אחות טובה דייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחות טובה דייה
הוספה למועדפים

אחות טובה דייה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר "אחות טובה דייה" מגולל את התפתחות הסיעוד במדינת ישראל בשנים 1960-1995, כל זאת על רקע המאורעות ההיסטוריים והתמורות שחלו במערכת הבריאות בארץ ובעולם. במהלך הספר מוצגים השינויים בתפקיד האחות ובדימויה, שינויים אשר מושפעים מהאתוס הטיפולי של האחות הרחמנייה מצד אחד ומגיבוש הזהות המקצועית הייחודית בעולם הרפואה מצד אחר. תולדות מערכת הסיעוד בישראל הן למעשה תוצאות המאמץ להגשמת האינטרסים המקצועיים מתוך היענות ומחויבות לצורכי מערכת הבריאות. 
 
באמצעות ראיונות וציטוטים מתוך פרוטוקולים, הרצאות בכנסים וספרות עיונית מתוארות הדילמות והמגמות של נשות המפתח במנהל ובהוראה של השירות הסיעודי בישראל. בספר נפרשים הקונפליקטים והניסיונות הנמשכים לפתור אותם. בתוך כך מוצג מודל מושגי אשר מפרש את המאמץ לגשר בין האתוס של ה"חולה במרכז" ושל העשייה החומלת לבין ההתנהלות המעשית הנגזרת ממציאות של חסר כרוני ביוקרה ובכוח אדם, מציאות שההיגיון המוביל בה הוא "המשימה במרכז". בדפיו האחרונים של הספר ניתן מקום לתפיסתה האישית של המחברת ביחס למהות הסיעוד. 
 
 
שרה שחף היא עמית הוראה בחוג לסיעוד באוניברסיטת חיפה; עוסקת בחינוך ובהכשרה של אחיות כבר יותר משני עשורים. כאחות מוסמכת מילאה שחף תפקידים שונים במערכת הבריאות, שכללו בין השאר מתן טיפול סיעודי לחולים במחלקה הקרדיולוגית, ניהול צוות והדרכת תלמידים.

פרק ראשון

פתח דבר

 
עניינו של ספר זה הוא הסיעוד (nursing) וקורותיו בישראל בתהליך החתירה להכרה בו כ"פרופסיה", כלומר כמקצוע בפני עצמו. מקצוע זה נלמד בצורה פורמלית ועוסקות בו בעיקר אחיות, כלומר נשים. הספר נשען על עבודת מחקר לתואר שלישי שנערכה בשנים 2001-2008.
 
במוקד הספר עומדים ההגיונות המרכזיים המרכיבים את תודעת ההתמקצעות של העוסקים בסיעוד בישראל, בתהליך החתירה להכרה בו כפרופסיה. ההקשר ההיסטורי, 1960-1995, משמש מסגרת של זמן ומרחב בתהליך זה: בשנים האלה התמקצע הסיעוד בישראל כפועל יוצא של שני גורמים: א. השיח המקצועי־אקדמי הכמעט הגמוני של הסיעוד בעולם האנגלו־אמריקאי; ב. הסמכות הבלעדית של מִנהל הסיעוד במשרד הבריאות בישראל בבחינות הרישוי להסמכת האחיות, בקביעת סטנדרטים ונוהלי עבודה ובמעורבות פעילה בתוכניות הלימודים של הכשרת האחיות.
הספר עוסק בתקופה דינמית בתהליך ההתמקצעות שהשנים 1960 ו-1995 מסמנות את גבולותיה: ראשית שנות ה-60 אופיינו בהיערכות וגיבוש הדרך המקצועית העתידית של הסיעוד ובייחוד באקדמיזציה של הכשרת האחיות והידוק הפרופסיונליות, ומחצית שנות ה-90 נחשבת לצומת קריטי שבו נכנסה מערכת הבריאות לעידן הניהולי, שהביא עמו שינויים ורפורמות בעקבות חוק הבריאות הממלכתי והחדירה המסיבית של הפרדיגמה הכלכלית אל תוך החשיבה הפרופסיונלית בכלל והסיעודית בפרט. ניתן לומר שהשנים 1960-1995 הן "תור הזהב" של התמקצעות הסיעוד, וזאת כתוצאה מהתפתחויות טכנולוגיות והתעצמות הידע והיכולות הרפואיות.
בתקופה זו היה תחום הסיעוד בישראל חלק מפעילות אינטנסיבית של מתן שירותי בריאות וסיעוד במדינה הצעירה, שהתמודדה עם קליטת עלייה מסיבית ועם הצרכים הייחודיים שנבעו מכך, ובמהלך אותן שנים נבחן מקומו של הסיעוד בחברה הישראלית. ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים בתחומים רבים נוספים דרשו חשיבה מעודכנת על הסיעוד כמקצוע וכן חשיבה על מעמדו, תפקידיו, משימותיו ויכולתו לממש את עקרונותיו ומחויבותו למטופלים. זאת במקביל למציאות של שירות סיעודי המתפקד באופן תמידי בתנאים קשים של מצוקת כוח אדם ומשימות לאומיות, כמו קליטת עלייה ומלחמות.
בעשורים הללו התפתחה, אם כן, התודעה המקצועית של העוסקים בסיעוד, מקצוע שסלל את דרכו בנחרצות אל מרכז העשייה במערכת הבריאות. לאור החשיבות המוענקת למקצועיות ולמומחיות בתרבות המערבית, אימץ לעצמו הסיעוד את הפרדיגמה המסורתית של הפרופסיונליות. פרדיגמה זו הוגדרה על ידי עיסוקים המצויים בשליטתם של גברים בעלי מעמד פרופסיונלי, שיכלו, בשל מעמד זה, לקבוע מי מהעיסוקים האחרים ייחשב כפרופסיה. בכל תחום היו גורמים שהובילו לעיצוב זהותו המקצועית. בעולם שבו פועל הסיעוד היו אלה מצד אחד הרופאים, שהיוו מודל לחיקוי תהליכי פרופסיונליזציה, ומצד אחר מוטיבציה לבירור זהות ייחודית כמהות נפרדת בעולם הרפואה. העיסוק בשאלות אלה חושף תודעה מקצועית המתנהלת בין שלוש פרדיגמות עיקריות שאומצו במסגרת גיבוש הזהות הפרופסיונלית הייחודית: הפרדיגמה הביו־מדיקלית (שלפיה המחלה נמצאת במרכז ואותה יש לרפא באמצעות פעילויות טיפוליות ומשימות פונקציונליות, לרוב בהוראת הרופאים), אותה פרדיגמה שבה מתנהל הסיעוד בפרקטיקה, בשדה הקליני במערכת הבריאות; הפרדיגמה ההוליסטית־הומניסטית (הדוגלת בתפיסת האדם השלם, ושלפיה המטופל נמצא במרכז), שהיא הפרדיגמה המעצבת את האתוס של מקצועות טיפוליים פרא־רפואיים בכלל ושל הסיעוד בפרט; הפרדיגמה הכלכלית, העולה בעשורים האחרונים ושמאפיינות אותה תפיסות ניהוליות שבהן הטיפול נתפס כשירות, ושבמרכזה נמצאים הארגונים ושירותי הבריאות המעניקים את השירות ללקוחות, קרי למטופלים.
