האדם היחיד וגורלו - אבטיפוס הוא לקולקטיב [...] עתידו של הקולקטיב חי בהווה של אותם יחידים אשר בעיותיו של הקולקטיב מציקות להם ואשר הם אבריו של הקולקטיב הזה.1

 

פדוא טוקאן (1917-2003) וסחר ח'ליפה (נ' 1941) הן שתי יוצרות פלסטיניות מרכזיות ובולטות, אשר ממחישות בכתיבתן את הזיקה בין המאבק הלאומי־חברתי למאבק הנשי. שתיהן מַבְנוֹת את השיח על הזהות הנשית במרחב הפלסטיני כחלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית הפלסטינית. בספר זה אבקש לבחון באיזו מידה סיפורן הפרטי משקף סיפור לאומי שנועד להיות חלק מתרבות הזיכרון הקולקטיבית הפלסטינית; כיצד סיפורן האישי מבטא את האופן שבו "האדם היחיד וגורלו" יוצר שיח אישי שעשוי להשפיע על הקולקטיב ואולי אף לעצב דרך חלופית לדרך שהקולקטיב מכתיב. כדי שאוכל להשתמש בטקסט הספרותי ולנתח אותו בהקשרים חברתיים ותרבותיים, אגדיר תחילה את המסגרת התיאורטית של הדיון בספר זה ואת האופן שבו ישמש אותי הטקסט הספרותי, אשר למעשה יהווה ראי שדרכו היחיד משתקף בזיקתו לחברה.

 

הטקסט הספרותי אינו תלוש מהמציאות אלא משמש מעין בבואה שלה, אשר עשויה לשקף באופנים שונים את הלך הרוח של החברה שהטקסט נכתב בה. יצירה ספרותית באשר היא מעצבת גרסה של "עולם". זה עולם בדיוני שמתנהל על פי חוקיות אשר שאובה מהמציאות; היוצר אינו יכול להמציא מתכונת אחרת של חוקים, מכיוון שהדמיון אינו יכול להתנתק לחלוטין מהקיים.2 לפיכך, לעתים קרובות, הספרות, מלבד היותה אמנות בעלת מאפיינים סגנוניים ייחודיים, היא גם מסמך תרבותי והיסטורי. מכאן שהיצירה הספרותית עשויה להוות קורפוס שניתן לדלות ממנו דרכי התנהגות חברתית והתפתחויות היסטוריות. חוקרים שדנו בסוגיה זו של הזיקה בין הטקסט הבדיוני כביכול לבין המציאות סבורים שיש להבין קשר זה כמפתח ללימוד הערכים התרבותיים. המונח היווני מימזיס הוא מושג אריסטוטלי, אשר לפיו "כל עשיית היוצר היא בעצם מין חיקוי (הצגה מחודשת) של תופעה אנושית אלוהית, או טבעית, ורצון להזדהות עמה".3 תפיסת האמנות כחיקוי היא הנחת יסוד בפואטיקה, שכן יצירת האמנות מוגדרת באמצעות היחס שבינה לבין המציאות. חוקרת הספרות חנה הרציג מסבירה את המושג מימזיס כ"חיקוי", אבל לא במובן של "העתקה" אלא במובן של "ייצוג המציאות", כלומר הצגה של דברים כמו שהם בעולם. החיקוי ממלא תפקיד אסתטי של גרימת הנאה, בראש ובראשונה באמצעות היחס המיוחד שנוצר בין החיקוי לבין המושא שאותו מחקים.4 בהקשר זה, חשוב להדגיש שבמקרים רבים טקסטים ספרותיים אינם רק מייצגים או משקפים מציאות אלא גם מכוננים מציאות. כלומר, לעתים המחבר מבקש להשפיע באמצעותם על המציאות ועל דרך החשיבה של קהל הקוראים. באופן הזה הספרות הופכת לא רק לכלי מייצג אלא גם לכלי שעשוי להשפיע וליצור מציאות חדשה. דיון בשני מרכיבים אלו של הספרות - המימזיס וכינון המציאות - נעשה מורכב יותר בבואנו לדון בספרות של נשים, אשר נתפסות כ"אחרות" ביחס לעולם הגברי. נשים שרוצות לשקף את חוויותיהן ואת חייהן ולכונן שיח שבו יהיה להן תפקיד חברתי־תרבותי בולט מוצאות את עצמן פעמים רבות ללא כלים מתאימים לעשות זאת, מכיוון שהמוסכמות הספרותיות והשפה שרווחות בטקסטים מוכתבות לרוב על ידי תפיסת העולם הגברית. חוקרות פמיניסטיות כמו הלן סיקסו (Cixous) קוראות לשינוי בשפה ולשינויים בתהליכי קריאת הטקסטים ההגמוניים־הגבריים כדי שהטקסט הספרותי אכן ישקף במידה כלשהי את חייהן של הנשים.5 לדעתן, על הנשים ליצור מערכת שונה של מסמנים אשר ישקפו את חוויותיהן של הנשים ואת עולמן. כמו כן, חוקרות אלו סבורות שיש לגרום לשינוי באופן כתיבת הטקסטים הספרותיים של נשים ושל גברים כאחד, כדי ליצור מגוון רחב יותר של דמויות נשיות ושל מערכות יחסים בין נשים לגברים. קשר זה בין טקסט להקשר נעשה מורכב אף יותר כאשר מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית, בעיקר כתיבה אוטוביוגרפית נשית. באמצעותה האישה מנסה להעניק לעולמה משמעות ולהפוך את המרחב הפרטי שלה למרחב בעל חשיבות. סיפור חייה, שבמקרים רבים נתפס כ"שולי", עשוי להפוך לסיפור בעל ערך חברתי־תרבותי אשר משמש כשיח חלופי. זה אקט של מחאה מצד האישה, ה"אחרת", נגד החברה הגברית.

