מבוא
ספר זה מוקדש לעיון ספרותי ותרבותי בדמותו של אברהם במסורת המוסלמית. בפרקים הבאים אשים דגש על אפיון תבניות סיפור ועיצוב דמות אצל אברהם ונביאים אחרים (השוואה בין קווים מקבילים ושונים בדמותו של אברהם). כמו כן אסקור קווים מאפיינים בסיפר (נרטיב) הערבי, לשם בדיקת הסוגה המכונה 'סיפורי הנביאים' ('קצץ אלאנביא'), אשר מהווה את המסגרת להתהוות דמותו של אברהם.
ההיבט הדתי בדמותו של אברהם במסורת המוסלמית העסיק את המחקר בן ימינו כמעט מראשית דרכו. החוקרים ניתחו את סיפורי אברהם כפי שהם משתקפים בקוראן, והוויכוח נסב על אודות הגדרתו של אברהם: האם היה נביא או שליח? היה מי שעסק באברהם כבאב־טיפוס של המאמין המוסלמי, ועקב אחר התפתחות דמותו בהתאם לצרכיו של מוחמד כנביא הדת החדשה. מחקרים אחרים עסקו באברהם הקוראני במונחים של 'תהליך ניתוק האסלאם הקדום מהיהדות', והסבירו את התפתחות דמותו של אברהם על רקע קשרי מוחמד עם היהודים והנוצרים שבסביבתו. לפי מחקר בעל גישה שונה במקצת, יש שתי זוויות ראייה: אברהם מ'בראשית' ואברהם שהיגר למכה ובנה את הכעבה. גם מחקר זה מדבר על התפתחות שחלה בתיאור דמותו של אברהם, בהתאם לצורכי הדת החדשה.
על דמותו הספרותית של אברהם נכתב בעיקר במהלך מחקרים שעניינם הוא ספרות 'סיפורי הנביאים' ('קצץ אלאנביא'), בדרך כלל כדי לאשש חלק מנושאי המחקר ולא כנושא בפני עצמו. מרבית המחקרים התייחסו אל דמותו של אברהם רק בהקשרה היהודי, בעיקר על סמך הקוראן, ומתוך ניסיון לבדוק מה מקורם של הסיפורים. אברהם אל מול מוחמד, כדמות־מפתח לחיקוי בראשית האסלאם, הנו נושא שלא נידון עד כה בשום דרך.
נראה כי איש מהחוקרים לא נתן דעתו על עובדה מרכזית הצפה ועולה מעצמה: מעיון במקורות השונים עולה שיש יותר מאשר 'דמות' אחת של אברהם. כלומר, אף על פי שאברהם אחד הוא, דמותו מופיעה במספר מעגלים. לתפיסתי, ראוי לשרטט מעגלים אלו ולתהות מדוע אברהם מופיע לפנינו כמעט כשלוש דמויות נפרדות.
מבחינה ספרותית, 'מהלך חייו' של אברהם מתואר כאילו היה אישיות בעלת תולדות חיים קוהרנטיות; אף על פי שלפנינו מקורות שונים אשר נוצרו, כל אחד בהדגש אחר, בתקופה שונה או לצורך מסוים וכדומה, הרי ש'מעשה אברהם' כולו, משהורכב יחד, מהווה מעין אגדה מקפת. הוכחה לכך היא העובדה שיהודים, בתקופה מאוחרת יחסית, לא הסתפקו בסיפור אברהם כפי שהופיע במקורותיהם והעדיפו לצרכים מסוימים לתרגם את הגרסה המוסלמית מערבית ולהופכה למדרש יהודי. זאת משום שהתצורה ועושר האירועים שהוסיף האסלאם, ששאב במקור מן היהדות, עשו את האגדה למוצקה ומצודדת יותר.
