שנה הפכפכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנה הפכפכה

שנה הפכפכה

כוכב אחד (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: מדריכים ועצות
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'

מלאני גידיאון

מלאני גידיאון נולדה וגדלה ברוד-איילנד. היא מתגוררת כעת באזור מפרץ סן פרנסיסקו עם בעלה ובנה. ספרה הראשון למבוגרים, שנה הפכפכה זכה לשבחי הביקורת, הוכתר כספר השנה ב-NPR וב"סן-פרנסיסקו כרוניקל" ונבחר כספר האהוב במועדון הקוראים של "אמזון".

תקציר

מי לא תהה פעם בינו לבין עצמו, האם זה כל מה שיש? בספר שנה הפכפכה מספרת מלאני גידיאון בדרך מצחיקה, נוגעת ללב וכנה על שנה בחייה, אי שם באמצע החיים, שנה שבה היא מתעמתת הן עם פנטזיות נעוריה המתרחקים לבלי שוב והן עם המציאות של אמצע החיים עם בעל, ילד וכלב (שאחד מהם בורח)

היא מהרהרת בדרישות חיי המשפחה - הצורך בתוכנית פעולה לשעת חירום, ההתעלפות בעקבות נסיעתו של בנה בן התשע למחנה קיץ, מלחמות על מזרנים וההמתנה המייגעת בטור המכוניות ליד בית הספר. בעדינות, בכנות חסרת רחמים ובשנינות מחזירה אותנו גידיאון שוב ושוב למתיקות שבהנאות הקטנות והגדולות של החיים ולבעיות הקטנות והגדולות שכולנו מתמודדים איתן.

היא מתארת באופן מדויק להפליא את הרגע הזה, בדיוק לפני שהכול משתנה והדברים שאהבנו תמיד מתחילים להתרחק מאיתנו בפעם הראשונה.

שנה הפכפכה הוא סיפור על ניסיונותיה של אישה אחת להצית מחדש תשוקה, יופי ומסתורין בחייה השגרתיים ולגלות אם "באושר ובעושר עד עצם היום הזה" הוא אכן אפשרות קיימת.

"כמו כל הספרים המעולים, 'שנה הפכפכה' מזכיר לנו שאנחנו לא לבד - לא לבד עם פחדינו בנוגע לילדינו, לא לבד במאבקנו למצוא משמעות בחיים, לא לבד בזעמנו הוולקני בנוגע למקום החניה שלנו בזמן איסוף הילד מבית הספר. מלני גידיאון היא בת לוויה נהדרת - חכמה, עגמומית ומצחיקה עד דמעות. הדבר הרע היחיד בספר הזה הוא שיש לו סוף."