התפיסה של טקסט ספרותי ככלי מחקר, כקורפוס שבאמצעותו ניתן לבחון מרכיבים חברתיים ותרבותיים אשר מקבלים ייצוג ספרותי, היא הנחת יסוד של ספר זה. ההנחה שטקסט ספרותי הוא יחידת שיח שעשויה לשקף קודים תרבותיים תהיה בסיס עיוני לניתוח הספרותי ותעבור בפרקי הספר כחוט השני. אנתח את יצירותיהן של פדוא טוקאן וסחר ח'ליפה על רקע המצב החברתי שבו נכתבו, בהתחשבות בקהל הקוראים שאליו הן מופנות. ובכן, המטרה המרכזית של הספר הזה היא לבדוק באמצעות טקסטים ספרותיים של יוצרות באיזו מידה ניתן ללמוד מסיפורן הפרטי על נורמות החברה שהן חיות ופועלות בה ועל ערכיה; האם סיפורן הפרטי הוא למעשה סיפור לאומי שנועד להיות חלק מתרבות הזיכרון הקולקטיבי ולהציע מתווה שבו האישה יכולה לממש את עצמה ואת זהותה כפרט בחברה, ובד בבד לסייע בגיבוש של זהות קולקטיבית־לאומית. במילים אחרות, האם סיפור חייהן האישי וזהותן האישית הם פתח לסיפור חיים חברתי־קולקטיבי ולעיצוב זהות קולקטיבית. בהקשר הזה מעניינים דבריו של הפסיכולוג והסופר אריך נוימן:

דווקא אנשים יחידים אלה הם מתקינים ומנחילים לו לא רק את הבעיות, אלא גם את הפתרונות, לא רק את הביקורת ההורסת את הישן, אלא גם את הסינתיזה הבונה את החדש [...] כל זמן שלקולקטיב יש ערכים מסויימים, שהם בחזקת כוחות פעילים וחיים, אין היחיד מתלבט בבעיות־ערך, אלא אם כן הוא אדם יוצא־דופן.6

לאור דברים אלו, מעניין לבדוק אם טוקאן וח'ליפה הן אב־טיפוס לקולקטיב וסוללות למענו דרך, באיזה מובן הן יוצאות דופן ומהי מערכת הערכים החלופית שהן מציעות. במקרה זה, עלינו להגדיר מהו הקולקטיב: החברה הפטריארכלית, הנשים בחברה הפלסטינית או החברה בכללותה.

 

מבנה הספר

הדיון בשער התיאורטי יתמקד בתיאוריות שעוסקות בהתפתחות הספרות הנשית במרחב הפלסטיני. כיום, ספרות הנשים היא חלק בלתי נפרד מהספרות הכללית, וככזו היא מודעת למוסכמות הספרותיות ולעתים מנסה לנפץ אותן וליצור דבר חדש. ככלל, ראוי לציין שאחת התכונות של מחקרים אשר עוסקים בספרות נשים במרחב הערבי, בעיקר מחקרים שנערכים באקדמיות במערב, היא הנטייה לראות באישה הערביה אדם אשר משתייך למעמד מדוכא בשל גורמים מסורתיים וכבלי החברה הפטריארכלית. לפיכך, על פי מחקרים אלו, ספרות הנשים מבטאת קול של נשים שהתגברו על מכשולים רבים והשתחררו מכבלי הרעלה. פעמים רבות הן נתפסות כנשים שכותבות נגד החברה שממנה הן באות. אחרים מנסים לקדם יצירות נשיות אלו שנמצאות בשוליים או להבין את התפתחות הכתיבה הערבית הנשית באמצעות גישות היסטוריות שמאפיינות את תרבות המערב, גישות שלא תמיד ניתן להשליכן על המרחב הערבי.7 במחקר זה תשולבנה הגישות השונות תוך כדי הסתמכות על מחקרים אשר רואים אור בעולם הערבי ומחוצה לו, כמו המחקרים של חוקרי הספרות הערבית המודרנית מרים קוק (Cooke), ג'וזף זידאן ((Zeidan ובת'ינה שעבאן.8

