באפריל 2012 היה יום השידור האחרון של מגיש החדשות יעקב אילון בחברת החדשות של ערוץ 10. יום זה ייזכר על ידי חובבי טריוויה לא רק בגלל פרישתו הצפויה של אילון, אלא גם בגלל אירוע זניח ודי תמוה שהתרחש במהלך אותה שעה אחרונה של הקריירה שלו כמגיש חדשות בערוץ. המצלמה פנתה לכתבת לענייני משפט שישבה באולפן ודיווחה על סיפור מצמרר שאירע בחופשת הפסח האחרונה: בני זוג ישראלים נסעו עם בתם לטיול בארצות הברית, אשר במהלכו ביקרו בפארק השעשועים דיסניוורלד. תוך כדי עמידה בתור גילו ההורים לחרדתם שבתם נעלמה ואיננה, כאילו בלעה אותה האדמה. מתוך חשש לחטיפה הזעיקו ההורים את אבטחת הפארק, שמיד העמידה שומרים בכל אחת מנקודות היציאה. כהוראה לשומרים נאמר שבאירועי חטיפה ממין אלו החוטפים מחליפים את בגדיהם וקוצצים את שׂערם של הילד או הילדה ועל כן יש להתמקד בנעליים שאותן קשה בדרך כלל להחליף. ואכן, לא עברו מספר דקות ואחד השומרים זיהה באחד מביתני השירותים את נעליה של החטופה - נעולות לרגליה עדיין - בעוד שבגדיה הוחלפו כבר, ראשה גולח והיא מסוממת בכבדות. הילדה הושבה באחת להוריה המזועזעים שחזרו מיד לישראל.

בשלב זה האירוע האמיתי רק התחיל. בתוך כמה דקות החלו לרחוש ברשת האינטרנט שמועות שהסיפור המטריד ומעורר האימה אינו אמיתי, ושהכתבת - שציינה שהסיפור נשמע כמו ״אגדה אורבנית״ - אכן הביאה לאולפן בשידור חי אגדה, פשוטו כמשמעו. במהלך תוכניות הבוקר למחרת רואיינה אירית דולב, מיוצרי הסדרה החשפן, התנין ואשת הרב - סדרת תעודה על אגדות אורבניות שצולמה לפני כמה שנים ושבמהלכה הוצג סיפור זהה לכל פרטיו לאותו אירוע שדווח בחדשות בשעת צפיית השיא של הערוץ. למרות כל הניסיונות נכשלו במהלך אותו היום מאמציהם של עורכי החדשות או של הכתבת להביא את עדותם הישירה של הזוג, הבת, עורך הדין, או כל אדם אחר ששמע עליו ממקור ראשון. פארק השעשועים דיסניוורלד לעומת זאת איים בהגשת תביעת דיבה אדירת ממדים נגד חדשות 10. בערב אותו יום הלך והתחוור לציבור הצופים ולעורכי חדשות הערוץ שהאירוע, שמופיע כסיפור אימה בתרבויות שונות ובאופנים שונים, אכן היה אגדה אורבנית שמסתובבת מזה כעשור. הערוץ שידר התנצלות פומבית על התקלה, אך נשארה תחושה שהמציאות "שם בחוץ" רוויה תעתועים.

ימים ספורים לאחר פרשה זו התרחשה פרשה נוספת - אף היא אזוטרית למדי - בשדה הפוליטי הישראלי. לאחר מערכת בחירות מקדימות סוערת במפלגת קדימה שמאז נפחה את נשמתה, הצליח שאול מופז לשנע מספר אדיר של מצביעים אל הקלפיות וגבר על יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני, בהפרש ניכר. סיסמת הבחירות של מופז, "מופז: ראש ממשלה", ביטאה באופן הישיר ביותר את יחסו הכללי לקואליציה בראשות נתניהו, שבה טען חזור וטעון שאת הממשלה הרעה הזו יש להחליף ושהוא המועמד לעשות זאת - מכיסאו של יו"ר האופוזיציה. הירידה החדה בסקרים שלאחר החלפת ציפי לבני והספקות הרבים באשר ליכולתו של מופז לאושש את מפלגת קדימה לא מנעו ממנו לבקר בחריפות את הממשלה ולטעון שוב ושוב שהוא יהיה זה שיעמוד בראש הממשלה החלופית לאחר הבחירות, שנקבעו ביוזמתו של נתניהו ל-4 בספטמבר 2012. אף על פי שהסקרים הראו שמפלגתו של מופז עשויה להצטמק בשני שליש, הביע מופז את בטחונו שהוא יהיה זה שיוביל אלטרנטיבה לשלטונו של נתניהו.