ספר זה חושף ומנתח את הקונפליקטים בין ההגיונות השונים של התודעה המקצועית בסיעוד כפועל יוצא של הפרדיגמות השונות, ומציע אפשרות לגישור ביניהם. בזמן כתיבת הספר נמצא עדיין הסיעוד בתהליך התמקצעות מואץ ובחתירה נמרצת להכרה חברתית בתהליך זה, בעודו נוטל חלק פעיל במערכת הבריאות של המדינה. הסיעוד בישראל נבחן כאן כמקרה פרטי של תהליך ההתמקצעות העובר על הסיעוד בכל העולם, על הגיונותיו הסותרים והמגשרים.
טענתי המרכזית בספר היא שלתהליך ההתמקצעות התלוותה התמודדות עם דיסוננס: ההתהוות הפרופסיונלית המתעדכנת מקפלת בתוכה הגיונות מתנגשים וקונפליקטים, אבל גם דיאלוג המתקיים באמצעות היגיון מתווך. הספר רואה בקונפליקט התוך־מקצועי מוטיב מרכזי בהתפתחות הסיעוד בתקופה הנחקרת. אחד הטקסטים התיאורטיים שהיו בשבילי מקור השראה לבחינת הקונפליקט התוך־מקצועי בסיעוד הוא ספרו של ליאון פסטינגר (Festinger) משנת 21957 העוסק בתיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי. באמצעות תיאורייה זו יכולתי לזהות את התודעה הקולקטיבית הפרופסיונלית ולהסביר החלטות שהתקבלו ומגמות שהתגבשו.
התיאוריה של פסטינגר עוסקת בהשלכות של היחס בין "מרכיבים הכרתיים" שונים על בני האדם. "מרכיבים הכרתיים" בתיאוריה זו הם למעשה אותם דברים שאדם יודע על עצמו, על התנהגותו ועל הסובב אותו. המרכיבים משקפים את מה שלמעשה קיים בסביבתו של אדם וכן את מעשיו ורגשותיו. כדי שיתקיים יחס כלשהו בין שני מרכיבים, הם חייבים לקיים ביניהם קשר רלוונטי. ביטויי היחס הזה יכולים להיות "דיסוננס" או "קונסוננס"; הדיסוננס מבטא סתירות וניגודים, והקונסוננס מבטא התאמה. טענתו העיקרית של פסטינגר היא שאדם המחזיק באמונות, עמדות או ערכים שהם רלוונטיים זה לזה אבל אינם מתיישבים זה עם זה חווה דיסוננס שבא לידי ביטוי במתח נפשי ובאי־נוחות. קיומו של דיסוננס קוגניטיבי אצל האדם מעורר דחף לפעולה, שככל הנראה תפתור את הדיסוננס. עוצמתו של הדחף הזה היא פונקציה ישירה של עוצמת הדיסוננס.
הקונפליקט המרכזי בתחום הסיעוד נע בין הגיונו של האתוס הטוען לייחודיות מקצועית נפרדת מעולם הרפואה, ייחודיות המתבטאת בעיקר בחידוד גופי ידע עצמאיים במסגרת השכלה גבוהה ומוסדות עצמאיים של החינוך והכשרת האחיות, ובין הפרקטיקה המבטאת מצוקות של תנאי עבודה ומאבקים קיומיים להכרה ולשדרוג המעמד המקצועי, הגדרת תפקידי הסיעוד והרחבתם. בעוד שהאתוס מבטא תפיסות הוליסטיות שבמרכזן אפשר לזהות שיח של אכפתיות, מחויבות ודאגה למילוי צרכיו של המטופל, וכן קבלת החלטות ופתרון עצמאי של בעיות במה שנוגע למטופל, הפרקטיקה הממוסדת מבטאת תפיסות היררכיות שבמרכזן עומד השיח על ביצוע משימתי וניהול פונקציות ונהלים. בין ההגיונות האלה הסיעוד שורד ומבסס את עצמו כסקטור הגדול ביותר במערכת הבריאות, ומאמץ היגיון המגשר בין ההוליזם של האתוס להיררכיה של הפרקטיקה, היגיון שבמרכזו עומד השיח על בקרת איכות הטיפול הסיעודי.
במהלך מגוון הדיונים בספר אתייחס לעובדה שרוב העוסקים בסיעוד הן נשים ואציג את מעמדם הסוציו־אקונומי הכללי של מרבית הפונים למקצוע. עם זאת, ספר זה אינו מעמיק בהיבטים הדמוגרפיים של העוסקים בסיעוד, כמו למשל הכניסה המרשימה למקצוע של הערבים ושל העולים מברית המועצות לשעבר. לכך נדרש מחקר נפרד שייתן לנושא את המקום הראוי לו.
חשוב להדגיש שאין בכוונתי להביא בספרי את כלל ההיסטוריה של ענף הסיעוד במדינת ישראל, ובוודאי שלא להכריע אם הסיעוד הוא אכן בגדר פרופסיה או פשוט עיסוק שהתמקצע.
המוטיבציה לעסוק בהגיונות המעצבים את הסיעוד אינה מנותקת מהעובדה שהנני אחות מוסמכת פעילה שתודעתה המקצועית מתנהלת בתחושת דיסוננס מלווה ברגשי אהדה עמוקים למלאכת הסיעוד ולעוסקים בה. לכן גם הקדשתי את הפרק האחרון לתיאור החזון האישי שלי ביחס למהות הסיעוד ולתפיסת מקומו הראוי בחברה. כולי תקווה שלא רק סטודנטים לסיעוד ואנשי מקצוע ימצאו עניין בספר, אלא גם הקהל הרחב הפוגש את האחיות במרחבי עולם הרפואה ושירותי הבריאות.
 
