אל תגידו לא ידענו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תגידו לא ידענו
הוספה למועדפים

אל תגידו לא ידענו

עוד על הספר

תקציר

״הספר שלפניכם הוא ניסיון להציג את תפיסת הסכסוך הישראלי פלסטיני מתוך ראייה מוסרית. אני מנסה להבין מדוע אנחנו, פעילי שלום וזכויות אדם, מעוררים כל כך הרבה כעס והתנגדות. הרי רוב אלה אותם אנחנו כל כך מרגיזים רוצים אף הם שלום. אולי השאלה היא לא מדוע אנחנו נכשלים ברוב הזמן, אלא מדוע הצלחנו בפעמים המעטות כשזה קרה. מתוך הניתוח הזה אני מנסה להציע, איך צריך לדעתי לפעול, כדי שבכלל יהיה סיכוי להצליח...״
ישנן ארבע דרכים ״מסורתיות״ על פיהן ניתן לבחון את הסכסוך הישראלי פלשתיני: דרך המחקר האקדמי; הדרך הפוליטית אידיאולוגית; דרך העבודה העיתונאית והדרך הרביעית בה בוחר המחבר ללכת - דרך נקודת המבט של פעיל השטח, הנחשף באורח די תדיר למציאות בשטח, ודרכה הוא מנסה להבין את המציאות המדינית פוליטית.

פרק ראשון

הקדמה

לפני כמה שנים הגענו, יעקב מנור ואני, למחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בילינסון, לבקר זקן פלסטיני שהוכה עד איבוד הכרתו בידי מתנחלים מאלון מורה. ישבנו עם בנו של הפצוע ושוחחנו. לשיחה הצטרף פלסטיני נוסף, שליווה את אחיו החולה. זה סיפר לנו על סבלו מידי נערים מהתנחלות סמוכה לכפרו, הפורצים את גדר בריכת אגירת המים שלו, ומשתינים לתוכה.
חשבתי לעצמי באותו רגע שיש אלפי סיפורים כאלה שאף אחד לא מספר ואף אחד אצלנו לא מכיר. סיפורים אלה הם חלק מהכרוניקה המתמשכת של הכיבוש. זה הביא אותי להחליט על המפעל הזה, שקראתי לו: "אל תגידו לא ידענו".
נולדתי שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה. סיפורי השואה היו חלק מעולמי ואני מניח שהם חלק מעולמו של כל יהודי בן זמננו. שמענו על כך, שגרמנים רבים טענו שלא ידעו על ההשמדה שביצעו הנאצים. אנחנו תמיד אמרנו, שהם לא רצו לדעת.
ב-1976 כמדומני, נודע לי על הג'נוסייד שביצעו אנשי החמר רוז' לאחר שהשתלטו על קמבודיה. בתמימותי פניתי למספר קומוניסטים ישראלים בבקשה שירימו את קולם כנגד אותו ג'נוסייד. חשבתי שאם קומוניסטים ירימו את קולם כנגד אותו טבח מזעזע, יהיה יותר סיכוי שממשלת החמר רוז' הקומוניסטית תושפע מהם, לעומת הרמת קולם של אלה שממילא התנגדו לאותו המשטר. להפתעתי נתקלתי בסירוב להכיר בכך שהיה שם ג'נוסייד. רוב אלה שפניתי אליהם טענו שאין שם ג'נוסייד ושזאת תעמולה קפיטליסטית, הבאה להשחיר את פני המהפכה בקמבודיה (יותר מאוחר, כאשר קמבודיה הפכה לחלק מהקונפליקט בין בריה"מ לסין, הם החלו לדבר על הג'נוסייד שהיה בקמבודיה). היחיד שהסכים להודות שהיה שם ג'נוסייד, אמר לי, שהוא לא ירים את קולו נגד המהפכה. במקביל ראיתי איך ישראלים מסרבים להכיר בפשעים שישראל ביצעה כנגד המיעוט הפלסטיני שבתוכה, וכנגד הפלסטינים בשטחים הכבושים. ראיתי איך הטורקים מסרבים להכיר בג'נוסייד שביצעו בארמנים במלחמת העולם הראשונה.