בבוקרו של השמיני במאי 2012 הודיעו יו"ר האופוזיציה מופז וראש הממשלה נתניהו במסיבת עיתונאים שלטובת המדינה, עקב תנאי האי־ודאות השוררים בעולם ובמזרח התיכון בפרט ולנוכח האתגרים הגדולים העומדים בפני ישראל בעת הזו, הם החליטו לחבור יחד לממשלת אחדות בעלת 94 חברי כנסת ולדחות את הבחירות למועדן המקורי בסוף 2013. הציבור הישראלי, שהלך לישון עם מערכת בחירות סוערת וראש אופוזיציה קולני שמניותיו בירידה, התעורר לשותפות אמיצה בין מנהיגים לנוכח אתגרי המציאות ולקואליציה שכמעט אינה ניתנת לאיום מצד אופוזיציה דמוקרטית כלשהי. במחירי סוף עונה ותמורת צינור חמצן ל-18 חודשים של קיום פוליטי ותפקיד של שר ללא תיק במשרד ראש הממשלה, העניק מופז לראש הממשלה יציבות חסרת תקדים על מגש של כסף, בצורת 28 חברי סיעת קדימה. שותפות אמיצה זו התגלתה עד מהרה כפיקציה גמורה. ואכן, כחודשיים בלבד לאחר מהלך זה פרש מופז מממשלת נתניהו על רקע אי־הסכמות בנושא חוק גיוס החרדים, באומרו ש"ההיסטוריה אינה אדיבה כלפי אנשים שיכלו לעשות הכול ובחרו מדעת שלא לעשות דבר".

זו פרשה זניחה לכל הדעות, שתותיר חותם מועט על דברי ימיה של מדינת ישראל, אך היא מלמדת משהו על המציאות בה. יותר מהאכזבה או שאט הנפש שעוררו פעולותיו של פוליטיקאי ששינה את עמדותיו בן־לילה משיקולי הישרדות, זכורני שהתחושה הראשונית בבוקרו של השמיני במאי הייתה התהייה אם אני, פשוטו כמשמעו, עדיין חולם. האם אנו, כמו בשבוע שעבר, שבו שמענו אגדה אורבנית בשידור חי, נחשפים גם כאן למציאות חלופית שמקורה בהזיה? נקלעים למרחב בדיוני כלשהו? מעניין להבין מה גרם לי לפקפק במציאות כאילו הייתה הזיה, או מה גרם לעיתונאית להציג צ'יזבט כחדשות טריות במהלך שעת השידור הנצפית ביותר של הערוץ. אולם מה שמעניין יותר ומהווה את אחת משאלות היסוד שבו עוסק הספר הזה הוא מהי אותה תפיסת מציאות של מערכת שיקולים והנחות שאפשרה לאירוע כזה ולדומיו להתחולל? האם התופעה הזאת קיימת בצורה סמויה באופן רחב יותר?

ניתן כמובן לומר בהקשר של האירוע בערוץ 10 שמדובר בטעות, מעידה חד־פעמית של חברת החדשות, אירוע שאין להתעכב עליו. ניתן גם לפטור את התחושה שהתעוררה אצלי בעקבות אותו אירוע פוליטי נשכח כתחושת תסכול יותר מאשר תהייה לגבי המציאות שבה אנו חיים. אולם אפשר להציע שאירועים אלה, שאפשרו להציג בדיה כמציאות ולפרש מציאות כבדיה, קשורים קשר הדוק. ניתן אולי להציע הסתכלות רחבה יותר על התופעה, התבוננות שמאפשרת לזהות מגמות ותהליכים בחברה ומייצרת תובנות חדשות על ההנחות והתפיסות שחברה זו חיה לאורן. ספר זה יעסוק בקשרים בין מגמות ותהליכים חברתיים הבאים לידי ביטוי במרחב עצמו (או בהקשריו השונים), וינסה לברר את מקומה של האדריכלות בכל זה. אולם כדי להתעמק יותר באותה הסתכלות רחבה, כדי להבין את הקשר בין תפיסת המציאות שלנו לתנאים אחרים השוררים במרחב התרבותי והפיזי וכדי לפתוח את הדיון על אודות מקומו של האדריכל בעולם זה, כדאי לבחון את תופעת האגדה האורבנית בצורה יסודית יותר ולהבין את הקשריה הנסתרים לחברה, בין אם זו החברה הישראלית ובין אם זו האוניברסלית.

