מבוא
איך משתקפות תמורות סוציו־פוליטיות גדולות בישראל - תהליכי שלום, מלחמות ותוכניות כלכליות מהפכניות - בסביבה תקשורתית משתנה? על רקע חילופי האליטות וחוסר היציבות במערכת הפוליטית הישראלית אבקש להצביע בספר זה על מגמות של שימור ושינוי בייצוג קבוצות הכוח ובסיקור סוגיות הליבה המדיניות, הביטחוניות והכלכליות במדיה. כמו כן, אנסה לאפיין את הדמיון ו/או את השוני בתכנים על ציר הזמן, בתוך ובין כלי התקשורת הנחקרים, ולהציע הסבר - הנסמך על הגישה האליטיסטית - לממצאים האמפיריים.
שתי שאלות מרכזיות עומדות בלב הספר: 1. באיזו מידה משקף הפלורליזם המבני בשדה התקשורתי, שראשיתו בתחילת שנות ה-90, מגמות של שינוי בסיקור התמורות הפוליטיות והכלכליות שהתרחשו בשנים 2006-1993? 2. כיצד אפשר להסביר את הקשר בין שינויים בסביבה הפוליטית והכלכלית לסוג ואיכות התכנים בעידן של תקשורת רב־ערוצית?
מהשאלות האלה נגזרות שאלות משנה:
* באילו נסיבות מתחולל שינוי בדפוסי הסיקור של סוגיות ליבה לאומיות הקשורות לערך הבסיסי ביותר באתוס הציוני - ישראל כמדינה יהודית? וכיצד משתתפת האליטה השלטת בהבניה התקשורתית של הזהות הלאומית?
* האם הסיקור התקשורתי במצבי חירום ומלחמות תואם את תרבות הביטחון בישראל או שונה ממנה?
* האם הסיקור התקשורתי של נושאי כלכלה וחברה השתנה בעקבות המעבר למדיניות כלכלית ניאו־ליברלית?
* מהם השיקולים שמנחים את תהליך ההפקה והייצור החדשותי, וכיצד פרקטיקות עיתונאיות מקדמות עולם תוכן אחיד או מגוון?
התזה המוצעת כאן נשענת על ההנחה שחילופי שלטון בישראל מתורגמים לתמורות אידיאולוגיות, אבל אלה אינן חורגות "ממתחם הסבירות" הקונצנסואלית (יער ושביט, 2001). התקשורת נעה כמטוטלת בין מגמות מנוגדות והלכי רוח משתנים, אשר מיוצרים על ידי מערכות כוח שונות, אבל נוטה על פי ההסבר המשוער לשמר את תפיסות היסוד הלאומיות, הביטחוניות והכלכליות שנעמוד עליהן במהלך הספר. הגורם המבני מכתיב מערכת יחסים קבועה מראש בין אליטה פוליטית, בלא קשר לשייכותה המפלגתית, ובין אליטה צבאית וכלכלית; הקרבה האישית והמוסדית ביניהן מבנה מציאות אידיאולוגית באופן אליטיסטי (עציוני־הלוי, 1997: עמ' 20).
הדבקות של האליטה בליבה הערכית מחדדת את האבחנה בין שינוי מהותי לשינוי המבוסס על רושם או הופעה חיצוניים. המהות נתפסת כקיום ממשי הנמצא מעל לכל גילוי כלפי חוץ (Barbalet, 1983: 21), והיא משמשת, בהשאלה לענייננו, כסיפר־על המתייחס למציאות האמיתית - לא לשינויים אישיים ואידיאולוגיים המתרחשים גם הם במציאות אך לא משנים אותה. הדגש על "נִרְאוּת" רבת פנים ועל קטגוריות מהותניות מעטות וקבועות מעצים את הדימוי הפלורליסטי של התקשורת, אך בפועל מגן על הסדר הקיים והאליטה השלטונית. בספר הנוכחי ייעשה ניסיון לחשוף את רובדי העומק של השיח מתוך גילויים תקשורתיים שמסווים תובנות ורעיונות חדשים על בסיס אינטרסים משותפים של בעלי כוח.