אליסון פירסון, מחברת רב-המכר אין לי מושג איך היא עושה את זה

פרק ראשון

ספטמבר



בכל פעם שבעלי אומר בדרך אגב, "היי, מותק, בואי תעיפי מבט על האתר הזה," אני יודעת שזה יעלה לי ביוקר. כל הרכישות הגדולות שלנו התחילו כש"הוזמנתי" בצורה כזו למחשב שלו. לכן, כשהוא אומר את זה כמה שבועות לפני יום ההולדת שלו, אני יודעת שזה באמת יעלה לי ביוקר, ואני לא מתכוונת רק מבחינה כלכלית.
"תראי את זה," הוא אומר ומצביע. "נכון שזה מגניב?"
אני מעיפה מבט אל מכונית הפורד E-350 שעל המסך. היא נראית כמו רכב הסעות שאוסף גמלאים ומביא אותם לקניון המקומי. "אפשר לומר," אני משיבה.
הוא מקדיר פנים ואומר, "זו לא סתם מסחרית. זו מכונית לנופש. היא תהיה מושלמת בשבילנו. אמרת שאת רוצה לראות את המערב."
אני באמת רוצה לראות את המערב, לפחות בתיאוריה. למעשה, אחת הסיבות שבגללן עברנו לקליפורניה עם בּן, בננו בן התשע, היתה כדי לראות את המערב. אבל נסיעות מצריכות תכנונים רבים כל־כך, וככל שאני מתבגרת, כך פוחתת הנכונות שלי לסבול מאי־נוחות: המוני האנשים, הפקקים, העובדה שכולם מנסים להגיע לאותו המקום באותו הזמן.
אצבעותיו הולמות על המקלדת. "יש לה כיסאות קפּטן."
"מה זה כיסא קפּטן?"
"הכוונה שהיא מאוד מאוד נוחה."
"נחמד," אני אומרת וחוזרת לספר שלי.
כעבור עשר דקות הוא אומר, "אני הולך לקנות לנו אחת כזו."
"לנו?" אני אומרת.
"כן, לנו - את יודעת, לך ולי?"
אלא שכוונתו הנסתרת היא: "איזה מזל יש לך שהתחתנת עם גבר שרוצה לקנות מסחרית משפחתית כמכונית משבר־אמצע־החיים שלו במקום פורשה קררה GT."
החדשות הטובות הן שהוא מוצא מסחרית משומשת. החדשות הרעות הן שהיא נמצאת בדרום דקוטה. אז הוא משלם למישהו שיטוס לדרום דקוטה, יאסוף את המסחרית וינהג בה כל הדרך חזרה.
"זו עסקה מדהימה," הוא אומר. "היא עשתה רק עשרים וארבעה אלף קילומטר, והאישה שם די לחוצה למכור."
ברגע שהמסחרית יוצאת לדרכה, בעלי אומר לי את האמת. האישה היא לא בעלת הרכב המקורית; בנה הוא בעל הרכב. כלומר, היה. הוא קנה את המסחרית כדי להגיע עם הקיאק שלו למקומות הכי בתוליים. ויום אחד הוא חתר בקיאק שלו ולא חזר עוד. המסחרית הזו הביאה אותו אל מותו. וכעת אמו שבורת־הלב מכרה אותה לנו.
"אתה חייב להחזיר אותה," אני אומרת לו. "הוא מת בתוך המסחרית הזו."
"הוא לא מת בתוכה. הוא מת בקיאק שלו."
"טוב, זה כאילו הוא מת במסחרית," אני אומרת. "הוא היה במסחרית ממש לפני שהוא מת."
בעלי נאנח.
אני רוצה שהוא יהיה מאושר, שאנחנו נהיה מאושרים. יש לי הרגשה שכל יום אנחנו שומעים על עוד זוג שהחליט לסגור עניין. במעגל החברתי שלנו, ברוב המקרים האישה עוזבת את הבעל. בשיחות על גירושים עם הנשים האלו - אמהות לילדים בגיל בית הספר, כמוני - אנחנו מדברות בקצרנות שמנתרת לי בתוך הראש מצד לצד, כמו החרוזים של דוקטור סוּס.
הן אומרות: מרגישה מתה. מתה במיטה. נוחר שאי־אפשר לסבול. לא יכול להיות שזה הכול.
אני אומרת: סובבי לו את הראש. אחת־שתיים־שלוש. בזה זה ייגמר. הוא לא ינחר יותר.
נכון, יש שפע סיבות טובות לסיים נישואים, אבל בכל פעם שאני שומעת על עוד גירושים הממשמשים ובאים, זה מאלץ אותי לבחון מחדש את הנישואים שלי. האם אני רוצה יותר? האם הוא רוצה יותר? ואיך אדע אם מה שיש לי זה מספיק?
כשהמסחרית מגיעה לבסוף, אני מבינה שזו לא אותה מכונית כמו ההיא בתמונה הראשונה שראיתי ברשת. לא מדובר כאן במסחרית רגילה להובלת קשישים. זוהי גרסת רכב־שטח מטפס־סלעים ארבע־על־ארבע עם חלונות כהים, מהתקרה מזדקרת הגבהה מתקפלת, ועליה גגון למִטען. המסחרית שלנו, שבנויה לטיפוס בערוצים סלעיים ולחציית נהרות, גם מציגה על הפגוש הקדמי שלה מתקן להגנה מפני בקר, שוודאי היה שימושי כאשר עברה בקרב עדרי גְנוּ בסֶרֶנגֶטי, אך ככל הנראה אינו נחוץ בפרברים.
בזמן שאני מקיפה את המסחרית, מנסה להסתיר את עומק הזעזוע שלי, השכנים חולפים בנסיעה במכונית הטאורוס שלהם. הגבר מוציא את ראשו מהחלון, מניף אגרוף ניצחון לכיוון בעלי, ומשמיע קריאה מסתלסלת של סולידריות. האישה מושכת בכתפיה לעומתי ומכווצת את פניה, כאילו היא חושבת, "איך זה עומד להשפיע על ערך הנדל"ן שלנו?"
הבהמה השחורה והמגושמת גדולה כל־כך, שהיא נשפכת מהחניה שלנו לתוך הרחוב.
"היא יותר משאית ממסחרית," מודה בעלי.
"כן," אני אומרת. "נכון."
"פשוט תני לה הזדמנות," הוא אומר.
אני מרגישה כאילו הפכו אותי מן הפנים החוצה, אבל מבחוץ אני עוטה עכשיו את הפנימיות של בעלי. בכל פעם שאני יוצאת מהבית, היא שם: 4,500 קילוגרם של מתכת, הילוכים והידראוליקה יד־שנייה, שמודיעה לכל השכונה שמישהו בבית הזה סובל ממשבר אמצע החיים.
הוא מנסה לשדל אותי באמצעות קסמיה של המסחרית - הדברים שהוא חושב שיקסמו לי: המקלחת, השירותים הניידים, מנוע הדיזל.
מנוע הדיזל! מנועי דיזל יכולים לנסוע מיליוני קילומטרים, הוא טוען, ובמצבי חירום הם מסוגלים לפעול על תירס ותפוחי אדמה. החיסרון בדיזל הוא שאנחנו בקושי מצליחים לשמוע זה את זה בגלל שאגת המנוע, והתקשורת עם בּן שבמושב האחורי, בערך שלושה מטרים מאחורינו, בלתי אפשרית.
לפיכך אנחנו מפתחים שפת סימנים פרימיטיבית הכוללת תנועות מוגזמות. כף דמיונית לפה: אתה רעב? אצבע מצביעה על מפשעה: צריך לשירותים? ראשה של האם נתון בין שתי ידיה: למה לא הבטתי באתר ההוא ביתר תשומת לב?
בעלי מנסה להכניס אותי לעניינים בכך שהוא מבקש את עצתי: "בואי נחליט לאן ניסע לטיול הקמפינג הראשון שלנו."
"מה עם אורגון?" מציע בּן.
"בָּאחָה?" אומר בעלי.
"סן פרנסיסקו?" אני מנדבת את העיר הנמצאת במרחק של חמישה־עשר קילומטרים.
בעלי מזמין מפות מטְריפּל־אֵיי. הוא מתכנן מסלולים. הוא מדבר על מזג האוויר ואסטרטגיות תחלופה בנהיגה. הוא עדיין לא מבין שאין לי כוונה לנסוע לשום מקום בדבר הזה. יש בו סירחון של עובש, ובנוסף, בעלי מודה שצריך לרוקן את בית השימוש באופן ידני.
"מה הטעם בשירותים ניידים אם צריך לנקות אותם בכל פעם שמשתמשים בהם?" אני שואלת, מנסה לא להקיא.
"זה למקרי חירום. לדוגמה, אם אנחנו תקועים על הכביש הראשי באמצע סופה."
"למה שניתקע על הכביש הראשי באמצע סופה?"
"זה כל העניין. שאנחנו יכולים להיות תקועים באמצע סופה. נכון שזה יהיה כיף? נהיה היחידים על הכביש הראשי שחמים ונעים להם."
כי כולם, הוא שוכח להוסיף, יקשיבו לתחזית מזג האוויר ויישארו בבית.
בשלב מסוים אני נאלצת להגיד לו: "אני לא באה לטיול."
"את רוצה שניסע בלעדייך? ברצינות?"
"כן." אלא שכוונתי האמיתית היא: לא, אני לא רוצה שתיסעו בלעדי, אבל אני לא רוצה לנסוע לאן שאתם נוסעים.
בעלי ובני ממשיכים את השיחות על הטיול בלעדי. הם מחליטים שטיול החניכה שלהם יכלול ליל שבת בפוֹינט־רִיס, במרחק שמונים קילומטר מהבית שלנו. אני מקבלת הזמנה אחרונה, ומסרבת בנימוס. סוף־סוף נחלצתי.
בבוקר הראשון למסע שלהם אני מטפסת לתוך המסחרית כדי להעמיס עליה אספקה שביקשו לארוחת הערב: נקניקיות, סוכריות גומי ושוקו סויה. כשאני מושיטה יד לתוך הארון, אני מגלה משהו שתחוב ממש מאחור. זוהי מפה של נהר הסוּ הגדול בדרום דקוטה, שהבחור שמת השאיר שם.
יש לי תחושה מוזרה של ניתוק מהזמן ומהמקום כשאני מעבירה אצבע על היוּבלים הכחולים. אני מדמיינת אותו מביט במפה ביומו האחרון ושואל את עצמו, לאן אלך בפעם הבאה? הוא לא היה יכול לדעת כי ה"פעם הבאה" שלו לא תהיה במקום טוב כל־כך. אבל איזו ברירה היתה לו? להישאר בבית?
התשוקה שלו לחיים (או ליתר דיוק, היעדר תשוקה כזאת מצדי) מחרידה אותי. האם ייתכן שאני זו שעוברת את משבר אמצע החיים?
פעם פחדתי פחות. בשנות נישואינו המוקדמות בעלי ואני טיפסנו על הרים, שטנו על נהרות גועשים בתוך קאנוּ רעוע והקמנו מחנה לאורך הדרך. בלילות גשומים ישנו באוהל, ובלילות זרועי כוכבים ישנו בחוץ. היינו בשנות העשרים לחיינו; הצרכים שלנו היו פשוטים.
לקחנו סיכונים, זאת אומרת, היינו מוכנים לכל דבר. לא חשבנו על המחיר של הדברים. חשבנו רק על המחיר של אי־עשייה. וזו בדיוק הסיבה, אני מבינה פתאום, שבגללה בעלי קנה בשבילנו את המסחרית.
ואז, באותה פתאומיות, הודעה על טורניר כדורגל של בּן, שנקבע למועד חדש, שם סוף למסע - לפחות בינתיים. אך לא זה מה שיעצור את הבנים; הם פשוט מחליטים לעשות קמפינג בחניה.
אני מסתכלת מהחלון, צופה בהם יוצאים. בּן אחוז התרגשות, לופת את הכרית שלו ומצמיד את הנינטנדו די־אֶס שלו לחזה כמו תנ"ך. הוא נראה כאילו הוא יוצא למסע אל הירח. הם מנופפים לי כשהם עולים. לאחר זמן קצר אני שומעת את ה"ווּמפ־ווּמפ" של הבאסים וצרחות צחוק - הם עורכים מסיבת ריקודים.
בקושי היה לי לילה אחד לעצמי מאז שבני נולד. אני מוזגת לעצמי כוס יין ואוכלת את האוכל הבורמזי שהזמנתי. אחר־כך אני שרועה על המיטה, מוקפת ספרים וכתבי עת, שמחה במנעמי חיי. אך ככל שהשעות נוקפות, אי־שקט מעורפל נוחת עלי, קלאוסטרופוביה מהסוג המוזר שאינה קשורה למקום הפיזי שבו אני נמצאת, אלא לחיים המוגנים שאני חיה.
מתישהו אחרי חצות אני סוף־סוף דוחפת הצדה את השמיכה, תופסת את הכרית שלי וגוררת את עצמי ממיטתי החמה. בחוץ באוויר הקריר יש ריח אקליפטוס ומרשמלו קלוי. במרחק ינשוף קורא. אני יודעת שהמזרן יהיה נוקשה, שהמרחק לתקרת הרכב יהיה מצומצם ושלא אישן. אבל אני בכל זאת פותחת את דלת המסחרית ומטפסת פנימה. שני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם נמצאים כאן, יחד עם הבטחה לחיים עשירים והרפתקניים יותר.
זאת אומרת, ברגע שנצא מהחניה.
"התיקייה שוב מתמלאת," אומר בּן למחרת בבוקר.
הוא תלוי הפוך, כמו עטלף, ממה שאנו מכנים באופטימיות מיטת הפנטהאוז של המסחרית.
לוקח לי דקה להבין שהוא מדבר על התיקייה שעליה כתבתי "שוֹנוֹת" ואמרתי לו שישים בה את כל עבודות בית הספר שהוא לא ממש יודע מה לעשות איתן, אבל אולי יצטרך אותן מתישהו בעתיד.
"יופי, זה טוב," אני אומרת. "בשביל זה התיקייה, כדי להכיל את הדברים האלה כך שהם לא ירחפו לך בתוך הראש."
"מה טוב בזה?" אומר בעלי.
לאחרונה התוודיתי בפניו שאני מרגישה מתוחה ו... בסדר, קצת שפופה. הוא אמר לי שהוא לא מתפלא. אני פשוט צריכה להתארגן. כל מה שאני צריכה זה שתי רשימות: A לאישי ו־Z לעבודה. אחר־כך אני צריכה לדרג דברים על פי סדר חשיבותם. לדוגמה, הוא הציע, A-1 יכול להיות סקס חמש פעמים בשבוע. A-25 יכול להיות רכישת התיק ההוא של מַלבֶּרי. אמרתי לו שכבר יש לי רשימה, תודה רבה, ושכל מה שאני צריכה זה טוּש זוהר כדי לדעת איזו משימה עלי לבצע כעת. וזה נכון. יש לי רשימה. אותה הרשימה שאני מדפיסה כל שבוע, ובה מודגשים אותם הדברים במשך חמש השנים האחרונות: לסיים להכין תוכנית ביתית להתנהגות בזמן אסון (רעידת אדמה, שרפה, שפעת העופות, מפולת בוץ), להתחיל להשתמש בבשר כתוספת ולאו דווקא כמנה עיקרית, לבדוק את האפשרות שיש לי הפרעת קשב וריכוז.
"היי, בּן," אומר בעלי, "אתה רוצה שאני אעזור לך להתארגן? יש לי שיטה שתעזור לך להרגיש הרבה פחות לחוץ מכל הדברים האלה."
"לא, תודה," אומר בּן.
בעלי נאנח. "רוצה לאטֶה?" הוא אומר לי.
יש! טיול הקמפינג שלנו הסתיים!
"רעיון מעולה," אני אומרת. "אבל בוא ניסע בסובארו לקפה פּיט'ס. קשה כל־כך למצוא חניה. אתה בטח לא רוצה שמישהו יפגע ביפהפייה הזאת."
"תירגעי. אפשר לשתות קפה לאטה כאן," אומר בעלי. "אם רק תזיזי את היד ואת הרגל ואת הישבן שלך בערך עשרים וחמישה סנטימטרים שמאלה, אני אוכל להכין לך."
"אולי אני אצא ואעמוד בחניה?" אני אומרת. "מה אתה אומר על זה?"
להיות עם האנשים שאת הכי אוהבת בעולם זה לא כמו להיות לכודה במסחרית עם האנשים שאת הכי אוהבת בעולם.
אני חושבת שהבעיה שלי היא יותר מהמסחרית. אני חושבת שהבעיה שלי היא כלי רכב מכל סוג. אני לא מסוג האנשים שצריך לאפשר להם להיות מאחורי ההגה. אני משתגעת קצת. לדוגמה, כשאני לבד במכונית, הנה חלק מהדברים הסודיים שאני אומרת:
- מה קורה איתך, חבר? לך תז...
- למה שלא תתקדמי עוד יותר לאט, גיברת?
- נוהג הרבה, פרצוף תחת?
למען הסדר הטוב, רק בתוך המכונית אני קוראת לאנשים חבר וגיברת ופרצוף תחת. אני חושבת שזה איזה קטע של החוף המזרחי. חברתי רֶנֶה, שהיא ילידת ניו ג'רזי, גם כן אומרת חבר וגיברת ופרצוף תחת.
"אני צריכה להשתין, ואני לא מתכוונת להשתמש בסיר של תינוקות," אני אומרת לבעלי.
"אני משתין בשיחים," אומר בּן.
"לכי לשירותים ותחזרי מיד החוצה, והלאטה שלך יהיה מוכן," אומר בעלי.
העיניים שלו מזוגגות, מרוכזות במשימה שלפניו. הוא נראה... טוב, הוא נראה ב"הַיי". אני מכירה את המבט הזה. הוא מאוהב. במסחרית שלו.
כשפגשתי לראשונה את בעלי, הוא נהג במכונית סאאבּ ישנה וחבוטה עם לוחית רישוי שהיה כתוב עליה קימו. שאלתי אותו אם זה איות חלופי לכימו, כיוון שזה היה ממש אחרי שהוא חלה בסרטן העור והחלים, אך הוא חייך חיוך רחב ואמר, "קימו סאאבּ־אִי - קולטת?"
קימו סאבּי. חבר או גשש נאמן מ"הפרש הבודד". כמה שהוא אהב את המכונית הזו. הייתי צריכה לדעת מה מצפה לי.
לפעמים נראה לי שבעלי התחתן עם האישה הלא נכונה. יש נשים שימותו על המסחרית הזו. נשים שאין דבר שירצו יותר מאשר לקפוץ לתוכה ללא הודעה מוקדמת ולחיות את סגנון החיים של הארבע־על־ארבע ולהתרחץ כל כמה ימים במתקן שנקרא מקלחת שמש. ובמקום זה יש לו אותי. אני לא מבינה שום דבר במכוניות, ואת המעט שמסבירים לי, אני שוכחת מיד. כגון, כיצד לפתוח את מכסה המנוע. אני אף פעם לא מוצאת את הידית השחורה הקטנה, ואני תמיד בפאניקה כשאני מנסה לאתר אותה, כיוון שהפעמים היחידות שבהן אני מנסה לאתר אותה הן כשהמכונית שובקת.
למרות זאת, אני לא לגמרי חסרת מיומנות בכל מה שקשור למכוניות. אני מצוינת בחניה במקביל. אני יודעת בדיוק איזה טור נע מהר יותר בעמדות התשלום בכביש, ואני מפלסת את דרכי בין הנתיבים בתוקפנות ובעורמה. אבל אני מזניחה את המכונית. אני לא בודקת לחץ אוויר בצמיגים ואני נוטה להתעלם מצפצופים וחריקות ונזילות שקודמים להידלקוּת נורת האזהרה של המנוע, והכול מסתיים במכונית פולטת אדים ובמכונאי מחברת הגרירה שנועץ בי מבט זועם בעודי מנסה להבין כיצד לפתוח את מכסה המנוע. ייתכן שהוא מסתכל עלי עקום גם משום שהמכונית שלי היא דיר חזירים. זה אחד המקומות הבודדים בחיי שבו אני מרשה לעצמי להיות חזירה. בערך פעמיים בשנה אני מביאה את המכונית למתקן לשטיפת מכוניות. כן, המכונית שלי היא זו שהמילים תשטפו אותי כבר! כתובות על החלון האחורי שלה, מילים שנחקקו באבק באצבע של מישהו - אצבע גברית, ללא ספק.
הצרכים שלי פשוטים. כל מה שאני רוצה זה מכונית שמתחילה לפעול כשאני מתניעה אותה. טוב, מה שאני באמת רוצה זה ג'י־פי־אס. טוב, מה שאני באמת רוצה זה אישה עם קול חביב שתגיד לי מתי לפנות שמאלה, מתי לפנות ימינה, ושתִפצח בתשואות כאשר אני מגיעה ליעדי הסופי.

