בין ניצוּל להצלה

פרק ראשון
עמק החולה: “נפת פלאים רבת גוונים” או “שטח שומם ומסוכן”?

בשנת 1934 התחולל אירוע דרמטי בתולדות היישוב היהודי. לאחר שנים של משא ומתן עבר הזיכיון לייבוש החולה לידיים יהודיות, ואושר על ידי ממשלת המנדט. תמורת 192,000 לא”י, הועברו לרשות היישוב היהודי 57,000 דונם של אגם, ביצות ואדמת שוליים שעברה הצפה בחורף. זמן קצר לאחר רכישת הזיכיון, בשנת 1935, פרסמה ספריית ארץ ישראל של הקרן הקיימת לישראל את החיבור עמק החולה מאת ד”ר נתן שלם (1935). בדברי הקדמה קצרים בפתח הספר, מציין שלם: “בחיבורי זה נתתי את לבי בעיקר לתיאור טבע המקום, במסרי את האופייני שבנפת פלאים רבת־גוונים זו” (עמ’ 3, ההדגשה שלי, ע”ג).
רק בשנת 1950 עבר הזיכיון לייבוש באופן סופי ובלעדי לידיה של הקרן הקיימת לישראל, שניגשה מיד לביצוע השלב הראשון בייבוש ביצות וימת החולה. מאז 1954 ירד מפלס המים בהדרגה. בשנת 1956, בתקופת שלבי הייבוש הסופיים, יצא לאור ספר נוסף, עמק חולה הצפוני מאת יהודה קרמון (1956). בספר הזה הציג קרמון, אז סטודנט ולימים פרופסור לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, חומר שאסף במסגרת הכנת התיזה לתואר מוסמך. בפתח־הדבר לספר התייחס קרמון לקודמיו, הראשונים, ואף נקב לדוגמה בשמו של ד”ר נתן שלם, שזכות גדולה נפלה בחלקם לסייר בעמק כשהיה “ארץ לא נודעת” והם היו הראשונים,לדבריו, שפרסמו את “טיבו ברבים”. אך עמק החולה עצמו עבר מטמורפוזה מוחלטת: “נפת פלאים רבת גוונים” של נתן שלם, הפכה בקולמוסו של יהודה קרמון ל”השטח השומם והמסוכן”, אף על פי שקרמון מתייחס בתיאורו לאותה תקופה שבה סייר שלם בעמק החולה (עמ’ 5).
מהי האמת? איזה מהתיאורים ריאליסטי ואיזה נגוע באידיאולוגיה? איזה מחבר צדק ואיזה טעה? איזה היה מצויד בראייה אובייקטיבית ואיזה היה נגוע בעיוורון? האם היה עמק החולה שומם או מלא חיים, ואולי לא זה ולא זה, ואולי גם זה וגם זה? האם אפשר בכלל להגיע לתיאור אובייקטיבי של הטבע או שאולי הטבע משקף תמיד גם משהו פנימי, משהו שאנו מסוגלים ורוצים לראות בו, משהו שאנחנו משליכים עליו מעולמנו הפנימי? מבעד לאילו מסכות של תיאוריה ודעות קדומות ראו שלם וקרמון את פניו של הטבע? במה היו מסוגלים להבחין כאשר הסתכלו? שלם ראה אזור טבעי ופלאי, מגוון ומעניין. בעבור קרמון, אותו אזור היה שומם. המלה שממה קשורה לדימוי של אזור פראי, לא מיושב, ואפילו עקר, ואילו בעמק החולה היו יישובים, יהודים וערבים, התקיימה בו חקלאות, ובשטחים הלא מעובדים היה טבע פורה עם שפע מים ומגוון עצום של צמחים ובעלי חיים. החולה, לא רק שהייתה הביצה הגדולה והעשירה בצומח מים בישראל, אלא שהיא היוותה גם את הריכוז הגדול ביותר של צמחי מים בכל המזרח הקרוב. האגם והביצה היו מקום מפגש מיוחד במינו של צמחים טרופיים שזה היה גבול תפוצתם הצפוני, גומא הפפירוס הבולט שבהם, עם מינים צפוניים שהחולה הייתה גבול תפוצתם הדרומי. בעבור הציפורים הייתה לחולה חשיבות משולשת – מקום חניה ומנוחה למינים נודדים, מקום חריפה לעשרות אלפי עופות ממאה מינים שונים בקירוב, ומקום קינון ודגירה לכ־35 מינים, שכמה מהם קיננו רק בחולה (Zahavi, 1957).
