"תמיד ישנה סיבה לכך שאתם פוגשים אנשים. או שאתם זקוקים להם כדי לשנות את חייכם, או שאתם אלו שתשנו את חייהם."
מארק טוויין אמר ששני הימים החשובים ביותר בחיים הם היום שבו האדם נולד והיום שבו הוא מגלה למה הוא נולד.
אני לא זוכרת את היום שבו נולדתי, אבל אני זוכרת את היום שבו גיליתי למה נולדתי.
שמו היה דוּש.
הוא היה ה'למה' שלי.
וזה הסיפור שלנו.
זה לא סיפור יפה.
חלקים ממנו ממש מכוערים.
אבל זה הסיפור שלנו.
מפני שאני מאמינה שהכול קורה מסיבה מסוימת, לא הייתי משנה בסיפור שלנו דבר.
פרק 1
הייתי בת חמש כשהכרתי את דוּש1. הוא היה בן עשרים ושלוש והיה זה יום הביקורים באי רייקרס. אבא שלי, דיימון פוקס, הידוע גם בכינויו 'פריצ’ר2', נשיא הסניף המרכזי של מועדון האופנוענים הידוע לשמצה 'השדים הכסופים' באיסט וילג', ניו יורק, ישב חמש שנים על תקיפה בנשק קטלני בנסיבות מחמירות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאבי ישב בכלא וזו בהחלט לא הפעם האחרונה. מועדון האופנוענים 'השדים הכסופים' היה כנופיית פושעים ידועה לשמצה שחיה לפי חוקי הכביש וזקפה אצבע משולשת גדולה לעבר החברה המודרנית ולעבר כל מה שהיא ייצגה.
אבא שלי היה גבר חזק ומסוכן שמשל על כל השדים הכסופים ברחבי העולם וזכה לכבוד - שהיה מבוסס בעיקר על פחד - מצד כל מועדוני האופנוענים האחרים. היו לו קשרים בממשלה ובמאפיה, אך מה שהפך אותו למסוכן ומאיים יותר מכול היו קשריו הרבים עם האנשים הממוצעים מן הישוב. אנשים שלא היו חלק מחוג חבריו. אנשים שיכלו בקלות להיעלם מעין כול. אנשים שהיו יכולים לבצע דברים בלי שאף אחד ישים לב.
כישורי השיחה שלו וחיוכו הקטלני אפשרו לו לרכוש חברים בכל מקום שבו ביקר, ובהתחשב בכך שרכב על אופנוע מאז היותו ברחם של סבתא שלי, כשאני אומרת 'כל מקום', אני מתכוונת לכל מקום.
חסרונותיו של אבי, פשעיו הבלתי פוסקים ואורח החיים של המועדון לא היו מוזרים בעיניי; הם היו כל מה שהכרתי.
החזקתי בידו של הדוד שלי, ג'ו 'חד־עין', בזמן שחצינו את חדר הביקור למשפחות. מפני שאבי היה ההורה היחיד שלי, דוד ג'ו ודודה סילביה קיבלו משמורת זמנית עליי. אימא שלי, דבורה דארלינג ריינולדס, הסתלקה כמה שבועות לאחר שנולדתי. גברים רבים היו כורעים תחת נטל האחריות של גידול תינוקת, במיוחד כאשר היה מדובר באופנוענים שלא היו מסוגלים לשאת יותר מכמה שבועות בלי לעלות על הכביש הפתוח.
אבל לא פריצ’ר.
פרט לכך שישב בכלא מדי פעם, אבא שלי היה אבא טוב ומעולם לא היה חסר לי דבר.
פריצ’ר, שהיה לבוש בסרבל כתום ושערו החום והארוך נמשך לאחור בתסרוקת זנב סוס, הבחין בנו בו במקום ומייד קפץ ממקומו. תנועותיו הוגבלו מעט על ידי האזיקים שאסרו את מפרקי ידיו ועל ידי השרשרת שהייתה כרוכה סביב קרסוליו, ועל ידי השומר שדחף אותו בחזרה לישיבה.
"אווה," הוא אמר ברכות וחייך בזמן שטיפסתי על כיסא הפלסטיק הנוקשה. כפות רגליי, הנתונות בנעלי ספורט, לא הגיעו לרצפה, וסנטרי בקושי גירד את השולחן. דוד ג'ו התמקם בכיסא לצידי, כרך את זרועו סביב גופי וקירב אליו את הכיסא שלי.
"אבא," לחשתי, מנסה בכל כוחי שלא לפרוץ בבכי. "אני רוצה לחבק אותך. דוד ג'ו אומר שאני לא יכולה. למה אני לא יכולה?"
