בין הזמנים

תלמוד תורה

הדיון ביחס הנכון לתרבות הפנאי ביהדות יונק במידה רבה מהבנת המקום המרכזי שתופסת בהלכה מצוות תלמוד תורה. שלא כרוב מצוות העשה בתורה, אשר מתמקדות בזמנים מסוימים או במקרים מיוחדים, מצוות תלמוד תורה חלה כמעט בכל זמן ובכל מצב - "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ".* לפיכך, כל עיסוק או בילוי במסגרת תרבות הפנאי (גם כאשר הם בגבולות ההלכה) מעוררים את השאלה אם אין בהם משום ביטול מצוות תלמוד תורה.
[*. דברים ו, ז.]
לשאלה זו השלכות מרחיקות לכת על אורח החיים של האדם הדתי. המנהג השורר במחוזותינו הוא שגם אנשים שומרי תורה ומצוות יכולים לפעמים לשחק במשחקי כדור, לקרוא ספר טוב או לצפות בסרט, אך מנהג זה איננו ברור מאליו, ולכאורה הוא סותר את התביעה ללמוד תורה בכל זמן פנוי. בפרק זה ננסה לעמוד על אופייה וגדריה של מצוות תלמוד תורה, ומתוך כך לבחון את השלכותיה על חיי היום־יום שלנו.

חשיבות לימוד התורה
אחד הגורמים המייחדים את עם ישראל לדורותיו הוא היותו "עם הספר", עם שלימוד התורה הוא נדבך מרכזי ומכונן בהווייתו. חשיבות לימוד התורה קיבלה ביטויים רבים מספור בדברי חז"ל, ואנו נביא כאן רק מקצתם.
משקלו הרוחני והדתי של לימוד התורה ניתן להבנה מתוך דברי המשנה הראשונה במסכת פאה, אשר מונה כמה מצוות וחותמת את רשימתה במילים: "ותלמוד תורה כנגד כולם".* השפעת לימוד התורה על הלומד קיבלה ביטוי במימרות רבות: "אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו",** "כל העוסק בתורה בלילה - הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום",*** ועוד. חז"ל אף הדגישו שלימוד התורה משליך גם על סביבתו של הלומד: "כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב".**** גם התביעה לאינטנסיביות ולהתמדה בלימוד באה לידי ביטוי במשפטים דוגמת "מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם בישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום".*****
[*. פאה, פרק א, משנה א.]
[**. ברכות ו, ע"א.]
[***. חגיגה יב, ע"ב.]
[****. עירובין יח, ע"ב.]
[*****. ירושלמי, ברכות ט, ה.]
זאת ועוד, חכמינו ראו בחומרה את עוון ביטול תורה. רבים מהאסונות הגדולים אשר פקדו את האומה הישראלית נתלו בעוון זה, כגון: "לא גלו עשרת השבטים אלא בעוון בִּטול תורה".* גם בנוגע לייסורים אישיים הפוקדים את האדם, אמרו חז"ל שאם אינו מוצא עברה לתלות אותם בה - "יתלה בביטול תורה",** וניתן למצוא עוד אזהרות רבות על עונשים שונים, אישיים וציבוריים, העלולים לבוא משום ביטול תורה.***
[*. אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק ה.]
[**. ברכות ה, ע"א.]
[***. ראו: שבת לב, ע"ב; ילקוט שמעוני תורה, רמז תרעה; תענית, פרק ז, משנה ב; אבות, פרק ד, משנה ט.]
לאור שפע מאמרי חז"ל בשבח לימוד התורה ובגנות ביטולו, יש לדון מה נחשב בעיניהם כביטול תורה. ברור לכל בר־דעת שהאדם זקוק לאכילה, לשתייה ולמנוחה, ועל כן פעולות אלו אינן נחשבות כביטול תורה.* כמו כן, היה ברור לחכמים שבימות החול צריך האדם לעבוד לפרנסתו, ולכן הדגישו את החיוב המיוחד ללמוד תורה בשבתות ובימים טובים.** גם פעילויות בסיסיות פחות לא נחשבו בעיני חז"ל לביטול תורה. במקורות רבים במקרא ובחז"ל אפשר לראות כי גדולי ישראל לאורך הדורות עסקו במגוון רחב של פעילויות מלבד לימוד תורה: טיולים,*** מוזיקה**** ואכילה לשם תענוג.***** מקורות אלו מלמדים שמצוות תלמוד תורה איננה חיוב טוטלי וחסר־פשרות,****** ולהלן ננסה לעמוד על גדריה המדויקים.
[*. אף שהמשנה במסכת אבות (פרק ו, משנה ה) המליצה למעט בהן למי שמבקש לקנות את מעלת לימוד התורה.]
[**. ירושלמי, שבת טו, ג: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה".]
[***. ראו בהרחבה בפרק העוסק בטיולים.]
[****. דוד המלך היה מנגן בכינור לפני שאול. ועיינו בהרחבה בפרק העוסק במוזיקה.]
[*****. בגמרא (ברכות מד, ע"א) מתאר רבה בר בר חנה את תלמידי רבי יוחנן יורדים לאכול מפירות גינוסר וכדומה.]
[******. עם זאת, פעילויות פנאי מסוימות נאסרו על ידי חז"ל משום שהן מביאות לידי ביטול תורה (למשל: עבודה זרה יח, ע"ב, בדבר ההליכה לתיאטראות, וראו הרחבה בנושא זה בפרק העוסק בתיאטרון).]

