המרחב השלישי

 

העיבוד הלשוני בכלל והעיבוד הספרותי בפרט לא זכו לתשומת לב מרובה מצדם של חוקרי הספרות, אף על פי שתופעה זו רווחת מאוד בתולדות הספרות, ובעיקר בספרות הילדים. עיקר העבודות שעסקו בעיבודים לשוניים התמקדו בעיבודים שאינם ספרותיים, דהיינו טקסטים לשוניים שנוצרו בעקבות טקסטים לשוניים אחרים, אפילו ספרותיים, אך הם עצמם לא עברו מידול משני כטקסטים ספרותיים, ואף לא נתקבלו מעולם כחלק מן הספרות, כגון תקצירי סיפורים בחוברות עזר ללימוד שפה זרה, תקציר התוכן על כריכתו של ספר, טקסטים תמציתיים בפרסומים מסוגו של ה"Reader's Digest" וכולי.

עניינו של ספר זה בתיאור העקרונות הפועלים בגזרה מסוימת של העיבודים הלשוניים הספרותיים, עיבודים שמקורם בסיפורת העממית השייכים לספרות הילדים (העברית והאנגלית) ולספרות העברית למבוגרים, תוך התייחסות לגורמים השונים העומדים ביסודו של הטקסט המעובד בצורתו המוגמרת. נקודת המוצא לדיון בעיבוד היא היותו תהליך המתרחש במערכת לשונית וספרותית מסוימת ולצרכיה, והתוצר הסופי שלו נקרא אף הוא עיבוד.

אחד הגורמים המרכזיים המכוונים את העיבוד כתהליך הוא הנורמות, ורבות מאותן נורמות נגזרות משיקולים חינוכיים־אידיאולוגיים. הכללה זו היא אחד ההסברים המרכזיים לתפוצתם המרובה של העיבודים בספרות הילדים והנוער דווקא, ובכל הלשונות. עם זאת ההתאמה למערכת נורמות מסוימת עשויה לעזור למחנך בבחירת עיבודים מסוימים ולא אחרים מתוך המצאי הקיים ככלי עזר בתהליך החינוכי העולה בקנה אחד עם אותן הנורמות.

הספר יתאר באופן שיטתי את העיבוד הספרותי, בעיקר כתהליך, אך גם כתוצר, משום שמתקיים ביניהם יחס סיבתי (התוצר הוא תוצאת התהליך). התיאור ייעשה תוך שימוש במושגי המטפורה והמטונימיה (במובנם היאקוֹבְּסוֹנִי) כקטבים המארגנים סביבם סוגי עיבוד שונים, לרבות עיבודים שונים לאותו טקסט מקור. בדרך זו עשויים העוסקים בחינוך ובהוראה לקבל מצע תיאורטי לשימוש בעיבודים בהוראת הספרות, שימוש שייעשה תוך התחשבות בהיבטים החינוכיים המשוקעים בעיבוד, כגון הקניית ערכים הנחשבים מרכזיים בתרבות שלצרכיה נעשה העיבוד, חיזוק הדימוי העצמי של הילד או המבוגר, "צרכניו" של העיבוד, העשרה לשונית או העלאת היוקרה של וריאנט לשוני מועדף, תהליכי חיברות ועוד.

הנחות יסוד תיאורטיות

 

הנחת היסוד לספר עלתה בראש ובראשונה מעבודותיה של עליזה שנהר, שבמסגרתן נבדקו הזיקות בין הספרות העממית שבעל־פה לספרות העברית הכתובה בעקבות זיהוי אלמנטים טקסטואליים שונים מן הסיפור העממי כהופעתם בעיבודו הכתוב, בייחוד בסיפורי עגנון.1 העיון בקורפוס המחקרי הנוגע בספרות הילדים נסמך על עבודותיו של אדיר כהן2 ועל עבודותיו של אוריאל אופק על התפתחות ספרות הילדים העברית.3 כמו כן, נעזרנו בעבודתה התיאורטית־מתודולוגית של זהר שביט, הבוחנת את ספרות הילדים כתופעה תרבותית במסגרת התיאוריה של הרב־מערכת ומנסחת עקרונות יסוד לפואטיקה של ספרות זו.4

