המכתב של קלמנטיין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המכתב של קלמנטיין
הוספה למועדפים

המכתב של קלמנטיין

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שרה פניפקר (נולדה ב9.12.1951) היא סופרת ילדים אמריקאית. הייתה ציירת בטרם החלה לכתוב ספרי ילדים. 

תקציר

קלֶמֶנְטַיין לא מאמינה למשמע אוזניה: המורֶה האהוב עליה, מר גְרֶפְּסְקִי, עלול לעזוב את בית הספר באמצע שנת הלימודים ולנסוע למִצְרַיִם! היא חוששת שהמורים האחרים לא יבינו את הפזיזוּת שלה, את הצורך הבלתי פוסק שלה לצייר כל הזמן, או לשחק בלנצח את השעון כשהיום נעשה ארוך מדי. למורָה המחליפה שלו יש כללים חדשים לגמרי, שקְלֶמֶנְטַיין לא מצליחה להבין.

הפתרון היחיד, היא מחליטה, הוא למצוא דרך להחזיר את מר גְרֶפְּסְקִי לכיתה. גם אם היא תהרוס לו הזדמנות־של־פעם־בחיים, זה בכל־זאת כדאי, נכון?

ספר שלישי בסדרה המצליחה על הג'ינג'ית הכי מקסימה בסביבה.

פרק ראשון

פרק 1

 


 

 

"אני נשבעת אמונים לדגל ארצות־הברית... אַיי!"
יש המון דחיפות בכיתה ג'. זה היה נוֹרִיס־בּוֹרִיס־מוֹרִיס. "הוֹרַאס," הוא לחש.
"אני אחשוב על זה," לחשתי בחזרה.
השם של נוריס־בוריס־מוריס הוא בעצם נוריס. עכשיו אני יודעת את זה. אבל בהתחלת השנה קראתי לו בכל שלושת השמות שנגמרים ב"ריס" כי אף פעם לא הצלחתי לזכור איך באמת קוראים לו. זה מצא חן בעיניו. ועכשיו הוא כל הזמן מנסה לשכנע אותי להוסיף עוד אחד. לפני שבוע הוא ניסה את גלוֹריס, אבל לא הסכמתי. זה צריך להיות שם אמיתי.
"טוב," אמרתי אחרי השבועה לדגל. "נוריס־בוריס־מוריס־הוראס." אפילו שזה לא חרוז מדויק.
המורֶה שלי הסתכל לי בעיניים ומשך לעצמו באוזן. זה הקוֹד הסודי שלנו להִגִיע הזמן להקשיב. אז ישבתי זקוף והקשבתי לו, אפילו שזה היה רק "מי שלא פה, שֶיָרים יד" ו"למי יש כסף לארוחת עשר?"
אבל תֵכף אחרי זה, זה נהיה מעניין.
"קְלֶמֶנְטַיין, את מוכנה ללכת למשרד של המנהלת רַייס ולקרוא לה?"
בכל פעם שהמורה שלי צריך לשלוח מישהו לחדר המנהלת, הוא שולח אותי. כי אני כל־כך אחראית. טוב, בסדר, זה גם כי שולחים אותי כל־כך הרבה למנהלת, עד שאני יכולה ללכת לשם בעיניים עצומות.
פעם ניסיתי את זה. תתפלאו כמה מכות אפשר לקבל רק מברזייה אחת.
כשהגעתי למשרד של המנהלת רַייס, היא הושיטה את היד כדי לקבל פתק מהמורה שלי שאומר לה מה הבעיה.
"לא, היום אין שיחות קטנות!" אמרתי לה. "היום באתי רק כדי לקחת אותך לכיתה שלנו."
"אה, נכון," אמרה גברת רַייס. "הגיע הזמן."
כשהלכנו במסדרון, הזכרתי לה שגם ביום שישי לא שלחו אותי למשרד שלה לשיחה קטנה. "התגעגעת אלי? המורה שלי אמר שזה היה יום גדול בשבילי. הוא אמר שאני ממש תופסת מה קורה בכיתה ג'."