הביטוי "אגדה אורבנית" הוא כינוי כולל לסיפור דמיוני המועבר מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת על פי רוב על ידי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, ששמע על המקרה במו אוזניו או שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים לרוב תוך ציון המיקום המסוים שבו אירע הסיפור, כל זאת על מנת להוסיף נופך של אמינות לסיפור שלרוב מכיל יסודות מאיימים ומפחידים או מתאר סיטואציה קיצונית. אגדות אורבניות ידועות המסתובבות בישראל כוללות בין השאר את הסיפור על מסיבת רווקות שהזמינה מופע חשפנות ושאליה הגיע חשפן שחור (הכלה כמובן לבנה). במהלך הערב השתכרו החוגגות ולאחר תשעה חודשים, בעוד הכלה נשואה באושר לבחיר ליבה (הלבן), נולד במזל טוב תינוק שחור.

סיפור אחר ידוע שרווח בשנות ה-90 של המאה הקודמת העיד על הימצאותו של תנין בכינרת השוחה ומחפש טרף (בניו־יורק אגדה זו התקיימה כעדות על תנין עצום ולבקן החי במנהרות הביוב שמתחת למנהטן).

סיפור נוסף הוא על המטיילת שחזרה מארץ רחוקה (בישראל מסופר על תאילנד, בגרמניה מסופר על תורכיה וכן הלאה) שהביאה עמה גור כלבים חביב. במהלך בדיקה רפואית תמימה מתברר שהכלב, שגדל בינתיים לגודלו המלא, אינו כלב אלא חולדה בעלת ממדים מפלצתיים. ידועים גם סיפורי בלהה על מטיילים שאיבדו את הכרתם בבר בפרו או קולומביה והתעוררו באמבט מלא קרח ללא כִּליה וכן הלאה.

הפרשנות המקובלת היא שאגדות אורבניות הן למעשה אזהרות. הסיפורים הללו, שכביכול קרו לאותו אדם שניתן לאתרו בשתי שיחות טלפון, נועדו להתריע על מקומות, התנהגויות או מעשים שהחשיפה אליהם עשויה להתגלות כטעות מרה והעונש עליהם איוֹם ונצחי. חריגה מהטריטוריה של קדושת הנישואים או עירוב בין גזעים שונים הם התרסה מול כוחות עליונים. הפחד מפני ה"אחר" (בין שהוא מתאילנד ובין שהוא מתורכיה), החשש מפני הגניבה של האיברים הפנימיים שלנו בזמן שאנו ישנים או הפלישה של זרים ונוכרים למרחבים הפרטיים ביותר שלנו - אלו כולם פחדים ראשוניים, קמאיים, המוזנים על ידי התת־מודע ומהווים חלק מהמציאות. העובדה שסיפורים כאלו אכן נתמכים בפועל על ידי רבים המוכנים להישבע ששמעו את הסיפור מ"מקור ראשון" מעידה בעיקר על הצורך שיש לבני אדם בקיום ובהעברה של סיפורים כאלו. כאילו היו הסיפורים פורקן מסוים מן האֵימוֹת שהם מייצגים. ייתכן ש"העברת הסיפור הלאה", של אגדות אורבניות, מהווה עבור אלו הנוטלים חלק פעיל בהפצת הסיפור מעין מזור או תרופה למעיין האימה הנובע בתת־מודע, פתרון שסיגלה לעצמה החברה האנושית כדי להשקיט פחדים ולתת להם פשר.

מהי הסיבה, אם כך, שאגדה זו מכונה אגדה "אורבנית", מונח המתקשר באופן ישיר עם העיר, הבית, הבניין והמרחב? מי שמתעמק בסיפורים אלו סביר שיגלה שהן גלגול של אגדות עתיקות המסופרות על ידי עמים משחר ההיסטוריה. מה, אם כן, הופך אותן לאורבניות באופיין? מדוע לא נוכל לאפיין אותן כאגדות עמים, מיתולוגיה או סיפורי אימה?

העירוניוּת, כלומר קיומן של ערים גדולות ובהן תושבים רבים, התקיימה משחר ימי האנושות. אולם בעקבות המהפכה התעשייתית של המאות ה-18 וה-19 וכתוצאה מדפוסים חדשים של טכנולוגיה, מבנים חברתיים משתנים ודפוסי עבודה חדשים, החלו רבים מיושבי הכפרים לעבור אל העיר. תהליך העיור נמשך במגמה כזו, שכיום, במאה ה-21, מתגוררת למעלה ממחצית אוכלוסיית הפלנטה בערים. לעובדה שהעיר מהווה כיום מקום מגורים לרוב אוכלוסיית העולם ושהיא מהווה את המוקד הכלכלי, הפוליטי והתרבותי של החברה יש השפעה לא רק על אוכלוסיית הערים, אלא גם על מראה פניו של המרחב שבני אדם מייצרים ועל דפוסי פעילותו ואורחות חייו: המעבר מן הכפר אל העיר לא רק השפיע על המרחב הבנוי, אלא שינה באופן מהותי את התנהלותה של החברה האנושית תוך יצירת מושג חדש - פרטיות.

