הגיבורים הנשכחים של התנ"ך

הקדמה

 

דמויות רבות במקרא זכו להתייחסות נרחבת ולקשת ניתוחים רבת היקף. רבות נכתב על האבות, המלכים, השופטים, הנביאים והמנהיגים השונים במקרא. מאידך, ישנן דמויות שלא זכו להתייחסות מיוחדת, אלא נזכרו פעם או פעמיים וצללו לתהומות הנשייה במקרא. יש שיאמרו, כי המקרא מתייחס לדמויות אלו כדמויות משניות, כדי להאיר את הדמויות המרכזיות בעלילה, או כדי לשרת את העלילה בהמשך. עם זאת, לאור עיונים מעמיקים בדמויות אלו נראה כי דווקא גיבורים נשכחים אלה הועלו מתהומות הנשייה המקראית וזכו בהמשך הדורות להחייאה ולעדנה מחודשת ואקטואלית. אולי בגלל היותן עלומות ואולי בגלל שהדורות הבאים ניצלו דמויות אלה כדי להיות שופר לתשוקותיהם וחלומותיהם ובעיות בני דורם.

לטענתנו, הקורא הוא שותף פעיל בעלילה כאשר הוא נדרש לחשוף רעיונות ומסרים ובד בבד להשליכם לעולמו.

בספר זה אני מציג את גישתי בהוראת המקרא ולימודו. זו הגישה המתאפיינת בקיומו של מתח בין שתי מגמות בתהליך הלימוד: בין המגמה, שרואה את העיקר בתחום התוכן, ובין זו שרואה את העיקר בלומד עצמו. זהו המתח בין נאמנות לטקסטים המקודשים של המסורת המחייבת ובין ההתמודדות עם חיפוש היחיד בעולמו המשתנה. אני חותר לכך ש"כל אחד צריך לחתור לקראת קריאתו שלו, לקריאה המתאימה לרוחו ולנפשו שהיא חד פעמית בזה העולם" (מתוך מאמרה של נחמה ליבוביץ: "כיצד לקרוא פרק בתנ"ך"). בניסוחו של הרמן הסה ("קסמו של ספר"): "לעולם הספרים צורה אחרת בעיניו של כל קורא אמיתי - כל אחד מחפש בו גם את עצמו".

אני בא למקרא באהבה, מנסה למצוא בו את האקטואלי והרלוונטי לבן ימינו, לקרב את דמויותיו לאלפי קוראים, מחוגים שונים בארץ ובגולה, מתוך יצירה חינוכית מקורית אשר ערכה יישאר קיים לנצח.

בדרך כלל, תכניות הלימודים המסורתיות ובכללן הוראת התנ"ך, מבוססות על דיסציפלינות תיאורטיות מרוחקות מעולמם של התלמידים. כתוצאה מכך, לעתים התלמידים אינם מוצאים בהן עניין, בחפשם בלמידה מכשיר להשגת תועלות שישרתו אותם בהמשך חייהם כבוגרים. נראה לי כי עיסוקו של ביה"ס בלמידה תיאורטית המנותקת מהמציאות ומהחיים עצמם - אינו מתאים לעידן שלנו. הוראת התנ"ך בדרכים המקובלות עלולה להפוך את הטקסטים הנלמדים למנוכרים לעולמו של התלמיד, וכתוצאה מכך נחטיא את אחת המטרות המרכזיות בהוראת התנ"ך בכל הקשור לפיתוח הזהות היהודית של התלמיד.

במהלך התמים של הסיפור המקראי מובלעים ערכי חיים, שלקראתם הוא מחנך. ערכים אלה שזורים בין השיטין, וזהו כוחו הגדול של הסיפור.