מזלי הרע עם מכוניות התחיל עם מכונית הלינקולן קונטיננטל 1972 החדשה של אבי. היא היתה בצבע יין בורגונדי ובעלת מושבים בצבע בשר. העור היה קריר וחלק. היו בו גבשושיות קטנות, והיה כל־כך מהנה ללקק ולנשוך אותו. ולכן לקחתי ביס מכיסוי העור של משענת הראש של אמי. אלא שהיא ישבה במושב בדיוק באותו זמן. זו היתה הטעות הראשונה שלי. הטעות השנייה היתה שעשיתי זאת בגיל שבו כבר לא נהוג ללעוס את ריפוד המכונית. אני לא זוכרת את העונש, אבל אני בטוחה שהוא היה קשור לאכילה כפויה של אומצה גדולה, מה שאולי לא נשמע לכם כמו עונש, אבל אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שבגיל תשע זהו בהחלט עונש.
ואז, מיד אחרי שקיבלתי רישיון נהיגה, קרה המקרה עם הפלימוּת וַליאנט. דוושת הגז נתקעה. הקפתי את השכונה פעם אחת, והורי נופפו לי בעליצות. הם נופפו קצת פחות בעליצות בפעם השנייה שהגעתי בדהירה. בפעם השלישית, כששמעו אותי צועקת, "הצילו, הצילו, אני לא יכולה לעצור!" הם נראו מרוגזים.
"כבי את המנוע!" צעק אבי.
לא היה לי מושג איך עושים זאת. האם היה שם מעין מפסק־חירום־לכיבוי־מנוע?
"איך?" צווחתי.
אבי חיקה תנועת סיבוב מפתח במנעול ההצתה, אני מילאתי אחר הוראותיו, והמכונית נעצרה בקול גמגום.
הוא מספר את הסיפור הזה לעתים קרובות בחג ההודיה.