מבני העומק של הסיקור התקשורתי הם השתקפות של שלושה מרכיבי יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית. האחד הוא לאומיות יהודית שהוגדרה על ידי האליטות הפוליטיות במסמך המכונן של מדינת ישראל - מגילת העצמאות, והייתה במשך השנים לחלק מהותי מהציונות. המרכיב השני הוא תרבות הביטחון, שגובשה לאור המורכבות והרציפות של הסכסוך הישראלי־הערבי/הפלסטיני (Pedatzur, 1998), ושיקפה, לדעת קימרלינג, את האינטרסים של קבוצות חברתיות דומיננטיות (קימרלינג, 2001ב': עמ' 299). המרכיב השלישי, ליברליזם כלכלי, מִיצב את עצמו כיסוד חשוב בתרבות הפוליטית בישראל (Shafir and Peled, 2002), והביא לידי שינויים מהותיים בהרכב האליטה העסקית בשנות ה-90 (אהרני, 2007). לקהילה העסקית היה תפקיד חשוב בעיצוב השיח הליברלי (Shafir and Peled, 2002) שהשתלב היטב בתפיסה הניאו־הגמונית בישראל.
ביסוד הספר הזה עומדת ההנחה ש"סדר היום הלאומי" אינו אלא שם קוד למערך האמונות והערכים של האליטה, שמזהה את האינטרס שלה עם אינטרס הכלל. לבעל הכוח, ההון או הידע אין עניין רב בשינוי ובחידוש. זה היסוד הלא דמוקרטי הטבוע במבנה חברתי המשמר פערים בין אליטות לציבור הרחב. הסוציולוגים האמריקאים לזרספלד ומרטון מייחסים לתקשורת את מגמות השימור של הסדר הקיים. לדבריהם, אמצעי התקשורת מבססים את הקונפורמיזם של ההמונים ומעודדים אותם לקבל את הסטטוס קוו החברתי־כלכלי (Lazarsfeld and Merton, 1957). בעקבות זאת, הם מסייעים לבעלי האינטרסים הפוליטיים והכלכליים לשמור על כוחם והשפעתם. בשל כך שואל באגדיקיאן בספרו המונופול של המדיה אם אכן אמצעי התקשורת מסוגלים למלא אחר תפקידם המסורתי - תיווך בין הכוחות החברתיים - בזמן שהם עצמם היו לאחד ממקורות העוצמה של הכוחות הללו (Bagdikian, 1983).
רקע תיאורטי
הפולמוס התיאורטי סביב מגוון התכנים החדשותיים במדיה, והמקורות הממלאים תפקיד בהבנייתם, הוא נקודת מוצא למחקר הבודק באיזו מידה משקפים התכנים התקשורתיים את התהליכים הפוליטיים והכלכליים ואת השינויים המבניים במפת התקשורת. חוקרים ביקורתיים מדגישים שחדשות נוטות להיות מוגבלות מאוד ברוחב שדה הראייה שלהן, בלא קשר לעלייה במספר הערוצים והתחרות ביניהם. קו המחשבה של בורדייה, בדבר הזרימה המעגלית של המידע, מבהיר את העניין הזה: "התוצרת העיתונאית הומוגנית הרבה יותר משאנו סבורים. ההבדלים הבולטים ביותר ביניהם, הנובעים בעיקר מהגוון הפוליטי של העיתונים, מסתירים קווי דמיון עמוקים הקשורים בעיקר לאילוצים שכופים עליהם מקורותיהם בתוספת עוד שורה שלמה של מנגנונים, שהחשוב בהם הוא היגיון התחרות" (בורדייה, 1999: 24-23). צורת חשיבה זו מנסה להתמודד עם ההשקפה הרווחת שעל פיה תחרות מבטיחה בהכרח גיוון. בראייתו של בורדייה, תכתיבי השוק מייצרים תחרות תקשורתית מדומה שאינה מעוררת שונות ומקוריות, אלא דווקא מכוונת לשימור הערכים המקובלים.