ד"ר שרה שחף
חיפה, תשע"ד
 
 

שער ראשון 

אחות, סיעוד, מקצוע

 

מעיסוק למקצוע

 
הסיעוד נחשב לאחד העיסוקים העתיקים ביותר בעולם, ואף על פי כן במשך שנים רבות לא היה נפרד כלל מהרפואה. ראשיתו של הסיעוד כעיסוק בפני עצמו החל עם עליית הנצרות, שבעקבותיה הפך הטיפול בחולים, בנכים ובעניים לחובה דתית בקרב רבים. בעקבות מסדרי הצדקה השונים נוסדו גם בתי החולים הראשונים, והטיפול הישיר בחולים הופקד בידי נזירות (מכאן הכינוי "אחיות" לנשים העוסקות בסיעוד). לצדן היו נשים מחוץ למסגרות הדתיות שסייעו לחולים. הידע שהצטבר במסגרת עיסוק זה הועבר באופן בלתי פורמלי ממסדר למסדר ומדור לדור, במסגרת הכנסייה הקתולית ואחר כך בארגוני צדקה פרוטסטנטיים.
מצב זה לא השתנה עד מחצית המאה ה-19, אז הופיעה על בימת ההיסטוריה פלורנס נייטינגייל (Nightingale), שפעילותה וחידושיה הוגדרו כמהפכה. נייטינגייל, הידועה בתואר "אם הסיעוד המודרני", הפכה את הטיפול בחולים ממצווה דתית למקצוע ככל מקצוע אחר הנלמד במוסדות חילוניים. במסגרת פעילותה הקהילתית, הארגונית והמקצועית בבתי חולים, במוסדות קהילתיים, בצבא ובמקומות נוספים ביססה נייטינגייל את הסיעוד כחלק בלתי נפרד ממערכת הבריאות. בספרה Notes on Nursing: What it is and What it is Not,3 שראה אור בשנת 1860, מנתה נייטינגייל את המאפיינים והתפקידים המבדילים את הסיעוד מהרפואה: הרופאים נאבקים במחלות, ואילו האחיות יוצרות את התנאים המאפשרים לאדם להשתחרר ממחלתו.
"אם הסיעוד המודרני", שהאמינה בכל לבה שהסיעוד יאפשר לנשים רבות לרכוש מקצוע ולהתפרנס ממנו בכבוד, הקימה בית ספר לאחיות בלונדון, שבו הקפידה לשלב לימוד תיאורטי עם אימון מעשי. בשנת 1873 נפתחו שלושה בתי ספר דומים בארצות הברית: בניו יורק, בניו הייבן ובמסצ'וסטס. ב-1900 יצא לאור בארצות הברית הגיליון הראשון של כתב העת המקצועי בסיעוד, הנחשב ליוקרתי ביותר עד היום.4
כעבור כשבע שנים פרסמו מארי אדלייד נוטינג (Nutting) ולוויניה דוק (Dock), שתיהן אחיות מוסמכות, ספר בן שני כרכים המתעד את ההיסטוריה של הסיעוד מהעת העתיקה ועד לייסוד בתי הספר להכשרת אחיות בבריטניה ובארצות הברית.5 כבר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 פעלו אחיות בכל תחומי הפעילות הבריאותית: בבתי החולים, בשירותי בריאות הציבור, בצבא ובצלב האדום.
התפתחות מדע הרפואה והצטברות הידע הרפואי הובילו להגדלת היקף תפקידיה של האחות. בעקבותיהן נדרשו האחיות לדאוג להפעלת ציוד חדש בביטחון וביעילות, לארגונה וניהולה של סביבת העבודה, לעבודות משק, לטיפול בסיסי, טיפול מורכב, חינוך הציבור להתנהגות בריאה ועוד. במקצוע הסיעוד, כבכל מקצוע אחר, החלו האחיות להתאגד בארגונים מקצועיים: ב-1894 הוקמה בבריטניה מועצת האחיות הבינלאומית (ICN), וב-1911 הוקם ארגון האחיות של ארצות הברית (ANA). ב-1927 קָבלה מפלגת העבודה הבריטית על המחסור החמור באחיות עקב תנאי העבודה הקשים והשכר העלוב,6 מעין יריית פתיחה למאבקים מקצועיים שייראו בהמשך.
***
ב-1918 הגיע לארץ ישראל הגנרל אלנבי בראש צבא גדול שכלל בריטים ובני לאומים אחרים, וכבש אותה מידי התורכים העות'מאנים ששלטו בה במשך כ-400 שנה. צבא הכיבוש הבריטי כלל, בין השאר, גם קבוצה של כ-20 אחיות מוסמכות. עם כינון המנדט הבריטי התגברה מאוד פעולתו של הארגון הציוני הדסה, שפעל בארץ עוד בתקופה העות'מאנית.
הסתדרות הנשים הציוניות, הדסה, הוקמה ב-1912 ביוזמת נשים יהודיות מניו יורק, שבראשן הנרייטה סולד, פעילה ציונית, אשת חינוך ופילנתרופית ידועה. היות שכנס הייסוד של הארגון נערך סמוך לחג הפורים, החליטו המייסדות לקרוא לארגונן על שם גיבורת מגילת אסתר, בשמה הראשון והמוכר פחות - הדסה. אחת ממטרותיו החשובות של הארגון הייתה עידוד נשים יהודיות לעסוק בסיעוד.
נשות הארגון היו ציוניות ופמיניסטיות. המאבק לשוויון האישה היה עדיין בשלב התחלתי והתמקד בפתיחת מקצועות שונים בפני נשים ובהעלאת יוקרתם של מקצועות שכבר אז נחשבו "נשיים", כגון סיעוד, הוראה, פקידות, ספרנות וכלכלת בית. אחת הדרכים ל"שדרוג" מקצועות אלה היה לימודם במסגרות אקדמיות. נשות הדסה היו אמנם רחוקות מסוציאליזם, אבל בבואן לארץ ישראל הן התקבלו בזרועות פתוחות על ידי מפלגות הפועלים הציוניות, שהחלו לנוע משולי התנועה הציונית אל מרכזה ולהיות הזרם הדומיננטי בקרב היישוב הציוני בארץ ישראל. הזרם הציוני־סוציאליסטי דגל בפרודוקטיביזציה של הציבור היהודי, ועבודת הסיעוד נחשבה בעיניו לעבודת כפיים יצרנית.7
אין ספק שהשליחות האידיאולוגית - שיפור בריאותו של העם היהודי - הייתה שיקול מרכזי בהחלטתן של נשים רבות בארץ ללמוד סיעוד. שלוש אחיות יהודיות הגיעו מארצות הברית לירושלים כדי להקים בה בשנת 1918 את בית הספר לאחיות של הדסה על שם הנרייטה סולד.8 מכאן ואילך ניכרת השפעה בריטית־אמריקאית על הסיעוד בארץ ישראל.
ארגון הדסה פעל רבות בתקופת המנדט בתחומי הבריאות והחינוך לבריאות, והוא זה שהקים את התשתית לשירותי בריאות רבים בארץ ישראל. פעולותיו כללו מלחמה בתחלואת תינוקות, שיקום בתי חולים, הקמת תחנות טיפת חלב, שיפור ההיגיינה במוסדות חינוך וטיפול בתלמידי בתי הספר.9
כבר בשנותיו הראשונות של בית הספר לאחיות הדסה בירושלים הועלתה השאיפה להעביר את הכשרת האחיות לאוניברסיטה העברית בירושלים (שנחנכה ב-1924), שאיפה שיסודה בתפיסה כי הסיעוד הוא תחום לימוד אקדמי לכל דבר ועניין (בארצות הברית נפתח מסלול אקדמי לסיעוד עוד ב-1916, באוניברסיטת מינסוטה). אבל בארץ ישראל של שנות המנדט, כאשר הכשרת אחיות מסודרת רק התחילה, שאיפה זו הייתה בגדר חלום. במדינת ישראל יתחיל חזון האקדמיזציה להתגשם רק בשלהי שנות ה-60 ובשנות ה-70 של המאה שעברה, כאשר ייפתחו חוגים לסיעוד באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן־גוריון - חוגים שיוקמו לרוב על ידי בוגרות בית הספר לאחיות של הדסה.
במקום העברת ההכשרה לאוניברסיטה העברית דאגו לחיזוק מעמדו של בית הספר לאחיות הדסה בכך שקיבלו לשורותיו רק נערות שסיימו תיכון עם תעודת בגרות. יהודית שטיינר־פרויד עלתה לארץ בגפה בשלהי 1939 מצ'כוסלובקיה כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, אבל כשהגיעה וגילתה שבירושלים יש גם בית ספר לאחיות מטעם ארגון הדסה, שינתה את החלטתה, שכן "באותה תקופה לא הייתה ללימודים באוניברסיטה יוקרה כה גדולה".10 ד"ר לאה צוונגר, ילידת הארץ ובת למשפחה מהאליטה הציונית, סיפרה שכשסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון וקיבלה תעודת בגרות העדיפה להתקבל לטכניון, אבל "ביום בהיר אחד יצחק שדה ויגאל אלון הגיעו אלינו ואמרו שתהיה מלחמה וצריך להכין אחיות, כי אין אחיות בארץ [...] ואז ראיתי שאנחנו נוסעות להר הצופים והודיעו לי שאני רשומה בבית ספר לאחיות".11
על ייחודו של בית הספר של הדסה מעיד גם סיפורה של פרופ' רבקה (בקי) ברגמן, שעלתה לארץ מקנדה לבדה בגיל 19 ורצתה ללמוד סיעוד, אבל לא התקבלה להדסה כי לא שלטה בעברית. האפשרות החלופית ללימוד מקצוע זה הייתה בית הספר לאחיות של ממשלת המנדט, בתי ספר בתוך בתי חולים של המנדט ששם רוב התלמידות היו ערביות ושפת הלימוד הייתה אנגלית. אבל, היא מספרת -
תיכף תפסתי, בתור ילדה בת 19, שזה לא לימוד [...] התנאים (של העבודה) היו 12 שעות. לימודים היו פעם פעמיים בשבוע [...] בוגרי בית הספר של הממשלה הבריטית היו צריכים ללמוד המון לבד [...] לא לימדו כמעט [...] עשיתי שם שנה ואז החלטתי שזה לא לעניין וכבר ידעתי קצת עברית [...] אז עברתי להדסה ועשיתי שם שלוש שנים.12
 
עוד על התנהלותו של המוסד הבריטי כתבה שולמית קנטור:
תנאי הקבלה בבתי הספר של המנדט היו נמוכים [...] נדרשה רק ידיעת קרוא וכתוב באנגלית (לפעמים למדו זאת לאחר הקבלה) והשכלה עממית או פחות [...] לשם הכשרת מיילדות בכפרים נתקבלו גם אנאלפביתיות, למען הכשרתן בשיטות המבטיחות חוסר זיהום [...] בהתאם לצורך ולאפשרות התקציבית של המוסד, הבנות התקבלו בלי הבחנה מיוחדת ומזמן לזמן כשקבוצה נתגבשה והייתה, לדעת הממונים, מוכשרת לקבל הכשרה עיונית, נתנו להן שיעורים בערבים, לאחר יום עבודה מייגע, על ידי האחות הראשית, ומזמן לזמן הושמעו הרצאות על ידי הרופאים.13
 