הבנתי שיש פה תופעה אוניברסאלית, שבה בני קבוצות זהות, מסרבים לדעת ולהכיר בפשעי קבוצת הזהות שלהם. לכן החלטתי לתת את השם, "אל תגידו לא ידענו" למפעל הזה.
השאלה כמובן היתה, מה הטעם לעשות את המפעל הזה כאשר "בצלם" עושים את העבודה הכול כך חשובה שלהם? מה הטעם לעשות את זה כאשר עיתונאים כמו גדעון לוי ועמירה הס, מעיתון "הארץ" עושים את העבודה העיתונאית הכול כך חשובה שלהם? לצערי אין עבודה דומה לגבי הנעשה במגזר הבדואי בנגב. רק ה"פורום לדו קיום בנגב", עושה עבודה הדומה לעבודה של "בצלם". אין אף עיתונאי יהודי, המדווח על הרס הבתים, הרס הכפרים, הרס היבולים, והמגבלות על המרעה, מהם סובלים הבדואים בנגב, בניסיון לכפות עליהם לעזוב את שארית אדמותיהם וכפריהם ולעבור לעיירות. זאת הסיבה שאני מרבה כל כך לדווח על הריסות הבתים והשמדת היבולים בנגב. צריך לזכור שבזמן כתיבת הספר הזה היו 240,000 בדואים בנגב. בכל זאת ממשלת ישראל הורסת שם הרבה יותר בתים בשנה, ממה שהיא מעיזה להרוס בגדה המערבית. כל זה קורה כמעט ללא דיווח בתקשורת העברית. כאשר לא יודעים את היסטוריית היחסים בין ממשלות ישראל לבדואים בנגב, טענות הממשלה כלפיהם, נראות צודקות. כאשר מכירים את ההיסטוריה הזאת ואת הנעשה בנגב עכשיו, הבדואים צודקים. ואכן, כאשר יש דיווחים, לרוב הם נגד הבדואים, מבלי לתת את רקע הדברים.
אינני מתיימר להיכנס לנעליהם הגדולות של "בצלם" ושל עמירה הס וגדעון לוי. אינני תחקירן ואינני עיתונאי. בסך הכול אני רואה בעצמי פעיל שלום וזכויות אדם, ששנים רבות התמקד בפעילות להכנסת תפישת אי־האלימות לסכסוך שלנו, ולהפסקת תהליך דחיקת הפלסטינים מהארץ, שלתפיסתי עומד במוקד הסכסוך. את פעילותי עשיתי תמיד לאחר שעות העבודה, כך שלא היתה לי את היכולת ואת הזמן לעשות עבודה הדומה בעומקה, לעבודתם הכול כך חשובה.
חשבתי שבעידן המודרני בו אנו חיים, כולנו חשופים למידע עצום המגיע מכל כיוון. לכן, אם אכתוב על המקרים באופן תמציתי, יהיה יותר סיכוי, שלאנשים יהיה זמן וסבלנות לקרוא את סיפורי המעשה הנוראים, עליהם אני מדווח. סיפורי הפרות זכויות אדם אינם סיפורים המעניינים את האדם הממוצע, שאינו קורבן שלהם. הרעיון הוא, שבזכות הקיצור, אנשים יטרחו לקרוא ולפני שישתעממו, יגמרו לקרוא. כאחד הבא מתחום אי־האלימות, אני רואה ב"עין הציבורית" כלי נשק לא־אלים וחשוב.
