על החיים ועל המוות

אחרי הדברים האלה - אחרי המחלה ואחרי המוות ואחרי הכאב ואחרי הצחוק ואחרי הבגידה ואחרי הזִקנה ואחרי החסד והאהבה ואחרי בן כסיל תוגת אמו ואשת חיל שנמצאה לי ביופי בתוך התהום - אחרי כל אלה התעוררתי לתוך נים לא נים שבו שהיתי ארבעה חודשים. והיה רע והיה טוב והיה עצוב והיה אבוד והיה נס והיה מה שהיה ולא היה מה שלא היה ויכול היה להיות, ונזכרתי. היה לילה. לילה סתום בלילו. עברתי אותו בחלומות קשים והתעוררתי הלום שינה, הייתי בריא, בביתי ברחוב ביל"ו 13, ופתאום נזכרתי שבלילה חלמתי על מברגים. לא היה לי שום צורך במברג ולכן לא חיפשתי ולא מצאתי, אבל במקום שהמברג יכול היה להיות לו רק היה, מצאתי מפה ישנה של תל אביב, וכיוון שהמפה כבר היתה בידי, נטשתי אותה, והלכתי לשתות קפה ואכלתי קרואסון שכאן נקרא קוראסון וחזרתי הביתה, למפה, וחשבתי לחפש את הרחוב שאני מתגורר בו. פרשתי את המפה על השולחן ושוטטתי באצבעי עד שצנחה, אבל לא על רחוב ביל"ו היכן שאני גר ולא בפינה הקרובה בבלפור-שדרות רוטשילד, היכן שחייתי את שלוש שנותי הראשונות, אלא על ארלוזורוב פינת אדוארד ברנשטיין, סמוך למקום שבו באמת גדלתי. לא היתה לי כמובן ברירה אלא לנסוע לפינת ארלוזורוב-ברנשטיין, ששם, מלבד בימים שהלכתי בחולות, עברתי במשך שמונה שנים, עשרה חודשים בשנה, כמעט מדי בוקר, בהליכה מבית הורי לבית הספר "לדוגמא" ובחזרה - מרחק שבו יכולתי, לו רק רציתי, להגיע לירח.
בפינת הרחובות, שכבר אז היתה כעורה, עמד הבית המסכן שבו גר אג'ו, שהיה צעיר אך בוגר ממני בשנתיים ימים והיה שתקן, ונזוף, ובודד, ושונא. נדמה לי שנשאר בכיתה גימ"ל שלוש שנים, או אולי זה היה מישהו אחר, והיו לו עיניים חומות ורושפות והוא נהרג במלחמה בקרב על נבי סמואל מעט אחרי שנתקל בי בחדר האוכל של קריית ענבים, כאשר נזכר מי אני עוד לפני שהזכרתי לו מנין אנחנו מכירים. חפרנו אז את בורות המוות לפני הקרבות, וכל מה שהיה צריך לעשות זה לחזור מן הקרב ולקבור, ומאחר שרק אני ידעתי מי הוא אג'ו נתבקשתי לכתוב בכתב מסולסל את שמו, אבל לא ידעתי את שמו מלבד הכינוי שלו, אג'ו, ואיני יודע אם כאשר נולד בכלל היה לו שם, ובעצם אין לי מושג אם בכלל נולד, והוא זכור לי כמי שהיה פה מאז ומתמיד, אולי בגלל הקִרבה לגן המתים המוסלמי שנזל אל ביתו בפינת ארלוזורוב.
לאביו של אג'ו היתה חנות לתיקון אופניים בפינת ז'בוטינסקי, שנקרא אז רחוב קיבוץ גלויות. הגלויות לא הספיקו להתקבץ, אבל כבר סלחו לז'בוטינסקי והסבו את שם הרחוב על שמו, וכך נתחלפו השמות. הכלב שלו, טופסי, היה רץ לעבר רחוב שבטי ישראל מן הצד השני של שדרות קרן קיימת כדי לפגוע בקומפוזיטור פון שטרנברג, שאותו תיעב. הקומפוזיטור היה מתהלך לבוש גם ביומיום בתלבושת ציידים גרמנית ומנופף במקל חזרן ונראה מפחיד בעיניו העצומות, והיה נשוי לגניה, אישה יפה שהיתה אהבתי הראשונה ושגידלה את בנו ונהייתה נזירה בלבנון. שטרנברג הפוץ כתב יצירה ששלושה אנשים בעיר יכלו להקשיב לה בלי שיתאבדו וקרא לה "שנים-עשר שבטי ישראל", על שם הרחוב שלו, ומשה אבי אמר שהמזל שלנו שהוא לא גר במאה שערים.