מה שמאפיין הזמנות לצאת להרפתקה הוא שמשנים את הדעה לגביהן. בחצות הן נשמעות די טוב. בשבע בבוקר הן הרעיון המטומטם ביותר שעלה אי־פעם בדעתכם. ברגע שאני נכנסת לבית, אני שונאת מחדש את המסחרית.
לכן אני מתעכבת בכוונה. אני מצחצחת שיניים. זורקת ערֵמת כביסה לתוך המכונה. אני מרגישה כמו אסירה נמלטת. בכל רגע אני מצפה שדלת הבית תיפתח בבעיטה ובעלי יעמוד שם עם ספל קפה ביד. "למה שלא תתקדמי עוד יותר לאט, גיברת?" הוא יגיד.
תיקיית ה"שונות" שוב מתמלאת. אני חייבת לשמוע לעצת בעלי. אני פשוט חייבת להיות מאורגנת. אבצע משהו מהרשימה שלי. אולי אסתער על התוכנית להתנהגות בשעת אסון? אולי בגלל זה אני מרגישה תקועה לאחרונה.

כיצד תדעו שהבית עולה באש?
1. בעלך אומר: אני מריח עשן. את מריחה עשן? אני מריח עשן.
2. את אומרת: זה הבושם החדש שלי, של הֶרמֶס. הוא בריח וֶטיבֶר מהול בפולי טוֹנקָה עם נגיעות של ניחוח סיגר. כאשר הוא מתייבש, יש לו ריח של דגני בוקר.
3. הוא מרחרח את שורש כף ידך ואומר: לא, אני מריח עשן. אני בטוח שזה עשן.
4. הבן שלך נכנס לחדר בריצה, דמעות זולגות על פניו והוא אומר: הטלוויזיה התפוצצה והיא עולה באש. ה־Wii שלי נתקע. מישהו יכול בבקשה לבוא ולאתחל אותו לפני שאני מפסיד במשחק?

מה לעשות כשהבית עולה באש?
1. לרוץ במעגלים ולהגיד: מה עושים? מה עושים?
2. לנסות לזכור את מילות השיר מה עושים כשיש שרֵפה, שיר שבנך למד כשהיה פעוט.
3. לזכור רק משפט אחד מהפזמון: "לקרוא לעזרה ולעולם לא להסתתר".
4. לצעוק: הצילו! הצילו! לעבר הכלב תוך כדי קפיצות מול החלון.

קלַייד, חבר שלנו, הוא כבאי. למעשה, הוא מפקד תחנה. בכל פעם שהוא מגיע לארוחת ערב, הוא אומר את אותו הדבר. "אלוהים אדירים, אם תהיה שרפה על המצוק, הלך עליכם."
כן, אנחנו אנשים מטומטמים שחיים על מצוק. כן, אנחנו מתגוררים באזור אוקלנד הילְס, וכן, זה אותו אזור שחרב בשרפת הענק של 1991, שבשיאה כילתה בית כל אחת־עשרה שניות. אבל זה לא יקרה על ההר שלנו. לא במצוק שלנו. זה מה שאני אומרת כשאדון מפקד־תחנה בא לארוחת ערב.
הוא מנענע בראשו ואומר, "אם יש שרפה, פשוט תצאו."
"לצאת לאן?" אני שואלת.
"פשוט תתפסי את בּן ותרוצי ברחוב."
"בסדר, אבל לרוץ לאן?"
"רחוק מהאש המזדיינת," הוא אומר. "משהו לא בסדר איתך?"
כן, משהו לא בסדר איתי. אני נוהגת לדחות דברים כשזה נוגע לאסונות. אני ממחנה ה"ברק לא פוגע פעמיים באותו המקום ונקווה לטוב". אני גם ממחנה פרצוף־חמוץ־יכול־לשנות־התנהגות־של־אנשים. כרגע אני היחידה במחנה, אך אני מקווה לגייס חברים נוספים.
אני צועדת החוצה למסחרית עם עט ומחברת.
"אתה בהחלט צודק," אני אומרת לבעלי. "אני צריכה להיות יותר מאורגנת. גם אתה, בחור," אני אומרת לבּן. "אתה יודע, אבא ממש טוב בעניינים כאלה. כדאי שנקשיב לו."
"הלאטה שלך התקרר," אומר בעלי, "אז שתיתי אותו."
"אנחנו חייבים לעשות תוכנית פינוי במקרה של שרפה," אני אומרת לו.
"ברגע זה?" הוא אומר.
"אנחנו צריכים שתי דרכי מילוט מכל חדר."
"מה עם המזווה?" אומר בּן.
הוא ילד פיקח. המזווה באמת בעייתי. ראשית, מפני שהוא עומד שם זמן רב כל־כך בבהייה במדפים, תוהה מה יאכל ותוהה מי יכין לו את האוכל, ואז שוקע בדיכאון כי אמא שלו לא מסוגלת להכין במהירות ארוחה מופלאה מרסק עגבניות, אננס משומר ופירורי לחם. ושנית, כי המזווה הוא בעצם ארון, ואין בו חלונות, ואין עוד דרך יציאה מלבד הדלת, שעלולה בהחלט להיות בוערת משום שאמא שלו שכחה לכבות את הכיריים ושוב המיסה את ציפוי הטפלון של המחבת.
"מהיום והלאה תגביל את זמן השהייה שלך במזווה," אני אומרת. "לא יותר משתי דקות."
"גלאֵי עשן?" אומר בעלי.
"יש לנו!" אני אומרת.
"כן, אני יודע שיש לנו, אבל מתי בפעם האחרונה בדקת את הסוללות?"
"אין סוללות. זוכר? הוצאנו אותן, כי גלאֵי העשן צפצפו בכל פעם שמישהו התקלח."
בּן מתחיל לשיר. "יש לי שיר לחלוק איתכם. יש לי שיר לחלוק איתכם. אם אי־פעם תראו שרפה, הנה הדברים שצריך לעשות."
"ילד טוב!" אני צועקת. זה שיר הבטיחות שהוא למד בתור פעוט. לא זכרתי שזה שיר כזה נחמד וקליט.
הוא ממשיך. "ואם הבגדים עולים באש. ואם הבגדים עולים באש. תישארו רגועים ואל תרוצו. תעצרו, תיפלו, ותתגלגלו. כן, אם הבגדים באש עולים. עוצרים, נופלים ומתגלגלים."
כולנו מסתכלים זה בזה בדממה, מדמיינים את הצעיר בבני משפחתנו מתלקח. בּן מטפס על ברכי. בעלי משחק עם מערכת הסטריאו.
"זאת," אני אומרת, "בדיוק הסיבה שבגללה זה נמצא ברשימת המטלות שלי במשך חמש שנים."
"אני יודע שזה קשה, אבל אנחנו צריכים לחשוב על הדברים האלה. אנחנו צריכים תוכנית מילוט," אומר בעלי.
"אוקיי. אז בואו נימלט," אני אומרת.
"סוף־סוף," הוא אומר.
הוא מתניע את המסחרית, ואנחנו יוצאים מהחניה.

יום ראשון בבוקר, וצפוף במרכז העיירה. בעלי צריך להקיף אותו שלוש פעמים לפני שהוא מוצא מקום חניה גדול שיוכל להכיל את המסחרית. אני מטה את כיסא הקפטן שלי אחורה עד הסוף, כדי שאיש לא יראה אותי בזמן שהוא מתמרן אחורה וקדימה במומחיות לתוך המרווח הצר. אני עוצמת עיניים.
"תעיר אותי כשתחנה," אני אומרת.
ברגע שאנחנו ממוקמים, בעלי מקפיץ את תקרת הפנטהאוז של המסחרית ומארגן משחק שבץ־נא.
"אנחנו עושים קמפינג באמצע העיירה!" אומר בּן.
"ואפילו לא היינו צריכים להשיג היתר," אומר בעלי. "את רואה - המתוקה הזו כבר משתלמת."
כל כמה דקות מישהו דופק על החלון ואומר, "מה זה בכלל הדבר הזה?"
ואז בעלי מסביר בסבלנות על המִתלה מתוצרת קוויגלי, וכיצד המסחרית מסוגלת לנסוע על סלעים, ועל אחת כמה וכמה דרך שרפה. בּן מרגיש יותר ויותר טוב. אני מרגישה יותר ויותר טוב. אני יכולה ללכת הביתה ולמחוק את המילה "שרפה" מסעיף האסונות ברשימת המטלות שלי. המסחרית היא תוכנית המילוט שלנו. אנחנו נשארים שם זמן רב כל־כך, ניצבים במרכז תשומת הלב, עד שאנחנו רעבים, ואני צריכה לצאת שוב כדי להביא אספקה.
ברגע שאני יוצאת, אישה אחת פונה אלי.
"תתביישי לך, גיברת," היא אומרת, נועצת מבט נזעם במסחרית שתופסת שני מקומות חניה. "איך את נוהגת בדבר כזה? אנשים מתים בשביל נפט."
"כן, נכון," אני אומרת לה, "אבל היא פועלת על צ'יפס."
"היא פועלת על השמן שבו מטגנים את הצ'יפס," בעלי צועק מתוך המסחרית.
האישה תוקעת בי מבט מלוכלך. אני מושכת כתפיים. וכך, בהינף יד, מסתיים המזל הרע שלי עם מכוניות.