יש ארבע דרכים "מסורתיות" על פיהן ניתן לבחון את הסכסוך הישראלי פלשתיני:
דרך המחקר האקדמי; הדרך השנייה היא הפוליטית אידיאולוגית; הדרך השלישית היא העבודה העיתונאית; הדרך הרביעית, בה אני בחרתי ללכת היא דרך נקודת המבט של פעיל השטח, הנחשף באורח די תדיר למציאות בשטח, ודרכה מנסה להבין את המציאות המדינית פוליטית.
אני רואה את עצמי בעיקר כפעיל שלום וזכויות אדם. את כתיבת "אל תגידו לא ידענו", אני רואה כחלק חשוב בפעילותי. את רוב סיפורי המקרה שאני מביא, קיבלתי מדיווחי ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים, כולל מ-OCHA של האו"ם, או מדיווחים ישירים מפעילים. חשוב לי לברר את הידיעות שהגיעו אלי, באופן טלפוני. הרבה פעמים לא דיווחתי על מקרה שמאוד רציתי לדווח עליו, מכיוון שלא הצלחתי למצוא מקור שיאשר לי את מה שקראתי וירחיב את הידע שלי על המקרה. יחד עם זה אני בטוח שיש מקרים בהם אני עושה טעויות בסיפור המקרה. זכורים לי מקרים אחדים בהם נודע לי שטעיתי ודיווחתי על הטעות. אינני יודע בכמה מקרים טעיתי ולא נודע לי על כך. אף אחד לא חף מטעויות, ובטח שגם אני איני חף מהן. הלוואי וכל סיפורי המעשה לא היו ולא נבראו... חשוב לציין שמעולם לא פניתי לדוברי צה"ל ולא לדוברי המתנחלים. התקשורת העברית מלאה בנרטיב שלהם. היה לי חשוב להביא נרטיב אחר, אליו הישראלים כמעט לא נחשפים.
הספר שלפניכם הוא ניסיון להציג את תפיסת הסכסוך מתוך ראייה מוסרית, שאני מאמין שבמידה רבה מכוונת את פעילותי והתייחסותי לעניינים. אני מנסה להבין מדוע אנחנו, פעילי שלום וזכויות אדם, מעוררים כל כך הרבה כעס והתנגדות. הרי רוב אלה אותם אנחנו כל כך מרגיזים רוצים גם שלום. אני מציע מחשבות על חשיבות תנועת השלום וזכויות האדם, בעצירת או מניעת מלחמות השמד. אולי זאת ההצלחה הכי גדולה שלנו, שאיננו מודעים לה! אני מנסה להבין מדוע ברוב הזמן תנועת השלום כל כך קטנה וחסרת השפעה. אולי השאלה היא לא מדוע אנחנו נכשלים ברוב הזמן, אלא מדוע הצלחנו בפעמים המעטות כשזה קרה. מתוך הניתוח הזה אני מנסה להציע, איך צריך לדעתי לפעול, כדי שבכלל יהיה סיכוי להצליח. אני מציע את דרך אי־האלימות והחזון־תיאוריה של "הסלמה של אי־אלימות". אני מציע את הבנתי את אופי הסכסוך ודברים הנובעים מהבנה זאת. למשל, איך מבינים את המושג "מלחמה". לדעתי הישראלים מבינים את המושג באופן מאוד שונה מהפלסטינים. אם איננו מבינים את ההבדלים בתחום זה, הרי שהבנתנו את הסכסוך מאוד בעייתית. אני מציע את הבנתי לשימוש בחוק בדרך להשתלטות על הארץ והנובע מזה, ההתנגשות בין חוק למוסר.
פרק שהיה קשה לי באופן אישי הוא הפרק על השאלה האתית. נדמה לי שאני מגיע למסקנה מפתיעה מהבחינה האתית. אני מנסה להבין מדוע ישראל פועלת כפי שהיא פועלת, ואת מה שנראה לי כשני הזרמים החשובים כיום בציונות: זרם קיומי וזרם קנאי. אני חושב שבדומה לימי חורבן בית שני, שוב הזרם הקנאי בציונות, מסכן את קיומנו.