גדרי מצוות תלמוד תורה
החיוב לעסוק בתורה מופיע באופנים שונים במקרא. המאפיין הבולט בניסוח המצווה בתורה הוא ההתמקדות בחיוב להנחיל את מצוות התורה ואת ערכיה לדור הבא. כך עולה מן הפסוקים הבולטים העוסקים בתלמוד תורה דוגמת "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם",* או "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם".** המקום המרכזי שבו מופיע הציווי האישי ללמוד תורה באופן גורף הוא בספר יהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".*** בדורות הבאים בולט העיסוק האינטנסיבי בתורה אצל דוד המלך, כפי שמתואר במקומות רבים בספר תהלים: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה",**** "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי",***** ועוד. מקורות אלו מלמדים על הציווי הכללי ללמוד תורה ועל חשיבותו, אך אין בהם הגדרה מדויקת של היקף החיוב ושיעורו.
[*. דברים ו, ו-ז.]
[**. שם יא, יט.]
[***. יהושע א, ח. לפי פשט הפסוקים נראה שמדובר בציווי ייחודי ליהושע בתור מנהיג העם ולא לכל אדם, בדומה לגישתו של בעל אבן האזל שתובא להלן.]
[****. תהלים קיט, צז.]
[*****. תהלים קיט, צב. פסוקים דומים מופיעים עוד פעמים מספר במזמור קיט.]

הסוגיות בגמרא
הדיון המרכזי בשאלת היחס בין מצוות תלמוד תורה ובין שאר העיסוקים נמצא בגמרא במסכת ברכות:
תנו רבנן: "ואספת דגנך", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר "ואספת דגנך". ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויביך" וגו'.
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא [אנא מכם, בימי ניסן ובימי תשרי אל תיראו לפנַי, כדי שלא תהיו טרודים במזונותיכם כל השנה].*
[*. ברכות לה, ע"ב.]

התלמוד סוקר בפנינו מחלוקת תהומית בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי על מקומה של העבודה בחיים האידיאליים של האומה. רבי שמעון בר יוחאי טוען כי החברה האידיאלית חייבת לפַנות מקום נרחב לעיסוק בחיי הרוח, ולכן לא ראוי שתשקיע זמן ומאמצים בפיתוח כלכלתה. רבי ישמעאל טוען לעומתו כי התורה מחנכת אותנו לחיים נורמליים, "מנהג דרך ארץ", ואין סתירה בין פיתוח כלכלי לעיסוק בחיי רוח. דברי אביי ורבא שהובאו לאחר מכן מעידים כי השקפתו של רבי ישמעאל, שגרסה את החיוב לעבוד ולהתפרנס, היתה רווחת יותר מזו של רבי שמעון בר יוחאי.*
[*. בשולי הדברים יש להעיר כי גם רבי שמעון בר יוחאי אינו בא מכוח טענות של היקף החיוב ללמוד תורה כי אם מהבעת החשש שמא התורה עלולה להישכח. כמו כן יש להעיר כי רבי ישמעאל עסק בחובה לאסוף דגן ולא דיבר על קריאה בספר או על צפייה בסרט. ועיינו בקרן אורה (נדרים ח, ע"א) שכתב שרבי שמעון בר יוחאי מודה לרבי ישמעאל שבשעת הדחק יש להתבטל מלימוד תורה כדי להתפרנס, ואילו רבי ישמעאל מודה לרבי שמעון בר יוחאי שלשם דברים שאינם הכרחיים לא ניתנה רשות להתבטל.]

סוגיה נוספת העוסקת בענייננו, הפעם מתוך דיון על גדרי מצוות תלמוד תורה, מובאת במסכת מנחות:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קִיים "לא ימוש", ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ.
ורבא אמר: מצווה לאומרו בפני עם הארץ.
שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי את כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוונית?
קרא עליו את המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" - צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית.*
[*. מנחות צט, ע"ב.]