ביישוב היהודי פעלו באותה עת שני גופים גדולים בענף הבריאות: ההסתדרות הכללית והדסה. הם שיתפו פעולה, אך גם התחרו ביניהם. ב-1931 הקימה הדסה את קופת חולים עממית, שהתחרתה בתחום ביטוח הבריאות עם קופת החולים הכללית (ב-1974 יתאחדו קופת החולים העממית וקופת החולים של הציונים הכלליים, לקופת חולים מאוחדת). החל מ-1934 נפתחו ברחבי הארץ בתי ספר נוספים לאחיות, ורובם פעלו במסגרת בתי החולים של ההסתדרות: בילינסון בפתח תקווה, העמק בעפולה, שערי צדק בירושלים. הדסה מצדה פתחה מוסדות הכשרה נוספים ליד בתי החולים שלה בתל אביב ובחיפה (לימים נקרא בית החולים הדסה בתל אביב "רוקח", ובית החולים הדסה בחיפה - "רוטשילד").
כל מוסד כזה היה כפוף לתקנות שקבע מִנהל הבריאות של המנדט (שהפך לימים למשרד הבריאות הישראלי): התלמידות המתחילות היו צריכות להיות בנות 16 ומעלה ובעלות תשע עד עשר שנות לימוד לפחות; משך הלימודים היה שלוש שנים, ובסופן התקיימה בחינת הסמכה וניתן אישור מטעם בית הספר.
בית הספר של הדסה ירושלים קיבל על עצמו כללים מחמירים הרבה יותר מאלה שדרשו פקידי המנדט. כללים אלה דרשו ידע כללי, ידע רפואי ולימודים עיוניים בתחומים שונים. לפיכך, למרות המתחרים הרבים נותר ארגון הדסה המוסד המוביל והיוקרתי ביותר להכשרת אחיות בארץ ישראל:
בית הספר לאחיות הדסה שלח מדי שנה מִבּוגרותיו לבתי החולים היהודיים בארץ ולקיבוצים, לשם עבודה מקצועית והכנסת הכיוון החדיש בימים ההם בעבודת האחות [...] העובדה שאנו מוצאים ברוב מוסדות הרפואה בארץ אחיות בוגרות הדסה כמנהלות, מורות וכו', נובעת מזה שבכל צורך בתפקיד אחראי ומכובד בשטח מקצוע האחות פנו להסתדרות המדיצינית הדסה.14
 
גם כיום, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, מורגשת במדינת ישראל "רוח הדסה" בכל הנוגע למקצוע הסיעוד ולהכשרת אחיות, אותה רוח המחייבת תנאי קבלה ברורים, לימודים עיוניים ומעשיים ברמה אקדמית, עדכוני ידע והתפתחות מקצועית - הכול למען ביסוס אליטה משרתת המבקשת לקרב את כל האחיות אל רמתה. על פי "רוח הדסה" אין ספק שעל כל האחיות להיות ברמה גבוהה, כדי שתוכלנה לקיים את חובתן לחברה. כך הכריזה שולמית קנטור, בוגרת הדסה שהייתה לימים מנהלת בית הספר ואחר כך נשאה בתפקיד האחות הראשית הארצית במשרד הבריאות: "עלינו לזכור, שמקצוענו מוכרח להמשיך גם להבא בשירות הציבורי, לעזור ולהדריך את הנזקקים לנו [...] להבין את ההבדלים האינדיבידואליים ולהתאים את הטיפול וההוראות לפרט".15
***
מאז שנותיה הראשונות של המדינה השפיעו על הסיעוד בישראל שני גורמים עיקריים:
1. יחידת האחיות (שנקראה בהמשך "אגף הסיעוד" וכיום "מִנהל הסיעוד") במשרד הבריאות, שבראשה עומדת אחות ראשית ארצית. זהו גוף ממלכתי שתפקידיו הם קביעת מדיניות בהכשרת אחיות, פיקוח על בתי הספר לאחיות, קביעת סטנדרטים לרישום ולהסמכה, הערכת הרמה המקצועית ופיתוח התמחויות המשך לאחיות מוסמכות ("קורסים על־בסיסיים"). העיסוק במקצועיות הסיעוד במסגרת המדינה התרחב במהלך השנים וכלל פיקוח על איכות השירות הסיעודי בכל ארגוני הבריאות, וכמו כן ארגון כנסים, ימי עיון ותוכניות לעדכון והשתלמויות לאחיות תוך כדי עבודתן.
2. הסתדרות האחים והאחיות בישראל - איגוד מקצועי במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, שהצטרף ב-1955 גם לארגון האחיות העולמי (ICN). כל אחות או אח בישראל יכולים להיות חברים בארגון. ציבור החברים בוחר ועד ארצי וּועדים מקומיים בכל בית חולים, מרפאה או מרכזי בריאות שונים. תפקידו העיקרי של ארגון זה הוא שיפור תנאי ההעסקה והשכר של האחיות. בנוסף הוא עוסק בנושאים מקצועיים של שירותי הסיעוד וחינוך האחיות, ופועל לגיבושה של תוכנית אקדמית לסיעוד באוניברסיטה.
 
ב-15 השנים הראשונות של המדינה פעלה יחידת האחיות הממשלתית בסגנון "עזרה ראשונה": מתן מענה מיָּדי לצורכי הבריאות של האוכלוסייה הישראלית בכלל ושל ציבור העולים בפרט. מיד עם פרוץ מלחמת העצמאות "פעל האיגוד המקצועי של האחיות בסידור מפקָד ארצי, ואז גויסו כל האחיות בארץ, בין שהן מוסמכות, מעשיות, מטפלות או כוחות עזר. כולן כאחת טיפלו במסירות בפצועי מלחמת הקוממיות [...] תחת אש האויב התרוממה רוח האחות עד כדי מסירות עילאית בטיפולה, בתנאים הפרימיטיביים ביותר, כשחסרו אז גם הנוחיות המינימלית וגם הציוד הדרוש".16
גלי העלייה הגדולים ושיעורי התחלואה הגבוהים חייבו היערכות מהירה של כוח אדם סיעודי. עולים רבים סבלו ממחלות זיהומיות קשות, כגון שחפת או כיבים, וכן ממחלות נפש או מתת־תזונה, ותמותת הילדים הייתה גבוהה. הוועדה לחינוך רפואי של ארגון הבריאות העולמי (WHO) ביקרה בישראל וקבעה שמבחינת בריאות הציבור מדינת ישראל עומדת בפתחה של "התפרצות וולקנית".17
עקב המצב הקשה פעלו משרד הבריאות, קופת החולים הכללית והרשויות המקומיות להגדלת מספר המיטות בבתי החולים ומספר המרפאות, בעיקר ביישובי העולים.18 בסוף שנות ה-60 היו 15,613 מיטות במערך האשפוז, לעומת 4,626 מיטות עם קום המדינה.19 כמענה לתמותת התינוקות הוקמו 600 מרפאות שכונו "תחנות טיפת חלב" ושעסקו בהדרכת אמהות כיצד לטפל בילדיהן. ההדרכה ניתנה כמעט כולה על ידי אחיות ונשאה פֵּרוֹת מבורכים: ב-1963 ציינה יחידת האחיות כי תמותת התינוקות ירדה ל-23 מקרי תמותה מכל 1,000 לידות (לעומת 52 עם קום המדינה).20
בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 כבר היה ברור שעובדות הסיעוד נחלקו לשלוש דרגות: האחות המוסמכת, האחות המעשית והמטפלת. כדי להתחיל בלימודי אחות מוסמכת נדרשו 11 שנות לימוד יסודי ותיכון, והלימודים ארכו כשלוש שנים. לשם התחלת לימודי אחות מעשית נדרשו שמונה שנות לימוד, ומשך הלימודים היה כשנה וחצי. מטפלות כוונו לעבודה עם ילדים בלבד, מתוך מחשבה שזה צורך לאומי. הן עברו תוכנית הכשרה מיוחדת בת שנה וחצי וטיפלו במחלקות, בבתי היולדות ובמוסדות לילדים.
תנאי הקבלה חלו על כל המוסדות בארץ בכל הרמות, ועל כל תלמידה חלה חובת רישום ביחידת האחיות במשרד הבריאות. בתחילת שנות ה-60 היו רשומות במשרד הבריאות 3,762 אחיות מוסמכות.21 בשנת 1941 היוו האחיות המוסמכות 71 אחוזים מכלל כוח האדם הסיעודי, אך עד 1964 ירד שיעורן ל-37% אחוזים בלבד.22 אחת הסיבות לכך היא שברוב מקומות העבודה לא הייתה הבחנה ברורה בין התפקידים והסמכויות של שתי הדרגות, בין השאר כפועל יוצא של הכשרה מהירה של אחיות מעשיות לאור הצרכים של המדינה הצעירה לאחר מלחמת העצמאות וגלי העלייה הגדולים. כבר אז אובחנה נשירה מהמקצוע.
 
