עניינו של ספר זה הוא הסיעוד (nursing) וקורותיו בישראל בתהליך החתירה להכרה בו כ"פרופסיה", כלומר כמקצוע בפני עצמו. מקצוע זה נלמד בצורה פורמלית ועוסקות בו בעיקר אחיות, כלומר נשים. הספר נשען על עבודת מחקר לתואר שלישי שנערכה בשנים 2001-2008.

 

במוקד הספר עומדים ההגיונות המרכזיים המרכיבים את תודעת ההתמקצעות של העוסקים בסיעוד בישראל, בתהליך החתירה להכרה בו כפרופסיה. ההקשר ההיסטורי, 1960-1995, משמש מסגרת של זמן ומרחב בתהליך זה: בשנים האלה התמקצע הסיעוד בישראל כפועל יוצא של שני גורמים: א. השיח המקצועי־אקדמי הכמעט הגמוני של הסיעוד בעולם האנגלו־אמריקאי; ב. הסמכות הבלעדית של מִנהל הסיעוד במשרד הבריאות בישראל בבחינות הרישוי להסמכת האחיות, בקביעת סטנדרטים ונוהלי עבודה ובמעורבות פעילה בתוכניות הלימודים של הכשרת האחיות.

הספר עוסק בתקופה דינמית בתהליך ההתמקצעות שהשנים 1960 ו-1995 מסמנות את גבולותיה: ראשית שנות ה-60 אופיינו בהיערכות וגיבוש הדרך המקצועית העתידית של הסיעוד ובייחוד באקדמיזציה של הכשרת האחיות והידוק הפרופסיונליות, ומחצית שנות ה-90 נחשבת לצומת קריטי שבו נכנסה מערכת הבריאות לעידן הניהולי, שהביא עמו שינויים ורפורמות בעקבות חוק הבריאות הממלכתי והחדירה המסיבית של הפרדיגמה הכלכלית אל תוך החשיבה הפרופסיונלית בכלל והסיעודית בפרט. ניתן לומר שהשנים 1960-1995 הן "תור הזהב" של התמקצעות הסיעוד, וזאת כתוצאה מהתפתחויות טכנולוגיות והתעצמות הידע והיכולות הרפואיות.

בתקופה זו היה תחום הסיעוד בישראל חלק מפעילות אינטנסיבית של מתן שירותי בריאות וסיעוד במדינה הצעירה, שהתמודדה עם קליטת עלייה מסיבית ועם הצרכים הייחודיים שנבעו מכך, ובמהלך אותן שנים נבחן מקומו של הסיעוד בחברה הישראלית. ההתפתחויות הטכנולוגיות והשינויים בתחומים רבים נוספים דרשו חשיבה מעודכנת על הסיעוד כמקצוע וכן חשיבה על מעמדו, תפקידיו, משימותיו ויכולתו לממש את עקרונותיו ומחויבותו למטופלים. זאת במקביל למציאות של שירות סיעודי המתפקד באופן תמידי בתנאים קשים של מצוקת כוח אדם ומשימות לאומיות, כמו קליטת עלייה ומלחמות.

בעשורים הללו התפתחה, אם כן, התודעה המקצועית של העוסקים בסיעוד, מקצוע שסלל את דרכו בנחרצות אל מרכז העשייה במערכת הבריאות. לאור החשיבות המוענקת למקצועיות ולמומחיות בתרבות המערבית, אימץ לעצמו הסיעוד את הפרדיגמה המסורתית של הפרופסיונליות. פרדיגמה זו הוגדרה על ידי עיסוקים המצויים בשליטתם של גברים בעלי מעמד פרופסיונלי, שיכלו, בשל מעמד זה, לקבוע מי מהעיסוקים האחרים ייחשב כפרופסיה. בכל תחום היו גורמים שהובילו לעיצוב זהותו המקצועית. בעולם שבו פועל הסיעוד היו אלה מצד אחד הרופאים, שהיוו מודל לחיקוי תהליכי פרופסיונליזציה, ומצד אחר מוטיבציה לבירור זהות ייחודית כמהות נפרדת בעולם הרפואה. העיסוק בשאלות אלה חושף תודעה מקצועית המתנהלת בין שלוש פרדיגמות עיקריות שאומצו במסגרת גיבוש הזהות הפרופסיונלית הייחודית: הפרדיגמה הביו־מדיקלית (שלפיה המחלה נמצאת במרכז ואותה יש לרפא באמצעות פעילויות טיפוליות ומשימות פונקציונליות, לרוב בהוראת הרופאים), אותה פרדיגמה שבה מתנהל הסיעוד בפרקטיקה, בשדה הקליני במערכת הבריאות; הפרדיגמה ההוליסטית־הומניסטית (הדוגלת בתפיסת האדם השלם, ושלפיה המטופל נמצא במרכז), שהיא הפרדיגמה המעצבת את האתוס של מקצועות טיפוליים פרא־רפואיים בכלל ושל הסיעוד בפרט; הפרדיגמה הכלכלית, העולה בעשורים האחרונים ושמאפיינות אותה תפיסות ניהוליות שבהן הטיפול נתפס כשירות, ושבמרכזה נמצאים הארגונים ושירותי הבריאות המעניקים את השירות ללקוחות, קרי למטופלים.