בסוגיה זו, שלא כסוגיה במסכת ברכות, אין עימות מפורש בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי, אך מבין השורות עולה שנחלקו בהבנת המילים "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". רבי שמעון בר יוחאי מבין שמילים אלו מלמדות על זמנה של מצוות תלמוד תורה, אשר צריכה להתקיים בכל יום ובכל לילה, אך אינן מלמדות על שיעורה והיקפה, ולכן די בקריאת שמע שחרית וערבית. לעומתו, רבי ישמעאל מבין שהפסוק מתאר את היקף לימוד התורה, אשר כולל את כל היום ואת כל הלילה.*
[*. יש להעיר שפשט הפסוק מורה בבירור כדעת רבי ישמעאל, וכך העיר גם בעל הקרן אורה על אתר.]

השוואת שתי הסוגיות זו לזו מעמידה בפנינו סתירות מרתקות בין עמדת רבי ישמעאל ובין עמדת רבי שמעון בר יוחאי בשני המקומות. במסכת ברכות רבי ישמעאל הוא התומך בעיסוק בעבודה ובהנהגות דרך ארץ ורבי שמעון בר יוחאי הוא שתובע עיסוק מתמיד בתורה בלבד, ואילו במסכת מנחות דווקא רבי ישמעאל מחייב באופן טוטלי לימוד תורה כל היום וכל הלילה, בעוד רבי שמעון בר יוחאי מצמצם את החיוב באופן דרסטי לקריאת שמע שחרית וערבית.*
[*. יש להעיר שגם דברי רבא הובאו בשתי הסוגיות והם דווקא משלימים זה את זה. במסכת ברכות רבא תומך בעמדת רבי ישמעאל שיש לנהוג "מנהג דרך ארץ", ובמסכת מנחות הוא סבור כרבי שמעון בר יוחאי שאפשר לצאת ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית.]
דורות של פרשנים עמלו על יישוב הפער בין הסוגיות השונות. יש מהם שטענו כי הסתירות בין הסוגיות בלתי־ניתנות ליישוב, ועל כן שינו את הגרסה באחת מהן,* או פתרו את הבעיה על ידי הוצאת אחת הסוגיות מהקשרה.** יש שטענו כי הסתירה בין הסוגיות מלמדת על חילוקים עקרוניים שונים במצוות תלמוד תורה:
[*. אלו גרסו במסכת מנחות "רבי שמעון בן יהוצדק" במקום "רבי שמעון בר יוחאי" (ש"ך, יורה דעה, רמו, א; דפוס השאילתות, סימן קמג) או השמיטו את השם "רבי שמעון בר יוחאי" לבד (ספר מצוות גדול, מצווה יב). יש שגרסו "רבי שמעון בן אלעזר" במקום "רבי ישמעאל" (אגודה בברכות). גישה עקרונית דומה עולה גם מדברי בעל השדי חמד (מערכת ו, כלל טו, ד"ה: ולי) שכתב שדברי רבי שמעון בר יוחאי בברכות נאמרו קודם כניסתו למערה (ראו: שבת לג, ע"ב), ואילו דבריו במנחות נאמרו לאחר שיצא ממנה.]
[**. כך למשל כתב בעל היפה מראה (על הירושלמי, פאה א, א, וסוטה ט, טו) שדברי רבי ישמעאל במנחות נובעים מהאיסור ללמוד חוכמה יוונית. בעל הברכי יוסף (יורה דעה, רמו, א) הביא הצעה אחרת שלפיה דברי רבי ישמעאל לא תאמו את עמדתו ההלכתית, אלא היו רק עידוד לאחיינו שימשיך לעסוק בתורה. עם זאת, אפשר להבין שדברי רבי שמעון בר יוחאי בברכות אינם עמדה הלכתית, אלא רק אמירה שכאשר נעשה את רצונו של מקום שוב לא נזדקק למנהג דרך ארץ (כפי שכתב בעל השאגת אריה בקונטרס אחרון, סימן א, ד"ה: אמנם). אפשר גם שדברי רבי שמעון בר יוחאי הם הבעת דעה על אופי המעלה הרוחנית שאליה יכול אדם להגיע אם רצונו בכך (כפי שעולה מדברי תוספות הרא"ש בברכות לה, ע"ב, ד"ה: ר' שמעון).]
אפשר לחלק בין החיובים המוטלים על סוגים שונים של אנשים. יש שחילקו בין החיוב הבסיסי המוטל על כל אדם ובין החיוב המוטל על תלמידי חכמים,* ויש שחילקו בין החיוב המוטל על אדם פרטי ובין החיוב המוטל על אדם שהציבור זקוק לו ולתורתו.**
[*. נזר הקודש על בראשית רבה, דף סח; קרן אורה על מנחות שם. ועיינו בנפש החיים (שער א, פרק ח) שביאר כי רבי שמעון בר יוחאי במנחות דיבר על המון העם, בעוד שבברכות הוא דיבר על יחידים, ולדעתו זו גם ההלכה - ההבחנה בין המון העם ובין יחידי סגולה. בכיוון דומה הלך גם המהר"ם שיק, אלא שפירש להפך, שמי שחורש ועובד לשם שמים פטור מללמוד כל היום, אבל אם אינו יכול לעשות הכול לשם שמים אז ראוי לו שילמד כל היום.]
[**. תולדות אדם על ספרי עקב, פסקה מב, סעיף קטן ה. ועיינו: מהר"ם שיק על ספר המצוות, מצווה תכ.]
אפשר לחלק בין היבטים שונים של מצוות תלמוד תורה. אפשר להבחין בין החובה המצומצמת של לימוד תורה שבכתב ובין החובה הכללית של לימוד תורה שבעל פה. אפשרות אחרת היא לחלק בין מצוות תלמוד תורה שנלמדה מהפסוק "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" ובין חובת ידיעת התורה שנלמדה מהציווי "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ".*
[*. כך עולה מתוך דברי הר"ן בנדרים (ח, ע"א, ד"ה: הא), וכן כתב בעל שולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה, פרק ג, בקונטרס אחרון).]
אפשרות הנוגעת יותר לענייננו היא חלוקה בין אלטרנטיבות שונות ללימוד התורה. במסכת ברכות מדובר על לימוד תורה מול פרנסה, ואילו רבי ישמעאל במסכת מנחות מעמת את לימוד תורה מול לימוד חוכמה יוונית.* לעומת זאת, אפשר להבין כי דברי רבי שמעון בר יוחאי במסכת מנחות נוגעים לשעת דחק זמנית שבה אי־אפשר ללמוד יותר מקריאת שמע בבוקר וקריאת שמע בערב.**
[*. על חילוק זה עמד בעל החסדי דוד על התוספתא (עבודה זרה, פרק א, הלכה ג), וכך הובא גם בברכי יוסף (יורה דעה, סימן רמו, סעיף קטן א).]
[**. כפי שעולה מתוך דברי הרמ"א שיובאו להלן.]
לגישות אלו, אשר הוצעו כפרשנות מפשרת בין הסתירות שנתגלו בין הסוגיות השונות, יש השלכות מרחיקות לכת על פסיקת ההלכה, כפי שנראה להלן.