הגדרת עמק החולה או כארץ פלאות או כשממה, מלמדת על תפיסתו של הגיאוגרף את הטבע יותר מאשר על הטבע עצמו. קרמון ראה מדבר־שממה כי הטבע הזה היה נטול תרבות אנושית, או לפחות תרבות אנושית הראויה בעיניו לכינוי תרבות. שלם ראה טבע חי ותרבות אנושית תוססת. האם היו שלם רומנטיקן ללא תקנה וקרמון ריאליסט? האם קרמון היה מושפע מאידיאולוגיה ושלם צופה אובייקטיבי – ושמא להפך? לא אנסה לספק תשובות נחרצות לשאלות אלו, ארצה דווקא לפתוח שאלות נוספות ולבחון את שני הטקסטים כנרטיבים, מעשי סיפר, מבחינת אופן השימוש בשפה ובדימויים וההצדקות שהם נתנו למעשים שנעשו בטבע ובתושבי המקום הפלסטינים.
קרמון מקדיש שני פרקים להתהוות הנוף הטבעי של עמק החולה ושלושה פרקים להתהוות הנוף התרבותי שלו. הוא אף מסביר כי “כדי להבין את היחסים שבין גורמי הנוף השונים עלינו לבודד כל אחד מהם ולסקור אותו בנפרד, ורק אחר כך להרכיב את התמונה השלמה הכוללת את יחסי כל הגורמים” (עמ’ 11). את הצמחייה הוא מתאר באופן לקוני (שני עמודים מתוך 36 עמודים בפרק הראשון) וכלל אינו מזכיר את עולם החי, למעט היתושים! הפרקים הרלוונטיים לדיון בספר זה הם הפרק הרביעי: “התפתחות הנוף התרבותי בידי היישוב הערבי החדש” והפרק החמישי: “השינויים בנוף בעקבות היישוב היהודי המודרני.” חלוקת הפרקים בספרו של שלם לעומת זאת היא גיאוגרפית ובכל אחד מחמשת הפרקים בספר הוא מתאר את הנופים הטבעיים והתרבותיים במשולב. הפרק הראשון מתאר את ארץ ירדן וחרמונים – הגולן, בניאס (דן), תל אל קדי וקצר אל ענתר. הפרק השני מתאר את עמק האגמים – חלצה (קרית שמונה בעתיד) וביוזיה. הפרק השלישי מתאר את מלאחה, הרביעי את ים סמכו (אגם החולה) והחמישי את יסוד המעלה.
אתחיל את הדיון בספרו של שלם, אמשיך בספרו של קרמון ואערוך השוואה בין שני הנרטיבים תוך שימוש בחשיבה האקופמיניסטית שחושפת את ההקשרים בין הזוגות הדואליים גבר־אשה, מתיישב־יליד, תרבות־טבע, ובין צורות השליטה בנשים, בילידים ובטבע.
נפת פלאים רבת גוונים – סיפור פתוח
שלם סייר בעמק החולה עם עמיתים, אותם הוא מכנה הטבעוני, הרופא, ההיסטוריון, הארכיאולוג והמהנדס, ושזר יחד תיאורים של הנופים והטבע ושל האנשים שחיו בעמק. משיחותיו עם חבריו למסע ועם תושבי המקום אפשר ללמוד על טבע המקום ואנשיו, כפי שהוא ראה ושמע. כמו כן, לאור רכישת הזיכיון לייבוש, מעלה שלם שאלות לגבי עתיד העמק ואפשרות המשך קיומם של הנופים ושל התרבויות המסורתיות.
בסמיכות לביצות בעמק החולה חיו בעיקר בדואים משבט הע’וארנה, שמקורו אינו ברור (Khawalde & Rabinowitz, 2002). על פי סקר עות’מאני שנתפרסם בשנת 1917, הגיע השבט מעמק הירדן, בחצי השני של המאה ה־18, וחי בתריסר כפרים בעמק החולה (אגמון, 1987). בעקבות הכיבוש המצרי של עכו בשנת 1832 נוספו עליהם ככל הנראה מתיישבים שהגיעו מאוחר יותר ממצרים (קרמון, 1956, 63-62). בזמן המנדט הבריטי היו לפחות 24 כפרים שבהם חיו 16,000 איש בקירוב (Khawalde & Rabinowitz, 2002; Khalidi, 1992).