הממד הערכי מעוגן בשכבה העמוקה ביותר משלוש השכבות שבסיפור התנכ"י. השכבה הראשונה, זו העליונה, מכילה את העלילה - לכאורה סיפור התרחשות פשוט ותמים. שכבה עמוקה יותר מעלה את עולמם הפנימי של הגיבורים, כפי שהוא משתקף בעלילה, והשכבה השלישית - העמוקה ביותר, צופנת בחובה אידיאות ותפיסות חיים.

שלוש שכבות אלה של הסיפור התנכ"י הופכות אותו למעניין ולרלוונטי לכל הגילאים: הילד הקטן מתענג על סיפור העלילה (השכבה החיצונית), המתבגר מגלה עניין רב בעולמם הפנימי של הגיבורים (השכבה העמוקה יותר), והבוגר נאחז באידיאות (השכבה העמוקה ביותר).

התנ"ך מאיר את עיני התלמיד להכיר מקרוב את מורכבותו האנושית של האדם. גיבורי התנ"ך הן דמויות בשר ודם, שתיאורן ריאלי ונאמן למציאות. כשם שבמציאות אין אנשים טובים, או רעים באורח מוחלט, כך הסיפור התנכ"י אינו נרתע מלחשוף את מגרעותיהם של "הטובים" ואינו מנסה לטשטש את מעלותיהם של "הרעים". חוּשוֹ הריאליסטי של המספר מרחיק מהסיפור כל ניסיון לאידיאליזציה של הגיבורים. עובדה זאת מוסברת גם על רקע התפיסה המונותיאיסטית, השוללת כל אפשרות של ייחוס תכונות אֵל לאדם.

התפיסה השלטת מתמצֵית בפסוקו של קֹהלת: "כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" (פרק ז', 20). לכל אדם באשר הוא אדם, יש רגעי נפילה.

התנ"ך מבליט את ההתנגשות המתמדת בין שני היסודות הקוטביים המצויים באדם: היסוד הרוחני ("צלם אלוהים") והיסוד הבהמי־גשמי (האדם נברא "עפר מהאדמה"). בכל אחד מאיתנו מצויים שני יסודות מנוגדים אלה. השאלה המכרעת היא היחס והמינון בהתגלמויותיהם באדם.

הקורא קושר את חווייתו האישית לחוויית הדמות שבחומר הספרותי, וכך מתרחב האני שלו, והוא לומד להכיר בדרך חווייתית ומודעת את הכלל־אנושי שבחייו. הכרה זו מסייעת בידו להבין את עצמו גם במצבי החיים האחרים.

גדולתו של התנ"ך כמורה דרך הומניסטי - ערכי לחיים וכמביא מזור לנפשו של האדם, משתקפת באִמרתו של י"ל פרץ: "התנ"ך הוא אוצר לאומיותנו ומוסרנו. צריך שהתנ"ך יימצא לא רק בארונו של כל יהודי, אלא גם בידו, בלבו ובמוחו".

אם כן, המקרא עבורנו הוא מנהרת זמן, המגשרת בין דורות עברו לדורות הבאים. הוא חיבור בין עבר ועתיד. אנו יוצאים מנקודת הנחה כי הבעיות, הקשיים וההתמודדויות, של גיבורי המקרא הם גם שלנו, של האדם בכלל באשר הוא. טבע האדם לא השתנה, הוא אוהב, שונא, מקנא, נוקם, מחפש אהבה, מלא ביצרים, תשוקות ומאוויים.

חנוך, שרח בת אשר, בניהו בן יהוידע, יהוידע הכהן, גרשום ואליעזר (בניו של משה), המקלל במדבר, מקושש העצים, בת פרעה, בני קרח, ברוך בן נריה, אם סיסרא, דתן ואבירם, נמרוד, הן דמויות שנזכרו במקרא פעם אחת בלבד, או פעמים בודדות, לעיתים הוזכרו רק כדרך אגב ונשכחו מלב.