 

  


"באמת שמתי לב שלא באת אלי, קְלֶמֶנְטַיין," אמרה גברת רַייס. "למען האמת, שמעתי שהיה לך שבוע מאוד מוצלח. ברכותי. המורה שלך אמר שאת והוא ממש מְתוֹאָמים בימים אלה."
"תְּאוֹמים?"
"מְתוֹאָמים. זאת אומרת שאתם עובדים היטב יחד. אתם מבינים זה את זה."
המורה שלי ישב בכיתה ליד השולחן שלו ונתן לגברת רַייס לנהל את העניינים, כי היא הבוסית שלו. אבל הוא חייך. גם גברת רַייס חייכה כשהיא אמרה, "תלמידים, יש לנו חדשות בשבילכם." זה היה טריק כדי שאחשוב שֶאֵלה חדשות טובות.
"כפי שאני בטוחה שכולכם יודעים," המשיכה גברת רַייס, "המורה שלכם מתעניין במיוחד במִצְרַיִם העתיקה."
בטח שידענו את זה. בכל הכיתה היו מפוזרים סְפִינְקְסִים ומוּמְיוֹת ופירמידות, ובחודש האחרון, הכול היה מצרַיִם פה ומצרַיִם שם.

 

  


אני דווקא שמחתי. בשנה שעברה המורָה שלי היתה משוגעת על תקופת בית קטן בערבה. זה היה בסדר גמור, אבל היא אהבה רק דברים שעושים בִּפְנים... לתפור מִצנָפוֹת ולטגן פֶּנקֵייק מקמח תירס. אני רציתי לעשות דברים של בית קטן בערבה שקורים בחוץ, כמו לתפוס בּוּפָלוֹ בלָאסוֹ ולחפש זהב ולתפוס פושעים ששותים בירה במִסבּאוֹת. אבל המורָה שלי בשנה שעברה אמרה, לא, רק מִצנָפוֹת ופֶּנקֵייק ולשבת כל היום על הכיסא. חוץ מזה, היא אמרה, כל הדברים האחרים היו מתקופת המערב הפרוע. אפשר היה להירדם רק מהזיכרון כמה השנה שעברה היתה משעממת.
אבל אני לא נִרדמתי, כי רציתי לדעת מה החדשות הטובות.
"כששמעתי שתוכנית ההרפתקאות למורים השנה תהיה חפירה אַרכֵיאוֹלוֹגִית במִצְרַיִם," המשיכה המנהלת, "רשמתי את המורה שלכם כמועמד." גברת רַייס נראתה גֵאָה בעצמה, אבל אני עוד לא הבנתי מה כל־כך נהדר. "ואני שמחה לומר לכם שבסוף השבוע שמענו שמר גְרֶפְּסְקִי עלה לגמר!"
כשהמנהלת רַייס אמרה את השם של המורה שלנו, כל הילדים עצרו באותו רגע את הנשימה. זה מפני ש"גְרֶפְּסְקִי" הוא שֵם לא כל־כך מנומס. בעצם, הוא כמעט שני דברים לא מנומסים. אם אומרים את החלק הראשון לא נכון, זה נשמע כמו מילה שמתארת גיהוק. אם אומרים את החלק השני לא נכון, זה נשמע כמו מילה שמתארת אוכל ושתייה שנִפלטים לך מהפה. אבל אף אחד לא יחשוב שאתם מתכוונים דווקא למילים האלה.
