הגן המוריק בעל חומות החֵמר שָכן על גדת הנהר, ועורפו פונה אל הכפר. בחזיתו לא הייתה חומה, הנהר היה הגבול. בגן צמחו דובדבנים, מתוקים וחמוצים, ובמרכזו היה בית, חצי כפרי־חצי עירוני, ובו שלושה חדרים, ובריכה1 מלאה בטחב ובצפרדעים מלפניו. את הבריכה הקיפו שביל חצץ וכמה עצי ערבה. העצים השתקפו במים, ואחר הצהריים היה הירוק הכהה של האגם נתון בקרב אילם מול הירוק הבהיר של הערבות. למראה זה היה לבה של מַהדוֹחְת מתכווץ בקרבה מכיוון שלא יכלה לשאת שום עימות. היא הייתה תמימה מאוד ורצתה שכולם יחיו בשלום זה עם זה, אפילו כל הירוקים שבעולם.

"נכון, זה צבע שלֵו, ובכל זאת..."

תחת אחד העצים נח דרגש רחב. שתי רגליו עמדו על מדרגה בתוך הבריכה, ובכל רגע היה סיכוי שיחליק על הרפש שהצטבר עליה וייפול כולו לתוך המים. מהדוחת נהגה לשבת על הדרגש הזה ולצפות בקרב המתנהל בין המים לעצים, ובכחול של השמיים, שאחר הצהריים כפה את עצמו יותר מבכל שעה אחרת על אסופת הירוקים הזאת, ובעיני מהדוחת שימש להם בורר אלוהי.

אם בחורפים הייתה מהדוחת מתחילה לסרוג, ואם הייתה חושבת ללכת ללמוד צרפתית או לטייל בעולם, היה זה מפני שבחורף האדם נושם אוויר קר ורענן, ואילו בקיץ כל הדברים מגיעים לקִצם. הקיץ מלא בעשן ובאבק ובחול שהמכוניות ובני האדם מותירים אחריהם, וביגונן של השמשות הגדולות תחת השמש היוקדת.

"יימח שמם, למה הם לא מבינים שהחלונות האלה לא מתאימים בכלל למדינה הזאת?"

כך הייתה חושבת ונעצבת, ולכן חשה צורך להיענות להזמנותיו של אחיה הגדול הוּשַׁנְג חאן2 לבוא לגן. שם הייתה נאלצת לשאת את המולת הילדים, שכל היום צעקו ואכלו דובדבנים ומדי לילה שלשלו ואכלו יוגורט.

"היוגורט מהכפר."

"כן, הוא מצוין."

לילדים תמיד היה קר והם תמיד היו חיוורים, אף על פי שאכלו יותר מהדרוש להם בגילם או, כפי שאמם נהגה לומר, "טחנו!"

כשרק החלה לעבוד כמורה, מר אֶהְתֶשׁאמי היה אומר לה:

"גברת פַּרְהאמי, הניחי בבקשה את המחברת הזאת שם... גברת פרהאמי, צלצלי בפעמון... גברת פרהאמי, תאמרי משהו לסֹגְרַא, אני לא מצליח להבין את הניב הזה שלה..." מר אהתשאמי רצה שהיא תהיה האחראית למשמעת והוא המנהל, וזה לא היה נורא כל כך. אבל יום אחד אמר לה מר אהתשאמי:

"גברת פרהאמי, אולי תרצי ללכת איתי הערב לקולנוע? יש סרט טוב."

מהדוחת החווירה. היא לא ידעה איך להשיב לעלבון הזה. מה הוא חושב לעצמו? מה הוא חושב שהיא? מה בדיוק הוא רוצה? כעת הבינה מדוע המורות האחרות מנסות להבליע את החיוכים שלהן בכל פעם שמר אהתשאמי מדבר איתה. הן הניחו כל מיני הנחות. אבל הן טעו, ועכשיו היא תראה להן בדיוק איזה מין בן אדם היא. מהדוחת הפסיקה לבוא לבית הספר. אבל אחרי שנה, כששמעה שמר אהתשאמי התחתן עם גברת עַטַאאִי, המורה להיסטוריה ולגיאוגרפיה, היא הרגישה שהחזה שלה הולך ומתכווץ. הוא התכווץ כל כך, עד שמהדוחת חשבה לרגע שלבה עומד לפרוץ החוצה.