שלם מתאר את מפגשיו עם הע’וארנים. ראשון בהם המורה מאל חלצה, “עיר בירתם של שוכני החולה” (עמ’ 30). המורה מקבל את פניהם בנעימות ועורך להם סיור בשוק. הוא מחמיא לנשים החרוצות שקולעות מחצלאות ומסביר להם על מגוון צמחי הביצה שנקצרים ומשמשים לתעשיית מחצלאות פשוטות ואף עדינות ויקרות, להתקנת אוכפים וריפוד כיסאות, שולחנות ומיטות, לקירות ותקרות לסוכות, לצריפים, לאורוות ולרפתות ואף לתעשיית מטאטאים. הטבעוני מצטרף ומסביר על צמח גומא הפפירוס שאפשר להשתמש בכל חלקיו ואין בו פסולת, בדומה לתמר ולזית. הגומא משמש לצרכים רבים כמו הסקה, בניית דוגיות לשיט בביצה (ביציות בלשונו של שלם), מזון לבהמות, ריפוד ועוד. הטבעוני מסביר כי מלאכה זו למדו הע’וארנים מאבותינו ומשתמש במונח התלמודי קטיל לקציר הקנים.[11] מלאכה זו יכולה עתה, לדבריו, להתרחב ולהשתכלל ולעזור בפרנסת היהודים שהתיישבו בעמק. אפשר לראות בכך, ובאזכורים התכופים של המקורות שמופיעים בספר, רצון ליצור רצף היסטורי מאז תקופת האבות ועד התקופה הנוכחית, כאשר הבדואים מהווים חוליה מקשרת בשרשרת הדורות – הם למדו את המלאכה מהאבות הקדומים ועתה יוכלו ללמד אותה לבנים ששבו לחיות בארץ ישראל.[12]
הרופא מתעניין במחלות ומבקש לבקר בבתיהם של התושבים, שעשויים בעיקר “מחצלאות, אבל מצויים גם אהלי צמר, סכות חמר ומעט גם בתי־אבן ולבנים” (עמ’ 34). המורה הע’וארני ממשיך לספר על חייהם הקשים של הבדואים. הגברים עובדים בקיץ בקציר הגומא ובחורף בדיג, בחריש ובזריעה והנשים עובדות בבית ובתעשיית המחצלאות. לאחר שיחה בענייני חינוך משוחחים האורחים עם זקן בעל הדרת פנים שמסביר להם על הגידולים השונים ועל שיטות עיבוד האדמה, ומשנשאל על ידי ההיסטוריון מספר גם על ההיסטוריה של בני השבט ומוצאם.
בפרק השני מגיעים הנוסעים לביוזיה. המארחים מבעירים אש שעשנה מבריח את היתושים המטרידים ועוסקים במלאכת הכנת הקפה. השיח נענה לבקשת ההיסטוריון ומספר על החולה “על עריה וכפריה, על יושביהם ומספרם, מוצאם ומשלח ידם, מדת אדמתם, וטיבה, ובעליה” (עמ’ 49), ובהמשך הוא שר בעודו כותש את פולי הקפה שנקלו באש. לאחר ארוחה נדיבה “מאכל ומשתה כיד המלך” מספרים המארחים סיפורים ומעשיות ששמעו מאבותיהם (עמ’ 55-54).
עם ההכנה לשנת הלילה מסביר הרופא על המלריה ועל מיני היתושים ששורצים בחולה. הטבעוני מזכיר שמכת היתושים מוכרת מן העבר מדבריהם של רז”ל (כך במקור עמ’ 57) ובהמשך הם משוחחים על אזכוריה של המלריה בספרות התלמודית, ועל מחלות אחרות שרווחות באזור הזיכיון.