ביום הלימודים הראשון ממש השתדלתי לא לעשות טעות בשום חלק מהשם שלו עד שעשיתי טעות בשני החלקים. וזה בשיא הרצינות!
בהפסקה התנצלתי והסברתי שאמרתי את השם שלו לא נכון רק כי פחדתי לומר את השם שלו לא נכון. מר גְרֶפְּסְקִי אמר שהוא מבין וחוץ מזה, זה היה מוכרח לקרות פעם.
אבל מאז, כל הילדים פשוט קראו לו "המורֶה". אנחנו לא מסתכנים.
כנראה לגברת רַייס לא היה אִכפת לעשות טעות. היא בטח חשבה, אז מה אם ישלחו אותי לחדר המנהלת? אני גרה שם!
"מר גְרֶפְּסְקִי יעזוב את בית־הספר היום אחרי הפסקת הצהריים. הוא יהיה שבוע עם ועדת ההרפתקאות למורים. אבל נראה אותו שוב ביום שישי בבניין המועצה המחוזית. ייערך שם טקס שבו יוכרז מי המורֶה הזוכה, ואנחנו מוזמנים. אחר־כך, אם מר גְרֶפְּסְקִי יִיבּחֵר, הוא יטוס למִצְרַיִם להרפתקה הגדולה."
שוב עצרנו את הנשימה כשהיא אמרה את השם שלו, וככה כמעט פִספסתי את מה שהיא אמרה אחרי זה. אבל שמעתי: "זה אומר שהוא ייעדר מבית־הספר עד סוף השנה."
גברת רַייס המשיכה לדבר, אבל האוזניים שלי התמלאו כל־כך בייעדר מבית־הספר עד סוף השנה עד שלא שמעתי שום דבר.
הסתכלתי על המורֶה שלי. חיכיתי שהוא יקפוץ ויגיד, "לא, מצטער, גברת רַייס. אני לא יכול לנסוע כי הבטחתי להיות כאן. עמדתי מול התלמידים שלי ואמרתי, 'אני אהיה המורֶה שלכם השנה.' זה היה בתחילת השנה הזאת, אז אני חייב להישאר וללמד אותם. אני לא יכול להפר את ההבטחה שלי."
אבל הוא לא עשה את זה. הוא רק ישב ליד השולחן שלו וחייך אל גברת רַייס!
"זאת הזדמנות פז," אמרה המנהלת רַייס בקול המודגש שלה. "אנחנו צריכים להתגאות מאוד במר גְרֶפְּסְקִי."
כל הילדים מחאו כפיים ועשו פרצופים כאילו הם מאושרים מההזדמנות פז וגֵאים במורֶה שלנו. חוץ ממני. אני חושבת שאם מישהו מבטיח ולא מקיים, לא צריך להתגאות בו.


 

שרה פניפקר (נולדה ב9.12.1951) היא סופרת ילדים אמריקאית. הייתה ציירת בטרם החלה לכתוב ספרי ילדים. 

עוד על הספר

המכתב של קלמנטיין שרה פניפקר

פרק 1

 


 

 