אבא מצמץ. ואז הוא מצמץ פעם נוספת. בזמנו לא הבנתי זאת, אבל אבי הגדול, החזק והקשוח, התאמץ לא לבכות.
דוד ג'ו לחץ את כתפי. "חמודה שלי," אמר בקול חנוק, "ספרי לאבא על תחרות האיות."
פרץ ההתלהבות שחשתי נאבק בדמעותיי וגבר עליהן. "ניצחתי בתחרות האיות, אבא! המורה שלי, גברת פרדריקס, אומרת שלמרות שאני רק בגן, אני יודעת לאיית כמו ילדים בכיתה ג'!" אבא חייך בשביעות רצון. מפני שהבחנתי בחיוך ולא רציתי לאבד אותו, המשכתי לדבר. "אתה יודע בני כמה הילדים בכיתה ג', אבא?"
"בני כמה הם, חמודה?" שאל אבי ופרץ בצחוק.
"הם בני שמונה," לחשתי בהתרגשות, "וחלק מהם בני תשע!"
"אני גאה בך, חמודה שלי," אמר אבי בעיניים בוהקות.
קרנתי מרוב אושר. כשאת צעירה, ההורים שלך הם כל עולמך. אבא שלי היה העולם שלי. אם היה מאושר, הייתי מאושרת. דוד ג'ו לחץ על כתפי פעם נוספת.
"אווה, חמודה, למה שלא תלכי לקנות משהו ממכונת הממתקים, כדי שאבא ואני נוכל להחליף כמה מילים?"
זה היה דבר שבשגרה. כולם במועדון תמיד 'החליפו כמה מילים', מילים שלא הרשו לי לשמוע. ברוב המקרים זה לא ממש הפריע לי, מפני שכל הגברים אהבו אותי, הרעיפו עליי חיבוקים, הרכיבו אותי על כתפיהם וכל הזמן נתנו לי מתנות. עבור פרחחית אופנוענית בת חמש, מועדון אופנוענים מלא באחים גדולים ובאבות מחליפים זה כמו לקבל הזדמנות לחגוג את חג המולד על בסיס יום־יומי.
לקחתי את כספו של דוד ג'ו ודילגתי לעבר מכונת הממתקים. לפניי בתור עמדו שני אנשים, אז עשיתי את מה שעשיתי תמיד כשהייתי משועממת והתחלתי לשיר. בניגוד לרוב הילדים בגילי שהקשיבו לשירים של 'New Kids On The Block' או לשירים של דבי גיבסון, אני הקשבתי למוזיקה שהושמעה ברחבי המועדון. אחד השירים האהובים עליי היה 'קיץ', של ג'ניס ג'ופלין. אז עמדתי לי שם, נענעתי את ישבני ושרתי את 'קיץ' בזיופים בזמן שהמתנתי בתור כדי לקנות חטיף תפוחי אדמה עבש בחדר הביקורים המשפחתיים של אי רייקרס.
"ילדה, את אוהבת גם את הנדריקס?"
הסתובבתי במקומי וראיתי זוג רגליים עטופות במכנסי ג'ינס, שהיו קרועים באזור הברכיים. נשאתי את מבטי ועיניי נפערו בעונג. הוא היה גבוה ושזוף, זרועותיו ורגליו היו שריריות ועבות ומותניו היו צרים. מצחו היה רחב ולסתו חזקה ומרובעת. ראשו היה מגולח ועליו פלומת שיער בלונדיני דקה וזרועותיו מקועקעות בציורים של דרקונים. מעולם לא ראיתי גבר נאה יותר ממנו.
יש בעולם הזה שלושה סוגים של גברים: גברים חלשים, כאלה שבורחים ומסתתרים כשהחיים בועטים להם בתחת, גברים בעלי עמוד שדרה, כאלה שרק מדי פעם, כשהחיים בועטים להם בתחת, יסתמכו על אחרים, וגברים אמיתיים, גברים שלא בוכים ולא מתלוננים, שלא רק שיש להם עמוד שדרה, הם עמוד השדרה. אלה גברים שמקבלים החלטות לפי רצונותיהם וחיים עם ההשלכות. גברים שנושאים באחריות על הפעולות והמילים שלהם. גברים שכאשר החיים בועטים להם בתחת, הם בועטים בחזרה וממשיכים הלאה. גברים שחיים חיים קשוחים ומתים בצורה קשוחה אף יותר.
גברים כמו אבא שלי וכמו הדודים שלי. גברים שאהבתי מעומק ליבי.
גברים כמו דוּש.
"אני אוהבת את הנדריקס," אמרתי, "אבל ג'ניס היא המלכה. אני מקשיבה ל'רוז' כמעט כל יום!"