פסיקת השולחן ערוך והרמ"א
תחושת חוסר הבהירות והסתירות הפנימיות שהתעוררו בלימוד סוגיות הגמרא באה לידי ביטוי גם בפסקי השולחן ערוך והרמ"א. השולחן ערוך בחלק אורח חיים מתאר את סדר היום של האדם וכותב:
אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד וצריך שאותו עת יהיה קבוע...
ואחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון כי העוני יעבירנו על דעת קונו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי.*
[*. אורח חיים, קנה, א; שם קנו, א.]

מדברי השולחן ערוך עולה שאדם רגיל אמור ללכת לעסקיו ולעמול לפרנסתו, כדברי רבי ישמעאל במסכת ברכות. עם זאת, הוא כותב ש"לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי", ואפשר להבין מדבריו שמותר לאדם לעשות רק את המינימום הנדרש לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. חוסר הבהירות מתעצם בהלכות תלמוד תורה, שם פסק השולחן ערוך:
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר "והגית בו יומם ולילה".*
[*. יורה דעה, רמו, א.]

מדברים אלו עולה שדי בקביעת עתים לתורה פעמיים ביום, אולם בהמשך הסימן כתב השולחן ערוך:
כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל "כי דבר ה' בִּזה".*
[*. שם, רמו, כה.]

הסתירה לכאורה בין פסקי השולחן ערוך קיימת בצורה חדה עוד יותר בדברי הרמ"א. בעניין גדרי חיוב תלמוד תורה הוסיף הרמ"א על דברי השולחן ערוך:
ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, "לא ימושו מפיך" קרינן ביה.*
[*. שם שם, א. אפשר שזה הסברו של הרמ"א ליישב את הסתירה בין דברי רבי שמעון בר יוחאי במקורות השונים באומרו שיש לחלק בין שעת דחק ובין מצב של הרווחה.]