ספר זה חושף ומנתח את הקונפליקטים בין ההגיונות השונים של התודעה המקצועית בסיעוד כפועל יוצא של הפרדיגמות השונות, ומציע אפשרות לגישור ביניהם. בזמן כתיבת הספר נמצא עדיין הסיעוד בתהליך התמקצעות מואץ ובחתירה נמרצת להכרה חברתית בתהליך זה, בעודו נוטל חלק פעיל במערכת הבריאות של המדינה. הסיעוד בישראל נבחן כאן כמקרה פרטי של תהליך ההתמקצעות העובר על הסיעוד בכל העולם, על הגיונותיו הסותרים והמגשרים.

טענתי המרכזית בספר היא שלתהליך ההתמקצעות התלוותה התמודדות עם דיסוננס: ההתהוות הפרופסיונלית המתעדכנת מקפלת בתוכה הגיונות מתנגשים וקונפליקטים, אבל גם דיאלוג המתקיים באמצעות היגיון מתווך. הספר רואה בקונפליקט התוך־מקצועי מוטיב מרכזי בהתפתחות הסיעוד בתקופה הנחקרת. אחד הטקסטים התיאורטיים שהיו בשבילי מקור השראה לבחינת הקונפליקט התוך־מקצועי בסיעוד הוא ספרו של ליאון פסטינגר (Festinger) משנת 21957 העוסק בתיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי. באמצעות תיאורייה זו יכולתי לזהות את התודעה הקולקטיבית הפרופסיונלית ולהסביר החלטות שהתקבלו ומגמות שהתגבשו.

התיאוריה של פסטינגר עוסקת בהשלכות של היחס בין "מרכיבים הכרתיים" שונים על בני האדם. "מרכיבים הכרתיים" בתיאוריה זו הם למעשה אותם דברים שאדם יודע על עצמו, על התנהגותו ועל הסובב אותו. המרכיבים משקפים את מה שלמעשה קיים בסביבתו של אדם וכן את מעשיו ורגשותיו. כדי שיתקיים יחס כלשהו בין שני מרכיבים, הם חייבים לקיים ביניהם קשר רלוונטי. ביטויי היחס הזה יכולים להיות "דיסוננס" או "קונסוננס"; הדיסוננס מבטא סתירות וניגודים, והקונסוננס מבטא התאמה. טענתו העיקרית של פסטינגר היא שאדם המחזיק באמונות, עמדות או ערכים שהם רלוונטיים זה לזה אבל אינם מתיישבים זה עם זה חווה דיסוננס שבא לידי ביטוי במתח נפשי ובאי־נוחות. קיומו של דיסוננס קוגניטיבי אצל האדם מעורר דחף לפעולה, שככל הנראה תפתור את הדיסוננס. עוצמתו של הדחף הזה היא פונקציה ישירה של עוצמת הדיסוננס.

הקונפליקט המרכזי בתחום הסיעוד נע בין הגיונו של האתוס הטוען לייחודיות מקצועית נפרדת מעולם הרפואה, ייחודיות המתבטאת בעיקר בחידוד גופי ידע עצמאיים במסגרת השכלה גבוהה ומוסדות עצמאיים של החינוך והכשרת האחיות, ובין הפרקטיקה המבטאת מצוקות של תנאי עבודה ומאבקים קיומיים להכרה ולשדרוג המעמד המקצועי, הגדרת תפקידי הסיעוד והרחבתם. בעוד שהאתוס מבטא תפיסות הוליסטיות שבמרכזן אפשר לזהות שיח של אכפתיות, מחויבות ודאגה למילוי צרכיו של המטופל, וכן קבלת החלטות ופתרון עצמאי של בעיות במה שנוגע למטופל, הפרקטיקה הממוסדת מבטאת תפיסות היררכיות שבמרכזן עומד השיח על ביצוע משימתי וניהול פונקציות ונהלים. בין ההגיונות האלה הסיעוד שורד ומבסס את עצמו כסקטור הגדול ביותר במערכת הבריאות, ומאמץ היגיון המגשר בין ההוליזם של האתוס להיררכיה של הפרקטיקה, היגיון שבמרכזו עומד השיח על בקרת איכות הטיפול הסיעודי.

במהלך מגוון הדיונים בספר אתייחס לעובדה שרוב העוסקים בסיעוד הן נשים ואציג את מעמדם הסוציו־אקונומי הכללי של מרבית הפונים למקצוע. עם זאת, ספר זה אינו מעמיק בהיבטים הדמוגרפיים של העוסקים בסיעוד, כמו למשל הכניסה המרשימה למקצוע של הערבים ושל העולים מברית המועצות לשעבר. לכך נדרש מחקר נפרד שייתן לנושא את המקום הראוי לו.

חשוב להדגיש שאין בכוונתי להביא בספרי את כלל ההיסטוריה של ענף הסיעוד במדינת ישראל, ובוודאי שלא להכריע אם הסיעוד הוא אכן בגדר פרופסיה או פשוט עיסוק שהתמקצע.

המוטיבציה לעסוק בהגיונות המעצבים את הסיעוד אינה מנותקת מהעובדה שהנני אחות מוסמכת פעילה שתודעתה המקצועית מתנהלת בתחושת דיסוננס מלווה ברגשי אהדה עמוקים למלאכת הסיעוד ולעוסקים בה. לכן גם הקדשתי את הפרק האחרון לתיאור החזון האישי שלי ביחס למהות הסיעוד ולתפיסת מקומו הראוי בחברה. כולי תקווה שלא רק סטודנטים לסיעוד ואנשי מקצוע ימצאו עניין בספר, אלא גם הקהל הרחב הפוגש את האחיות במרחבי עולם הרפואה ושירותי הבריאות.

 

ד"ר שרה שחף

חיפה, תשע"ד

 

 

שער ראשון 

אחות, סיעוד, מקצוע