ספר זה הוא "שיר המעלות לדמויות העלומות במקרא". כאן נתייחס ל- 15 דמויות עלומות ונאיר אותן במעלותיהן, 15 דמויות כמניין 15 שירי המעלות בספר תהילים. הן עלומות בשל היותן תעלומה בעצם אזכורן הקצר במקרא, או בשל היותן אילמות, אבל מאידך, בספרות הבתר מקראית הן לבשו עוז והדר והפכו לדמויות משמעותיות יותר, בעלות הילה ותפקידים חשובים. אנו ניתן מקום של כבוד לדמויות אלה, שלכאורה לא היה להן תפקיד מרכזי בעלילה המקראית.

ניתוח דמויות אלה בעזרת הכילים הספרותיים שיש בידינו, ובעזרת רגישותם של חז"ל למילה הכתובה (והלא כתובה), ובעזרת פרשנים וחוקרים אחרים, ומקורות חוץ מקראיים, ילמד אותנו רבות ויאיר אותן באור חדש. נראה, כי לכל דמות כזו הייתה שליחות, וכן היה לה מסר לדורות הבאים, מסר אקטואלי ורלוונטי שלא נס ליחם עד היום.

בספר זה שמנו לנו כיעד ללקט את "הנידחים" ו"הדחויים" ולהאיר אותם באור חדש ואקטואלי. חלק מדמויות אלה נתפשות בעינינו בקריאה ראשונה כדמויות שליליות, שלא היה להן תפקיד משמעותי בעלילה, ואולי העדפנו לשכוח מהן. כך למשל: אמו של סיסרא, אויב ישראל, בניו של קרח המרדן, דתן ואבירם בני בריתו של קרח, נמרוד גיבור הציד, המקלל והמקושש במדבר, אשת לוט הלא ממושמעת - כולן דמויות שליליות, לכאורה, שרצינו לשכוח מהן, אך עיון מעמיק יביא אותנו למסקנות שונות ודעתנו עליהן תשתנה מקצה לקצה.

צא ולמד כמה מעלות טובות למקום על דמויות אלה: מבת פרעה למדנו את יסוד החמלה והרחמים, מאם סיסרא למדנו את סוד תקיעת השופר בראש השנה, מהאישה החכמה למדנו מה כוחה של הלשון בפתרון בעיות, מהמקלל במדבר למדנו עד כמה הרסני הוא כוח הלשון, העלול להביא אדם למחוזות חשוכים, מנמרוד למדנו עד כמה חשוב לכבוש את היצר ולא לכבוש את העולם, מחנוך למדנו עד כמה חשובה החברה והקהילה ואיומה היא הבדידות, משרח בת אשר למדנו את סוד חיבור העבר והעתיד, מיהוידע הכהן למדנו את סוד הסינרגיה בין מלוכה, כהונה וציבור, וכן עד כמה חשוב לגדל את הדור הצעיר להכרת הטוב, לעצמאות ולא לתלות, מבני קורח למדנו על כוחו של הרהור, מבניו של משה למדנו עד כמה חשוב לחוות קשיים ומכשולים כדי להגיע להישגים והנהגה.

מה ראו חכמים ופרשנים לקחת דמות שולית זו, או אחרת מהמקרא ולתת לה מקום של כבוד? מדוע דמויות נדחות אלה היו בבחינת "אבן מאסו הכותבים הייתה לראש פינה?" מה כל כך מיוחד בדמות זו, או אחרת, שתפסה בהמשך מקום כה חשוב?

אנו נעלה 15 דמויות כאלה לבמה, לפי סדר הופעתן במקרא, וננסה להיות להן לפה.

זה יהיה בבחינת "שיר המעלות לדמויות העלומות במקרא", או סיפורם של הגיבורים הנשכחים בתנ"ך.

בכל דמות שנעלה לקדמת הבמה נביא תחילה את המעט הידוע לנו עליה מהמקרא, אחר כך ננסה למלא את הפערים הקשורים לדמות זו בעזרת חז"ל ופרשנים אחרים, לבסוף ננסה להראות את הרלוונטיות והאקטואליות של כל דמות לבני דורנו.