כלומר, הרמ"א מקבל את דברי רבי שמעון בר יוחאי במסכת מנחות כפשוטם, ומבין שהחיוב הבסיסי של תלמוד תורה מתקיים בקריאת שמע שחרית וערבית, אף שכותב שיש להסתמך על כך רק בשעת הדחק. עם זאת, על גינוי השולחן ערוך את "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק", הוסיף הרמ"א חומרה משלו: "ואסור לדבר שיחת חולין".*
[*. יורה דעה, רמו, כה.]
פסיקה זו, היוצאת מתוך הגמרא במסכת יומא,* נראית גורפת ומחמירה הרבה יותר מאשר דברי השולחן ערוך, שמהם אפשר היה להבין שמדובר באדם שיש לו זמן פנוי והוא מסרב בכוונה ללמוד תורה. האחרונים העירו גם על כך שדברי הרמ"א סותרים את דבריו שלו עצמו בהלכות שבת,** שם כתב שמותר לדבר דברי חולין אפילו בשבת.
[*. עיינו יומא יט, ע"ב: "השח בשיחת חולין עובר בעשה". הרמב"ם והשולחן ערוך לא הביאו גמרא זו להלכה, והמאירי על אתר כתב שדברים אלו אינם אלא "דרך צחות בעלמא".]
[**. אורח חיים, שז, יז.]

דברי השולחן ערוך והרמ"א מצטרפים אפוא לסוגיות הגמרא: הם כוללים גם תביעה טוטלית ללימוד תורה בלתי־פוסק וגם הגדרה מינימלית של חובת לימוד פעמיים ביום והכרה בכך שהאדם צריך לעבוד ולהתפרנס. עם זאת, לא ברור מדבריהם כיצד אפשר לפשר בין שני הצדדים וממילא מה היחס לתרבות הפנאי, להנאה ולבילוי, ועל כך ננסה ללמוד מדברי הפוסקים בדורות האחרונים.

דעות האחרונים
בדברי האחרונים אפשר למצוא כמה גישות בהבנת הפער בין המקורות השונים וההדרכות המעשיות הנובעות מהם. גישה אחת, המתבססת על דברי הר"ן* ועוד ראשונים, עולה מדבריהם של הגר"א,** שולחן ערוך הרב ובעל האגרות משה.*** לפי פוסקים אלו, מוטל על כל אדם חיוב עקרוני ללמוד יומם ולילה עד שיידע את כל התורה, וחיוב זה אמור למנוע ממנו כל עיסוק שאיננו הכרחי לקיומו. הדברים מנוסחים היטב בשולחן ערוך הרב:
[*. נדרים ח, ע"א.]
[**. שנות אליהו על מסכת פאה.]
[***. יורה דעה, חלק ב, סימן קי.]
וגם המתפרנס ממעשה ידיו ואפילו תורתו עראי בקביעות עתים, לא הותר לו מן התורה אלא לעסוק בעסקיו שהם צרכי פרנסתו ומשא ומתן, ממה שאמרה תורה "ואספת דגנך"... אבל לא בדברים בטלים לגמרי, בין לדבר בין לשמוע. כי בכל עת שאינו עוסק בפרנסתו חייב לעסוק בתורה בכל עת שאפשר לו אפילו כשהולך בדרך... ולא בדברים בטלים בלבד אלא אפילו בחכמות העולם אסור לעסוק שנאמר "ודברת בם" שלא תערב עמהם דברים אחרים.*
[*. הלכות תלמוד תורה, סימן ג, הלכות ו-ז.]

גישה שונה לחלוטין עולה מתוך דבריהם של בעל ערוך השולחן ובעל האור שמח. על דברי השולחן ערוך ש"לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי" כתב בעל ערוך השולחן כך:
ויראה לי דזהו בתלמיד חכם שעיקר עסקו בתורה כמבואר ביורה דעה סימן רמו. אבל בבעל בית סתם לא שייך זה ועל סתם בעל בית אין מוטל חיוב רק לקבוע עתים לתורה. ואותם שואלים ביום הדין קבעת עתים לתורה. דלתלמיד חכם שעיקר עסקו בתורה לא שייך לומר קבעת עתים שהרי החיוב עליו ללמוד תמיד כל היום וכל הלילה לבד מה שמוכרח לפרנסתו.*
[*. אורח חיים, קנו, ב.]

חילוק זה של ערוך השולחן, אשר מובא גם בדברי הראי"ה קוק,* תמוה לכאורה. אנו רגילים לחלוקות הלכתיות בין מצוות המוטלות על גברים ובין מצוות המוטלות על נשים, בין דינים הנוגעים לכוהנים ובין אלו שנוגעים לישראלים, אך חילוק זה בין תלמידי חכמים ובין "בעלי בתים" הוא חריג בנוף ההלכתי. שלא כמו מגדר ושיוך שבטי, אשר נקבעים עם יצירתו של האדם ומגדירים את זהותו הבסיסית, שאלת היותו תלמיד חכם או "בעל בית" היא שאלה של בחירה ושל נטיית הלב, וכיצד ייתכן לומר שיש מצווה המוטלת דווקא על תלמידי חכמים?
[*. "חובת תלמוד תורה", מאמרי הראי"ה, עמ' 198-199: "אצל בעלי בתים העסוקים וטרודים בדברי משא ומתן, להם דיה החובה של קביעות עתים לתורה... מה שאין כן תלמידי חכמים הקבועים בתורה שהם מקיימין בדיוק את החוקה של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, בעסקם בתורה יום ולילה, בלא הפסקה רק בקביעות גמורה כפי כחם".]