הוא חייך לעברי וגומות החן שלו האירו את הסביבה.
"את מוצאת חן בעיניי, ילדה," הוא אמר והמשיך לחייך, "יש לך טעם טוב במוזיקה, ואת נועלת זוג נעלי סניקרס במקום הנעליים הגבוהות והמטופשות האלה שכולם נועלים."
מצאתי חן בעיניו. זה ללא ספק היה היום המוצלח ביותר בחיי.
"אני שונאת נעליים גבוהות," אמרתי וקימטתי את אפי.
הוא קרץ אליי. "גם אני."
באותו רגע החלטתי לזרוק את כל נעליי הגבוהות ברגע שאחזור הביתה.
כשהגיע התור שלי, עמדתי על קצות האצבעות ושלשלתי מטבעות לתוך המכונה. לא מיהרתי כשבחנתי את האפשרויות ולבסוף בחרתי חבילה קטנה של בוטנים מלוחים. לאחר שסיימתי, התבוננתי באיש בזמן שקנה שתי שקיות צ'יפס, שלושה חטיפי שוקולד ועוגיית שוקולד גדולה.
"וואו," אמרתי, "אתה ממש רעב."
הוא פרץ בצחוק. "זה לא בשבילי." הוא הצביע לעברו השני של החדר. "זה עבור הזקן שלי."
העפתי מבט חטוף לעבר אבא ודוד ג'ו. ראשיהם היו רכונים מעל לשולחן והם עדיין 'החליפו כמה מילים'. "אפשר להכיר אותו?" שאלתי.
גבותיו התרוממו בהפתעה. "המממ... הוא קצת עצבני."
פרצתי בצחוק. כל הגברים שהכרתי היו קצת עצבנים. טמנתי את ידי בידו ונשאתי אליו את מבטי, מוכנה ללכת לפגוש את אביו. ידו הייתה חמימה ונעימה כמו המיטה שלי לאחר שישנתי בה במשך לילה שלם. הוא נעץ את מבטו בכפות ידינו השלובות, הבעת פניו מבולבלת. "אני מוכנה," אמרתי ומשכתי בידו. הוא משך בכתפיו והוביל אותי אל אחד השולחנות הסמוכים, שם ישב גבר בעל ראש מגולח וזקן ארוך ואפור, כפות באזיקים ובשרשרת, כמו אבא שלי. האיש הרפה מידי כדי להתיישב במקומו, ואילו אני טיפסתי על הכיסא הסמוך. "שלום," אמרתי בעליזות.
"אתה רוצה לספר לי משהו?" שאל האיש את בנו.
"היא אוהבת את ג'ניס," הוא השיב.
המבוגר בחן אותי במבטו. "את אוהבת את ג'ניס, ילדה?"
הנהנתי. "ואת 'סטפנוולף' ואת 'טרי דוג נייט' ואת ה'רולינג סטונס' ואת בילי הולידיי."
"בילי הולידיי?" הוא שיסע את דבריי בקול מופתע. זרקתי כמה בוטנים לפי והנהנתי. "היא מדליקה."
המבוגר חייך בשביעות רצון והבעת פניו השתנתה. מייד ידעתי שלפני הרבה זמן, האיש המבוגר והעצבני הזה היה יפה לא פחות מבנו.
"אני אוהב את בילי הולידיי," הוא אמר בקול צרוד.
"אני אוהבת אותך," אמרתי בספונטניות, מפני שתמיד אמרתי דברים בצורה ספונטנית. "אתה רוצה קצת בוטנים?"
"בטח ילדה," הוא חייך. "אשמח לכמה בוטנים."
שפכתי לכף ידו את הבוטנים שנותרו בשקית, והוא זרק את כולם לתוך פיו בבת אחת.
"אווה!"
זינקתי בבהלה לשמע קולו של דודי. הוא חצה את החדר לעברי בצעדים חפוזים. ברגע שדוד ג'ו הגיע אל השולחן, לא רק הוא נראה עצבני, אלא גם שני החברים החדשים שלי.
"יש לך משאלת מוות?" לחש דוד ג'ו אל האיש הזקן. "הפרשים' ביחסים טובים עם 'השדים'. בוא נשאיר את זה ככה, לכל הרוחות."
"אה," אמר הזקן והביט בי, "את בטח הילדה הקטנה של פריצ’ר. הוא דיבר עלייך. הוא גאה בך במיוחד, זה מה שבטוח."