נראה אם כן, שחרף צמיחתו וגאוותו של ענף הסיעוד בראשית שנות ה-60, הוא לא הצליח להדביק את קצב התפתחותה העצום של מערכת הבריאות בכללותה: ברחבי הארץ נפתחו בין השאר מכונים רפואיים מתקדמים, חדרי ניתוח משוכללים, יחידות לטיפול נמרץ ויחידות דיאליזה. על האחיות היה למלא תפקידים חדשים שנבעו משכלולים אלה, אבל הדבר לא גֻבָּה בהוספת תקני כוח אדם ובתקציבים להשתלמויות ייחודיות, והעומס עליהן הלך וגדל. התפתחות מערכת הבריאות והעומס שנלווה אליה היו הרקע להאצה של התמקצעות הסיעוד.
 

עוד על הספר

אחות טובה דייה שרה שחף

פתח דבר

 
עניינו של ספר זה הוא הסיעוד (nursing) וקורותיו בישראל בתהליך החתירה להכרה בו כ"פרופסיה", כלומר כמקצוע בפני עצמו. מקצוע זה נלמד בצורה פורמלית ועוסקות בו בעיקר אחיות, כלומר נשים. הספר נשען על עבודת מחקר לתואר שלישי שנערכה בשנים 2001-2008.
 
במוקד הספר עומדים ההגיונות המרכזיים המרכיבים את תודעת ההתמקצעות של העוסקים בסיעוד בישראל, בתהליך החתירה להכרה בו כפרופסיה. ההקשר ההיסטורי, 1960-1995, משמש מסגרת של זמן ומרחב בתהליך זה: בשנים האלה התמקצע הסיעוד בישראל כפועל יוצא של שני גורמים: א. השיח המקצועי־אקדמי הכמעט הגמוני של הסיעוד בעולם האנגלו־אמריקאי; ב. הסמכות הבלעדית של מִנהל הסיעוד במשרד הבריאות בישראל בבחינות הרישוי להסמכת האחיות, בקביעת סטנדרטים ונוהלי עבודה ובמעורבות פעילה בתוכניות הלימודים של הכשרת האחיות.
הספר עוסק בתקופה דינמית בתהליך ההתמקצעות שהשנים 1960 ו-1995 מסמנות את גבולותיה: ראשית שנות ה-60 אופיינו בהיערכות וגיבוש הדרך המקצועית העתידית של הסיעוד ובייחוד באקדמיזציה של הכשרת האחיות והידוק הפרופסיונליות, ומחצית שנות ה-90 נחשבת לצומת קריטי שבו נכנסה מערכת הבריאות לעידן הניהולי, שהביא עמו שינויים ורפורמות בעקבות חוק הבריאות הממלכתי והחדירה המסיבית של הפרדיגמה הכלכלית אל תוך החשיבה הפרופסיונלית בכלל והסיעודית בפרט. ניתן לומר שהשנים 1960-1995 הן "תור הזהב" של התמקצעות הסיעוד, וזאת כתוצאה מהתפתחויות טכנולוגיות והתעצמות הידע והיכולות הרפואיות.
בתקופה זו היה תחום הסיעוד בישראל חלק מפעילות אינטנסיבית של מתן שירותי בריאות וסיעוד במדינה הצעירה, שהתמודדה עם קליטת עלייה מסיבית ועם הצרכים הייחודיים שנבעו מכך, ובמהלך אותן שנים נבחן מקומו של הסיעוד בחברה הישראלית. ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים בתחומים רבים נוספים דרשו חשיבה מעודכנת על הסיעוד כמקצוע וכן חשיבה על מעמדו, תפקידיו, משימותיו ויכולתו לממש את עקרונותיו ומחויבותו למטופלים. זאת במקביל למציאות של שירות סיעודי המתפקד באופן תמידי בתנאים קשים של מצוקת כוח אדם ומשימות לאומיות, כמו קליטת עלייה ומלחמות.
בעשורים הללו התפתחה, אם כן, התודעה המקצועית של העוסקים בסיעוד, מקצוע שסלל את דרכו בנחרצות אל מרכז העשייה במערכת הבריאות. לאור החשיבות המוענקת למקצועיות ולמומחיות בתרבות המערבית, אימץ לעצמו הסיעוד את הפרדיגמה המסורתית של הפרופסיונליות. פרדיגמה זו הוגדרה על ידי עיסוקים המצויים בשליטתם של גברים בעלי מעמד פרופסיונלי, שיכלו, בשל מעמד זה, לקבוע מי מהעיסוקים האחרים ייחשב כפרופסיה. בכל תחום היו גורמים שהובילו לעיצוב זהותו המקצועית. בעולם שבו פועל הסיעוד היו אלה מצד אחד הרופאים, שהיוו מודל לחיקוי תהליכי פרופסיונליזציה, ומצד אחר מוטיבציה לבירור זהות ייחודית כמהות נפרדת בעולם הרפואה. העיסוק בשאלות אלה חושף תודעה מקצועית המתנהלת בין שלוש פרדיגמות עיקריות שאומצו במסגרת גיבוש הזהות הפרופסיונלית הייחודית: הפרדיגמה הביו־מדיקלית (שלפיה המחלה נמצאת במרכז ואותה יש לרפא באמצעות פעילויות טיפוליות ומשימות פונקציונליות, לרוב בהוראת הרופאים), אותה פרדיגמה שבה מתנהל הסיעוד בפרקטיקה, בשדה הקליני במערכת הבריאות; הפרדיגמה ההוליסטית־הומניסטית (הדוגלת בתפיסת האדם השלם, ושלפיה המטופל נמצא במרכז), שהיא הפרדיגמה המעצבת את האתוס של מקצועות טיפוליים פרא־רפואיים בכלל ושל הסיעוד בפרט; הפרדיגמה הכלכלית, העולה בעשורים האחרונים ושמאפיינות אותה תפיסות ניהוליות שבהן הטיפול נתפס כשירות, ושבמרכזה נמצאים הארגונים ושירותי הבריאות המעניקים את השירות ללקוחות, קרי למטופלים.
ספר זה חושף ומנתח את הקונפליקטים בין ההגיונות השונים של התודעה המקצועית בסיעוד כפועל יוצא של הפרדיגמות השונות, ומציע אפשרות לגישור ביניהם. בזמן כתיבת הספר נמצא עדיין הסיעוד בתהליך התמקצעות מואץ ובחתירה נמרצת להכרה חברתית בתהליך זה, בעודו נוטל חלק פעיל במערכת הבריאות של המדינה. הסיעוד בישראל נבחן כאן כמקרה פרטי של תהליך ההתמקצעות העובר על הסיעוד בכל העולם, על הגיונותיו הסותרים והמגשרים.
טענתי המרכזית בספר היא שלתהליך ההתמקצעות התלוותה התמודדות עם דיסוננס: ההתהוות הפרופסיונלית המתעדכנת מקפלת בתוכה הגיונות מתנגשים וקונפליקטים, אבל גם דיאלוג המתקיים באמצעות היגיון מתווך. הספר רואה בקונפליקט התוך־מקצועי מוטיב מרכזי בהתפתחות הסיעוד בתקופה הנחקרת. אחד הטקסטים התיאורטיים שהיו בשבילי מקור השראה לבחינת הקונפליקט התוך־מקצועי בסיעוד הוא ספרו של ליאון פסטינגר (Festinger) משנת 21957 העוסק בתיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי. באמצעות תיאורייה זו יכולתי לזהות את התודעה הקולקטיבית הפרופסיונלית ולהסביר החלטות שהתקבלו ומגמות שהתגבשו.
התיאוריה של פסטינגר עוסקת בהשלכות של היחס בין "מרכיבים הכרתיים" שונים על בני האדם. "מרכיבים הכרתיים" בתיאוריה זו הם למעשה אותם דברים שאדם יודע על עצמו, על התנהגותו ועל הסובב אותו. המרכיבים משקפים את מה שלמעשה קיים בסביבתו של אדם וכן את מעשיו ורגשותיו. כדי שיתקיים יחס כלשהו בין שני מרכיבים, הם חייבים לקיים ביניהם קשר רלוונטי. ביטויי היחס הזה יכולים להיות "דיסוננס" או "קונסוננס"; הדיסוננס מבטא סתירות וניגודים, והקונסוננס מבטא התאמה. טענתו העיקרית של פסטינגר היא שאדם המחזיק באמונות, עמדות או ערכים שהם רלוונטיים זה לזה אבל אינם מתיישבים זה עם זה חווה דיסוננס שבא לידי ביטוי במתח נפשי ובאי־נוחות. קיומו של דיסוננס קוגניטיבי אצל האדם מעורר דחף לפעולה, שככל הנראה תפתור את הדיסוננס. עוצמתו של הדחף הזה היא פונקציה ישירה של עוצמת הדיסוננס.
הקונפליקט המרכזי בתחום הסיעוד נע בין הגיונו של האתוס הטוען לייחודיות מקצועית נפרדת מעולם הרפואה, ייחודיות המתבטאת בעיקר בחידוד גופי ידע עצמאיים במסגרת השכלה גבוהה ומוסדות עצמאיים של החינוך והכשרת האחיות, ובין הפרקטיקה המבטאת מצוקות של תנאי עבודה ומאבקים קיומיים להכרה ולשדרוג המעמד המקצועי, הגדרת תפקידי הסיעוד והרחבתם. בעוד שהאתוס מבטא תפיסות הוליסטיות שבמרכזן אפשר לזהות שיח של אכפתיות, מחויבות ודאגה למילוי צרכיו של המטופל, וכן קבלת החלטות ופתרון עצמאי של בעיות במה שנוגע למטופל, הפרקטיקה הממוסדת מבטאת תפיסות היררכיות שבמרכזן עומד השיח על ביצוע משימתי וניהול פונקציות ונהלים. בין ההגיונות האלה הסיעוד שורד ומבסס את עצמו כסקטור הגדול ביותר במערכת הבריאות, ומאמץ היגיון המגשר בין ההוליזם של האתוס להיררכיה של הפרקטיקה, היגיון שבמרכזו עומד השיח על בקרת איכות הטיפול הסיעודי.
במהלך מגוון הדיונים בספר אתייחס לעובדה שרוב העוסקים בסיעוד הן נשים ואציג את מעמדם הסוציו־אקונומי הכללי של מרבית הפונים למקצוע. עם זאת, ספר זה אינו מעמיק בהיבטים הדמוגרפיים של העוסקים בסיעוד, כמו למשל הכניסה המרשימה למקצוע של הערבים ושל העולים מברית המועצות לשעבר. לכך נדרש מחקר נפרד שייתן לנושא את המקום הראוי לו.
חשוב להדגיש שאין בכוונתי להביא בספרי את כלל ההיסטוריה של ענף הסיעוד במדינת ישראל, ובוודאי שלא להכריע אם הסיעוד הוא אכן בגדר פרופסיה או פשוט עיסוק שהתמקצע.
המוטיבציה לעסוק בהגיונות המעצבים את הסיעוד אינה מנותקת מהעובדה שהנני אחות מוסמכת פעילה שתודעתה המקצועית מתנהלת בתחושת דיסוננס מלווה ברגשי אהדה עמוקים למלאכת הסיעוד ולעוסקים בה. לכן גם הקדשתי את הפרק האחרון לתיאור החזון האישי שלי ביחס למהות הסיעוד ולתפיסת מקומו הראוי בחברה. כולי תקווה שלא רק סטודנטים לסיעוד ואנשי מקצוע ימצאו עניין בספר, אלא גם הקהל הרחב הפוגש את האחיות במרחבי עולם הרפואה ושירותי הבריאות.
 