"אני נשבעת אמונים לדגל ארצות־הברית... אַיי!"
יש המון דחיפות בכיתה ג'. זה היה נוֹרִיס־בּוֹרִיס־מוֹרִיס. "הוֹרַאס," הוא לחש.
"אני אחשוב על זה," לחשתי בחזרה.
השם של נוריס־בוריס־מוריס הוא בעצם נוריס. עכשיו אני יודעת את זה. אבל בהתחלת השנה קראתי לו בכל שלושת השמות שנגמרים ב"ריס" כי אף פעם לא הצלחתי לזכור איך באמת קוראים לו. זה מצא חן בעיניו. ועכשיו הוא כל הזמן מנסה לשכנע אותי להוסיף עוד אחד. לפני שבוע הוא ניסה את גלוֹריס, אבל לא הסכמתי. זה צריך להיות שם אמיתי.
"טוב," אמרתי אחרי השבועה לדגל. "נוריס־בוריס־מוריס־הוראס." אפילו שזה לא חרוז מדויק.
המורֶה שלי הסתכל לי בעיניים ומשך לעצמו באוזן. זה הקוֹד הסודי שלנו להִגִיע הזמן להקשיב. אז ישבתי זקוף והקשבתי לו, אפילו שזה היה רק "מי שלא פה, שֶיָרים יד" ו"למי יש כסף לארוחת עשר?"
אבל תֵכף אחרי זה, זה נהיה מעניין.
"קְלֶמֶנְטַיין, את מוכנה ללכת למשרד של המנהלת רַייס ולקרוא לה?"
בכל פעם שהמורה שלי צריך לשלוח מישהו לחדר המנהלת, הוא שולח אותי. כי אני כל־כך אחראית. טוב, בסדר, זה גם כי שולחים אותי כל־כך הרבה למנהלת, עד שאני יכולה ללכת לשם בעיניים עצומות.
פעם ניסיתי את זה. תתפלאו כמה מכות אפשר לקבל רק מברזייה אחת.
כשהגעתי למשרד של המנהלת רַייס, היא הושיטה את היד כדי לקבל פתק מהמורה שלי שאומר לה מה הבעיה.
"לא, היום אין שיחות קטנות!" אמרתי לה. "היום באתי רק כדי לקחת אותך לכיתה שלנו."
"אה, נכון," אמרה גברת רַייס. "הגיע הזמן."
כשהלכנו במסדרון, הזכרתי לה שגם ביום שישי לא שלחו אותי למשרד שלה לשיחה קטנה. "התגעגעת אלי? המורה שלי אמר שזה היה יום גדול בשבילי. הוא אמר שאני ממש תופסת מה קורה בכיתה ג'."

 

  


"באמת שמתי לב שלא באת אלי, קְלֶמֶנְטַיין," אמרה גברת רַייס. "למען האמת, שמעתי שהיה לך שבוע מאוד מוצלח. ברכותי. המורה שלך אמר שאת והוא ממש מְתוֹאָמים בימים אלה."
"תְּאוֹמים?"
"מְתוֹאָמים. זאת אומרת שאתם עובדים היטב יחד. אתם מבינים זה את זה."
המורה שלי ישב בכיתה ליד השולחן שלו ונתן לגברת רַייס לנהל את העניינים, כי היא הבוסית שלו. אבל הוא חייך. גם גברת רַייס חייכה כשהיא אמרה, "תלמידים, יש לנו חדשות בשבילכם." זה היה טריק כדי שאחשוב שֶאֵלה חדשות טובות.
"כפי שאני בטוחה שכולכם יודעים," המשיכה גברת רַייס, "המורה שלכם מתעניין במיוחד במִצְרַיִם העתיקה."
בטח שידענו את זה. בכל הכיתה היו מפוזרים סְפִינְקְסִים ומוּמְיוֹת ופירמידות, ובחודש האחרון, הכול היה מצרַיִם פה ומצרַיִם שם.

 

  


