אני שומעת אותם לפני שאני רואה אותם. מובן שאי־אפשר לנדוד בדרכים לאורך עשרת אלפים קילומטרים בלי להיות ערנית למה שנמצא מאחורייך, בדיוק כמו שאת ערנית למה שנמצא לפנייך.

זה לא רעש גדול. רק חריקה קלה של ענף דק שנשבר. שני ענפים דקים. ויש כאן המון ענפים. אלף ענפים שבורים. צלע הגבעה עמוסה עצים שנעקרו בסערה. ובכל זאת אני שומעת את שני קולות הנפץ הקלים האלה. או ליתר דיוק, אני שומעת את ההפוגה שמלווה אותם.

את הדממה שבה.

זהו רחש של מישהו שמקשיב לקול הצעדים שלו. לנשימה שלו. ששומע את צעקת האוויר בחזה שלו. אני מכירה את הרחש הזה, כי גם אני הקשבתי לצעדים שלי ועצרתי את הצעקה בחזה שלי.

אני מסתובבת.

גם את זה למדתי. מוטב תמיד לעמוד מול הדבר — ולא משנה מה טיבו. עם רוב הדברים אפשר להתמודד. אם אי־אפשר להתמודד איתם, אפשר לשים אותם בטירה.

הם שניים, והם לא חיילים. לא חיילים! רק איש וילד. הם עומדים ללא זיע. לא מנסים להתחבא. אולי הם מותשים מכדי להתחבא? אני סוקרת אותם במהירות במבטי. חיים ומוות הם לעיתים קרובות רק עניין של מהירות בימינו. הילד קטן. אולי בן חמש. אם הייתי נאלצת לעשות את זה, הייתי יכולה להרוג אותו בידיים חשופות. לכן אני מסבה את תשומת ליבי אל הגבר.

הגבר מבוגר ורזה — אף על פי שזה לא אומר כלום. כולם רזים בימינו. הוא לבוש בלואים. בגדים שבדומה לבגדים שלי היו אולי צבעוניים פעם, אבל לכלוך הדרכים דבק בהם עכשיו. לכלוך המסע חודר לסיבים של הבגד ונשאר בתוכם גם כשהולכים לנהר להתרחץ. לגבר ולבגדים שלו יש עכשיו אותו צבע. צבע של בוץ.

הגבר כפוף, כאילו נושא על כתפיו משא סמוי מהעין. אני שמה לב לכפות הידיים שלו, המרושתות בוורידים, לרגליים החשופות, לכפות הרגליים היחפות. אנשים שרוצים לחיות צריכים לטפל היטב בנעליים שלהם. אבל אף שהראש של האיש מורכן, העיניים שלו אינן מושפלות. הוא נועץ בי את מבטו מתחת לעפעפיים בצבע בוץ.

אני שולפת את האקדח מהחגורה ומכוונת אותו אליו. את האקדח השגתי במהומות במחנה המעצר בנמל התעופה היתְרוֹ, במרחק חמש מאות קילומטרים מכאן, לפני עשרים ואחד יום.

אני קרובה מדי הביתה מכדי שיעצרו אותי עכשיו.

הביתה.

באקדח אין קליעים. אני יודעת את זה, אבל הגבר והילד לא יודעים את זה. יהיה נבון מצידם לשער שבאקדח יש כדורים. אני תמיד משערת את זה לגבי אנשים עם אקדחים.

"עצרו!" אני אומרת.

עצרו היא מילה טובה. מילה מצוינת. אנשים בני לאומים רבים מבינים את המילה הזו יותר משהם מבינים את המילה ״עמוֹד״. אחרות. קרוב לוודאי מפני שזו מילה שחיילים משתמשים בה. עצור. עצור. עצור. תרים ידיים.

האיש נעצר. הוא מרים ידיים. או ליתר דיוק, הוא מרים רק יד אחת, כי היד השנייה צמודה לילד.

אני מסיטה קלות את קנה האקדח לכיוון הילד. העיניים שלי עוקבות אחר עין האקדח. עכשיו אני מרשה לעצמי להביט בילד. גם הוא רזה ושחום, אולי שחום מהגבר, והעיניים שלו הן כמו גביעים.

עיניים כמו גביעים.

המשפט אורב לי, בוקע בקולו של אבא שלי. משפט מאחד מסיפורי העם הסודניים שנהג לקרוא לי כשגרנו בחרטום. בימים שלפני המדבר, שלפני החיילים. שלפני

טירה.

תזכרי, אמר אבא, מה שלא יקרה, העולם יפהפה.

כן, אבא.

הילד הזה יפהפה. הרעב ניכר פחות על פניו הודות לעור הרך־עדיין של הצעירים מאוד. ראשו מחוטב בצורת שקד, ויש לו פה שמזכיר עלה כותרת של ורד כהה. על האף שלו יש כתם של אור שמש. עיניו העמוקות כגביעים לא מסגירות דבר.

"עזוב את הילד," אני אומרת.

האיש מרפה מייד את אחיזתו ומרים יד נוספת באוויר. זה טוב. זה אומר שהאיש מבין אנגלית. המצב הפכפך הרבה יותר כשנאלצים לנהל משא ומתן כזה בשפת הסימנים. זה טוב גם מפני שאני בת, ויש אנשים שחושבים שהם יכולים לנצל בנות.

"תיפרדו." אני מנענעת את האקדח שמאלה וימינה, מסמנת את המרווח שאני רוצה לראות ביניהם. הגבר מתרחק צעד אחד או שניים מהילד, אבל הילד נשאר במקומו. הוא לא זז, אבל גם לא מבקש לסגור את המרווח. ממש כפי שלא זז כשאילצתי את הגבר המבוגר לעזוב את היד שלו. לא אחז בגבר. לא צעק ולא פלט שום קול.

"טוב," אני אומרת. "טוב." ואז אני מוסיפה: "מסמכים."