השכם בבוקר מתעוררת החבורה מרעש מכונית ומקולות “פטפוט צרחני”, בעברית ובערבית, של שישה ציידים יהודים ומורי הדרך הע’וארנים (עמ’ 60). שלם וחבריו מצטרפים לציידים אך עד מהרה מכריז ההיסטוריון שאינו רוצה לסייע בידי “שופכי דמים” (עמ’ 63) והטבעוני מחזיק ומחרה אחריו ומנצל את ההזדמנות להסברים על מיני הציפורים שחיות בחולה: “עולם העופות כאן הוא העשיר ביותר בכל אזורי הארץ” (עמ’ 64). כשיוצאים הציידים מן הסבך ושללם בידם מבקש מהם המהנדס לספר על הציד בחולה ועל בעלי החיים. אחד הציידים מספר שמלבד הציפורים אפשר למצוא כאן גם זאבים, שועלים, תנים וצבועים שחיים בשולי הביצות ואף חזירים, נמיות וכלב נהר (הכוונה ללוטרה, ע”ג) “שפרוותו יקרת ערך מאד” (עמ’ 66). הצייד ממשיך להסביר שמתוך 7000 ציידים שבארץ רק כ־1000 הם יהודים. “הציד נחשב אמנם כמעשה ספורטיבי, אבל לפי דעתי, גדול מאד ערכו הלאומי והישובי, שכן על ידו אתה מגיע לידי ידיעה שלמה של טבע ארץ ישראל. עם רכישת זכיון החולה באה תקופת פריחה לציד העברי. הרבה מבחורי ישראל מוציאים את חופשתם מחוץ למועדוניהם שבעיר, ומהם נושאים נפשם להרחיב גבול פעולתם גם מעבר לחולה” (עמ’ 66-67).
בפרק השלישי (במלאחה) מתברר שלא רק ציידים גילו את עמק החולה: “בזמן האחרון התנער העמק, והתנועה רבה. לכאן באים מכל קצוי הארץ: להקות טיילים, חבורות ציידים, מהנדסים־חקלאיים, פקידים עליונים וכיוצא בזה [...] ואף חברת פילמים אירופית ‘הסריטה’ את חיי העורנים הללו” (עמ’ 72). בהמשך קושר שלם את ההתעוררות הזאת לכך שהאזור עומד להשתנות במהירות: “הכל מזדרזים ונחפזים להציץ בפני העולמות הגנוזים הללו, מחשש שמא יחמיצו את השעה והאזור ישנה את דמותו המובהקה של ‘מישר אגניא’, זה שנשתמר כמו שהוא מימי נמרוד גבור ציד” (עמ’ 72).
החשש לשינויים שיחולו בעמק בא לידי ביטוי בשיחה על הייבוש ותוצאותיו, שמופיעה לאחר תיאור מגוון בעלי חיים וצמחים (עמ’ 84-81). הדוקטור מ. (ככל הנראה הדוקטור מר שעסק רבות במחקר להדברת המלריה) שואל: “ואתם עומדים להכחיד כל אלה? אתם רוצים לכלות מעל פני הארץ את השושנות החמודות הללו, [...] את השקנאים והשקיטנים ההדורים, יצורי חן שלא כל ארץ זוכה לארחם [...]” ומוסיף ומונה שורה ארוכה של בעלי חיים ומסכם: “כולם, כולם יכחדו וזכר לא יהיה להם?” ואף מציע פתרון: “או אולי ישאכם לבכם, אתם המהנדסים, מתכני תכניות לימים יבואו, ותפרישו חלקת שדה להיות כעין ‘פרק נציונלי’ – גן לאמי, וישכן בקרבו כל חמודות החולה... – מה?...” (עמ’ 85-84).
אלא שהתשובה שלה הוא זוכה היא: “דברים בטלים. אין דעת ישראל נתונה בשעה זו למותרות...”. הדוקטור עונה: “לא, לא דברים בטלים. פשע הוא! לא יכפר לכם העון הזה!” (עמ’ 85). הוא מוסיף לתת לדוגמה פשע נוסף של גדיעת עצי שקמים “ישישי קדם, אזרחי עולם בארץ, אשר בידי ‘אנשי מעשה’ נגדעו, לעיני נפלו חללים בחוצות תל אביב...” (עמ’ 85). בהמשך שב הרופא להתפעל: “אלו נפלה סבכי כזאת בידי עם יודע־חן ונבון־טעם, כמה שבילי טיול נפלאים ומקסימים היה מפלס עד למימי הירדן...” (עמ’ 87). הטבעוני מרבה אף הוא לתאר את נפלאות הטבע, מונה את המינים הרבים של צמחי המים, מזכיר את אלה שעדיין אינם ידועים ומסכם: “אך מי הגבר יתפאר לאמר כי הוא מכיר את הסבכי הזה על בריו? כאן גנוזים עוד עולמות בבתוליהם. קרוב היום והחופר יעלה באתו ויפציד [ינקז, ייבש] את הנפה הטמירה והמפלאה הזו, בטרם חשפו מצפוניה” (עמ’ 89).