הייתי משחק עם הכלב טופסי בדרך לבית הספר, ואג'ו כעס על כלבו שכשכש לקראתי בזנבו וקינא בי וצעק על טופסי, אבל טופסי חיבב אותי והרגיש שאני אוהב אותו וחיכה לי מדי בוקר בזנב מכשכש, עד שיום אחד אג'ו התעצבן וקינא ושיסה בי את טופסי וצעק עליו שינשוך אותי. טופסי, שאהב אותי אך היה שייך לאג'ו, ניסה לנשוך אותו בבהלה אבל אז נבעת וזנבו נצמד לאחוריו, ועיניו סערו והוא השמיע יללה איומה וקרב אלי, ואג'ו שוב צרח, וטופסי כבר לא ידע למי הוא חייב יותר ונשך אותי כי לא היתה לו ברירה. טופסי המסכן נלקח לבדיקה במחלקה הווטרינרית, ואני נאלצתי לחטוף עשרים זריקות בבטן. הלכתי עם שרה אמי לבית הבריאות על שם שטראוס ברחוב בלפור והיו מזריקים לי כל שבוע זריקה במחט ענקית, ואחרי מנת ייסורי היינו יוצאים משם, יורדים לאלנבי, ושרה אמי היתה קונה לי גלידה ב"שניר" וקוראת לה "נחמה פורתא" על מה שעברתי.
אבא של אג'ו כבר מזמן איננו. לא רק הוא. את כולם נשא הרוח. אפילו השען ישקה סילברמן, שלימד את סטלין יידיש, איננו, וגולדבאום, הסַפר המדופלם לגברים ולגברות מוורשה, שאשתו ברחה ממנו לבושה בקומבניזון והוא פחד לרדוף אחריה בגלל המטוסים האיטלקיים שהפציצו ומפני שחבש מסכה נגד גזים ולא הצליח להוריד אותה, גם הוא איננו, והסנדלר יהושע, שלימד אותי לחתוך סוליות וירק מסמרים בקשת לתוך סוליה, איננו, והרפד הצולע ישקה וייסמן, שנהרג בתאונה ואשתו התחתנה עם המאהב שלה, והאדון פולישוק, שחלם על חנות פרוות אבל מכר פלאפל בפינת לסל, והרפד זוסקה שלינוב, שנמצא מת בחדר קטן במלון "ירדן" בבן יהודה פינת קרן קיימת עם ליפסטיק מרוח על שפתיו, גם הוא איננו. מתו כל כך הרבה אנשים שהכרתי, יותר מתים מחיים נותרו, ביל מת, דני מת, מי לא מת, שרה אמי, משה אבי, רות אוליצקי, שלום יקיר ורינה הלפנד שאהבתי בכיתה ה', מתה, ומתו הדודים והדודות, מחלת מוות נשרה משמים ובלעה את רוב מי שהכרתי ושום דבר לא נשאר. החולות ליד הים, שהגיעו עד בן יהודה, הוסטו אחורנית כי פרנסי העיר חשבו שהם מיותרים, וצריפי שכונת מחלול השחוחים, שדמו לבדואיות מיפו שהיו באות למכור דגים שדגו הבעלים שלהן, והצריפים העטופים בנייר זפת שמנוני שהיו רכובים על גבעות הכורכר על קצה הים והדיפו ריח של מים מלוחים והגלים ליחכו בהם והכו בהם, גם הם נעלמו. בית החרושת לעיבוד עורות ברחוב הירקון, שנטף מים שחורים והעלה צחנה, איננו. גן המתים המוסלמי נמחק ונהיה לגן לאומי של יהודים עם מלון הילטון כתזה מהופכת.