הנהנתי בגאווה. "אני הילדה הקטנה של פריצ’ר וכשאגדל אהיה בדיוק כמוהו. יהיה לי אופנוע 'הארלי דיווידסון' מדגם 'פאט בוי', אבל אני רוצה ששלי יהיה מבריק, ואני רוצה קסדה ורודה עם ציורים של גולגולות. במקום להיות נשיאת המועדון, אהיה מלכת המועדון, כי אני מתכוונת להתחתן עם האופנוען הכי גדול והכי מפחיד בכל העולם כולו, והוא ייתן לי לעשות כל מה שארצה, מפני שהוא יהיה מאוהב בי בטירוף."
דוד ג'ו פרץ בצחוק מתגלגל. המבוגר הניד בראשו וחייך. הגבר הנאה הפנה אליי את מבטו ורכן לפנים. "אני אזכור לך את המילים האלה," הוא לחש.
לא הגבתי. לא הייתי מסוגלת. הייתי שבויה בעוצמה שראיתי בעיניו התכולות, המשובצות פנינים לבנות. הן הזכירות לי אגם שקפא. עיניו התכולות כקרח שאבו אותי למקום חמים ובטוח שבו רציתי להישאר לעולמי עולמים. הוא הושיט אליי את ידו ופוגג את הכישוף שאפף אותי.
"קוראים לי דוּש, חמודה. לזקן שלי קוראים ריפר3. היה נחמד לדבר איתך."
שלחתי אליו את ידי ואצבעותיו הגדולות עטפו את אצבעותיי. "אני אווה," לחשתי. "זה השם שלי, והיה כיף לפגוש אותך."
הוא חייך. החיוך ניכר גם בעיניו. שוב אבדתי בעיניו היפות.
ואז דוד ג'ו הרים והטיל אותי על כתפו. "בבית ספר הפרטי היקר להחריד המזוין שלך לא מלמדים אותך לא לדבר עם זרים?" הוא שאל, "אצטרך לשבת עם המזדיינים הרכרוכיים האלה לשיחה. אלמד אותם לקח באמצעות האגרופים שלי."
"ביי," צעקתי ונופפתי כאחוזת טירוף בזמן שנלקחתי משם.
ריפר נופף אליי בשתי ידיו הנתונות באזיקים וחייך אליי בעליזות.
דוּש קם ממקומו והצדיע לי בשתי אצבעות. "ביי, חומד."
חומד.
עכשיו זה היה רשמי. הייתי מאוהבת עד עמקי נשמתי.
*
דוּש התבונן בג'ו חד-עין, שהיה חבר במועדון 'השדים הכסופים' עוד מימי ילדותו, מתרחק מהמקום כשילדתו של פריצ’ר תלויה על כתפו, מחייכת בשמחה ומנופפת בידיה כמו משוגעת. הוא הניד בראשו וחייך. כאשר לא ראה אותה יותר, חיוכו נמוג והוא הסתובב לעבר הזקן שלו.
גם מפניו של הזקן שלו נמוג החיוך.
"ילדה חמודה," רטן ריפר, "הייתי צריך להביא ילדה, במקום שני מזדיינים כמוכם."
הוא נעץ את מבטו בזקן. הוא חווה רגע של כמיהה כשהתבונן בו מחייך אל הילדה ומדבר אליה כפי שהיה צריך לדבר אל הילדים שלו, אך מעולם לא עשה זאת. הוא היה עסוק מדי בלהחטיף לו ולאחיו.
זיכרונות מימים יפים.
"פריצ’ר יוזם מהלך," רטן ריפר, "הוא גנב את העסקה המזוינת עם הרוסים ממש מתחת לאף שלך. למה, לכל הרוחות, לא חיסלת אותו כשהייתה לך הזדמנות?"
והנה זה שוב חזר. הוא היה סגן הנשיא, ומבחינת הזקן שלו הוא לא היה שום דבר מעבר לזה. מישהו שאליו יעבור השרביט המזוין כאשר הזקן סוף כל סוף ימות - ודוּש כבר ייחל לבואו של הרגע הזה.
"מנהיג הכביש של פריצ’ר הספיק להגיע אליו לפניי. הוא חטף את החרא הזה לפני שבכלל הספקתי לשמוע עליו."
הבעת פניו של ריפר נעשתה קרה כקרח. "אתה כזה לא יוצלח מזוין. הייתי צריך למנות את קאס לסגן הנשיא. הייתי צריך לגרום לזונה הבת־זונה הזאת להיפטר ממך."