מלאני גידיאון

מלאני גידיאון נולדה וגדלה ברוד-איילנד. היא מתגוררת כעת באזור מפרץ סן פרנסיסקו עם בעלה ובנה. ספרה הראשון למבוגרים, שנה הפכפכה זכה לשבחי הביקורת, הוכתר כספר השנה ב-NPR וב"סן-פרנסיסקו כרוניקל" ונבחר כספר האהוב במועדון הקוראים של "אמזון".

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: מדריכים ועצות
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'
שנה הפכפכה מלאני גידיאון

ספטמבר



בכל פעם שבעלי אומר בדרך אגב, "היי, מותק, בואי תעיפי מבט על האתר הזה," אני יודעת שזה יעלה לי ביוקר. כל הרכישות הגדולות שלנו התחילו כש"הוזמנתי" בצורה כזו למחשב שלו. לכן, כשהוא אומר את זה כמה שבועות לפני יום ההולדת שלו, אני יודעת שזה באמת יעלה לי ביוקר, ואני לא מתכוונת רק מבחינה כלכלית.
"תראי את זה," הוא אומר ומצביע. "נכון שזה מגניב?"
אני מעיפה מבט אל מכונית הפורד E-350 שעל המסך. היא נראית כמו רכב הסעות שאוסף גמלאים ומביא אותם לקניון המקומי. "אפשר לומר," אני משיבה.
הוא מקדיר פנים ואומר, "זו לא סתם מסחרית. זו מכונית לנופש. היא תהיה מושלמת בשבילנו. אמרת שאת רוצה לראות את המערב."
אני באמת רוצה לראות את המערב, לפחות בתיאוריה. למעשה, אחת הסיבות שבגללן עברנו לקליפורניה עם בּן, בננו בן התשע, היתה כדי לראות את המערב. אבל נסיעות מצריכות תכנונים רבים כל־כך, וככל שאני מתבגרת, כך פוחתת הנכונות שלי לסבול מאי־נוחות: המוני האנשים, הפקקים, העובדה שכולם מנסים להגיע לאותו המקום באותו הזמן.
אצבעותיו הולמות על המקלדת. "יש לה כיסאות קפּטן."
"מה זה כיסא קפּטן?"
"הכוונה שהיא מאוד מאוד נוחה."
"נחמד," אני אומרת וחוזרת לספר שלי.
כעבור עשר דקות הוא אומר, "אני הולך לקנות לנו אחת כזו."
"לנו?" אני אומרת.
"כן, לנו - את יודעת, לך ולי?"
אלא שכוונתו הנסתרת היא: "איזה מזל יש לך שהתחתנת עם גבר שרוצה לקנות מסחרית משפחתית כמכונית משבר־אמצע־החיים שלו במקום פורשה קררה GT."
החדשות הטובות הן שהוא מוצא מסחרית משומשת. החדשות הרעות הן שהיא נמצאת בדרום דקוטה. אז הוא משלם למישהו שיטוס לדרום דקוטה, יאסוף את המסחרית וינהג בה כל הדרך חזרה.
"זו עסקה מדהימה," הוא אומר. "היא עשתה רק עשרים וארבעה אלף קילומטר, והאישה שם די לחוצה למכור."
ברגע שהמסחרית יוצאת לדרכה, בעלי אומר לי את האמת. האישה היא לא בעלת הרכב המקורית; בנה הוא בעל הרכב. כלומר, היה. הוא קנה את המסחרית כדי להגיע עם הקיאק שלו למקומות הכי בתוליים. ויום אחד הוא חתר בקיאק שלו ולא חזר עוד. המסחרית הזו הביאה אותו אל מותו. וכעת אמו שבורת־הלב מכרה אותה לנו.
"אתה חייב להחזיר אותה," אני אומרת לו. "הוא מת בתוך המסחרית הזו."
"הוא לא מת בתוכה. הוא מת בקיאק שלו."
"טוב, זה כאילו הוא מת במסחרית," אני אומרת. "הוא היה במסחרית ממש לפני שהוא מת."
בעלי נאנח.
אני רוצה שהוא יהיה מאושר, שאנחנו נהיה מאושרים. יש לי הרגשה שכל יום אנחנו שומעים על עוד זוג שהחליט לסגור עניין. במעגל החברתי שלנו, ברוב המקרים האישה עוזבת את הבעל. בשיחות על גירושים עם הנשים האלו - אמהות לילדים בגיל בית הספר, כמוני - אנחנו מדברות בקצרנות שמנתרת לי בתוך הראש מצד לצד, כמו החרוזים של דוקטור סוּס.
הן אומרות: מרגישה מתה. מתה במיטה. נוחר שאי־אפשר לסבול. לא יכול להיות שזה הכול.
אני אומרת: סובבי לו את הראש. אחת־שתיים־שלוש. בזה זה ייגמר. הוא לא ינחר יותר.
נכון, יש שפע סיבות טובות לסיים נישואים, אבל בכל פעם שאני שומעת על עוד גירושים הממשמשים ובאים, זה מאלץ אותי לבחון מחדש את הנישואים שלי. האם אני רוצה יותר? האם הוא רוצה יותר? ואיך אדע אם מה שיש לי זה מספיק?
כשהמסחרית מגיעה לבסוף, אני מבינה שזו לא אותה מכונית כמו ההיא בתמונה הראשונה שראיתי ברשת. לא מדובר כאן במסחרית רגילה להובלת קשישים. זוהי גרסת רכב־שטח מטפס־סלעים ארבע־על־ארבע עם חלונות כהים, מהתקרה מזדקרת הגבהה מתקפלת, ועליה גגון למִטען. המסחרית שלנו, שבנויה לטיפוס בערוצים סלעיים ולחציית נהרות, גם מציגה על הפגוש הקדמי שלה מתקן להגנה מפני בקר, שוודאי היה שימושי כאשר עברה בקרב עדרי גְנוּ בסֶרֶנגֶטי, אך ככל הנראה אינו נחוץ בפרברים.
בזמן שאני מקיפה את המסחרית, מנסה להסתיר את עומק הזעזוע שלי, השכנים חולפים בנסיעה במכונית הטאורוס שלהם. הגבר מוציא את ראשו מהחלון, מניף אגרוף ניצחון לכיוון בעלי, ומשמיע קריאה מסתלסלת של סולידריות. האישה מושכת בכתפיה לעומתי ומכווצת את פניה, כאילו היא חושבת, "איך זה עומד להשפיע על ערך הנדל"ן שלנו?"
הבהמה השחורה והמגושמת גדולה כל־כך, שהיא נשפכת מהחניה שלנו לתוך הרחוב.
"היא יותר משאית ממסחרית," מודה בעלי.
"כן," אני אומרת. "נכון."
"פשוט תני לה הזדמנות," הוא אומר.
אני מרגישה כאילו הפכו אותי מן הפנים החוצה, אבל מבחוץ אני עוטה עכשיו את הפנימיות של בעלי. בכל פעם שאני יוצאת מהבית, היא שם: 4,500 קילוגרם של מתכת, הילוכים והידראוליקה יד־שנייה, שמודיעה לכל השכונה שמישהו בבית הזה סובל ממשבר אמצע החיים.
הוא מנסה לשדל אותי באמצעות קסמיה של המסחרית - הדברים שהוא חושב שיקסמו לי: המקלחת, השירותים הניידים, מנוע הדיזל.
מנוע הדיזל! מנועי דיזל יכולים לנסוע מיליוני קילומטרים, הוא טוען, ובמצבי חירום הם מסוגלים לפעול על תירס ותפוחי אדמה. החיסרון בדיזל הוא שאנחנו בקושי מצליחים לשמוע זה את זה בגלל שאגת המנוע, והתקשורת עם בּן שבמושב האחורי, בערך שלושה מטרים מאחורינו, בלתי אפשרית.
לפיכך אנחנו מפתחים שפת סימנים פרימיטיבית הכוללת תנועות מוגזמות. כף דמיונית לפה: אתה רעב? אצבע מצביעה על מפשעה: צריך לשירותים? ראשה של האם נתון בין שתי ידיה: למה לא הבטתי באתר ההוא ביתר תשומת לב?
בעלי מנסה להכניס אותי לעניינים בכך שהוא מבקש את עצתי: "בואי נחליט לאן ניסע לטיול הקמפינג הראשון שלנו."
"מה עם אורגון?" מציע בּן.
"בָּאחָה?" אומר בעלי.
"סן פרנסיסקו?" אני מנדבת את העיר הנמצאת במרחק של חמישה־עשר קילומטרים.
בעלי מזמין מפות מטְריפּל־אֵיי. הוא מתכנן מסלולים. הוא מדבר על מזג האוויר ואסטרטגיות תחלופה בנהיגה. הוא עדיין לא מבין שאין לי כוונה לנסוע לשום מקום בדבר הזה. יש בו סירחון של עובש, ובנוסף, בעלי מודה שצריך לרוקן את בית השימוש באופן ידני.
"מה הטעם בשירותים ניידים אם צריך לנקות אותם בכל פעם שמשתמשים בהם?" אני שואלת, מנסה לא להקיא.
"זה למקרי חירום. לדוגמה, אם אנחנו תקועים על הכביש הראשי באמצע סופה."
"למה שניתקע על הכביש הראשי באמצע סופה?"
"זה כל העניין. שאנחנו יכולים להיות תקועים באמצע סופה. נכון שזה יהיה כיף? נהיה היחידים על הכביש הראשי שחמים ונעים להם."
כי כולם, הוא שוכח להוסיף, יקשיבו לתחזית מזג האוויר ויישארו בבית.
בשלב מסוים אני נאלצת להגיד לו: "אני לא באה לטיול."
"את רוצה שניסע בלעדייך? ברצינות?"
"כן." אלא שכוונתי האמיתית היא: לא, אני לא רוצה שתיסעו בלעדי, אבל אני לא רוצה לנסוע לאן שאתם נוסעים.
בעלי ובני ממשיכים את השיחות על הטיול בלעדי. הם מחליטים שטיול החניכה שלהם יכלול ליל שבת בפוֹינט־רִיס, במרחק שמונים קילומטר מהבית שלנו. אני מקבלת הזמנה אחרונה, ומסרבת בנימוס. סוף־סוף נחלצתי.
בבוקר הראשון למסע שלהם אני מטפסת לתוך המסחרית כדי להעמיס עליה אספקה שביקשו לארוחת הערב: נקניקיות, סוכריות גומי ושוקו סויה. כשאני מושיטה יד לתוך הארון, אני מגלה משהו שתחוב ממש מאחור. זוהי מפה של נהר הסוּ הגדול בדרום דקוטה, שהבחור שמת השאיר שם.