"הבעיה היא שאבא השאיר הרבה כסף."

אכן כך היה. בשנה שלאחר מכן סרגה כל החורף. היא סרגה עבור שני ילדיו הגדולים של הושנג חאן, שבאותם ימים עוד היו קטנטנים. עשר שנים לאחר מכן כבר סרגה בשביל חמישה. "לא ברור למה הם משריצים כל כך הרבה ילדים."

הושנג חאן נהג לומר:

"זה לא בשליטתי, אני אוהב ילדים, מה לעשות?"

מה לעשות? טוב, מה באמת הוא כבר יכול לעשות, אמרה לעצמה.

לא מזמן ראתה סרט בכיכובה של ג'ולי אנדרוז. ארוסה של ג'ולי הוא אוסטרי. יש לו שבעה ילדים שאותם הוא מריץ לפה ולשם באמצעות משרוקית, ובסופו של דבר הוא מתחתן עם ג'ולי. בהתחלה ג'ולי חושבת לחזור להיות נזירה, אבל חוזרת בה ומחליטה שהיא רוצה להינשא לאוסטרי כי היא בהיריון עם הילד השמיני שלו, וזה נראה כמו הפתרון הטוב ביותר, בייחוד מפני שהגרמנים הולכים ומתקרבים, וכל האירועים האלה מתרחשים מהר כל כך בזה אחר זה.

"גם אני כמו ג'ולי."

זה היה נכון. היא באמת הייתה כמו ג'ולי. היא הייתה מסוגלת למרר בבכי אם רק שברה לנמלה את הרגל, וחוץ מזה, עד כה היא האכילה ארבעה כלבי רחוב רעבים ונתנה את המעיל החדש שלה לשרת של בית הספר. וכשעדיין עבדה כמורה הלכה שלוש פעמים לבית היתומים כחלק מהתוכנית לביקור במרכזים הציבוריים, ובכל פעם הביאה לילדים כמה קילוגרמים של ממתקים.

"איזה ילדים טובים."

היא לא הייתה מתנגדת שאחדים מהם היו הילדים שלה. למה שכמה מהם לא יהיו שלה? הבגדים שלהם תמיד יהיו נקיים והם אף פעם לא יהיו מנוזלים, ולא יאמרו שיש להם "קקי" בגסות כזאת.

מה יהיה איתם בסוף? תהתה.

זאת הייתה שאלה קשה. אפילו הממשלה אמרה מדי פעם ברדיו ובטלוויזיה שחייבים להשקיע מחשבה בסוגיה הזאת.

גם הממשלה וגם מהדוחת דאגו לַילדים. ואם היו לה אלף ידיים ומדי שבוע הייתה סורגת חמש מאות סוודרים?

"על כל זוג ידיים סוודר אחד, אלף ידיים — חמש מאות סוודרים."

אבל זה לא יכול להיות. לאף אחד אין אלף ידיים, ובטח לא למישהי כמו מהדוחת, שאהבה את החורף, ואחר הצהריים הייתה משוטטת ברחובות. היא תזדקק לחמש שעות לפחות כדי לעטות אלף כפפות.

"לא, עם חמש מאות ידיים ניקח חמש מאות כפפות ונלביש על חמש מאות הידיים האחרות. שלוש דקות בדיוק, אפילו פחות."

אבל זאת לא הבעיה האמיתית. שהממשלה הארורה תקים בעצמה מפעל לסוודרים.

מהדוחת שכשכה את רגליה במי הבריכה.