ההצדקה לעיון בעיבודים כתופעה המצויה בתחומי הספרות נובעת מן התיאוריה של הרב־מערכת.5 בגלל הקִרבה הגדולה בין תהליכי תרגום ותהליכי עיבוד, הן הבין־לשוניים והן הפנים־לשוניים, התעורר צורך לצרף לבסיס התיאורטי של המחקר גם את הישגי התיאוריה של התרגום ושל מחקר התרגום שנעשו בתחום תורת הספרות, ובייחוד מאמריו של רומאן יאקובסון,6 עבודותיו של גדעון טורי7 ומאמרו של אימריך דנש בנושא העיבוד המצמצם.8 כמו כן, נעזרנו במחקרים כוללים יותר בתורת הספרות, בעיקר במה שקשור לתיאוריה של הסיפורת,9 ובמחקרים הנוגעים למעמדו ולניתוחו של הטקסט העממי.10

חלק נרחב מן המחקר הנוגע לתיאור העיבוד הספרותי בעזרת מושגי המטפורה והמטונימיה מתבסס על עבודותיהם של רומאן יאקובסון, וקיה סילברמן,11 בנימין הרשב12 ומנחם פרי.13

לשם הבהרת מושגים שונים במהלך העיון ולהארת העיבוד כתופעה סמיוטית־לשונית־ספרותית נעזרנו גם בעבודותיהם של פרדינאן דה סוסיר14 תומס סיביאק ואומברטו אקו,15 רולאן בארת16 וז'אק דרידה.17

הקורפוס הנבחר

 

העיבודים שנבחרו לשמש כנושא מחקרי בעבודה זו נחלקים לשתי קבוצות, האחת עוסקת בעגנון והשנייה בשקספיר:

1. א) עיבודים שונים, מספרות הילדים האנגלו־אמריקנית, לטקסט מקור אחד ("שלושת החזירונים"), שמקורו בסיפור עממי ושאת שורשיו מייחסים לימי הביניים. לצורך העיון הובאו בחשבון גם הגרסאות העממיות הידועות (בשפות שונות) לאותו טקסט (AT124).18

ב) סיפורו של עגנון "מאויב לאוהב" ביחסו לאותו סיפור "שלושת החזירונים".

2. א) העיבוד הספרותי לילדים של צ'רלס ומרי לם למחזהו של שקספיר "רומיאו ויוליה".

ב) העיבוד הפרודי "הו, הו, יוליה" של אפרים קישון ל"רומיאו ויוליה" השקספירי.

הבחירה הוכתבה על ידי שני שיקולים מרכזיים: ראשית, הכמות הגדולה של סיפורים עממיים שעובדו לספרות הילדים מפנה את תשומת הלב לתופעה זו ואומרת דרשני. על פי שיטת הקיטלוג של דיואי, למשל, מוקצה המספר 398 לסיפורי ילדים שמקורם בסיפורת העממית, וספרים הנושאים מספר זה מהווים אחוז לא מבוטל מן הנפח הכולל בספריית ילדים ממוצעת בארצות הברית. שנית, למרות הכמות הגדולה של העיבודים הנמצאת בספרות הילדים, אין העיבוד הספרותי מוגבל רק אליה. כדי להראות כיצד עיבוד יכול להתרחש גם בספרות למבוגרים, מהו סוג העיבוד, במקרה זה, ומהו מעמדו של הטקסט המתקבל בעקבותיו, נבחר מחזהו של קישון.

במהלך העבודה נבחנו גם טקסטים רבים אחרים (בייחוד מעשיות עממיות שהועלו על הכתב מאוצרם של האחים גרים והפולקלוריסט האנגלי־יהודי ג'וזף ג'יקובס, כגון "כיפה אדומה", "העז ושלושת הגדיים", "הנזל וגרטל", "תום האצבעוני" ועוד). הטקסטים האלה נבחנו משום שיש בהם מוטיבים עממיים המשותפים להם ולטיפוס הסיפורי AT124, ולכן הם יכולים לעזור באפיון המודל העומד בבסיסו של טקסט המקור העממי "שלושת החזירונים" (על הבעייתיות שבהגדרת טקסט מקור במקרה של טקסט עממי ראו להלן).

להגדרתו של העיבוד: העיבוד במדעי הטבע

 

תהליך העיבוד מוכר היטב במדעי הטבע, ובייחוד בפיזיקה, ובאופן קונקרטי יותר בהנדסת האלקטרוניקה.