אימא שלו הייתה זונה - לא זונה מהרחוב, אלא זונה של המועדון. היא הייתה בת שש עשרה כשאבא שלו הכניס אותה להיריון. הוא היה בן שלושים כמעט. לאחר שדוּש נולד, אבא שלו גירש אותה לרחוב בבעיטה כשברשותה שום דבר מלבד מהבגדים שעל גופה. כל מה שנותר לו מאימו זו תמונה בלויה של נערה צעירה מאוד היושבת על ה'הארלי' של אבא שלו; על גב התמונה היה כתוב 'אוליביה מרטין'. הוא אהב לחשוב שהיא פתחה דף חדש במקום אחר, עם מישהו שהיה רחוק שנות אור מאבא שלו. שהיא מצאה קצת שלווה ומשפחה שתאהב אותה.
אחיו הצעיר, קאס, היה תוצר של זונה נוספת שנכנסה להיריון. אותו סיפור, רק ביום אחר.
במשך עשרים ושלוש שנה הוא נאלץ לסבול את החרא הזה. נמאס לו. הוא קם מכיסאו, הניח את כפות ידיו על השולחן ורכן לפנים. "אף אחד - וכשאני אומר אף אחד, אני מתכוון לפאקינג אף אחד - לא שם זין על מה שקורה איתך, חתיכת חרא אומללה שכמותך. במועדון מכבדים את הנשיא, אבל לאף אחד מהבנים שלך לא אכפת אם תחיה או תמות. קיבלת מאסר עולם, זקן, ואני זה שניהל את החרא שלך בהיעדרותך. בהתחשב בכך שניהלתי אותו הרבה יותר טוב ממך, אני לא חייב לבוא לפה, אבל אני עושה את זה מתוך כבוד מזוין, והרגע איבדתי את שארית הכבוד האחרונה שנותרה לי."
"חתיכת חרא שכמותך," ריפר רשף, "אתה תשלם - "
"לא. אתה תשלם. ברגע שאני מתחפף מפה אני מתכוון להזמין את החיסול שלך ואתן את העבודה לראשון שיקפוץ עליה." פחד הבזיק בעיניו של הזקן. הוא מעולם לא ראה מחזה מתוק יותר. "תזכור, חתיכת חרא מהלכת שכמותך. כשתדמם למוות, תזכור שאני זה שגזר את הדין שלך."
הוא הסתובב לפני שאבא שלו יוכל לומר מילה נוספת וחצה את חדר הביקורים של רייקרס, מתנשם בכבדות. ליבו הלם בחוזקה בתוך החזה שלו והוא היה נחוש בדעתו לשים קץ לחייו של האיש.
"דוּש!" קול קטן צווח לעברו. הוא הסתובב.
אווה רצה לעברו במהירות מסחררת. רגע לפני שהגיעה אליו, קפאה במקומה, התנשמה בכבדות והושיטה לו את ידה. "לא יצא לי לחלוק איתך," היא אמרה בין נשימותיה הכבדות.
הוא התכופף אליה ועטף בידו את שקית הבוטנים הקטנה. גרונו התכווץ בחוזקה.
הילדה הזאת, הילדה הקטנה המזוינת הזאת שבכלל לא הכירה אותו, נתנה לו הרגע את המתנה הראשונה שקיבל אי פעם בלי לצפות לדבר בתמורה. בלי בקשת טובות, בלי תנאים, בלי ללכת סחור־סחור. הוא טעה. היה זה מחזה מתוק יותר מאשר הפחד בעיניו של אביו. אווה הייתה הרבה יותר מתוקה. אם אי פעם תהיה לו ילדה, הוא רצה ילדה כמוה.
"תודה, חומד," אמר בקול צרוד.
"נתראה שוב מתישהו?" היא הטתה את ראשה. עיניה נפערו לרווחה כשהמתינה למוצא פיו.
הוא נעץ את מבטו בעיניה המרהיבות ביופיין, שהיו גדולות מדי ביחס לפנים שלה. פאקינג יפהפיות. הוא חייך. "אני מקווה מאוד, מתוקה."
היא חייכה אליו חיוך מתקתק וקטלני ודילגה בחזרה לעבר דודּה ואביה - שנעצו בו את מבטיהם הנוקבים - תוך כדי ששערה, האסוף בקוקיות, היטלטל אנה ואנה.
הוא תחב את הבוטנים לכיסו ועזב את המקום. ברגע שהבחין בטלפון ציבורי, ניגש אליו והזמין את החיסול. נדרשה לו שעה שלמה עד שמצא מישהו שהסכים לקחת את העבודה. שלושה ימים לאחר מכן, הזקן דימם למוות במקלחות.
1 באנגלית: DEUCE. מילת סלנג הבאה לתאר גבר שחצן, וולגרי ויהיר.
2 מאנגלית: מטיף.
3 מאנגלית: הקוצר. כינוי למלאך המוות.