אני דווקא שמחתי. בשנה שעברה המורָה שלי היתה משוגעת על תקופת בית קטן בערבה. זה היה בסדר גמור, אבל היא אהבה רק דברים שעושים בִּפְנים... לתפור מִצנָפוֹת ולטגן פֶּנקֵייק מקמח תירס. אני רציתי לעשות דברים של בית קטן בערבה שקורים בחוץ, כמו לתפוס בּוּפָלוֹ בלָאסוֹ ולחפש זהב ולתפוס פושעים ששותים בירה במִסבּאוֹת. אבל המורָה שלי בשנה שעברה אמרה, לא, רק מִצנָפוֹת ופֶּנקֵייק ולשבת כל היום על הכיסא. חוץ מזה, היא אמרה, כל הדברים האחרים היו מתקופת המערב הפרוע. אפשר היה להירדם רק מהזיכרון כמה השנה שעברה היתה משעממת.
אבל אני לא נִרדמתי, כי רציתי לדעת מה החדשות הטובות.
"כששמעתי שתוכנית ההרפתקאות למורים השנה תהיה חפירה אַרכֵיאוֹלוֹגִית במִצְרַיִם," המשיכה המנהלת, "רשמתי את המורה שלכם כמועמד." גברת רַייס נראתה גֵאָה בעצמה, אבל אני עוד לא הבנתי מה כל־כך נהדר. "ואני שמחה לומר לכם שבסוף השבוע שמענו שמר גְרֶפְּסְקִי עלה לגמר!"
כשהמנהלת רַייס אמרה את השם של המורה שלנו, כל הילדים עצרו באותו רגע את הנשימה. זה מפני ש"גְרֶפְּסְקִי" הוא שֵם לא כל־כך מנומס. בעצם, הוא כמעט שני דברים לא מנומסים. אם אומרים את החלק הראשון לא נכון, זה נשמע כמו מילה שמתארת גיהוק. אם אומרים את החלק השני לא נכון, זה נשמע כמו מילה שמתארת אוכל ושתייה שנִפלטים לך מהפה. אבל אף אחד לא יחשוב שאתם מתכוונים דווקא למילים האלה.
ביום הלימודים הראשון ממש השתדלתי לא לעשות טעות בשום חלק מהשם שלו עד שעשיתי טעות בשני החלקים. וזה בשיא הרצינות!
בהפסקה התנצלתי והסברתי שאמרתי את השם שלו לא נכון רק כי פחדתי לומר את השם שלו לא נכון. מר גְרֶפְּסְקִי אמר שהוא מבין וחוץ מזה, זה היה מוכרח לקרות פעם.
אבל מאז, כל הילדים פשוט קראו לו "המורֶה". אנחנו לא מסתכנים.
כנראה לגברת רַייס לא היה אִכפת לעשות טעות. היא בטח חשבה, אז מה אם ישלחו אותי לחדר המנהלת? אני גרה שם!
"מר גְרֶפְּסְקִי יעזוב את בית־הספר היום אחרי הפסקת הצהריים. הוא יהיה שבוע עם ועדת ההרפתקאות למורים. אבל נראה אותו שוב ביום שישי בבניין המועצה המחוזית. ייערך שם טקס שבו יוכרז מי המורֶה הזוכה, ואנחנו מוזמנים. אחר־כך, אם מר גְרֶפְּסְקִי יִיבּחֵר, הוא יטוס למִצְרַיִם להרפתקה הגדולה."
שוב עצרנו את הנשימה כשהיא אמרה את השם שלו, וככה כמעט פִספסתי את מה שהיא אמרה אחרי זה. אבל שמעתי: "זה אומר שהוא ייעדר מבית־הספר עד סוף השנה."
גברת רַייס המשיכה לדבר, אבל האוזניים שלי התמלאו כל־כך בייעדר מבית־הספר עד סוף השנה עד שלא שמעתי שום דבר.
הסתכלתי על המורֶה שלי. חיכיתי שהוא יקפוץ ויגיד, "לא, מצטער, גברת רַייס. אני לא יכול לנסוע כי הבטחתי להיות כאן. עמדתי מול התלמידים שלי ואמרתי, 'אני אהיה המורֶה שלכם השנה.' זה היה בתחילת השנה הזאת, אז אני חייב להישאר וללמד אותם. אני לא יכול להפר את ההבטחה שלי."
אבל הוא לא עשה את זה. הוא רק ישב ליד השולחן שלו וחייך אל גברת רַייס!
"זאת הזדמנות פז," אמרה המנהלת רַייס בקול המודגש שלה. "אנחנו צריכים להתגאות מאוד במר גְרֶפְּסְקִי."
כל הילדים מחאו כפיים ועשו פרצופים כאילו הם מאושרים מההזדמנות פז וגֵאים במורֶה שלנו. חוץ ממני. אני חושבת שאם מישהו מבטיח ולא מקיים, לא צריך להתגאות בו.