בשנות השמונים של המאה הקודמת ערכתי מספר טיולים ארוכים באירופה. לא הייתי תייר רגיל. חיפשתי פציפיסטים, קומונות ותנועות שלום. זאת היתה תקופה בה תנועת השלום האנטי גרעינית באירופה התחזקה מאוד במאבקה נגד הצבת טילים גרעיניים מסוג פרשינג 2 וקרויז מיסלס (pershing 2 and cruise missiles). זכורה לי אחת מהסיסמאות שתפשו אותי מאוד חזק: "חישבו באופן גלובלי ופעלו באופן מקומי" (think globally, act locally). אינני מדען, אינני עיתונאי ולא פוליטיקאי. אני רואה בעצמי פעיל שטח. במידה רבה ספר זה נכתב מהתובנות שהגעתי אליהן בהשפעה רבה של פעילות השטח שהייתי מעורב בה לאורך שנים. פעילות זו, מנחה אותך לראות את הדברים באופן מאוד שונה מאשר עמדה אחרת. נראה לי שדרך זה הגעתי לתובנות משלי על הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי ערבי בכלל. חלקן הבהילו אותי עצמי ואני מציע אותן בחרדה גדולה. האם המנהיגים באמת התכוונו להגיע לשלום, כאשר חתמו על הסכמי אוסלו? האם ממשלות ישראל רצו אי־פעם להגיע לשלום? האם ישראל מסכנת את קיומה, כפי שקרה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה? שם התחלף המשטר והלבנים נשארו. ההבדל בין שני הקונפליקטים מעלה אצלי את השאלה אם אנחנו נוכל להישאר ולהתקיים כאן לאורך זמן?
אני מניח שיהיו רבים (אם יטרחו לקרוא את הספר), שדברי מאוד ירגיזו אותם.
מה? אתה שולל את זכותנו לבוא לכאן?! אם יש לנו זכות לבוא לכאן, הרי שאין לנו זכות לגרש מכאן את אלה שישבו כאן. יש לנו כוח לעשות זאת. בעשותנו זאת, אני חושש, אנחנו מערערים על זכותנו לבוא לכאן. חבל.
את הספר כתבתי ברצף אחד. היו מספר נושאים שהיה לי חשוב להרחיב, אבל לא רציתי לפגוע ברצף הקריאה, לכן הרחבתי אותם בצורת מאמרים נספחים.
נראה לי שכמה מהאמירות הכי חשובות נמצאות במאמרים אלו.

עוד על הספר

אל תגידו לא ידענו עמוס גבירץ

הקדמה

לפני כמה שנים הגענו, יעקב מנור ואני, למחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בילינסון, לבקר זקן פלסטיני שהוכה עד איבוד הכרתו בידי מתנחלים מאלון מורה. ישבנו עם בנו של הפצוע ושוחחנו. לשיחה הצטרף פלסטיני נוסף, שליווה את אחיו החולה. זה סיפר לנו על סבלו מידי נערים מהתנחלות סמוכה לכפרו, הפורצים את גדר בריכת אגירת המים שלו, ומשתינים לתוכה.
חשבתי לעצמי באותו רגע שיש אלפי סיפורים כאלה שאף אחד לא מספר ואף אחד אצלנו לא מכיר. סיפורים אלה הם חלק מהכרוניקה המתמשכת של הכיבוש. זה הביא אותי להחליט על המפעל הזה, שקראתי לו: "אל תגידו לא ידענו".
נולדתי שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה באירופה. סיפורי השואה היו חלק מעולמי ואני מניח שהם חלק מעולמו של כל יהודי בן זמננו. שמענו על כך, שגרמנים רבים טענו שלא ידעו על ההשמדה שביצעו הנאצים. אנחנו תמיד אמרנו, שהם לא רצו לדעת.