והנה אני מדמם בתוך ראשי וחוזר מן האין, אבל קודם שזה באמת קרה וכאשר כמו אידיוט חיפשתי מברג ומצאתי מפה, ירד לי גשם שבא בעתו, ועמדתי רועד מן הרוח שנשב מן הים והתרגשתי, אבל אינני זוכר מפני מה. אולי מפני שגדלתי ארוג לתוך הים הזה והניגון היה בי. הייתי יושב בחושך במרפסת, אז קראו לה בלקון, וכמו רוב תושבי עירנו מציץ לחלונות של השכנים כדי לראות איך הם מייצרים את החיילים העבריים העתידיים. זה שנים, הרבה לפני שחליתי ולפני שהועברתי מעט לצד השני, שנים שאני חולם להזדקן ולמות מול הים, עם הריח החזק וטעם המלח בפה, כי זה מה שהיה כאן תמיד, העתיד הכי בטוח היה הים. חשבתי שאם אחלה, ואז הרי לא חליתי באמת, ואם אשכב גוסס מול הים ואקשיב לזמרת הרוח, אוהב את המוות שלי.
עמדתי בפינת אדוארד ברנשטיין והבטתי מעלה. המרפסת שהיתה שלנו, הפנורמה הקטנה לעבר הים, הוסתרה כבר מזמן על ידי בתים חדשים שנבנו כמו שמטילים קוביות, והים הוסתר בבתי מידות שקשה לתאר מכוערים מהם. אך בעיני רוחי עדיין יכולתי לראות במרפסת הסמוכה לנו, זו שממנה גם עתה נשקף מעט ים, את העלמה המסכנה ליכטמן ז"ל ניצבת אמיצה ודומעת כרב-חובל על גשר אונייה טובעת, ואף שמתה לפני שנים, היא עדיין מחזיקה בידיה את המשקפת שמכר לה מוכר הביצים בשוק השחור, מר ביין, שסחב את הביצים במזוודה מהודרת קטנה, תמיד לבוש בחליפה וענוב בעניבה שהביא לדבריו ממנהיים - והיא עומדת ומשקיפה בערגה על גרמניה, ורואה את מי שהיו הוריה בברלין, ואומרת לנו, ילדים מטומטמים שהיינו, שבגיל שמונה כבר התאמנו להקים מדינות יהודיות בלתי-אפשריות אך הכרחיות באזורים עוינים, ולנקום בנאצים ברוגטקות ובמקלות חושחש - והיא אומרת לנו שמה שהיא רואה זה מה שהיה לפני שעשו מהם סבון, וכל שעה היא מוציאה מן הארנק את מכשיר הגילוח עם סכיני אוקבה ומתגלחת, ובין לבין אפשר לראות איך הזקן שלה צומח, פורץ מלחייה כמו פרחים אחרי היורה, והיתה מחפשת את אביה גם בארון החשמל ומסבירה שהוא צריך להיות באיזה מקום, אז מדוע לא שם, ואומרת שזה הכול מהשואה, וכל כך התגעגעה לגרמניה עד שהיתה שרה לידֶרים מתוקים לנוכח הים, בלי שיהיה לה בכלל קול, כדי שייקח אותה בחזרה, ואמרתי לעמוס חברי שהיה בא לראות את הזקן שלה צומח, אמרתי לו שהיא רוצה לשחות לברלין, אבל היא נשארה למות בפלשתינה א"י. נדבקה כמו עלוקה לגעגועים, שהיו סוערים יותר מכל מה שבאמת זז, והגעגועים גרמו לה כאב מתוק, ואני הייתי מתרפק על הכאב שלה שכמעט הבנתי אותו, והחדרתי אותו לתוכי ונשאר בי כאורח שנשאר לעולם.