בחלקו האחרון של הדיון התיאורטי אדון במאפייני הספרות הפלסטינית שנכתבת בידי נשים. ספרות זו היא חלק בלתי נפרד מכלל הספרות הערבית המודרנית, אך בו בזמן היא ניחנה במאפיינים ייחודיים אשר נובעים מגורמים היסטוריים וחברתיים שמייחדים את העם הפלסטיני ואת תרבותו. אבחן את כתיבתן של הנשים הפלסטיניות על רקע ציוני דרך לאומיים ואציג את הקשר שבין הכתיבה הנשית ומעמד האישה לבין הסוגיה הלאומית. יש לציין, שהמאבק הלאומי הביא במידת מה לפריצה ספרותית של נשים, שהעזו להשמיע את קולן ולערער על ההבחנה הדיכוטומית בין המרחב הפרטי־נשי למרחב הציבורי־גברי.

 

 

על רקע התיאוריות שהוצגו בשער הראשון, אנתח את יצירותיהן של פדוא טוקאן וסחר ח'ליפה. בפרק שדן בכתיבה האוטוביוגרפית של טוקאן ובפרק שמנתח את הרומנים של ח'ליפה, אחבר בין המתווים התיאורטיים לבין היצירות הייחודיות של המחברות האלה. פדוא טוקאן וסחר ח'ליפה הן שתי כותבות פלסטיניות פוריות וחשובות שכתיבתן הפכה לסמל של מאבק פמיניסטי ושל מאבק לאומי. בשל קוצר היריעה, הדיון בספר לא יכלול את כל היצירות שכתבו. היצירות שנבחרו לדיון הן אוטוביוגרפיות או רומנים בעלי סממנים אוטוביוגרפיים, אשר משקפים תהליכים ואירועים בחיי המחברת:

פדוא טוקאן: דרך הררית, דרך קשה (1977); הדרך הקשה ביותר (1993).9

סחר ח'ליפה: איננו שפחותיכם עוד (1974); הצבר (1976); החמנית (1980); זיכרונותיה של אישה לא מציאותית (1986); בַּאב אל־סַאחָה (1990);10 הירושה (1997); תמונה, איקונין ושבועה קדומה (2002); אביב חם (2004).11 יש לציין שח'ליפה היא יוצרת פורה מאוד אשר מדי כמה שנים מפרסמת רומן חדש. לא אדון בהרחבה בשני הרומנים האחרונים של ח'ליפה: מוצא וייחוס (2009) ואהבתי הראשונה (2010), ואתייחס בהרחבה רק למקצת ההיבטים שעולים מהרומנים המוקדמים יותר שלה. הדיון יוגבל בעיקר לעיסוק בדמויות נשיות, לבחינת הזיקה בין חייה של המחברת לעולם הספרותי שהיא יוצרת ולתמות בכתיבתה שמציבות קשר בין המאבק הנשי למאבק הלאומי.

פדוא טוקאן מגדירה את יצירתה מלכתחילה כאוטוביוגרפיה, ולכן ברור לקורא בה שהוא נחשף לסיפור חייה. בדומה ליצירות אוטוביוגרפיות נשיות אחרות במרחב הערבי, עולה הקשר בין כתיבה נשית פמיניסטית לכתיבה לאומית. טוקאן משקפת בכתיבתה את שני הקולות האלה אשר שזורים זה בזה. בניתוח קשריה עם נשים וגברים כאחד היא מגלה מודעות רבה להיותה אישה ולהשפעות שיש לכך על חייה. בד בבד עם תיאור קשריה בתוך מערכת חברתית רחבה, היא מתארת גם את מאבקה ליצור דמות אישית־אינדיווידואלית שלה עצמה. מסיפור חייה אנו למדים על סיפור חייו של המשכיל, על סיפור חייה של האישה ועל סיפור חייו של העם הפלסטיני בכלל.