ב-1976 כמדומני, נודע לי על הג'נוסייד שביצעו אנשי החמר רוז' לאחר שהשתלטו על קמבודיה. בתמימותי פניתי למספר קומוניסטים ישראלים בבקשה שירימו את קולם כנגד אותו ג'נוסייד. חשבתי שאם קומוניסטים ירימו את קולם כנגד אותו טבח מזעזע, יהיה יותר סיכוי שממשלת החמר רוז' הקומוניסטית תושפע מהם, לעומת הרמת קולם של אלה שממילא התנגדו לאותו המשטר. להפתעתי נתקלתי בסירוב להכיר בכך שהיה שם ג'נוסייד. רוב אלה שפניתי אליהם טענו שאין שם ג'נוסייד ושזאת תעמולה קפיטליסטית, הבאה להשחיר את פני המהפכה בקמבודיה (יותר מאוחר, כאשר קמבודיה הפכה לחלק מהקונפליקט בין בריה"מ לסין, הם החלו לדבר על הג'נוסייד שהיה בקמבודיה). היחיד שהסכים להודות שהיה שם ג'נוסייד, אמר לי, שהוא לא ירים את קולו נגד המהפכה. במקביל ראיתי איך ישראלים מסרבים להכיר בפשעים שישראל ביצעה כנגד המיעוט הפלסטיני שבתוכה, וכנגד הפלסטינים בשטחים הכבושים. ראיתי איך הטורקים מסרבים להכיר בג'נוסייד שביצעו בארמנים במלחמת העולם הראשונה.
הבנתי שיש פה תופעה אוניברסאלית, שבה בני קבוצות זהות, מסרבים לדעת ולהכיר בפשעי קבוצת הזהות שלהם. לכן החלטתי לתת את השם, "אל תגידו לא ידענו" למפעל הזה.
השאלה כמובן היתה, מה הטעם לעשות את המפעל הזה כאשר "בצלם" עושים את העבודה הכול כך חשובה שלהם? מה הטעם לעשות את זה כאשר עיתונאים כמו גדעון לוי ועמירה הס, מעיתון "הארץ" עושים את העבודה העיתונאית הכול כך חשובה שלהם? לצערי אין עבודה דומה לגבי הנעשה במגזר הבדואי בנגב. רק ה"פורום לדו קיום בנגב", עושה עבודה הדומה לעבודה של "בצלם". אין אף עיתונאי יהודי, המדווח על הרס הבתים, הרס הכפרים, הרס היבולים, והמגבלות על המרעה, מהם סובלים הבדואים בנגב, בניסיון לכפות עליהם לעזוב את שארית אדמותיהם וכפריהם ולעבור לעיירות. זאת הסיבה שאני מרבה כל כך לדווח על הריסות הבתים והשמדת היבולים בנגב. צריך לזכור שבזמן כתיבת הספר הזה היו 240,000 בדואים בנגב. בכל זאת ממשלת ישראל הורסת שם הרבה יותר בתים בשנה, ממה שהיא מעיזה להרוס בגדה המערבית. כל זה קורה כמעט ללא דיווח בתקשורת העברית. כאשר לא יודעים את היסטוריית היחסים בין ממשלות ישראל לבדואים בנגב, טענות הממשלה כלפיהם, נראות צודקות. כאשר מכירים את ההיסטוריה הזאת ואת הנעשה בנגב עכשיו, הבדואים צודקים. ואכן, כאשר יש דיווחים, לרוב הם נגד הבדואים, מבלי לתת את רקע הדברים.