פן ביקורתי נוסף המאפיין את דפוס העבודה התקשורתי הוא ייצוג דל ושלילי של מיעוטים וקבוצות שוליים. עבודות רבות שנכתבו על הנושא הזה מחזקות את ההנחה שמצד אחד אמצעי התקשורת משעתקים את התרבות הפוליטית הדומיננטית, המזוהה עם האליטות ומערכות הכוח השליטות; ומצד אחר מסתירים ולפרקים משמיצים ומשחירים קולות חלופיים המשויכים לקבוצות מיעוט לאומיות ואתנו־תרבותיות.1 מנגד, תיאורטיקנים התומכים בגישת הפלורליזם הליברלי מצדדים בהתפתחויות טכנולוגיות המובילות לדעתם למגוון של תבניות ומקורות חדשותיים (Norris, 2000: 311). טענה זו גורסת שהשונוּת בתכנים התקשורתיים משפיעה על היווצרותו של מרחב ציבורי ממשי, מעמיקה את הפלורליזם ופוגעת ביכולת של האליטות הפוליטיות והכלכליות לפקח על זרימת המידע (Norris, 2000). למעשה, ריבוי הערוצים והתכנים מאפשר לצרכנים לקבל או לדחות את המסרים המוצעים להם, ולפרש את הסיפור החדשותי במנותק מתכתיבים של בעלי כוח או עניין (McNair, 1998).
הדיון שתואר כאן רלוונטי גם להקשר הישראלי. בעשורים האחרונים אירעו תמורות מפליגות בשדה התקשורתי: המבנה והארגון התחלפו, הטכנולוגיה התפתחה, המימון השתנה. במעגל הרחב יותר התרחשו שינויים גדולים בספירה הפוליטית והכלכלית. המחקר המוצע יבדוק את הקשר בין תמורות במפת התקשורת, בייחוד הפלורליזם המבני בתוכה, ובין מדיניות הסיקור בסביבה פוליטית וכלכלית משתנה. מתוך מודעות לשינויים שחלו בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה בישראל, ולנוכח התוצאות של מהפכת התקשורת (המעבר למערכת מבנית רב־ערוצית) בשני העשורים האחרונים, אפשר לצפות לשינוי בדפוסי הסיקור של סוגיות פוליטיות מרכזיות. הציפייה הזאת, המקופלת בדגם האחריות החברתית (Lambeth, 1995: 9-12), מתבססת על הנחה מוקדמת, ערכית ביסודה, שעל תקשורת המונים בחברה דמוקרטית מוטלת האחריות לבטא שינויים במערכת הפוליטית ובמרקם החברתי ולתת במה למגוון רחב של דעות ועמדות המשקפים את עלייתם של כוחות חדשים וקולות שונים.
הדיון התיאורטי סביב הקשר בין מבנה התקשורת למגוון התכנים התרבותיים כבר קיים בישראל. בעניין הזה כותב אלמוג: "הגדלת מספרם של ערוצי התקשורת והרחבת נושאיו ותחומיו של הכיסוי העיתונאי מעמיקות את הפלורליזם התרבותי והרעיוני של הדמוקרטיה הישראלית" (אלמוג, 2004: 274). לעומת זאת, רועה קובע שהתקשורת נוטה לקונפורמיות המשתקת כל יוזמה לדיון "מעורר" ומחדש מבחינת מסריה (רועה, 1994: 151). הדמיון בשיח התקשורתי אף נעשה גלוי ומכריע יותר בתקופות של עימות. דניאל דור, שבדק את תפקוד העיתונות העברית בזמן אינתיפאדת אל־אקצה, מסיק ש"העיתונים סיפקו לקוראיהם תמונת עולם חדשותית חד־צדדית, חלקית, מצונזרת, לעתים קרובות מתלהמת, ובכל מקרה בלתי מאוזנת בעליל" (דור, 2001: 9).