יש לי תחושה מוזרה של ניתוק מהזמן ומהמקום כשאני מעבירה אצבע על היוּבלים הכחולים. אני מדמיינת אותו מביט במפה ביומו האחרון ושואל את עצמו, לאן אלך בפעם הבאה? הוא לא היה יכול לדעת כי ה"פעם הבאה" שלו לא תהיה במקום טוב כל־כך. אבל איזו ברירה היתה לו? להישאר בבית?
התשוקה שלו לחיים (או ליתר דיוק, היעדר תשוקה כזאת מצדי) מחרידה אותי. האם ייתכן שאני זו שעוברת את משבר אמצע החיים?
פעם פחדתי פחות. בשנות נישואינו המוקדמות בעלי ואני טיפסנו על הרים, שטנו על נהרות גועשים בתוך קאנוּ רעוע והקמנו מחנה לאורך הדרך. בלילות גשומים ישנו באוהל, ובלילות זרועי כוכבים ישנו בחוץ. היינו בשנות העשרים לחיינו; הצרכים שלנו היו פשוטים.
לקחנו סיכונים, זאת אומרת, היינו מוכנים לכל דבר. לא חשבנו על המחיר של הדברים. חשבנו רק על המחיר של אי־עשייה. וזו בדיוק הסיבה, אני מבינה פתאום, שבגללה בעלי קנה בשבילנו את המסחרית.
ואז, באותה פתאומיות, הודעה על טורניר כדורגל של בּן, שנקבע למועד חדש, שם סוף למסע - לפחות בינתיים. אך לא זה מה שיעצור את הבנים; הם פשוט מחליטים לעשות קמפינג בחניה.
אני מסתכלת מהחלון, צופה בהם יוצאים. בּן אחוז התרגשות, לופת את הכרית שלו ומצמיד את הנינטנדו די־אֶס שלו לחזה כמו תנ"ך. הוא נראה כאילו הוא יוצא למסע אל הירח. הם מנופפים לי כשהם עולים. לאחר זמן קצר אני שומעת את ה"ווּמפ־ווּמפ" של הבאסים וצרחות צחוק - הם עורכים מסיבת ריקודים.
בקושי היה לי לילה אחד לעצמי מאז שבני נולד. אני מוזגת לעצמי כוס יין ואוכלת את האוכל הבורמזי שהזמנתי. אחר־כך אני שרועה על המיטה, מוקפת ספרים וכתבי עת, שמחה במנעמי חיי. אך ככל שהשעות נוקפות, אי־שקט מעורפל נוחת עלי, קלאוסטרופוביה מהסוג המוזר שאינה קשורה למקום הפיזי שבו אני נמצאת, אלא לחיים המוגנים שאני חיה.
מתישהו אחרי חצות אני סוף־סוף דוחפת הצדה את השמיכה, תופסת את הכרית שלי וגוררת את עצמי ממיטתי החמה. בחוץ באוויר הקריר יש ריח אקליפטוס ומרשמלו קלוי. במרחק ינשוף קורא. אני יודעת שהמזרן יהיה נוקשה, שהמרחק לתקרת הרכב יהיה מצומצם ושלא אישן. אבל אני בכל זאת פותחת את דלת המסחרית ומטפסת פנימה. שני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם נמצאים כאן, יחד עם הבטחה לחיים עשירים והרפתקניים יותר.
זאת אומרת, ברגע שנצא מהחניה.
"התיקייה שוב מתמלאת," אומר בּן למחרת בבוקר.
הוא תלוי הפוך, כמו עטלף, ממה שאנו מכנים באופטימיות מיטת הפנטהאוז של המסחרית.
לוקח לי דקה להבין שהוא מדבר על התיקייה שעליה כתבתי "שוֹנוֹת" ואמרתי לו שישים בה את כל עבודות בית הספר שהוא לא ממש יודע מה לעשות איתן, אבל אולי יצטרך אותן מתישהו בעתיד.
"יופי, זה טוב," אני אומרת. "בשביל זה התיקייה, כדי להכיל את הדברים האלה כך שהם לא ירחפו לך בתוך הראש."
"מה טוב בזה?" אומר בעלי.
לאחרונה התוודיתי בפניו שאני מרגישה מתוחה ו... בסדר, קצת שפופה. הוא אמר לי שהוא לא מתפלא. אני פשוט צריכה להתארגן. כל מה שאני צריכה זה שתי רשימות: A לאישי ו־Z לעבודה. אחר־כך אני צריכה לדרג דברים על פי סדר חשיבותם. לדוגמה, הוא הציע, A-1 יכול להיות סקס חמש פעמים בשבוע. A-25 יכול להיות רכישת התיק ההוא של מַלבֶּרי. אמרתי לו שכבר יש לי רשימה, תודה רבה, ושכל מה שאני צריכה זה טוּש זוהר כדי לדעת איזו משימה עלי לבצע כעת. וזה נכון. יש לי רשימה. אותה הרשימה שאני מדפיסה כל שבוע, ובה מודגשים אותם הדברים במשך חמש השנים האחרונות: לסיים להכין תוכנית ביתית להתנהגות בזמן אסון (רעידת אדמה, שרפה, שפעת העופות, מפולת בוץ), להתחיל להשתמש בבשר כתוספת ולאו דווקא כמנה עיקרית, לבדוק את האפשרות שיש לי הפרעת קשב וריכוז.
"היי, בּן," אומר בעלי, "אתה רוצה שאני אעזור לך להתארגן? יש לי שיטה שתעזור לך להרגיש הרבה פחות לחוץ מכל הדברים האלה."
"לא, תודה," אומר בּן.
בעלי נאנח. "רוצה לאטֶה?" הוא אומר לי.
יש! טיול הקמפינג שלנו הסתיים!
"רעיון מעולה," אני אומרת. "אבל בוא ניסע בסובארו לקפה פּיט'ס. קשה כל־כך למצוא חניה. אתה בטח לא רוצה שמישהו יפגע ביפהפייה הזאת."
"תירגעי. אפשר לשתות קפה לאטה כאן," אומר בעלי. "אם רק תזיזי את היד ואת הרגל ואת הישבן שלך בערך עשרים וחמישה סנטימטרים שמאלה, אני אוכל להכין לך."
"אולי אני אצא ואעמוד בחניה?" אני אומרת. "מה אתה אומר על זה?"
להיות עם האנשים שאת הכי אוהבת בעולם זה לא כמו להיות לכודה במסחרית עם האנשים שאת הכי אוהבת בעולם.
אני חושבת שהבעיה שלי היא יותר מהמסחרית. אני חושבת שהבעיה שלי היא כלי רכב מכל סוג. אני לא מסוג האנשים שצריך לאפשר להם להיות מאחורי ההגה. אני משתגעת קצת. לדוגמה, כשאני לבד במכונית, הנה חלק מהדברים הסודיים שאני אומרת:
- מה קורה איתך, חבר? לך תז...
- למה שלא תתקדמי עוד יותר לאט, גיברת?
- נוהג הרבה, פרצוף תחת?
למען הסדר הטוב, רק בתוך המכונית אני קוראת לאנשים חבר וגיברת ופרצוף תחת. אני חושבת שזה איזה קטע של החוף המזרחי. חברתי רֶנֶה, שהיא ילידת ניו ג'רזי, גם כן אומרת חבר וגיברת ופרצוף תחת.
"אני צריכה להשתין, ואני לא מתכוונת להשתמש בסיר של תינוקות," אני אומרת לבעלי.
"אני משתין בשיחים," אומר בּן.
"לכי לשירותים ותחזרי מיד החוצה, והלאטה שלך יהיה מוכן," אומר בעלי.
העיניים שלו מזוגגות, מרוכזות במשימה שלפניו. הוא נראה... טוב, הוא נראה ב"הַיי". אני מכירה את המבט הזה. הוא מאוהב. במסחרית שלו.
כשפגשתי לראשונה את בעלי, הוא נהג במכונית סאאבּ ישנה וחבוטה עם לוחית רישוי שהיה כתוב עליה קימו. שאלתי אותו אם זה איות חלופי לכימו, כיוון שזה היה ממש אחרי שהוא חלה בסרטן העור והחלים, אך הוא חייך חיוך רחב ואמר, "קימו סאאבּ־אִי - קולטת?"
קימו סאבּי. חבר או גשש נאמן מ"הפרש הבודד". כמה שהוא אהב את המכונית הזו. הייתי צריכה לדעת מה מצפה לי.
לפעמים נראה לי שבעלי התחתן עם האישה הלא נכונה. יש נשים שימותו על המסחרית הזו. נשים שאין דבר שירצו יותר מאשר לקפוץ לתוכה ללא הודעה מוקדמת ולחיות את סגנון החיים של הארבע־על־ארבע ולהתרחץ כל כמה ימים במתקן שנקרא מקלחת שמש. ובמקום זה יש לו אותי. אני לא מבינה שום דבר במכוניות, ואת המעט שמסבירים לי, אני שוכחת מיד. כגון, כיצד לפתוח את מכסה המנוע. אני אף פעם לא מוצאת את הידית השחורה הקטנה, ואני תמיד בפאניקה כשאני מנסה לאתר אותה, כיוון שהפעמים היחידות שבהן אני מנסה לאתר אותה הן כשהמכונית שובקת.
למרות זאת, אני לא לגמרי חסרת מיומנות בכל מה שקשור למכוניות. אני מצוינת בחניה במקביל. אני יודעת בדיוק איזה טור נע מהר יותר בעמדות התשלום בכביש, ואני מפלסת את דרכי בין הנתיבים בתוקפנות ובעורמה. אבל אני מזניחה את המכונית. אני לא בודקת לחץ אוויר בצמיגים ואני נוטה להתעלם מצפצופים וחריקות ונזילות שקודמים להידלקוּת נורת האזהרה של המנוע, והכול מסתיים במכונית פולטת אדים ובמכונאי מחברת הגרירה שנועץ בי מבט זועם בעודי מנסה להבין כיצד לפתוח את מכסה המנוע. ייתכן שהוא מסתכל עלי עקום גם משום שהמכונית שלי היא דיר חזירים. זה אחד המקומות הבודדים בחיי שבו אני מרשה לעצמי להיות חזירה. בערך פעמיים בשנה אני מביאה את המכונית למתקן לשטיפת מכוניות. כן, המכונית שלי היא זו שהמילים תשטפו אותי כבר! כתובות על החלון האחורי שלה, מילים שנחקקו באבק באצבע של מישהו - אצבע גברית, ללא ספק.
הצרכים שלי פשוטים. כל מה שאני רוצה זה מכונית שמתחילה לפעול כשאני מתניעה אותה. טוב, מה שאני באמת רוצה זה ג'י־פי־אס. טוב, מה שאני באמת רוצה זה אישה עם קול חביב שתגיד לי מתי לפנות שמאלה, מתי לפנות ימינה, ושתִפצח בתשואות כאשר אני מגיעה ליעדי הסופי.