בספר זה אנסה לבדוק את המרכיבים השונים של הסיפורים, את מקורות ההשפעה עליהם, את הצרכים שעליהם באו לענות ואת מטרותיהם. הרעיון המרכזי המנחה את המחקר המובא בספר זה הוא שדמותו של אברהם אשר נלקחה מהיהדות לא הועברה כמות שהיא לאסלאם, אלא היא עברה מטמורפוזה כדי להתאימה לצורכי הדת החדשה ותרבותה, ולפנינו היבטים של הדמות שנוצרו על רקע ערבי או מוסלמי מקורי.
1
המקורות לתיאור מהלך חייו של אברהם
שלבי התפתחות המקורות
מסקירת המקורות השונים עולה כי ניתן לדון בהתפתחות 'מהלך חייו' הנרטיבי של אברהם המוסלמי במקורות הבתר־קוראניים, ובשינויים שחלו בהם בעת המעבר חזרה ליהדות, בשלושה שלבים:
בשלב הראשון יש בסיפורים מאפיינים הידועים לקהל המוסלמי מן הקוראן, וביניהם אלמנטים המקבילים, פחות או יותר, לאברהם המדרשי, אברהם של האגדה היהודית (אף כי גם בהם יש פיתוח שהרחיק לכת בהשוואה למקרא). בשלב זה הסיפורים עדיין מקוטעים ומופיעים בחלקים כאילו רוסקו או פוררו. זאת בשל אופיו ההטפתי של הקוראן (אזכורים מקוצרים מאוד לעתים לצורך הטפתי, הנשענים על היכרות זה מכבר של המאזינים עם הדמויות וסיפוריהן) ובשל דילוגיו ופיזורו הסגנוני והאסוציאטיבי. המפרשים ייכנסו לעובי הקורה כדי למצוא את הזיקות בין ה'שברים' השונים.
בשלב השני מתגלה לפנינו מקשה המתחילה להתגבש הודות למספר (narrator) המוסלמי: סיפורים שנבנו סביב קטעים מהאגדה היהודית, מפרשנות הקוראן ומאגדות מוסלמיות, התגבשו בתוספת אלמנטים מסיפורי־עמים ונאספו לקבצים של סיפורים על נביאים (קצץ אלאנביא).
במה שנוגע ל'סיפורי הנביאים', יש לזכור כי בית היוצר של ספרות מסוג זה הוא במידה מסוימת גם העם, וכי הסיפורים התהוו באופן שהלם את רוח המאזינים וציפיותיהם. אלמלא נוכחות הציבור הרחב לא היו הסיפורים מגיעים לכלל עיצוב, מתקבלים על ידי העם ומוסיפים לחיות בתוכו. התפתחותם מעידה על כך שהעם הזדהה עם המסופר, עם הגיבורים החיוביים. מכיוון שכמה מהאלמנטים המרכיבים סוג זה של ספרות מתחילים את דרכם בעל פה, המאזינים משמשים גורם מווסת, אשר יכריע איזו יצירה מן היצירות הרבות שנוצרו לאורך הדורות תשרוד עם חלוף הזמן.
בתהליך כזה של יצירת סיפור שגרעינו לקוח ממקורות דתיים, פרשניים והיסטוריים, אשר מוגש למאזינים בדרך משובבת לב כדי לרתק את תשומת ליבם, מתפתחת מעין פעולת גומלין בין המספר לקהל שומעיו, המבוססת על מכלול האסוציאציות המסורתיות והתרבותיות שמוכרות למספר ולמאזיניו ושמתעוררות למשמע מילים ותמונות המשובצות בסיפור. המספר בוחר במילים, בביטויים, בפעולות ובדמויות הגורמים בהכרח לתגובות המבוססות על ערכים תרבותיים ונורמות התנהגות המקובלות במקום ובזמן שבהם הסיפורים מעוצבים (ומתעצבים מחדש). כך נוצרת ציפייה משותפת שהביצוע המסוים שהקהל עד לו ימחיש אידיאות החשובות לחברה או לפחות מקובלות על הקהל. אין התפתחות פשוטה מסיפור בעל פה לכתיבה; יש משוב של שניהם והיצירה מתהווה בהשפעת ההיסטוריה התרבותית ומעורבות קהל המאזינים. סיפור העם, כחלק מהתהליך הפולקלורי כולו, נמצא בתהליך מתמיד של התפתחות ושינוי. יצירת תרבות אינה יכולה להיחשב כעממית כל עוד לא נתקבלה על ידי החברה, ותהליך ה'התקבלות' פירושו הישנות הופעתה של אותה יחידה, תוך עיצובה מחדש בכל פעם.