אני זוכר את מראה האוניות בדרך לנמל תל אביב. אהבתי אותן בסערה, כמו קליפות אגוז מתנדנדות, ואהבתי את שריקת הרוח העז. עכשיו אני זקן, לטיפוסים בלתי-נחוצים כמוני קוראים ישישים, ובלי מברג, ואני פוסע ברחוב אדוארד ברנשטיין שבתיו, שניבטו שנים מן המרפסת שלנו בבן יהודה שטראסה 129, לצד המרפסת של העלמה ליכטמן ז"ל המסכנה, כבר הצמיחו קומות וקשקושי ארכיטקטורה ישראלית חדישה שהפכה את ההרס למשהו ראוי לערגה.
מת גם זמר האופרה ג'וליני, האבא של המוחרם, שאחרי שנים הפתיע אותי ולפני שנהרג במלחמה הציל את אג'ו, שבסוף נהרג בעצמו אבל מי לא נהרג אז, כולנו הרגנו ונהרגנו, וגם את אג'ו וגם את המוחרם שאת שמו שכחתי קברנו בקריית ענבים, וג'וליני, האבא של המוחרם, אינו מתאמן עוד על הלחן של ד"ר מזיא המנוח לשירו של אימבר "השופר", ויעקב אבינועם, שקרא לעצמו "דםואש" כבר לא מדקלם את שירו של יעקב כהן, "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום", כשזרם נורא של דמעות זולג על לחייו, והמורה השני שלנו, שקרא לעצמו "חד וחלק", קודם שמו היה ישקה לבוטנביץ', בטח גם הוא מת.
עצים של תפוחי זהב, שהיו פעם גאוות הציונות, נכרתו כולם מן השכונה, מלבד עץ לימון אחד, ולול תרנגולות אחד נשאר עוד כמה זמן, והלוא היה פאר החצר של עשהאל, ועשהאל נעלם יחד עם ארגזי הבטון שאביו היה מייצר בחצר ליד עץ הלימון בלי שום סיבה נראית לעין, יען כי לא נארז בהם דבר ושנים נערמו אלה על גבי אלה ונשברו, אבל המשיכו להיערם כי הוא המשיך לייצר אותם עד שהגיעו לגובה של עץ הלימון ואז כרת את עץ הלימון, מה שהיווה שיעור לעשהאל, ולכן עם פרוץ מלחמת השחרור ב-1947 ברח לאמריקה, ואחרי שנים מספר נקרא לצבא ארצות הברית כדי להילחם בקוריאה, ואמו, שאמרה שעשהאל הוא גם בנה וגם ממלא מקום בעלה האידיוט שכל הימים היה מייצר קופסאות בטון שנראות כמו ארונות קבורה לגמדים, טסה לניו יורק באווירון, שהיום הוא מטוס, וטיסה הרי היתה אז נדירה, וקנתה מישהו חשוב מהעירייה בכסף של אבא של עשהאל שהביאה מוחבא בתוך החזייה הענקית שלה, ואותו מישהו סידר לעשהאל ניירות ושחרר אותו מהמלחמה.
ליד הבית, ממש מול היופי השלֵו שהוסתר והיכן שחיפשתי מרזב שינגן לי את שירי ערש ילדותי, נשאר מעט ים פתוח. משה אבי היה שוחה בו כל יום בחמש אחר הצהריים בדיוק, אחרי שרוב השוחים כבר הלכו הביתה, כי הוא אהב את הים בלבדיות שלו. באביב ובסתיו היה הים נוצץ וחלק ורך, ולפעמים בבקרים, בדרך לבית הספר, היינו פוסעים יחפים בחול לאורך שפת הים, ומתחת לקיר הכורכר החצוב היינו חולצים נעליים, תולים אותן שרוכות על כתפינו, מניחים את הילקוט על ראשינו כמו הערביות הנושאות כדי מים וחבילות עצים לתנורים, והיינו מהלכים במים הרדודים השורצים צדפים, שחלקם היו שבורים וחרצו את כפות רגלינו הקטנות, עד שהגענו לגבעה החולית שמולה ניצב אז בית הספר "לדוגמא".
