל פליקס הכין את המובייל הזה במיוחד בשבילה כשהייתה קטנה מאוד, כדי שתרגיש בבית, וסטלה אהבה אותו.

הוא רצה שהמובייל יזכיר לה מהיכן הגיעה, ולכן שזר בו מפלצות שלג מדובללות שיער, חדי־קרן לבנים כשלג, ממותות צמריות ענקיות וכוכבי כסף מנצנצים. היו שם גם אנשי שלג נתעבים ויָאקים שסועי פרסות, כולם נוצרו בקפידה מחמר ומחרוזים ומצמר ומאבני זכוכית נוצצות. כשפליקס מצא אותה הייתה סטלה רק בת שנתיים — צעירה מכדי לזכור משהו מחייה הקודמים. ועם זאת, בחלומותיה שבה לפעמים להיות תינוקת, יושבת במיטה ומשחקת בכתר משובץ בגבישים ובפנינים ובאבני חן לבנות כקרח. אחר כך התמונה הייתה מתחלפת, והיא ישבה בחוץ והשלג היה מוכתם בדם...

סטלה ידעה שלעולם לא תגלה מה קרה לה או למשפחתה הביולוגית, אבל השממה הקפואה הייתה ביתה פעם והיא רצתה לראותה שוב.

והיא רצתה להיות שם, עם פליקס ועם המשלחת שלו, בשעה שינסו להיות מגלי הארצות הראשונים שיגיעו למקום הקר ביותר בארצות הקרח. היא רק צריכה לחשוב על דרך לגרום לפליקס לצרף אותה.

לבסוף נאנחה, התהפכה במיטה, התכרבלה עמוק יותר בתוך השמיכה ושקעה בשינה לקול גרגוריהם השקטים ומלאי השמחה של הפינגווינונים באיגלו שלהם.