ביום הראשון לביקורהּ בגן הלכה אל גדת הנהר וטבלה את כפות רגליה במים. שריריה דאבו במים הקפואים והיא נאלצה להוציא את רגליה במהירות. היא הייתה עלולה להצטנן. היא נעלה את נעליה והלכה אל החממה. הדלת הייתה פתוחה, והאוויר הלח שבפנים היה קיצי יותר מהקיץ. שנים לפני כן אמר לה מר אהתשאמי שטוב לנשום באוויר הלח של החממה במהלך היום כי הפרחים מייצרים חמצן, אבל באותו היום לא היו פרחים בחממה מכיוון שהוציאו אותם אל הגן. מהדוחת התקדמה בשביל הצר והביטה בשמשות המאובקות. ולפתע התנשפויות וקולות מאבק, משהו בוער וחם ושורף, וריחות גוף.

לבה של מהדוחת החסיר פעימה. פאטי בת החמש־עשרה, כמו איזו פרוצה, בקצה החממה עם יַדְאללה, הגנן הקירח עם העיניים האדומות המזוהמות מגַרְעֶנֶת, שאם רק נותנים בו מבט אחד מכף רגל ועד ראש מתחשק להקיא. מתנשפים ומתנשפים ומתנשפים.

מהדוחת הייתה על סף עילפון וברכיה רעדו. בלי משים נאחזה בקצה מדף הפרחים הארוך, אך לא הצליחה להסיר מהם את עיניה. היא הסתכלה והסתכלה עד שהם ראו. האיש החל ליילל. הוא ניסה להתנתק מהנערה ללא הצלחה ובבלבולו הכה אותה. פאטי הביטה בה והושיטה לעברה יד, אך מהדוחת רצה החוצה. היא לא ידעה מה לעשות, ומצאה את עצמה הולכת לכיוון הבריכה. היא רצתה להקיא. היא שטפה את ידיה בהיסח הדעת והתיישבה על קצה הדרגש.

מה אני אמורה לעשות?

היא חשבה ללכת ולספר הכול להושנג חאן ולאשתו. הנערה הייתה באחריותם.

היא בסך הכול בת חמש־עשרה, איזו מין התנהגות...

אין שום ספק שהושנג חאן יכה אותה מכות נמרצות. אחר כך הם יגרשו אותה. ובטוח שהאחים של פאטי יהרגו אותה.

מה עושים?

היא שקלה לארוז במהירות ולהסתלק משם. לחזור לטהראן עדיף על החרדה הזאת.

ומה אז?

כך המשיכה להתלבט ולבסוף נאלצה לחזור לחממה אחוזת אימה. הנערה התקרבה אליה בגרירת רגליים. היא לבשה את הצ'אדוֹר הפוך על ראשה, ופניה היו שרוטות ואדומות. היא אמרה "גברתי", השתטחה על הקרקע ואחזה ברגליה של מהדוחת.

היא מייללת כמו כלב, חשבה לעצמה.

"תסתלקי ממני, נבלה."

"לא, גברתי, אני מתחננת, בבקשה, שאלוהים יעזור לי, אני מתחננת."

"תסתמי ועופי ממני."

"בבקשה, אני אעשה כל מה שתגידי, אני אהיה המשרתת שלך, אם תספרי לאמא שלי היא תהרוג אותי."

"למה שאספר?"

"אני נשבעת שהוא רוצה להתחתן איתי, מחר הוא אמור ללכת לאדון ולספר לו."

מהדוחת נאלצה להבטיח שלא תספר, ולוּ כדי שהנערה תעזוב אותה. כי כשידיה של הנערה נגעו ברגליה, היא נתקפה בחילה נוראה. הנערה חזרה לתוך המבנה כמו סמרטוט מקומט, ומהדוחת נשמה עמוקות. היא כמעט פרצה בבכי.

שלושה חודשים חלפו מאז, והקיץ הגיע לסופו. באותו היום שבה המשפחה לעיר, ואף אחד לא ידע למה ידאללה הגנן קם והסתלק בפתאומיות. הושנג חאן חזר ואמר:

"מוזר, הוא אמר אלף פעם שלא יעזוב."

הם נאלצו להביא אב בית חדש כדי לשמור על הגן במהלך החורף, הרי כל אחד יכול לשים ארבעה דרגשים על גדת הנהר ובימי שישי להשכיר אותם בשלושים טוֹמאן3 לכל מיני פרחחים. זה מה שהושנג חאן אמר, וכולם הסכימו. מקצה הגן הגיע קול צחקוקיה של הנערה. היא לקחה את הילדים לשחק, ולא היה ברור איזה משחק היא מלמדת אותם שם. מהדוחת פסעה בחדרה בעצבנות וחבטה בקירות באגרופיה. היא חששה לשלום הילדים.