באותה שעה היה משה אבי מוליך את אופניו בחול עד הכביש, מביט בים בעצבות כי מצדו האחר עדיין היתה אירופה, ואז רוכב על אופניו למוזיאון, לא לפני שציבט את אמרות מכנסיו במקלות כביסה לבל יתלכלכו. הוא היה לבוש בקפידה תמיד, גם כשרכב על אופניים, התלבש לפי התאריכון הגרמני, עניבה, הרבה כיסים למקטרות ולטבק וברט של בוהמיין. הרהרתי בו כשראיתי כאן בפינת אדוארד ברנשטיין וארלוזורוב את הגשם ניתך בעוז. אהבתי את ריח הגשם אבל המנוולים הרגו לי את רוב המרזבים, ולא רחוק ממה שהיה בית החינוך לילדי העובדים, שמשה אבי אמר שההורים שלהם נולדו עסקנים ולא עבדו יום אחד בחייהם ולכל היותר היו מצטלמים עם טורייה בקיבוץ שאת שמו שכחתי, פתאום הגיע המוות שאני מנסה לספר עליו כאן, שכן ראיתי תהלוכה של נמלים שחורות נעות יחד כמו נחש מענטז.
אינני יודע היום איפה באמת הייתי כאשר כל מה שכתבתי כאן קרה או לא קרה, אני רק זוכר שבפינת אדוארד ברנשטיין וארלוזורוב התכופפתי לבדוק מה הנמלים נושאות על גבן וראיתי שאינן נושאות דבר אלא מלוות נמלה אחת מפוארת שעליה נישא אפיריון קטן עשוי עשב יבש, ובתוך האפיריון ראיתי סרטן זעיר, מכובד כבן מלך. בינתיים הלבינו השמים והעננים נסעו. מול הים טרם נרצחו המפרצים הסודיים והבריכה הטבעית, שמעליה היתה חרוצה בכורכר המערה הסודית עם הקונסרבים והצנימים, שהחבאנו למקרה שרומל ינצח באל-עלמין והנאצים יכבשו את הארץ ואנחנו במערה נעשה מצדה, ואמרנו שכמו בשירו של ברוידס, שהמורה בליך היה מדקלם ברגש ובעיניים דומעות, נבנה את ירושלים כעולים לגרדום.
בנו של המורה דםואש, טרומפלדור, שאמרו שהוא הנער הכי יפה בבית ספרנו, ושבטח היה מצטרף או שמא הצטרף ואינני זוכר עוד לחבורת "מורדי מצדה שעל הכורכר", כפי שנקראנו אז, עמד גאה, יפה וחטוב על הסלע בבריכה הטבעית, וזילפה ש', שכבר לבשה חזייה, וידענו שהיא לובשת חזייה כי היינו מכים את הבנות על הגב כדי לדעת ואצלה הרגשנו בכפתורים, ואף היו רינונים שהיא התנשקה פעם ואפילו רקדה ריקודים סלוניים, אמרה שטרומפלדור דםואש נראה כמו טרזן על סלע, ואני הרגזתי אותה כשצחקתי לשמע המילים שלה, כי מה ילדה, אפילו אם היא לובשת חזייה, מבינה בטרזנים מבית העם ב-11 מיל לסרט. אחר כך הצטערתי - כי קינאתי בו בגללה - ואמרתי שהוא נראה לי כגיבור חיל. טרומפלדור, שקראו לו טרמפל, גיבור החיל יפה הפנים, פרש ידיים, נטה מעט קדימה כמין נמרוד, וכולם עמדו משתאים ומחאו לו כפיים. הוא הניף את ידיו ונופף לנו בבוז מסוים וזקף את ראשו וראה אותי וצחק, כי תמיד הצחקתי אותו במי שהייתי, וצעק כמו תמיד, "ליורם שינצח ענן," ואז הוסיף כמובן, "על החיים ועל המוות," ומשך את ידיו קדימה ואז מטה ובבת-אחת נשתררה דממה קפואה על פני המים והוא שאג כמו הטרזן של זילפה ש', והתרומם על קצות האצבעות וקפץ ראש לתוך המים הרדודים וראיתי איך ראשו היפה נוגע במים, נתקל בסלע, ושמעתי את הפצפוץ החד והמים האדימו והיו בהם קרעי ראש.