הספר הנוכחי מתעתד לעקוב מקרוב, הן בנקודת זמן אחת והן במשך זמן, אחר הקשר בין שינויים פוליטיים וכלכליים ובין מדיניות הסיקור במבנה תקשורתי פלורליסטי. אנסה לבחון את דפוסי הסיקור התקשורתיים, תוך כדי הישענות על שלוש רמות של ניתוח שינויים פוליטיים: 1. שינוי אישי - תחלופת אליטות, פועל יוצא של מהפכים פוליטיים; 2. שינוי אידיאולוגי משמר מציאות - תיקון תוצאות לא הוגנות של הסדרים חברתיים, בד בבד עם שימור המסגרת הבסיסית שמחוללת אותם; 3. שינוי אידיאולוגי מתקן מציאות - תיקון ההסדרים החברתיים דווקא באמצעות שינוי מבני של המסגרת הבסיסית שמייצרת אותם.2 כידוע, השינויים האישיים היו גורפים; אף ממשלה לא הצליחה לשמור על רציפות שלטונית מאז בחירות 1992. עובדה זו ראויה לציון מיוחד, מכיוון שחילופי שלטון הם כר פורה לשינוי האקלים הפוליטי והחברתי במדינה ולתפנית בתכנים ובייצוג התקשורתיים (אברהם, 2000). עם זאת, אין די בשינוי האליטיסטי כשלעצמו בשביל להבין את תפקוד המדיה. גם ניתוח של שינוי אידיאולוגי, חשוב ככל שיהיה, נשאר חלקי, בלא התייחסות לרובד המבני העמוק (הכוונה לערכי היסוד של התרבות הפוליטית) אשר מכתיב לעתים התנהגויות או עמדות פוליטיות.
קיימת הסכמה סוציולוגית רחבה שאנו חיים במצב פוסט־הגמוני, עם שקיעתה של תנועת העבודה לדורותיה.3 בספר זה אבקש לסייג את העמדה המקובלת ולטעון שהרכב השלטון אמנם השתנה, וגם המדיניות, בפרט זו הכלכלית, אך עלייתו של מעמד חדש המורכב משכבה מצומצמת של בעלי ממון הנתמכת על ידי הנהגה פוליטית, לצד הנטייה לשמר את תרבות הביטחון במשך השנים - כל אלה יצרו מצב הגמוני חדש, אחיד וכוחני לא פחות מקודמו.
כחלק מהגמוניה חדשה, שעוצבה בתחילת שנות ה-90, נוצרה תשלובת צרה של אליטות השולטת על מערכות ריכוזיות ורבות עוצמה (עציוני־הלוי, 1997: 22). עם כינונה של הגמוניה זו אומצו כללי משחק המשמרים את מאזן הכוחות בחברה. מחמת קוצר היריעה אין בכוונת הספר להצביע על הסיבות לעליית ההגמוניה החדשה,4 אלא להראות מדוע תחלופה של אליטה שלטונית הנאמנה לליבה ערכית אינה פורצת את מסגרות השיח המקובלות במדיה.
מודל תיאורטי
המקור שממנו שואב הספר את עיקר הנחותיו וטיעוניו הוא הגישה האליטיסטית. על פי ההנחה הבסיסית אשר לפיה אין להפריד בין חלוקת הכוח בחברה לאופיה הדמוקרטי של המדינה, נקבע שריכוז הכוח בידי מעטים פוגע בקיומו של מרחב ציבורי פתוח החיוני להבטחת ההליך הדמוקרטי. המרחב הזה, המכונה בפי תיאורטיקנים "שוק חופשי של רעיונות", פועל בלא מגבלות כל עוד נשמר עיקרון חופש הביטוי - זכות יסוד הנבחנת לרוב על פי מימוש העיקרון של חופש העיתונות. על בסיס הספרות המחקרית פותח מודל תיאורטי המניח ששלוש קבוצות כוח - אליטות פוליטיות, צבאיות וכלכליות - אשר ממוקמות במוקדי הכוח המרכזיים של החברה הישראלית, משתמשות בכלי התקשורת על מנת לגייס הסכמה ציבורית רחבה לסדר הקיים וכדי להצדיק את שלטונן. בין השאר הן מגבשות ליבה ערכית קונצנסואלית שעיקריה הם: 1. לאומיות יהודית; 2. תרבות ביטחונית; 3. ליברליזם כלכלי. כל אחת מסוגיות הליבה האלה מיוצרת, משוכפלת ומופצת להמונים בתיווך אמצעי התקשורת - אותם מנגנוני הסכמה אידיאולוגיים הכפופים לאליטות.