ד"ר שרה שחף
חיפה, תשע"ד
 
 

שער ראשון 

אחות, סיעוד, מקצוע

 

מעיסוק למקצוע

 
הסיעוד נחשב לאחד העיסוקים העתיקים ביותר בעולם, ואף על פי כן במשך שנים רבות לא היה נפרד כלל מהרפואה. ראשיתו של הסיעוד כעיסוק בפני עצמו החל עם עליית הנצרות, שבעקבותיה הפך הטיפול בחולים, בנכים ובעניים לחובה דתית בקרב רבים. בעקבות מסדרי הצדקה השונים נוסדו גם בתי החולים הראשונים, והטיפול הישיר בחולים הופקד בידי נזירות (מכאן הכינוי "אחיות" לנשים העוסקות בסיעוד). לצדן היו נשים מחוץ למסגרות הדתיות שסייעו לחולים. הידע שהצטבר במסגרת עיסוק זה הועבר באופן בלתי פורמלי ממסדר למסדר ומדור לדור, במסגרת הכנסייה הקתולית ואחר כך בארגוני צדקה פרוטסטנטיים.
מצב זה לא השתנה עד מחצית המאה ה-19, אז הופיעה על בימת ההיסטוריה פלורנס נייטינגייל (Nightingale), שפעילותה וחידושיה הוגדרו כמהפכה. נייטינגייל, הידועה בתואר "אם הסיעוד המודרני", הפכה את הטיפול בחולים ממצווה דתית למקצוע ככל מקצוע אחר הנלמד במוסדות חילוניים. במסגרת פעילותה הקהילתית, הארגונית והמקצועית בבתי חולים, במוסדות קהילתיים, בצבא ובמקומות נוספים ביססה נייטינגייל את הסיעוד כחלק בלתי נפרד ממערכת הבריאות. בספרה Notes on Nursing: What it is and What it is Not,3 שראה אור בשנת 1860, מנתה נייטינגייל את המאפיינים והתפקידים המבדילים את הסיעוד מהרפואה: הרופאים נאבקים במחלות, ואילו האחיות יוצרות את התנאים המאפשרים לאדם להשתחרר ממחלתו.
"אם הסיעוד המודרני", שהאמינה בכל לבה שהסיעוד יאפשר לנשים רבות לרכוש מקצוע ולהתפרנס ממנו בכבוד, הקימה בית ספר לאחיות בלונדון, שבו הקפידה לשלב לימוד תיאורטי עם אימון מעשי. בשנת 1873 נפתחו שלושה בתי ספר דומים בארצות הברית: בניו יורק, בניו הייבן ובמסצ'וסטס. ב-1900 יצא לאור בארצות הברית הגיליון הראשון של כתב העת המקצועי בסיעוד, הנחשב ליוקרתי ביותר עד היום.4
כעבור כשבע שנים פרסמו מארי אדלייד נוטינג (Nutting) ולוויניה דוק (Dock), שתיהן אחיות מוסמכות, ספר בן שני כרכים המתעד את ההיסטוריה של הסיעוד מהעת העתיקה ועד לייסוד בתי הספר להכשרת אחיות בבריטניה ובארצות הברית.5 כבר בעשורים הראשונים של המאה ה-20 פעלו אחיות בכל תחומי הפעילות הבריאותית: בבתי החולים, בשירותי בריאות הציבור, בצבא ובצלב האדום.
התפתחות מדע הרפואה והצטברות הידע הרפואי הובילו להגדלת היקף תפקידיה של האחות. בעקבותיהן נדרשו האחיות לדאוג להפעלת ציוד חדש בביטחון וביעילות, לארגונה וניהולה של סביבת העבודה, לעבודות משק, לטיפול בסיסי, טיפול מורכב, חינוך הציבור להתנהגות בריאה ועוד. במקצוע הסיעוד, כבכל מקצוע אחר, החלו האחיות להתאגד בארגונים מקצועיים: ב-1894 הוקמה בבריטניה מועצת האחיות הבינלאומית (ICN), וב-1911 הוקם ארגון האחיות של ארצות הברית (ANA). ב-1927 קָבלה מפלגת העבודה הבריטית על המחסור החמור באחיות עקב תנאי העבודה הקשים והשכר העלוב,6 מעין יריית פתיחה למאבקים מקצועיים שייראו בהמשך.
***
ב-1918 הגיע לארץ ישראל הגנרל אלנבי בראש צבא גדול שכלל בריטים ובני לאומים אחרים, וכבש אותה מידי התורכים העות'מאנים ששלטו בה במשך כ-400 שנה. צבא הכיבוש הבריטי כלל, בין השאר, גם קבוצה של כ-20 אחיות מוסמכות. עם כינון המנדט הבריטי התגברה מאוד פעולתו של הארגון הציוני הדסה, שפעל בארץ עוד בתקופה העות'מאנית.
הסתדרות הנשים הציוניות, הדסה, הוקמה ב-1912 ביוזמת נשים יהודיות מניו יורק, שבראשן הנרייטה סולד, פעילה ציונית, אשת חינוך ופילנתרופית ידועה. היות שכנס הייסוד של הארגון נערך סמוך לחג הפורים, החליטו המייסדות לקרוא לארגונן על שם גיבורת מגילת אסתר, בשמה הראשון והמוכר פחות - הדסה. אחת ממטרותיו החשובות של הארגון הייתה עידוד נשים יהודיות לעסוק בסיעוד.
נשות הארגון היו ציוניות ופמיניסטיות. המאבק לשוויון האישה היה עדיין בשלב התחלתי והתמקד בפתיחת מקצועות שונים בפני נשים ובהעלאת יוקרתם של מקצועות שכבר אז נחשבו "נשיים", כגון סיעוד, הוראה, פקידות, ספרנות וכלכלת בית. אחת הדרכים ל"שדרוג" מקצועות אלה היה לימודם במסגרות אקדמיות. נשות הדסה היו אמנם רחוקות מסוציאליזם, אבל בבואן לארץ ישראל הן התקבלו בזרועות פתוחות על ידי מפלגות הפועלים הציוניות, שהחלו לנוע משולי התנועה הציונית אל מרכזה ולהיות הזרם הדומיננטי בקרב היישוב הציוני בארץ ישראל. הזרם הציוני־סוציאליסטי דגל בפרודוקטיביזציה של הציבור היהודי, ועבודת הסיעוד נחשבה בעיניו לעבודת כפיים יצרנית.7
אין ספק שהשליחות האידיאולוגית - שיפור בריאותו של העם היהודי - הייתה שיקול מרכזי בהחלטתן של נשים רבות בארץ ללמוד סיעוד. שלוש אחיות יהודיות הגיעו מארצות הברית לירושלים כדי להקים בה בשנת 1918 את בית הספר לאחיות של הדסה על שם הנרייטה סולד.8 מכאן ואילך ניכרת השפעה בריטית־אמריקאית על הסיעוד בארץ ישראל.