עם זאת, ב'סיפורי הנביאים' באסלאם ההכרעה בשאלה מה לשמור ומה לבטל היא לרוב הכרעה של שכבת אנשי הדת, ובספרות הדתית הקריטריונים לקביעת מהימנות המקורות היו נוקשים למדי. מסורות רבות נפסלו באסלאם משום שהיה ספק לגבי מוסריהן (ולא ביחס לתכניהן), ומדע שלם שנקרא "מדע ההכרזה על פגם ומתן עדות על מהימנות" (עִלְם אלגַ'רְח ואלתַּעְדִיל). התפתח בניסיון למנוע זיופים או המצאות של אנשים שלא נחשבו מוסלמים כשרים. הצנזורה הפוליטית והדתית הייתה גורם רב השפעה על עיצוב הספרות שבכתב: סיפורים הושמטו או שוכתבו כך שיהלמו את מגמות ההנהגה הדתית. היו שכבות אגדיות שנעלמו או שצונזרו בשעת האיסוף, לקראת ההעלאה על הכתב, משום שנראו לאנשי הדת כפנטסטיים, כאגדיים־דמיוניים מדי, כסותרים את האסלאם או כבלתי הולמים את רוחו, או שנראו כבלתי מועילים לידע הקוראן (על דרך ההקבלה יש לומר כי חוקרים רבים שעוסקים בסיפורי התורה בכלל ובסיפורי אברהם בפרט מאוחדים בדעה שכל סיפור הוא קובץ של נרטיבים נפרדים שהיו קיימים בעל פה וקדמו בהרבה לכתיבת ההיסטוריה. חלקם נעלמו במשך הזמן, ואלו ששרדו התגבשו לכלל יצירה קוהרנטית כביכול). כמעט כל הסיפורים שעברו את הצנזורה היו כאלה שנמצאו משרתים את מטרות הדת, והם נכללו בקבצים שנערכו בכתב. אך גם ללא הצנזורה לא כל הסיפורים שסופרו בעל פה שרדו: האסמכתא ליצירה - קבלתה - לא הייתה מיידית, במקום מצומצם ובדור יחיד, אלא נקבעה על פני טווח זמן ארוך ומרחב־מקום מקיף. כל עוד היצירה הוסיפה לשמש את המטרות העיקריות - ליהנות, לבדר ובה בעת גם לחנך את ההמונים - היא המשיכה להתקיים. סיפורים שלא ענו על קריטריונים אלו לא נשתמרו.
נושא הסיפורים שבראשיתם היו דתיים והפכו לחילוניים נידון במחקרים שעוסקים בסיפורי מספרים באסלאם כגון "סיפורי אלף לילה ולילה". מבין חוקרי הנושא יש הסוברים כי אף שאלו סיפורים לא דתיים, מקורם בספר על "ענייני בני ישראל", כלומר, באוסף סיפורים שנושאם דתי. לכן חוקרים אלה מזכירים אוסף זה בעת דיוניהם בהיסטוריה של הגדת סיפורים כגון "סיפורי אלף לילה ולילה".