אינני מתיימר להיכנס לנעליהם הגדולות של "בצלם" ושל עמירה הס וגדעון לוי. אינני תחקירן ואינני עיתונאי. בסך הכול אני רואה בעצמי פעיל שלום וזכויות אדם, ששנים רבות התמקד בפעילות להכנסת תפישת אי־האלימות לסכסוך שלנו, ולהפסקת תהליך דחיקת הפלסטינים מהארץ, שלתפיסתי עומד במוקד הסכסוך. את פעילותי עשיתי תמיד לאחר שעות העבודה, כך שלא היתה לי את היכולת ואת הזמן לעשות עבודה הדומה בעומקה, לעבודתם הכול כך חשובה.
חשבתי שבעידן המודרני בו אנו חיים, כולנו חשופים למידע עצום המגיע מכל כיוון. לכן, אם אכתוב על המקרים באופן תמציתי, יהיה יותר סיכוי, שלאנשים יהיה זמן וסבלנות לקרוא את סיפורי המעשה הנוראים, עליהם אני מדווח. סיפורי הפרות זכויות אדם אינם סיפורים המעניינים את האדם הממוצע, שאינו קורבן שלהם. הרעיון הוא, שבזכות הקיצור, אנשים יטרחו לקרוא ולפני שישתעממו, יגמרו לקרוא. כאחד הבא מתחום אי־האלימות, אני רואה ב"עין הציבורית" כלי נשק לא־אלים וחשוב.
יש ארבע דרכים "מסורתיות" על פיהן ניתן לבחון את הסכסוך הישראלי פלשתיני:
דרך המחקר האקדמי; הדרך השנייה היא הפוליטית אידיאולוגית; הדרך השלישית היא העבודה העיתונאית; הדרך הרביעית, בה אני בחרתי ללכת היא דרך נקודת המבט של פעיל השטח, הנחשף באורח די תדיר למציאות בשטח, ודרכה מנסה להבין את המציאות המדינית פוליטית.
אני רואה את עצמי בעיקר כפעיל שלום וזכויות אדם. את כתיבת "אל תגידו לא ידענו", אני רואה כחלק חשוב בפעילותי. את רוב סיפורי המקרה שאני מביא, קיבלתי מדיווחי ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים, כולל מ-OCHA של האו"ם, או מדיווחים ישירים מפעילים. חשוב לי לברר את הידיעות שהגיעו אלי, באופן טלפוני. הרבה פעמים לא דיווחתי על מקרה שמאוד רציתי לדווח עליו, מכיוון שלא הצלחתי למצוא מקור שיאשר לי את מה שקראתי וירחיב את הידע שלי על המקרה. יחד עם זה אני בטוח שיש מקרים בהם אני עושה טעויות בסיפור המקרה. זכורים לי מקרים אחדים בהם נודע לי שטעיתי ודיווחתי על הטעות. אינני יודע בכמה מקרים טעיתי ולא נודע לי על כך. אף אחד לא חף מטעויות, ובטח שגם אני איני חף מהן. הלוואי וכל סיפורי המעשה לא היו ולא נבראו... חשוב לציין שמעולם לא פניתי לדוברי צה"ל ולא לדוברי המתנחלים. התקשורת העברית מלאה בנרטיב שלהם. היה לי חשוב להביא נרטיב אחר, אליו הישראלים כמעט לא נחשפים.
הספר שלפניכם הוא ניסיון להציג את תפיסת הסכסוך מתוך ראייה מוסרית, שאני מאמין שבמידה רבה מכוונת את פעילותי והתייחסותי לעניינים. אני מנסה להבין מדוע אנחנו, פעילי שלום וזכויות אדם, מעוררים כל כך הרבה כעס והתנגדות. הרי רוב אלה אותם אנחנו כל כך מרגיזים רוצים גם שלום. אני מציע מחשבות על חשיבות תנועת השלום וזכויות האדם, בעצירת או מניעת מלחמות השמד. אולי זאת ההצלחה הכי גדולה שלנו, שאיננו מודעים לה! אני מנסה להבין מדוע ברוב הזמן תנועת השלום כל כך קטנה וחסרת השפעה. אולי השאלה היא לא מדוע אנחנו נכשלים ברוב הזמן, אלא מדוע הצלחנו בפעמים המעטות כשזה קרה. מתוך הניתוח הזה אני מנסה להציע, איך צריך לדעתי לפעול, כדי שבכלל יהיה סיכוי להצליח. אני מציע את דרך אי־האלימות והחזון־תיאוריה של "הסלמה של אי־אלימות". אני מציע את הבנתי את אופי הסכסוך ודברים הנובעים מהבנה זאת. למשל, איך מבינים את המושג "מלחמה". לדעתי הישראלים מבינים את המושג באופן מאוד שונה מהפלסטינים. אם איננו מבינים את ההבדלים בתחום זה, הרי שהבנתנו את הסכסוך מאוד בעייתית. אני מציע את הבנתי לשימוש בחוק בדרך להשתלטות על הארץ והנובע מזה, ההתנגשות בין חוק למוסר.