בפרק הרביעי, בים סמכו, מונה שלם משאבים טבעיים שאותם אפשר לנצל: הפרש הגובה בין ימת החולה לכינרת (עמ’ 98), פיתוח ענף הדיג ומיני הדגים השונים (עמ’ 103-98). בהמשך דיון בארעיותה של הביצה והשינויים בנופים בעקבות הצטברות סחף.
בפרק החמישי, ביסוד־המעלה, מתאר אחד השומרים את חשיבות ההימצאות במקום ש”מסמלת את בעלותנו על הקרקע” והשמירה על תנאי הזיכיון (עמ’ 113). בהמשך מתנהל דיון על מזג האוויר, כמות המשקעים, ממצאים ארכיאולוגיים, ההיסטוריה של היישוב היהודי הקדום בחולה ומקור השם חולה שמשמעותו בארמית עמק וגם גומא (עמ’ 120). מוזכרת גם סוגיית הכסף הרב שיעלה הייבוש, תוך סקירת ניסיונות קדומים לייבוש. זקני יסוד־ המעלה מספרים על המצב של המושבה ושל יישובים יהודיים אחרים בעמק החולה (עמ’ 127-125). בסיום הפרק והספר סוקר המהנדס את גלגוליו של הזיכיון (עמ’ 131-127) ואת הפוטנציאל החקלאי של השטח (עמ’ 132-131).
לסיכום, בספר פופולרי שנועד לקהל הרחב (בר־גל, 2003, 77) מתאר שלם עולם שטבעו ותרבותו מלאים ומגוונים ופותח בדיון על הייבוש והשלכותיו. הוא מביא מדבריהם של תושבי העמק הערבים והיהודים ושל מומחים מתחומים שונים – רפואה, הנדסה, בוטניקה וזואולוגיה, היסטוריה וכולי. חשיבות בניית קשר יהודי למקום עולה מן האזכורים התכופים של המקורות היהודים – התנ”ך והתלמוד. החשיבות הלאומית מוזכרת פעמיים במפורש – בדבריו של הצייד היהודי על ערכו הלאומי והיישובי של הציד בהידוק הקשר עם הטבע, ובדבריו של השומר מיסוד־המעלה על משמעות היישוב כסמל לבעלות על הטריטוריה. יחד עם זאת, שלם אינו מפחית מערכם של ילידי המקום ומערכו של הטבע וטווה סיפור פתוח שאינו מוכתב על ידי אידיאולוגיה ברורה. הוא גם אינו מתאר יחסי כוח בין יהודים לערבים, אך מצאתי שני אזכורים שיש בהם התנשאות תרבותית. ההיסטוריון מציין כי “מושג הזמן לקוי במדה נכרת בין ‘עם הארץ’ הזה [...ולכן] הם מקדימים את המאוחר ומאחרים את המוקדם. בשיחותיהם הכרנו עקבות עובדות היסטוריות ששמשו בערבוביה עם דברי הבל ומסורות פורחות אשר שובשו וסורסו עד כדי לטשטש לגמרי את שרש האמת שבדבר” (עמ’ 55-54). במקום אחר מזכירים אורחות חייהם של הע’וארנים את אורחות חייהם של אבותינו, אם כי “יש להניח שבתי־האולפנא בימים ההם היו לעין ערוך טובים מן הכותאבים האלה” [בתי הספר של הע’וארנים] ובהמשך “וגם המון בית ישראל היה להוט אחרי דברי החכמים יותר מן הישמעאלים בימינו, כל שכן מן הע’וארנים יושבי הבצות האלה” (עמ’ 73).
20 שנה מאוחר יותר כתב יהודה קרמון על אותו אזור ספר שונה לחלוטין, ספר גיאוגרפיה שככל ספר מדעי טוען לאובייקטיביות ולחוסר השפעתן של הטיות ודעות קדומות. בקריאה שלי את ספרו של קרמון מצאתי לא רק מידע גיאוגרפי אובייקטיבי אלא גם דעות קדומות למכביר, שעליהן הוא מבסס שיפוט ערכי ואידיאולוגיה ברורה שמכתיבה סיפור חד כיווני, סיפור של שליטה.