בעל האור שמח הלך גם הוא בדרכו של בעל ערוך השולחן, ובדבריו עמד על קושי זה והתמודד עמו:
באמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבנו עליו השלום, ד"תורה אחת יהיה לכם" כתיב. וחיוב המצוה גבול יש לה. כמו נטילת אתרוג, בניענוע בעלמא יצא. רק המדקדקים נושאים אותו כל היום.
ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מידת הנקמה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר... ומלך שמחל על כבודו אינו מחול. ולכך אין זה חוק בפרט שוה לכלל הישראלי רק כל אחד לפי ערכו...
ונמצא מצוות תלמוד תורה, אשר אם יבקש האדם טרף ומזון בכל זה אינו נחשב מפריע מצות תלמוד תורה [שהרי] "ואספת דגנך" כתיב, וכן למשל אדם חלוש מזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם. כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשר בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפש נרפים ועצלים. לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב תלמוד תורה לכל ישראל ונתן תורת כל אחד בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המידה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של תלמוד תורה, קריאת שמע בשחרית קריאת שמע בערבית קיים והגית בה יומם ולילה... אולם יתר מזה הוא בכלל המצוות אשר נפרדו ונבדלו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו. והיא כמו הסר מן המדות המגונות אשר נפרדו זה מזה. ובודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכולתו כי כפלה התורה הרבה פעמים ענין למודה וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה כאשר הרבו לדבר בזה הספרים הקדושים.*
[*. הלכות תלמוד תורה, א, ב.]

כלומר, גדריה של מצוות תלמוד תורה שונים מהגדרים המקובלים, משום שאין זו מצווה ככל המצוות. אכן, יש חיוב בסיסי של לימוד תורה פעם בערבית ופעם בשחרית, וחיוב זה מוטל על כל אדם, אך המצווה לשקוד ולעמול על דברי תורה יומם ולילה היא אידיאל רוחני עליון שאינו מתאים לכל אדם ואין כל אדם מחויב בו.
מדברי ערוך השולחן והאור שמח אפשר להבין שאדם שאינו תלמיד חכם נפטר לגמרי ממצוות תלמוד תורה בקביעת עתים לתורה פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב. אך ייתכן שפטור זה איננו מוחלט, כפי שעולה מדברי האבן האזל בבואו להסביר את ההלכה המיוחדת שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים, לפיה המלך מחויב לעסוק בתורה ובצורכי ישראל:
ונראה דכאן אנו דנים באיסור המלך לשתות אף שרוצה להתענג בשתיה וכן בהלכה ו' שרוצה להיות מצוי אצל אשתו. וזה אינו אלא במלך, אבל בהדיוט מותר לו להתענג אף שזה יגרום לבטול תורה בהכרח על ידי השכרות או בעילת הנשים. ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סיבה שאז אם הוא מסיר לבו מהתורה עובר על "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", ועוד הרבה פסוקים מחיובי תלמוד תורה.*
[*. הלכות מלכים, ג, ו.]

גם מתוך דברי האבן האזל עולה שאין חיוב טוטלי על כל אדם ללמוד תורה כל היום,* ומותר לאדם "להתענג אף שזה יגרום לבִטול תורה בהכרח". עם זאת, גם לאדם כזה אסור לבטל תורה בלי סיבה. איסור זה אינו נובע מעצם מצוות תלמוד תורה, אלא מכך שאדם שעתותיו בידו והוא מסוגל מבחינה פיזית ונפשית ללמוד תורה ולמרות זאת אינו לומד, מבטא בבחירתו את העובדה שלימוד התורה איננו משמעותי בעיניו.
[*. למעשה, מדברי בעל האבן האזל עולה שגם לתלמיד חכם אין חובה ללמוד כל היום, וחובה זו שמורה למלך ישראל בלבד.]