הלוואי שהייתה נכנסת להיריון, ואז היו הורגים אותה, חשבה.

זה היה יכול להיות מצוין. כל האחים שלה יחד היו מתנפלים עליה ומחטיפים לה מכות רצח, והיא הייתה מתה מהחבטות ומהבעיטות שלהם. כמה טוב זה היה יכול להיות. ככה היא לא הייתה משחיתה את הילדים.

הבתולים שלי הם כמו עץ, חשבה פתאום.

היא הרגישה שהיא מוכרחה להביט במראה. מוכרחה לראות את פניה.

אולי זאת הסיבה שאני ירוקה.

עור פניה היה בגוון של זית עם נגיעה של צהוב. תחת עיניה היו קמטים, ובמצחה היה וריד שתמיד בלט. מר אהתשאמי אמר לה:

"את כל כך קרה, כמו קרח."

ומהדוחת חשבה, לא, לא כמו קרח. אני עץ.

היא תוכל לנטוע את עצמה באדמה.

אני לא גרעין, אני עץ. אני צריכה לשתול את עצמי.

איך היא תוכל להסביר את כל הדברים האלה להושנג חאן. היא רצתה לומר, "אחי היקר, בוא נשב יחד, נדבר בנעימים. כמו שאתה יודע, בתי החרושת אחראים לייצור הסוודרים." אבל אם היא תאמר את זה, היא תיאלץ להסביר לו גם לגבי אלף הידיים. היא לא יכלה להסביר לו את זה. לא היה שום סיכוי שהושנג חאן יבין. איך תוכל לומר לו, למשל, שבשעה שאלפי בתי חרושת מייצרים חולצות, אין צורך שהיא תוכשר ותעבוד כסורגת.

לא הייתה לה ברירה. מהדוחת החליטה להישאר בגן ולשתול את עצמה עם בוא החורף. היה עליה להתייעץ עם הגננים לגבי הזמן הטוב ביותר לשתילה. היא עצמה לא ידעה, אבל זה לא היה חשוב. היא תישאר ותשתול את עצמה. אולי תהפוך לעץ. היא רצתה לגדול על גדת הנהר, עם עלים ירוקים יותר מהטחב, ולהשתתף בקרב המתנהל בבריכה. אם תהפוך לעץ, היא תלבלב. היא תתכסה ניצנים. את ניצניה היא תפזר ברוח, גן מלא במהדוחת. הם יהיו חייבים לכרות את כל עצי הדובדבן כדי שמהדוחת תוכל לצמוח. ומהדוחת תצמח. אלפי ענפים יהיו לה. היא תגיע לכל העולם, והאדמה כולה תתכסה בעצי מהדוחת. האמריקאים יקנו את השתילים שלה ויביאו אותם לקליפורניה או לאזורים קרים יותר. יער מהדוחת, הם בטח יבטאו את זה יער "מַהדוֹקאת". עם הזמן הם יהגו את שמה פעמים רבות כל כך, עד שיהפוך ל"מֶדוֹק" במקומות אחדים ול"מָאדוק" באחרים. אחרי ארבע מאות שנה הבלשנים יתווכחו לגביה ויוכיחו, בוורידים בולטים, ששני המונחים האלה מגיעים מאותו מקור, מהשורש האפריקאי "מאדיק". אך הבוטנאים, מצדם, יטענו כי עץ שגדל באקלים קר לא יכול לצמוח באפריקה.

מהדוחת הטיחה את ראשה בקיר, הלמה בו פעם אחר פעם, הלמה ללא הרף עד שפרצה בבכי. בין יבבה ליבבה חשבה לעצמה שהשנה בטוח תטייל באפריקה. היא תיסע לאפריקה כדי לצמוח. היא השתוקקה להיות עץ טרופי. לבה התפקע מתשוקה, והרי הלב הוא שמטריף את דעתו של האדם.