ארגון הדסה פעל רבות בתקופת המנדט בתחומי הבריאות והחינוך לבריאות, והוא זה שהקים את התשתית לשירותי בריאות רבים בארץ ישראל. פעולותיו כללו מלחמה בתחלואת תינוקות, שיקום בתי חולים, הקמת תחנות טיפת חלב, שיפור ההיגיינה במוסדות חינוך וטיפול בתלמידי בתי הספר.9
כבר בשנותיו הראשונות של בית הספר לאחיות הדסה בירושלים הועלתה השאיפה להעביר את הכשרת האחיות לאוניברסיטה העברית בירושלים (שנחנכה ב-1924), שאיפה שיסודה בתפיסה כי הסיעוד הוא תחום לימוד אקדמי לכל דבר ועניין (בארצות הברית נפתח מסלול אקדמי לסיעוד עוד ב-1916, באוניברסיטת מינסוטה). אבל בארץ ישראל של שנות המנדט, כאשר הכשרת אחיות מסודרת רק התחילה, שאיפה זו הייתה בגדר חלום. במדינת ישראל יתחיל חזון האקדמיזציה להתגשם רק בשלהי שנות ה-60 ובשנות ה-70 של המאה שעברה, כאשר ייפתחו חוגים לסיעוד באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בן־גוריון - חוגים שיוקמו לרוב על ידי בוגרות בית הספר לאחיות של הדסה.
במקום העברת ההכשרה לאוניברסיטה העברית דאגו לחיזוק מעמדו של בית הספר לאחיות הדסה בכך שקיבלו לשורותיו רק נערות שסיימו תיכון עם תעודת בגרות. יהודית שטיינר־פרויד עלתה לארץ בגפה בשלהי 1939 מצ'כוסלובקיה כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, אבל כשהגיעה וגילתה שבירושלים יש גם בית ספר לאחיות מטעם ארגון הדסה, שינתה את החלטתה, שכן "באותה תקופה לא הייתה ללימודים באוניברסיטה יוקרה כה גדולה".10 ד"ר לאה צוונגר, ילידת הארץ ובת למשפחה מהאליטה הציונית, סיפרה שכשסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון וקיבלה תעודת בגרות העדיפה להתקבל לטכניון, אבל "ביום בהיר אחד יצחק שדה ויגאל אלון הגיעו אלינו ואמרו שתהיה מלחמה וצריך להכין אחיות, כי אין אחיות בארץ [...] ואז ראיתי שאנחנו נוסעות להר הצופים והודיעו לי שאני רשומה בבית ספר לאחיות".11
על ייחודו של בית הספר של הדסה מעיד גם סיפורה של פרופ' רבקה (בקי) ברגמן, שעלתה לארץ מקנדה לבדה בגיל 19 ורצתה ללמוד סיעוד, אבל לא התקבלה להדסה כי לא שלטה בעברית. האפשרות החלופית ללימוד מקצוע זה הייתה בית הספר לאחיות של ממשלת המנדט, בתי ספר בתוך בתי חולים של המנדט ששם רוב התלמידות היו ערביות ושפת הלימוד הייתה אנגלית. אבל, היא מספרת -
תיכף תפסתי, בתור ילדה בת 19, שזה לא לימוד [...] התנאים (של העבודה) היו 12 שעות. לימודים היו פעם פעמיים בשבוע [...] בוגרי בית הספר של הממשלה הבריטית היו צריכים ללמוד המון לבד [...] לא לימדו כמעט [...] עשיתי שם שנה ואז החלטתי שזה לא לעניין וכבר ידעתי קצת עברית [...] אז עברתי להדסה ועשיתי שם שלוש שנים.12
 
עוד על התנהלותו של המוסד הבריטי כתבה שולמית קנטור:
תנאי הקבלה בבתי הספר של המנדט היו נמוכים [...] נדרשה רק ידיעת קרוא וכתוב באנגלית (לפעמים למדו זאת לאחר הקבלה) והשכלה עממית או פחות [...] לשם הכשרת מיילדות בכפרים נתקבלו גם אנאלפביתיות, למען הכשרתן בשיטות המבטיחות חוסר זיהום [...] בהתאם לצורך ולאפשרות התקציבית של המוסד, הבנות התקבלו בלי הבחנה מיוחדת ומזמן לזמן כשקבוצה נתגבשה והייתה, לדעת הממונים, מוכשרת לקבל הכשרה עיונית, נתנו להן שיעורים בערבים, לאחר יום עבודה מייגע, על ידי האחות הראשית, ומזמן לזמן הושמעו הרצאות על ידי הרופאים.13
 
ביישוב היהודי פעלו באותה עת שני גופים גדולים בענף הבריאות: ההסתדרות הכללית והדסה. הם שיתפו פעולה, אך גם התחרו ביניהם. ב-1931 הקימה הדסה את קופת חולים עממית, שהתחרתה בתחום ביטוח הבריאות עם קופת החולים הכללית (ב-1974 יתאחדו קופת החולים העממית וקופת החולים של הציונים הכלליים, לקופת חולים מאוחדת). החל מ-1934 נפתחו ברחבי הארץ בתי ספר נוספים לאחיות, ורובם פעלו במסגרת בתי החולים של ההסתדרות: בילינסון בפתח תקווה, העמק בעפולה, שערי צדק בירושלים. הדסה מצדה פתחה מוסדות הכשרה נוספים ליד בתי החולים שלה בתל אביב ובחיפה (לימים נקרא בית החולים הדסה בתל אביב "רוקח", ובית החולים הדסה בחיפה - "רוטשילד").
כל מוסד כזה היה כפוף לתקנות שקבע מִנהל הבריאות של המנדט (שהפך לימים למשרד הבריאות הישראלי): התלמידות המתחילות היו צריכות להיות בנות 16 ומעלה ובעלות תשע עד עשר שנות לימוד לפחות; משך הלימודים היה שלוש שנים, ובסופן התקיימה בחינת הסמכה וניתן אישור מטעם בית הספר.
בית הספר של הדסה ירושלים קיבל על עצמו כללים מחמירים הרבה יותר מאלה שדרשו פקידי המנדט. כללים אלה דרשו ידע כללי, ידע רפואי ולימודים עיוניים בתחומים שונים. לפיכך, למרות המתחרים הרבים נותר ארגון הדסה המוסד המוביל והיוקרתי ביותר להכשרת אחיות בארץ ישראל:
בית הספר לאחיות הדסה שלח מדי שנה מִבּוגרותיו לבתי החולים היהודיים בארץ ולקיבוצים, לשם עבודה מקצועית והכנסת הכיוון החדיש בימים ההם בעבודת האחות [...] העובדה שאנו מוצאים ברוב מוסדות הרפואה בארץ אחיות בוגרות הדסה כמנהלות, מורות וכו', נובעת מזה שבכל צורך בתפקיד אחראי ומכובד בשטח מקצוע האחות פנו להסתדרות המדיצינית הדסה.14
 
