המאבק באלימות ילדים

ריבוי הערכים והדעות בחברה המודרנית הופך אותה חסרת אונים מול התנהגויות מסוכנות, הרסניות ואלימות של ילדים ונוער. בלבול וסתירות פנימיות בין עמדות שני ההורים, או אף בעמדותיו השונות של אותו הורה עצמו, מביאים למבוכה ולשיתוק. אנשי המקצוע אינם מאוחדים בדעותיהם יותר מההורים, וזאת בתקופה שבה תופעות הסיכון העצמי, ההרס והאלימות בקרב ילדים ובני נוער הולכות ומתעצמות בקצב מסחרר. חיים עומר מראה את הדרך לצאת מן המבוך. מקור התשובה איננו בתיאוריה פסיכולוגית זו או אחרת, אלא בגישה פוליטית-חברתית: תורת ההתנגדות הלא-אלימה. בעזרת תורה זו ניתן ליצור מכנה משותף וחזית אחידה בין הורים, מחנכים ומטפלים, במקום שבו שלט קודם לכן תוהו-ובוהו של דעות מנוגדות והאשמות הדדיות. הורים ומחנכים בעלי גישה "קשה" מסתכנים בהסלמה, שכן הילד מגיב אף הוא בתגובות קשות מצדו. גם הגישה ה"רכה", הדוגלת בסובלנות ובשכנוע הגיוני, מביאה לעתים קרובות להסלמה, משום שעמדות אלה עשויות להיתפס כסימן לכניעה מצד המבוגרים. תורת ההתנגדות הלא אלימה מאפשרת התמודדות יעילה עם בעיית ההסלמה במקום שבו רוב הגישות האחרות נכשלות, ומבטיחה להורים ולמורים כאחד את היכולת להחזיר לעצמם את נוכחותם ואת סמכותם.

ד"ר חיים עומר, מרצה בכיר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, עסק בספרו הקודם ב"שיקום הסמכות ההורית", ופיתח בו את מושג "הנוכחות ההורית". בספר זה הוא מעגן את המושג בתורת ההתנגדות הלא-אלימה, ובדרך זו מקנה לו בסיס ערכי ועוצמה מעשית רחבים הרבה יותר.