נוסף על ניתוח מערכות היחסים בין הגיבורה לדמויות שסובבות אותה וניתוח דמותה שלה במישורים שונים של אישיותה, טוקאן משתמשת במרכיבים פואטיים נוספים אשר מסייעים להבנת התהליכים השונים שתרמו לעיצוב זהותה, כמו תיאור חלומות, יחסי זמן־מרחב וכותרות סימבוליות. באמצעות הכתיבה האוטוביוגרפית טוקאן פורצת את מחסום השוליות שגזרה עליה החברה הפטריארכלית. סיפורה האישי משמש לה כלי למתיחת ביקורת חריפה ביותר על מערכות המוסר הכפולות של החברה ושל המוסד הפטריארכלי.

ביצירותיה של ח'ליפה ישנו יחס דיאלקטי בין שתי תמות מרכזיות - התמה הלאומית מחד גיסא והתמה המגדרית מאידך גיסא - ומשום כך כל הרומנים שלה משקפים את דמות האישה כישות חברתית. ייצוג זה של האישה חוזר על עצמו בכמה גרסאות והופך להיות אמצעי להגנה על נשים וליציאה נגד דפוסי ההתנהגות הגברית בחברה הערבית הפטריארכלית. הקשר בין שתי זהויותיה של האישה - המגדרית והלאומית - מובע ביצירות באמצעות המערכות הפואטיות, עד שלעתים הגבול בין שתי הזהויות מיטשטש והן הופכות לזהות אחת כוללת. הדבר בולט במיוחד ברומנים המוקדמים של ח'ליפה, שבהם השיח החברתי־תרבותי שהיא יוצרת מתבסס על העמדה שמצב האישה משקף את מצב האומה: כל עוד תהיה האישה כבולה ומיוסרת, כל עוד תמשיך החברה לקפח אותה, יוסיף להיות מצבה של החברה הפלסטינית עגום; ניתוח מעמדה של האישה הוא המפתח האמיתי להבנת המצב ולשינויו. ח'ליפה יוצרת מתווה חלופי על ידי ערעור הקצוות הבינאריים ומיזוגם למהות אחת, אשר מגשרת על הניגודים ומשקפת מציאות אחרת של חלקים משלימים.

הניתוח הספרותי בשער השני יסייע בהצגת תמונה חברתית מכלילה, אשר משתקפת מבעד לדמויות ולעלילה. אבדוק אם המאבק הלאומי הפלסטיני משפיע על תפיסת האישה את עצמה ואם הוא נושא עמו גם שינוי במעמדה, ובתוך כך תיבחן הזיקה בין תהליכי עיצוב הזהות הנשית שחוו היוצרות לבין תהליכי עיצוב הזהות הלאומית. כדי לנתח קשר זה אציג תחילה את נסיבות חייה הייחודיות של כל אחת מהכותבות אגב בחינת התמות המרכזיות ביצירותיה ודיון באמצעים הפואטיים שבעזרתם היא מדגישה את תהליכי עיצוב הזהות. כמו כן אתאר באיזו מידה הצליחו הנשים האלה, משוררת וסופרת, לשקף את הלך הרוח הקולקטיבי דרך סיפור חיים אישי. אין ספק שהעובדה ששתיהן יוצרות פלסטיניות משפיעה על אופן כתיבתן, שכן כנשים פלסטיניות הן נאלצות להתמודד עם משבר זהות בשתי חזיתות: 1. החזית הפרטית, שבה הן נשים אשר מתפקדות בחברה פטריארכאלית; 2. החזית החברתית־לאומית, שבה הן פלסטיניות אשר מבקשות להגדיר את לאומיותן ולהשפיע על תודעת קהל הקוראים בעניין זה. לספרות חשיבות רבה בעיצוב תודעה לאומית, בעיקר בספרויות כמו הספרות הפלסטינית, אשר משקפת חברה שהנושא הלאומי בה הוא מרכיב מרכזי ומהותי. חשיבות הספרות בתהליך ההבניה הלאומית נובעת בין השאר מיכולתה לתפקד כערוץ תקשורת שבו הרגשות הלאומיים, המורשת התרבותית והגורל המשותף יכולים להתעצב על בסיס מכנה משותף אחד. לצד מרכיבים אחרים, הספרות תורמת לבניית האומה ואף יכולה לתת למרכיבים אלו ביטוי בשפה ולהעצים את חשיבותם.12 פדוא טוקאן וסחר ח'ליפה, כמו יוצרים פלסטינים אחרים, תורמות לגיבוש התודעה הלאומית באמצעות יצירותיהן.