שטח שומם ומסוכן - ביסוס השליטה
בהקדמה לספרו, מציג קרמון את התיזה שלו כגיאוגרף. הנוף הוא פרי התפתחות, שילוב של כל הגורמים הטבעיים והתרבותיים; מטרת מחקרו הייתה לעקוב אחר השינויים בתהליך ההתפתחות הזה, אותם שינויים שהביאו את הנוף למצבו הנוכחי, “ולחפש בהם חוקים מסוימים העלולים להטביע חותמם גם על ההתפתחות בעתיד” (עמ’ 9). את אותם חוקים, שעדיין מטביעים את חותמם במקום במידה מסוימת גם כיום, מסכם קרמון בסיומה של ההקדמה לספרו: “תשומת לב מיוחדת ופירוט יתר ניתנו למאת השנים האחרונות – לעליות ולירידות שבהתיישבות הערבית ולמאבקה והצלחתה של ההתיישבות היהודית באזור, שיצאה כמנצחת על הביצה הממאירה” (עמ’ 10, ההדגשה שלי, ע”ג).
לחגיגת ניצחון זו, שמשקפת יחס תרבותי מסוים כלפי הטבע, מתייחס הסופר מאיר שלו בספרו בעיקר על אהבה. שלו, שהיה תלמיד בית ספר בשנות החמישים בזמן שקרמון ערך את מחקרו בעמק החולה, מתאר את היחס האידיאולוגי־ציוני אל הטבע (שלו, 1996, 31):
[...] כשהייתי תלמיד בית הספר היסודי, בשנות החמישים [...] נתקלתי בתפיסה הפוליטית של הטבע [...] אני חושב שישראל הייתה אז המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא בשיעורי הזואולוגיה [...] יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקיי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה חרק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב, המופתי הירושלמי, היבלית, המפלגה הקומוניסטית וזחל הקפנודיס, הוא ביקש להחריב את המפעל הציוני, ולמזלנו נכשל.
התנועה הציונית לא הייתה אמנם תנועה קולוניאליסטית, אלא תנועה של תחייה לאומית, והיהודים שהגיעו לפלסטין לא היו נציגיה של מעצמת לאום רבת כוח שיצאה לכיבושים רחבי ידיים (אהרונסון, 1996). ובכל זאת, כיוון שהציונות הושפעה מהאידיאולוגיה המערבית־אירופית, וכיוון שאחת ממטרותיה הייתה יישוב הארץ (אילון, 1972, 109), ישנם בחשיבה הציונית גם היבטים של גישה קולוניאלית שבאים לידי ביטוי ביחס אל הטבע ואל הילידים, ואותם אדגים בהמשך.
אנשי המדע שמשתמשים בשיטות חדשות ומודרניות בבואם לחקור ארצות לא נודעות נמצאו בחזית התגליות הגיאוגרפיות של הקולוניאליזם המערבי. בנוסף להישגים המדעיים, היו המדענים לסמל של האדם התרבותי הרציונאלי והמודרני (הגבר המערבי הלבן) שבא לחקור את הארץ הבתולית והפראית – חרף הסכנות ואולי דווקא בגללן – ורק חקירה זו תניב ידיעה אמתית.[13] כפי שמתאר אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם, משלחות מדעיות צעדו בעקבות הכיבושים הצבאיים או לפניהם – בוטניות, זואולוגיות וארכיאולוגיות – והידיעה הייתה גם ביטוי של שליטה.
קרמון מציג בספרו דרמה בשלוש מערכות של מאבק מתמשך בין האדם לטבע שסופו טוב. במערכה הראשונה הטבע גובר על האדם הפלסטיני. במערכה השניה עולה שחקן חדש על הבמה – המתיישב היהודי. במערכה השלישית מוכנע הטבע המאיים ומעוצב בהתאם לצרכיו של היהודי, האדם המודרני, תוך יצירת הרמוניה מופלאה בשיאו של המהפך ביחסי הכוחות. כך נשען הספר לא רק על מדע הגיאוגרפיה שבשמו פעל קרמון, אלא גם על אידיאולוגיה ברורה ומוצקה, שהבנתה והצדיקה את היחס אל הטבע ואל היליד וראתה בהם מכשולים שעמדו בדרכה של הקִדמה ועל כן ראוי (ומוסרי) להסירם (Gorney, 2007).