במדעים אלה מוגדר העיבוד כהפעלת אופרטור על גודל מסוים והפיכתו לדבר־מה אחר, בתנאי שנשמרת זהות מסוימת בין מה שנקרא "קבוצת היציאה" ל"קבוצת הכניסה" (הכוונה, כמובן, לזרם חשמלי). כדי להבין את השלכות ההגדרה לענייננו ראוי לברר את מהות האופרטור.

האופרטור אפוא הוא מושג או דבר היוצר קשר בין קבוצה א' לקבוצה ב' (במקרה הספציפי של תורת החשמל מדובר בקבוצת יציאה ובקבוצת כניסה, אך במתמטיקה, למשל, נדבר על קבוצות באופן כללי. למעשה, כל פונקציה מתמטית היא אופרטור).

העיבודים האפשריים לסימן מסוים (או כפי שהוא נקרא "אות", למשל על גל קול בתדר מסוים) נחלקים לשני סוגים מרכזיים: (א) עיבוד משמר אינפורמציה, שהוא עיבוד הפיך, כלומר קיים תהליך (שבו יש אפשרות להפעלת אופרטור) המחזיר את האות המעובד למצבו המקורי; (ב) עיבוד שאינו משמר אינפורמציה, שהוא, כמובן, אינו הפיך. האות עצמו הוא גודל מסוים שחייב להיות נתון לשינויים (הוא יכול להשתנות בתחום קצוב או מנקודה מסוימת עד אינסוף או ממינוס אינסוף עד פלוס אינסוף) וכן להיות ניתן למדידה.

העיבוד הלשוני וקרבתו לתרגום

 

מה אפשר ללמוד מהגדרה זו של העיבוד? ובכן, עד כמה שייראה הדבר תמוה, ההגדרה הבלשנית של העיבוד הרואה בעיבוד טקסט הנבנה על יסוד טקסט אחר בתוך אותה מערכת של לשון טבעית19 דמיון להגדרה ששאלנו מתורת החשמל. הבעיות נעוצות בעיקר במהות של האות, שכן ענייננו בטקסטים לשוניים, שקשה מאוד להגדירם כגדלים הניתנים למדידה. יתר על כן, לא רק בעיית כמות האינפורמציה הינה מקור בלתי פוסק למחלוקות בין החוקרים השונים של הטקסט הלשוני, אלא גם שאלת סוגי האינפורמציה והיחסים ביניהם. כמות המשתנים הטקסטואליים היא גדולה ביותר, ולכן קשה מאוד לחזות את התופעות הנקשרות בתהליך העיבוד הלשוני או הנובעות ממנו.20

בשל מורכבותן של הבעיות הנקשרות לטקסט הלשוני, קשה לשער עיבוד לשוני המשמר אינפורמציה, אלא רק ברמה מכאנית ביותר (הבעיה קשורה לכך שהעיבוד המכאני אינו יכול להיעשות מעבר לרמת המשפט. אפשר שמשפט יצטרף למשפט וייצור פסקה בטקסט מסוים שיותאם לאוצר מילים של 2,000 מילה, כאשר עיקר העיבוד מותנה בהשמטה ולא בהמרה. ייתכן שיש אף אפשרות לכתוב תוכנית מחשב לצורך זה, אך הבעיה המרכזית הייתה ונשארה הידע הרפרנציאלי הדרוש לשם שימוש נכון בהמרות הלשוניות).

גם הנחת השתנותם של הטקסטים הלשוניים אינה מקובלת על מרבית החוקרים. לדידם, הטקסט עצמו נחשב לגודל קבוע, ומה שנתון לשינויים הוא ההתייחסויות אליו, כגון הקריאות השונות האפשריות לאותו טקסט עצמו באותה נקודת זמן או עם השינוי שחל בזמן הקריאה.21 קריאות אלה מותנות במידה רבה בהקשר התרבותי, ההיסטורי, הכלכלי או הגיאוגרפי שנמצא בו הטקסט בזמן מימושו בקריאה, וכמובן גם בעולמו הסובייקטיבי של הקורא (עיון מפורט בבעייתיות של הגדרת הגודל הידוע יובא בדיון על מאמרו של דנש בנושא העיבוד).