משמעות לימוד התורה
ראינו לעיל שלאורך הדורות ישנה מחלוקת עקרונית בשאלת אופייה וגדריה של מצוות תלמוד תורה. מחד גיסא, ראינו גישות שמהן עולה שאסור לאדם להתבטל מלימוד תורה אפילו רגע אחד מעבר למינימום ההכרחי. מאידך גיסא, ראינו גישות שמהן עולה שהחיוב מתמצה בקריאת שמע שחרית וערבית. ננסה לגשר מעט על הפער בין הגישות מתוך התבוננות על מעמדה ההלכתי של מצוות תלמוד תורה.

הסתירות הפנימיות במצוות תלמוד תורה
בחינת מעמדו של לימוד התורה לעומת מצוות אחרות וערכים אחרים מגלה סתירות וניגודים רבים. מקורות רבים מעידים על חשיבותו של לימוד התורה לעומת מצוות ומעלות אחרות: תחילת דינו של אדם בבית דין של מעלה היא על דברי תורה ורק אחר כך נידון על שאר מעשיו,* תלמיד חכם ממזר קודם במעלתו לכוהן גדול עם הארץ,** אין מבטלים תינוקות של בית רבן מלימודם אפילו לבניית בית המקדש,*** מצוות תלמוד תורה קודמת למצוות אחרות אם יכולות להיעשות על ידי אחרים,**** חכמינו אפשרו לגברים***** לדחות את קיום מצוות פרייה ורבייה בשל הרצון ללמוד ולגדול בתורה ובמקרים מסוימים אף לוותר לגמרי על מצווה זו בשל לימוד התורה,****** וכן הלאה.
[*. שולחן ערוך, יורה דעה, רמו, יט.]
[**. תוספתא, הוריות, פרק ב, הלכה י, ופרק יג, הלכה א.]
[***. שבת קיט, ע"ב; שולחן ערוך, יורה דעה, רמה, יג.]
[****. מועד קטן ט, ע"א.]
[*****. אבות, פרק ה, משנה כא; קידושין כט, ע"ב; שולחן ערוך, אבן העזר, א, ג.]
[******. ראו עניינו של בן עזאי ביבמות סג, ע"ב; שולחן ערוך שם, סעיף ד, ובנושאי כלים שם.]
עם זאת, נראה שאין מצווה שאפשר לדחותה בנקל כמו מצווה זו. כל מצווה שאי־אפשר לקיימה על ידי אחר מחייבת אותנו להפסיק מלימודנו ולקיים אותה,* ובכלל זה השתתפות בלוויות ובחתונות. היטיב לנסח את הקושי הזה בעל ערוך השולחן:
[*. מסקנת הגמרא במועד קטן ט, ע"ב.]
"כאן במצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים"* - ובירושלמי, פרק קמא דפאה, אמרינן דאפילו כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד של תורה ואפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד של תורה... אם כן במצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים למה מפסיקין מן התורה לקיים המצווה?**
[*. מועד קטן ט, ע"ב.]
[**. ערוך השולחן, יורה דעה, רמו, ב.]

הסתירות במעמדה של מצוות תלמוד תורה מגיעות לשיאן במחלוקת הראשונים בעניין ההיתר לצאת לחוץ לארץ על מנת ללמוד תורה או לישא אישה. יש מהראשונים* שכתבו שרק לשם שתי מצוות אלה רשאים לצאת מהארץ בשל מעלתן הגדולה. אחרים כתבו שמצוות אלו הן דוגמה למצוות הקלות ביותר, ואם לשם מצוות אלו הותר לצאת לחוץ לארץ קל וחומר שמותר לצאת לשם מצוות אחרות.
[*. תוספות על עבודה זרה יג, ע"א (ד"ה: ללמוד): "דוקא הנך מצוות שהן חשובות", או בהמשך: "הנך דקילי וכל שכן לשאר מצוות שהם חשובות".]

גם ביחס שבין חובת תלמוד תורה, כפי שהיא מצטיירת מתוך דברי חלק מהפוסקים שהובאו לעיל, ובין ההתנהגות הרווחת ישנו פער גדול. מדברי כמה פוסקים עולה שמצוות לימוד התורה לאורך כל היום היא חובה גמורה כמו כל שאר המצוות, אך למעשה אנו רואים שכמעט כל צורך רפואי או אנושי מבטל אותנו מלימוד התורה, לעומת שאר החובות ההלכתיות, שעליהן איננו מתפשרים גם במקום של טורח או הפסד מרובה. אפשר לראות ביטוי לסתירה קיומית זו בדברי אחד מחכמי דורנו, רבי אפרים גרינבלט, שדן בפסק הרמ"א ש"אסור לדבר שיחת חולין":
והנה אנו מורגלים לפסקי הרמ"א בארבעת חלקי שולחן ערוך שבכל מקום שדעתו לאסור הוא כותב זאת בלשון קל ודבור רך ועדין, כגון "ויש להחמיר" או "ויש מחמירין" או "ונהגו להחמיר" וכדומה והכל בלישנא קלילא, וישראל קדושים היוצאים ביד רמ"א מצייתים ומקיימים את חומרות אלו בדחילו ורחימו בכל איבריהם וגידיהם כאיסור גמור ידוע ומפורסם. ואילו בנידוננו בעניין קדושת הדבור הרי הדבר בהיפוכו משני הכיוונים - מצד אחד רואים אנו כי הרמ"א יצא מגדרו וכתב את פסקו בלשון נמרץ ובדבור קשה וחזק... וצד שני, כי רחוקים אנו לקיים ולציית האיסור הזה...*
[*. שו"ת רבבות אפרים, חלק ה, סימן תקמט.]