מזלי הרע עם מכוניות התחיל עם מכונית הלינקולן קונטיננטל 1972 החדשה של אבי. היא היתה בצבע יין בורגונדי ובעלת מושבים בצבע בשר. העור היה קריר וחלק. היו בו גבשושיות קטנות, והיה כל־כך מהנה ללקק ולנשוך אותו. ולכן לקחתי ביס מכיסוי העור של משענת הראש של אמי. אלא שהיא ישבה במושב בדיוק באותו זמן. זו היתה הטעות הראשונה שלי. הטעות השנייה היתה שעשיתי זאת בגיל שבו כבר לא נהוג ללעוס את ריפוד המכונית. אני לא זוכרת את העונש, אבל אני בטוחה שהוא היה קשור לאכילה כפויה של אומצה גדולה, מה שאולי לא נשמע לכם כמו עונש, אבל אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שבגיל תשע זהו בהחלט עונש.
ואז, מיד אחרי שקיבלתי רישיון נהיגה, קרה המקרה עם הפלימוּת וַליאנט. דוושת הגז נתקעה. הקפתי את השכונה פעם אחת, והורי נופפו לי בעליצות. הם נופפו קצת פחות בעליצות בפעם השנייה שהגעתי בדהירה. בפעם השלישית, כששמעו אותי צועקת, "הצילו, הצילו, אני לא יכולה לעצור!" הם נראו מרוגזים.
"כבי את המנוע!" צעק אבי.
לא היה לי מושג איך עושים זאת. האם היה שם מעין מפסק־חירום־לכיבוי־מנוע?
"איך?" צווחתי.
אבי חיקה תנועת סיבוב מפתח במנעול ההצתה, אני מילאתי אחר הוראותיו, והמכונית נעצרה בקול גמגום.
הוא מספר את הסיפור הזה לעתים קרובות בחג ההודיה.

מה שמאפיין הזמנות לצאת להרפתקה הוא שמשנים את הדעה לגביהן. בחצות הן נשמעות די טוב. בשבע בבוקר הן הרעיון המטומטם ביותר שעלה אי־פעם בדעתכם. ברגע שאני נכנסת לבית, אני שונאת מחדש את המסחרית.
לכן אני מתעכבת בכוונה. אני מצחצחת שיניים. זורקת ערֵמת כביסה לתוך המכונה. אני מרגישה כמו אסירה נמלטת. בכל רגע אני מצפה שדלת הבית תיפתח בבעיטה ובעלי יעמוד שם עם ספל קפה ביד. "למה שלא תתקדמי עוד יותר לאט, גיברת?" הוא יגיד.
תיקיית ה"שונות" שוב מתמלאת. אני חייבת לשמוע לעצת בעלי. אני פשוט חייבת להיות מאורגנת. אבצע משהו מהרשימה שלי. אולי אסתער על התוכנית להתנהגות בשעת אסון? אולי בגלל זה אני מרגישה תקועה לאחרונה.