הממצאים והמסקנות של הספר מושתתים על ניתוח תוכן חדשותי - איכותני לצד כמותי - של שני סוגי מדיה: עיתונות מודפסת ("ידיעות אחרונות" ו"הארץ") וטלוויזיה ציבורית ומסחרית (ערוצים 1 ו-2). הבדיקה האמפירית בנויה מכמה קריטריונים לניתוח התקשורת, אשר עוברים קידוד ושיפוט קפדני, לצד ריאיונות עומק עם עיתונאים בכירים ועם חברי אליטות פוליטיות.
שבעה מאורעות מדיה נבחרו כמקרי מבחן: שלושה מהם מדיניים - הסכמי קמפ דייוויד ב-1978, תהליך אוסלו בשנים 1993 ו-1995 וועידת קמפ דייוויד ב-2000; שני מאורעות צבאיים - מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ומלחמת לבנון השנייה ב-2006; ושני מאורעות כלכליים - התוכנית לייצוב המשק ב-1985 והתוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו ב-2003. הספר עוסק במידה רבה בתפקוד התקשורת במאורעות 2006-1993 משתי סיבות מרכזיות: אף מפלגה לא שמרה על רציפות שלטונית מעבר לקדנציה אחת, והמונופול בשידורי הטלוויזיה הסתיים לאחר 25 שנים. ההצדקה להכללת מאורעות נוספים מ-1985-1978 - תקופה של יציבות פוליטית וטלוויזיה מונופוליסטית - נעוצה בתועלת שאפשר להפיק ממערך מחקר השוואתי המבקש לבחון את ייצוג האליטות ואת סוגיות הליבה במדיה.
המסקנות וההסברים המוצגים במשך הניתוח - מקורם למעשה בשני מאפיינים הייחודיים לספר הזה. הראשון שבהם הוא הניסיון - הנדיר יחסית בחקר התקשורת - להבחין בין ליבה ערכית ובין ערכים משתנים בסיקור; והמאפיין השני הוא ניתוח התכנים הכלכליים. מוזר ככל שזה נשמע, עד לזמן כתיבת הספר הזה לא פורסם אף מחקר השוואתי בעברית הבוחן את סיקור התוכניות הכלכליות בתקשורת.
החלק הראשון של ניתוח הממצאים בוחן את דפוסי הפעולה התקשורתיים בזמן המאורעות המדיניים. הבדיקה כוללת שני סעיפים: 1. היחס התקשורתי לאליטות הפוליטיות הישראליות כקבוצות מסוקרות וכמקורות מידע המעורבים - בין שבמישרין ובין שבעקיפין - בייצור התכנים החדשותיים; 2. פירוק הערך "מדינה יהודית" לשלוש סוגיות ליבה הנדונות בכלי התקשורת: א. זכות השיבה לפליטים הפלסטינים; ב. גבולות הקבע ומיקומן של ההתנחלויות בהסדר הסופי; ג. מעמד המקומות הקדושים בירושלים.
החלק השני מתייחס למכלול הייצוגים הביקורתיים של התקשורת בזמן מלחמות. תחילה נבדק הייצוג של האליטות הפוליטיות והצבאיות, ולאחר מכן נותחה דרגת התלות התקשורתית במקבלי ההחלטות. בהמשך עמדנו על כמה גילויים של תרבות ביטחונית בכיסוי המערכות הצבאיות, ועל יחס העיתונאים לגורמים בינלאומיים המנסים לקדם הצעות להפסקת אש בזמן הלחימה. החלק השלישי עוסק בניתוח תכנים תקשורתיים של תוכניות כלכליות מחוללות שינוי. ראשיתו באפיון מושאי הסיקור, יוזמי התוכניות ומתנגדיה, תוך כדי שימת דגש על הרטוריקה של הפרשנים הכלכליים; המשכו בביקורת על כיסוי המחאה והשביתות ועל מסגור העוני ופיטורי העובדים.