מהותה של מצוות תלמוד תורה
נראה שמתוך סתירות אלו ניתן ללמוד על ניגוד פנימי שקיים במצוות תלמוד תורה. בסוף הסוגיה במנחות אשר ראשיתה הובאה לעיל נאמר:
תנא דבי רבי ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.*
[*. מנחות צט, ע"ב.]

ופירשו התוספות:
לא יהו עליך חובה שלא תעסוק אלא בהן, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן שלא תעסוק בהן כלל, אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.*
[*. שם, ד"ה: לא.]

כלומר, מצוות לימוד תורה איננה "חובה" פורמלית טוטלית המחייבת את האדם בכל רגע ורגע, וממילא גם לא אמור להיות עימות בינה ובין מצוות אחרות או צרכים אחרים - "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". עם זאת, מצוות לימוד תורה היא התשתית הרוחנית העמוקה ביותר של עם ישראל, ועל כן כאשר אין היא באה על חשבון גורמים אחרים "אי אתה רשאי להיפטר ממנה".*
[*. כך עולה גם מדבריו של רבי אלחנן וסרמן (קובץ הערות, הוספות, א): "נראה דהא דצריך לבטל מתלמוד תורה בשביל קיום מצוה, אין הטעם משום דמצות תלמוד תורה נדחית מפני קיום מצוה, דהא מצות תלמוד תורה גדולה מכל המצות, אלא דכמו שמותר לבטל תלמוד תורה מפני דרך ארץ וכל צרכי אדם ההכרחיים, ומשום דחיוב תלמוד תורה אינו חלה על האדם אלא בשעה שהוא פנוי ובטל מעשיית צרכיו, דקרא כתיב ואספת דגנך, אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו, אז אינו מחויב כלל בתלמוד תורה, הכא נמי אם הוא צריך לעסוק במצוה, לא גרע משאר צרכי האדם, שאז אינו מחויב כלל בתלמוד תורה".]
מצוות תלמוד תורה איננה מוגדרת על ידי שיעור זמן מסוים, אלא מבקשת לכונן תודעה של חיים שעיקרם הוא עולם התורה והרוח. אדם שחי בתודעה כזו יכול לקיים את המצווה בהידור גם בזמן מוגבל, ולעומתו אדם שדעתו נתונה רק לחיי החומר איננו מקיים את מצוות תלמוד תורה גם אם הוא מקדיש זמן מסוים ללימוד. נראה שנקודה זו עולה גם מסוף הסוגיה בגמרא בברכות שבה עסקנו לעיל:
אמר רבה בר בר חנה: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן ארעי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן ארעי - זו וזו לא נתקיימה בידן.*
[*. ברכות לה, ע"ב.]

כאשר בתודעת האדם העיקר הוא לימוד התורה והמצוות, גם חיי המעשה הופכים להיות חיים משמעותיים המושפעים מהתורה, ואין כל סתירה ביניהם.

לימוד התורה מביא לידי ביטוי את כל תוכני החיים שלנו ומעניק למעשינו משמעות דתית וקיומית. מי שעולמו הדתי אינו נשען על לימוד קבוע שדרכו הוא מתפתח והולך, ורק גרסא דינקותא משמשת כחומר התבערה הרוחני שלו, הרי הוא מזומן לעולם דתי מאובן, נטול משמעות ושמחת חיים. עולם כזה יכיל חיי תורה רדודים, שבקושי יוכלו לספק מזון רוחני הנחוץ כל כך בימינו למי שמבקש משמעות בעולם ההלכתי מעבר למחויבות הטכנית. אינה דומה החוויה הדתית של אדם המכיר את הלכות הפסח או השבת לעומקן לחוויה של מי שניגש לחג או מועד כאשר כל הידוע לו על החג הוא מה שזכור לו מבית אבא. זוהי איכות חיים אחרת לגמרי, וזהו עיקר טעמה, משמעותה וחיוניותה של מצוות תלמוד תורה.