גם כיום, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, מורגשת במדינת ישראל "רוח הדסה" בכל הנוגע למקצוע הסיעוד ולהכשרת אחיות, אותה רוח המחייבת תנאי קבלה ברורים, לימודים עיוניים ומעשיים ברמה אקדמית, עדכוני ידע והתפתחות מקצועית - הכול למען ביסוס אליטה משרתת המבקשת לקרב את כל האחיות אל רמתה. על פי "רוח הדסה" אין ספק שעל כל האחיות להיות ברמה גבוהה, כדי שתוכלנה לקיים את חובתן לחברה. כך הכריזה שולמית קנטור, בוגרת הדסה שהייתה לימים מנהלת בית הספר ואחר כך נשאה בתפקיד האחות הראשית הארצית במשרד הבריאות: "עלינו לזכור, שמקצוענו מוכרח להמשיך גם להבא בשירות הציבורי, לעזור ולהדריך את הנזקקים לנו [...] להבין את ההבדלים האינדיבידואליים ולהתאים את הטיפול וההוראות לפרט".15
***
מאז שנותיה הראשונות של המדינה השפיעו על הסיעוד בישראל שני גורמים עיקריים:
1. יחידת האחיות (שנקראה בהמשך "אגף הסיעוד" וכיום "מִנהל הסיעוד") במשרד הבריאות, שבראשה עומדת אחות ראשית ארצית. זהו גוף ממלכתי שתפקידיו הם קביעת מדיניות בהכשרת אחיות, פיקוח על בתי הספר לאחיות, קביעת סטנדרטים לרישום ולהסמכה, הערכת הרמה המקצועית ופיתוח התמחויות המשך לאחיות מוסמכות ("קורסים על־בסיסיים"). העיסוק במקצועיות הסיעוד במסגרת המדינה התרחב במהלך השנים וכלל פיקוח על איכות השירות הסיעודי בכל ארגוני הבריאות, וכמו כן ארגון כנסים, ימי עיון ותוכניות לעדכון והשתלמויות לאחיות תוך כדי עבודתן.
2. הסתדרות האחים והאחיות בישראל - איגוד מקצועי במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל, שהצטרף ב-1955 גם לארגון האחיות העולמי (ICN). כל אחות או אח בישראל יכולים להיות חברים בארגון. ציבור החברים בוחר ועד ארצי וּועדים מקומיים בכל בית חולים, מרפאה או מרכזי בריאות שונים. תפקידו העיקרי של ארגון זה הוא שיפור תנאי ההעסקה והשכר של האחיות. בנוסף הוא עוסק בנושאים מקצועיים של שירותי הסיעוד וחינוך האחיות, ופועל לגיבושה של תוכנית אקדמית לסיעוד באוניברסיטה.
 
ב-15 השנים הראשונות של המדינה פעלה יחידת האחיות הממשלתית בסגנון "עזרה ראשונה": מתן מענה מיָּדי לצורכי הבריאות של האוכלוסייה הישראלית בכלל ושל ציבור העולים בפרט. מיד עם פרוץ מלחמת העצמאות "פעל האיגוד המקצועי של האחיות בסידור מפקָד ארצי, ואז גויסו כל האחיות בארץ, בין שהן מוסמכות, מעשיות, מטפלות או כוחות עזר. כולן כאחת טיפלו במסירות בפצועי מלחמת הקוממיות [...] תחת אש האויב התרוממה רוח האחות עד כדי מסירות עילאית בטיפולה, בתנאים הפרימיטיביים ביותר, כשחסרו אז גם הנוחיות המינימלית וגם הציוד הדרוש".16
גלי העלייה הגדולים ושיעורי התחלואה הגבוהים חייבו היערכות מהירה של כוח אדם סיעודי. עולים רבים סבלו ממחלות זיהומיות קשות, כגון שחפת או כיבים, וכן ממחלות נפש או מתת־תזונה, ותמותת הילדים הייתה גבוהה. הוועדה לחינוך רפואי של ארגון הבריאות העולמי (WHO) ביקרה בישראל וקבעה שמבחינת בריאות הציבור מדינת ישראל עומדת בפתחה של "התפרצות וולקנית".17
עקב המצב הקשה פעלו משרד הבריאות, קופת החולים הכללית והרשויות המקומיות להגדלת מספר המיטות בבתי החולים ומספר המרפאות, בעיקר ביישובי העולים.18 בסוף שנות ה-60 היו 15,613 מיטות במערך האשפוז, לעומת 4,626 מיטות עם קום המדינה.19 כמענה לתמותת התינוקות הוקמו 600 מרפאות שכונו "תחנות טיפת חלב" ושעסקו בהדרכת אמהות כיצד לטפל בילדיהן. ההדרכה ניתנה כמעט כולה על ידי אחיות ונשאה פֵּרוֹת מבורכים: ב-1963 ציינה יחידת האחיות כי תמותת התינוקות ירדה ל-23 מקרי תמותה מכל 1,000 לידות (לעומת 52 עם קום המדינה).20
בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 כבר היה ברור שעובדות הסיעוד נחלקו לשלוש דרגות: האחות המוסמכת, האחות המעשית והמטפלת. כדי להתחיל בלימודי אחות מוסמכת נדרשו 11 שנות לימוד יסודי ותיכון, והלימודים ארכו כשלוש שנים. לשם התחלת לימודי אחות מעשית נדרשו שמונה שנות לימוד, ומשך הלימודים היה כשנה וחצי. מטפלות כוונו לעבודה עם ילדים בלבד, מתוך מחשבה שזה צורך לאומי. הן עברו תוכנית הכשרה מיוחדת בת שנה וחצי וטיפלו במחלקות, בבתי היולדות ובמוסדות לילדים.
תנאי הקבלה חלו על כל המוסדות בארץ בכל הרמות, ועל כל תלמידה חלה חובת רישום ביחידת האחיות במשרד הבריאות. בתחילת שנות ה-60 היו רשומות במשרד הבריאות 3,762 אחיות מוסמכות.21 בשנת 1941 היוו האחיות המוסמכות 71 אחוזים מכלל כוח האדם הסיעודי, אך עד 1964 ירד שיעורן ל-37% אחוזים בלבד.22 אחת הסיבות לכך היא שברוב מקומות העבודה לא הייתה הבחנה ברורה בין התפקידים והסמכויות של שתי הדרגות, בין השאר כפועל יוצא של הכשרה מהירה של אחיות מעשיות לאור הצרכים של המדינה הצעירה לאחר מלחמת העצמאות וגלי העלייה הגדולים. כבר אז אובחנה נשירה מהמקצוע.
 
נראה אם כן, שחרף צמיחתו וגאוותו של ענף הסיעוד בראשית שנות ה-60, הוא לא הצליח להדביק את קצב התפתחותה העצום של מערכת הבריאות בכללותה: ברחבי הארץ נפתחו בין השאר מכונים רפואיים מתקדמים, חדרי ניתוח משוכללים, יחידות לטיפול נמרץ ויחידות דיאליזה. על האחיות היה למלא תפקידים חדשים שנבעו משכלולים אלה, אבל הדבר לא גֻבָּה בהוספת תקני כוח אדם ובתקציבים להשתלמויות ייחודיות, והעומס עליהן הלך וגדל. התפתחות מערכת הבריאות והעומס שנלווה אליה היו הרקע להאצה של התמקצעות הסיעוד.