בדרך כלל במרקם הטקסט של סיפור שבעל פה קיימות תופעות לשוניות כגון היגוי, חרוזים, הטעמות, טון וצליל מיוחד לכל סיפור, המופעלות בעת מסירה בעל פה, וכן קיימות מניפולציות מילוליות שתפקידן לעורר, לרמוז ולתאר, לשנות ולהרחיב את המסגרת הסיפורית, על ידי התייחסות לערכים התרבותיים, למנהגים העממיים ולאסוציאציות שיש להן קשר למסורת. כלומר, סיפור בעל פה נעשה על ידי שימוש באלמנטים שאינם באים לידי ביטוי בעת שהיצירה מועלית על הכתב. ברור שבספרות בעל פה חשובה אמנות השימוש בקול לא פחות מאשר הטקסט המילולי. האטה או האצה של קצב הדיבור, שתיקות והתפרצויות, מימיקה, תנועות ידיים, העוויות והבעות - הופכות את המספר לשחקן, שהמגע עם הקהל חיוני לקיומו כשחקן. בין חוקרי הפולקלור אף מקובלת הדעה שסיפורים אלו, כמו הסיפור המקראי, עברו תהליך של התאמת המיתולוגי והפולקלוריסטי לדרישות הספרות המונותיאיסטית, ואף על פי שבסופו של תהליך התהוותם הם מכילים יסודות של פולקלור, אין הם נחשבים לפולקלוריסטים כלל.
אני יוצאת מתוך ההנחה שלמספר הסיפורים בעולם המוסלמי/הערבי היו קווים מאפיינים המשותפים לכלל מספרי הסיפורים בתרבות העולמית, מבחינת ההיבט הפולקלורי, אך היו גם קווים המיוחדים למספר זה בלבד, כגון שיבוץ בתי שיר הכתובים בלשון פיוט ולפעמים אפילו בשפה נמלצת ומורכבת וספרותית לעילא ולעילא, בתוך הסיפור העממי, המסופר בלשון ספרותית רגילה או מעט פחות מהשפה הספרותית הצחה (פֻצְחַא).
המספר (קאץ), שהחל דרכו כתועמלן, כמפיץ הדת ונואם, במגמה להעלות את המורל בקרב מחנות החיילים הממתינים לקרב (האמצאר), קנה לעצמו מעמד חשוב ביותר בחברה, לצד אנשי הדת ולעתים קרובות אף במקומם, כפי שנראה בהמשך.
הספרות שבה עסקינן קשורה במרחב הדתי־תרבותי אשר היווה את הרקע להתגבשותה, והיא ליוותה בכל הדורות את הספרות שבכתב ואת ספרי הדת המקודשים (כוונתי בעיקר לתנ"ך ולספרות המדרשית היהודית, ולקוראן וספרות התורה שבעל פה המוסלמית), וינקה מהם. לא היו אלה סיפורים המיועדים לשעשוע ילדים ולבידורם (אף שכיום - בדיעבד - יכולים חלקם לשמש למטרה זו) אלא ספרות בפי מבוגרים המיועדת בעיקר למבוגרים. בכך שיקפו הסיפורים את המציאות החברתית־תרבותית שבה התהוו. יש להדגיש כי לרוב המוסלמים המאמינים אין אלו סיפורים אלא אירועים שהתרחשו במציאות ההיסטורית.
בשלב השלישי, לאחר שהסיפורים התגבשו לכלל יצירה אחת, מעין תולדות חייו של אברהם, שאלו היהודים מהמוסלמים את סיפורי אברהם ב'דואר חוזר', תחילה בערבית־יהודית, ואחר כך בעברית.1 אני מביאה שלב זה (ואדון בו בפרוטרוט בפרק השישי כדי להראות שיש ל'מעשה אברהם' ערך חשוב, ערך מוסף אשר לו משמעות מבנית־ספרותית, שהמוסלמים היו אחראים להתגבשותו. עובדה היא כי היהודים הסכימו לקבל את הסיפור בגרסא שהתפתחה על ידי מספרי הסיפורים המקומיים בסביבתם, וזאת משום שערכו הספרותי והמוסרי רק עלה, אף על פי שבגיבושו נטלו חלק מספרים וקהל מאזינים שלא היו יהודים (כפי שנראה אלה לא הכניסו שום דבר מנוגד לרוח היהדות); הם ייהדו אותו והכניסו אותו כחלק אינטגרלי כמעט לקורפוס היהודי (המדרש המאוחר).