פרק שהיה קשה לי באופן אישי הוא הפרק על השאלה האתית. נדמה לי שאני מגיע למסקנה מפתיעה מהבחינה האתית. אני מנסה להבין מדוע ישראל פועלת כפי שהיא פועלת, ואת מה שנראה לי כשני הזרמים החשובים כיום בציונות: זרם קיומי וזרם קנאי. אני חושב שבדומה לימי חורבן בית שני, שוב הזרם הקנאי בציונות, מסכן את קיומנו.
בשנות השמונים של המאה הקודמת ערכתי מספר טיולים ארוכים באירופה. לא הייתי תייר רגיל. חיפשתי פציפיסטים, קומונות ותנועות שלום. זאת היתה תקופה בה תנועת השלום האנטי גרעינית באירופה התחזקה מאוד במאבקה נגד הצבת טילים גרעיניים מסוג פרשינג 2 וקרויז מיסלס (pershing 2 and cruise missiles). זכורה לי אחת מהסיסמאות שתפשו אותי מאוד חזק: "חישבו באופן גלובלי ופעלו באופן מקומי" (think globally, act locally). אינני מדען, אינני עיתונאי ולא פוליטיקאי. אני רואה בעצמי פעיל שטח. במידה רבה ספר זה נכתב מהתובנות שהגעתי אליהן בהשפעה רבה של פעילות השטח שהייתי מעורב בה לאורך שנים. פעילות זו, מנחה אותך לראות את הדברים באופן מאוד שונה מאשר עמדה אחרת. נראה לי שדרך זה הגעתי לתובנות משלי על הסכסוך הישראלי פלסטיני והישראלי ערבי בכלל. חלקן הבהילו אותי עצמי ואני מציע אותן בחרדה גדולה. האם המנהיגים באמת התכוונו להגיע לשלום, כאשר חתמו על הסכמי אוסלו? האם ממשלות ישראל רצו אי־פעם להגיע לשלום? האם ישראל מסכנת את קיומה, כפי שקרה למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה? שם התחלף המשטר והלבנים נשארו. ההבדל בין שני הקונפליקטים מעלה אצלי את השאלה אם אנחנו נוכל להישאר ולהתקיים כאן לאורך זמן?
אני מניח שיהיו רבים (אם יטרחו לקרוא את הספר), שדברי מאוד ירגיזו אותם.
מה? אתה שולל את זכותנו לבוא לכאן?! אם יש לנו זכות לבוא לכאן, הרי שאין לנו זכות לגרש מכאן את אלה שישבו כאן. יש לנו כוח לעשות זאת. בעשותנו זאת, אני חושש, אנחנו מערערים על זכותנו לבוא לכאן. חבל.
את הספר כתבתי ברצף אחד. היו מספר נושאים שהיה לי חשוב להרחיב, אבל לא רציתי לפגוע ברצף הקריאה, לכן הרחבתי אותם בצורת מאמרים נספחים.
נראה לי שכמה מהאמירות הכי חשובות נמצאות במאמרים אלו.