יש להבהיר כי נוסף על הדו־משמעות שבין זהותו של העיבוד כ"תהליך" וכ"תוצר", שעמדנו עליה קודם, המילה "עיבוד" בעברית מייצגת גם את מה שנקרא באנגלית adaptation וגם processing. במחקר זה המוקד הוא ה-adaptation, דהיינו התהליך הקשור לייצור טקסטים, ולא רק להבנתם או לקליטתם. על פי המינוח הבלשני, processing נקשר לתהליכי ההבנה של טקסטים, והמונח העברי ההולך ומשתלט על תחום ההבנה של טקסטים בתהליך הקריאה הוא "תיהלוך".22 התיהלוך קודם לעיבוד לא רק זמנית אלא גם סיבתית. התיהלוך הוא אוניברסלי וחל על התהליך התקשורתי באשר הוא, ואילו העיבוד הוא מקרה מורכב יותר הנוגע בייצור טקסט על פי טקסט לאחר התיהלוך, ובמידה רבה על יסודו.23

אימריך דנש הקדיש חיבור עקרוני לעיבוד הלשוני שנכתב במסגרת התפיסה שפותחה באוניברסיטת ניטרה בסלובקיה,24 שתחילתה בתיאוריה של המטא־טקסטואליות והמשכה בתיאוריה המטא־תקשורתית.25 תפיסה זו, המבוססת על רעיון שהוצע על ידי הולמס ב-1970, רואה בתרגום של טקסט רק אחד מטקסטי היעד הנכתבים בעקבות טקסט מקור מסוים. סיווגן של הפעילויות השונות שבעקבותיהן נוצרים טקסטי היעד הללו מותנה בשני משתנים: מידת האינטרפרטציה (הפירוק) מחד גיסא, ומידת היצירתיות מאידך גיסא. לדעתו של הולמס, ה"תרגום" (או ה"מטא־שיר" על פי מינוחו, היות שהוא מדבר על תרגום שיר) נמצא בין שני הקצוות ("אינטרפרטציה" מול "יצירתיות") ומשלב את שני המשתנים הללו.

דנש במאמרו מ-1979 גורס שתהליך העיבוד הוא תהליך של הצפנה מחדש של טקסט מקורי, שמגמתו למסור גרעין קבוע (invariant) של השדר הנמסר על ידי הטקסט המקורי באמצעות: (א) מערכת סמיוטית אחרת; (ב) לשון אחרת; (ג) מיקרו־תיבנות שונה של השדר.

הבעיה העומדת במוקד הדיון המטא־תקשורתי היא מתי ייחשב טקסט מסוים לטקסט על פי טקסט, ומהם סוגי הטקסטים השונים הנוצרים בעקבותיהם של אותם טקסטים אחרים. טקסט הנוצר על פי טקסט אחר הוא מטא־טקסט. התרגום הבין־לשוני והעיבוד הם סוגים שונים של מטא־טקסטים. כפי שנאמר קודם, הולמס מתאר במאמרו26 את מקומו של התרגום השירי בין הפעילויות המטא־שיריות השונות כפונקציה של שני המשתנים שהוזכרו לעיל: מידת האינטרפרטציה ומידת היצירתיות השירית. תרגום השיר הממשי מהווה קטע (במקום טוב באמצע) בין שאר הפעילויות המטא־טקסטואליות, כגון מאמר ביקורת על השיר בלשון המקור, תרגום השיר בפרוזה (כתוצאה ממידת האינטרפרטציה) או שיר בהשראת השיר המקורי או חיקוי לו (כתוצאה ממידת היצירתיות השירית). חשיבותו של מושג המטא־טקסט בכך שהוא מרחיב את טווח טקסטי היעד המתייחסים לטקסט הראשון (פרוטו־טקסט). מתוך מגוון טקסטי־היעד השונים המתייחסים לטקסט המקור, זיוה בן־פורת מנסה להבחין בין טקסטים ספרותיים לטקסטים שאינם כאלה, על ידי יצירת המושג של "בין־טקסטואליות רטורית" כאשר היא מבחינה בין מושג זה לבין מטא־טקסטואליות. אלא שלענייננו אין הבחנה זו מועילה משום שאנו מתמקדים בתופעה אחת משלל התופעות המטא־טקסטואליות.27