כיצד תדעו שהבית עולה באש?
1. בעלך אומר: אני מריח עשן. את מריחה עשן? אני מריח עשן.
2. את אומרת: זה הבושם החדש שלי, של הֶרמֶס. הוא בריח וֶטיבֶר מהול בפולי טוֹנקָה עם נגיעות של ניחוח סיגר. כאשר הוא מתייבש, יש לו ריח של דגני בוקר.
3. הוא מרחרח את שורש כף ידך ואומר: לא, אני מריח עשן. אני בטוח שזה עשן.
4. הבן שלך נכנס לחדר בריצה, דמעות זולגות על פניו והוא אומר: הטלוויזיה התפוצצה והיא עולה באש. ה־Wii שלי נתקע. מישהו יכול בבקשה לבוא ולאתחל אותו לפני שאני מפסיד במשחק?

מה לעשות כשהבית עולה באש?
1. לרוץ במעגלים ולהגיד: מה עושים? מה עושים?
2. לנסות לזכור את מילות השיר מה עושים כשיש שרֵפה, שיר שבנך למד כשהיה פעוט.
3. לזכור רק משפט אחד מהפזמון: "לקרוא לעזרה ולעולם לא להסתתר".
4. לצעוק: הצילו! הצילו! לעבר הכלב תוך כדי קפיצות מול החלון.

קלַייד, חבר שלנו, הוא כבאי. למעשה, הוא מפקד תחנה. בכל פעם שהוא מגיע לארוחת ערב, הוא אומר את אותו הדבר. "אלוהים אדירים, אם תהיה שרפה על המצוק, הלך עליכם."
כן, אנחנו אנשים מטומטמים שחיים על מצוק. כן, אנחנו מתגוררים באזור אוקלנד הילְס, וכן, זה אותו אזור שחרב בשרפת הענק של 1991, שבשיאה כילתה בית כל אחת־עשרה שניות. אבל זה לא יקרה על ההר שלנו. לא במצוק שלנו. זה מה שאני אומרת כשאדון מפקד־תחנה בא לארוחת ערב.
הוא מנענע בראשו ואומר, "אם יש שרפה, פשוט תצאו."
"לצאת לאן?" אני שואלת.
"פשוט תתפסי את בּן ותרוצי ברחוב."
"בסדר, אבל לרוץ לאן?"
"רחוק מהאש המזדיינת," הוא אומר. "משהו לא בסדר איתך?"
כן, משהו לא בסדר איתי. אני נוהגת לדחות דברים כשזה נוגע לאסונות. אני ממחנה ה"ברק לא פוגע פעמיים באותו המקום ונקווה לטוב". אני גם ממחנה פרצוף־חמוץ־יכול־לשנות־התנהגות־של־אנשים. כרגע אני היחידה במחנה, אך אני מקווה לגייס חברים נוספים.
אני צועדת החוצה למסחרית עם עט ומחברת.
"אתה בהחלט צודק," אני אומרת לבעלי. "אני צריכה להיות יותר מאורגנת. גם אתה, בחור," אני אומרת לבּן. "אתה יודע, אבא ממש טוב בעניינים כאלה. כדאי שנקשיב לו."
"הלאטה שלך התקרר," אומר בעלי, "אז שתיתי אותו."
"אנחנו חייבים לעשות תוכנית פינוי במקרה של שרפה," אני אומרת לו.
"ברגע זה?" הוא אומר.
"אנחנו צריכים שתי דרכי מילוט מכל חדר."
"מה עם המזווה?" אומר בּן.
הוא ילד פיקח. המזווה באמת בעייתי. ראשית, מפני שהוא עומד שם זמן רב כל־כך בבהייה במדפים, תוהה מה יאכל ותוהה מי יכין לו את האוכל, ואז שוקע בדיכאון כי אמא שלו לא מסוגלת להכין במהירות ארוחה מופלאה מרסק עגבניות, אננס משומר ופירורי לחם. ושנית, כי המזווה הוא בעצם ארון, ואין בו חלונות, ואין עוד דרך יציאה מלבד הדלת, שעלולה בהחלט להיות בוערת משום שאמא שלו שכחה לכבות את הכיריים ושוב המיסה את ציפוי הטפלון של המחבת.
"מהיום והלאה תגביל את זמן השהייה שלך במזווה," אני אומרת. "לא יותר משתי דקות."
"גלאֵי עשן?" אומר בעלי.
"יש לנו!" אני אומרת.
"כן, אני יודע שיש לנו, אבל מתי בפעם האחרונה בדקת את הסוללות?"
"אין סוללות. זוכר? הוצאנו אותן, כי גלאֵי העשן צפצפו בכל פעם שמישהו התקלח."
בּן מתחיל לשיר. "יש לי שיר לחלוק איתכם. יש לי שיר לחלוק איתכם. אם אי־פעם תראו שרפה, הנה הדברים שצריך לעשות."
"ילד טוב!" אני צועקת. זה שיר הבטיחות שהוא למד בתור פעוט. לא זכרתי שזה שיר כזה נחמד וקליט.
הוא ממשיך. "ואם הבגדים עולים באש. ואם הבגדים עולים באש. תישארו רגועים ואל תרוצו. תעצרו, תיפלו, ותתגלגלו. כן, אם הבגדים באש עולים. עוצרים, נופלים ומתגלגלים."
כולנו מסתכלים זה בזה בדממה, מדמיינים את הצעיר בבני משפחתנו מתלקח. בּן מטפס על ברכי. בעלי משחק עם מערכת הסטריאו.
"זאת," אני אומרת, "בדיוק הסיבה שבגללה זה נמצא ברשימת המטלות שלי במשך חמש שנים."
"אני יודע שזה קשה, אבל אנחנו צריכים לחשוב על הדברים האלה. אנחנו צריכים תוכנית מילוט," אומר בעלי.
"אוקיי. אז בואו נימלט," אני אומרת.
"סוף־סוף," הוא אומר.
הוא מתניע את המסחרית, ואנחנו יוצאים מהחניה.

יום ראשון בבוקר, וצפוף במרכז העיירה. בעלי צריך להקיף אותו שלוש פעמים לפני שהוא מוצא מקום חניה גדול שיוכל להכיל את המסחרית. אני מטה את כיסא הקפטן שלי אחורה עד הסוף, כדי שאיש לא יראה אותי בזמן שהוא מתמרן אחורה וקדימה במומחיות לתוך המרווח הצר. אני עוצמת עיניים.
"תעיר אותי כשתחנה," אני אומרת.
ברגע שאנחנו ממוקמים, בעלי מקפיץ את תקרת הפנטהאוז של המסחרית ומארגן משחק שבץ־נא.
"אנחנו עושים קמפינג באמצע העיירה!" אומר בּן.
"ואפילו לא היינו צריכים להשיג היתר," אומר בעלי. "את רואה - המתוקה הזו כבר משתלמת."
כל כמה דקות מישהו דופק על החלון ואומר, "מה זה בכלל הדבר הזה?"
ואז בעלי מסביר בסבלנות על המִתלה מתוצרת קוויגלי, וכיצד המסחרית מסוגלת לנסוע על סלעים, ועל אחת כמה וכמה דרך שרפה. בּן מרגיש יותר ויותר טוב. אני מרגישה יותר ויותר טוב. אני יכולה ללכת הביתה ולמחוק את המילה "שרפה" מסעיף האסונות ברשימת המטלות שלי. המסחרית היא תוכנית המילוט שלנו. אנחנו נשארים שם זמן רב כל־כך, ניצבים במרכז תשומת הלב, עד שאנחנו רעבים, ואני צריכה לצאת שוב כדי להביא אספקה.
ברגע שאני יוצאת, אישה אחת פונה אלי.
"תתביישי לך, גיברת," היא אומרת, נועצת מבט נזעם במסחרית שתופסת שני מקומות חניה. "איך את נוהגת בדבר כזה? אנשים מתים בשביל נפט."
"כן, נכון," אני אומרת לה, "אבל היא פועלת על צ'יפס."
"היא פועלת על השמן שבו מטגנים את הצ'יפס," בעלי צועק מתוך המסחרית.
האישה תוקעת בי מבט מלוכלך. אני מושכת כתפיים. וכך, בהינף יד, מסתיים המזל הרע שלי עם מכוניות.