כמו שיוסבר בהמשך הספר, הפרטיות הייתה בעבר מושג לא מוכר באופן כללי. המבנים החברתיים המצומצמים, המאורגנים בכפרים ועיירות קטנות, יצרו מצבים שבהם הכול ידעו על כולם והכירו את כולם. אדם שהסתתר או שמר על צנעתו באופן חריג נקשר באופן אוטומטי לפעולות שיסודן באיסור או בחשכה. צורת החיים של הקהילה בכפר התקיימה בקונפליקט מתמיד עם אותו מתבודד שחי בקצה הכפר והעדיף להתרחק מהכלל, ועל כן שפטה אותו כמתנכר, זר ולא לגיטימי,1 כפי שקורה לדמותה של הגיבורה ברומן הידוע של נתניאל הות'הורן - אות השני ((The Scarlet Letter. הסמוי מן העין והלא ידוע התקשרו באופן עמוק לתחום של הרוע האפל. גם המרחב בעיירות ובכפרים התחלק ל"שחור" ו"לבן" באופן די מוחלט. בעולם שלפני תופעת האורבניות המרחב שלא היה מוכר - כלומר כל מה שלא היה הכפר עצמו - נשא בכנפיו את האימה הנסתרת הנובעת מן החשכה. על כן היה תפקידם של כל בני הכפר להסתופף יחדיו באור ולפחד יחדיו מהחושך. אלו שבחרו להתבודד, שחיו או התגוררו בשולי המרחב המוכר (בדרך כלל שולי הכפר), זוהו באופן הישיר ביותר עם האימה שבחוץ. כמו תמונת המרחב, גם האגדות שיקפו את האימה מהטבע: הסיפורים על הסכנות הטמונות ביער, בשדה ובמערה היוו את מנגנון הפירוק של פחדים פנימיים ואפשרו לתושבי הכפרים להתמודד עם המתחים, הפחדים והסכנות שנבעו מהמפגש בין המרחב סביבם ובין עולמם הפנימי.

השינויים הגדולים שהובילו את המהפכה התעשייתית יצרו גם את תופעת העירוניות המואצת, ששינתה עבור רבים מתושבי הכפרים והעיירות את תמונת המרחב שאליה התרגלו במשך דורות. בעוד שבכפר קל היה להבחין בין הפנים והחוץ, היער והכפר, הרי שלפתע העיר הפכה קשה בהרבה לפענוח. המעבר מצורת חיים המאורגנת בקבוצות קטנות של כפרים ועיירות בפריפריה לחיים בקבוצות הרבה יותר גדולות וסואנות, יחד עם היחשפות לרעיונות מודרניים על אודות הפרט, זכויותיו ויכולותיו לקבוע את המציאות, יצרו צורך בפתרון יצירתי לעובדה שתושבי העיר הכירו למעשה מעט מאוד משכניהם. המעבר שעשו מיליוני אנשים מבתי כפר בלב הטבע אל דירות צפופות בבנייני מגורים של העיר חיזק את ההכרח בהגדרת טריטוריה מרחבית, רוחנית ואוטונומית שאינה מופרעת, ויצרו את המושג "פרטיות". המוני זרים שלא הכירו אלה את אלה נאלצו לקבל את העובדה שחוסר היכרות הוא המצב הבסיסי של צורת חייהם החדשה. העיר אילצה המוני בני האדם להחליף חלק מערכי היסוד של עולמם הפנימי מכיוון שלפתע חוסר היכרות עם שכנים בבניין הפך מדבר פסול ויוצא דופן לנורמה מקובלת ואפילו הכרחית.

כמו בכפר, גם המרחב העירוני אפשר לתחושות שונות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות, להתפתח בחברה המתגוררת בתוכו. כחלק מתחושות אלו, אין ספק שגם פחדים מסוגים חדשים התעוררו מרבצם הלא־מודע, בעוד שפחדים ישנים הלכו והתפוגגו. המגורים בעיר לא פטרו את תושבי הערים מהצורך להתמודד עם פחדים אלא המירו ועידנו את האימה הישירה מהיער, מהחוץ ומהפתוח באימה מסוג חמקמק יותר וישיר פחות. אימה זו כונתה על ידי זיגמונד פרויד "Unheimlich", מילה בגרמנית שמשמעותה המילולית היא "לא־ביתי" ותרגומה העדכני לעברית הוא "אלביתי",2 אך ממחיש יותר לענייננו הוא התרגום הישן של המונח, "המאוים", אשר לפי תפיסתי פירושו מקום פנימי עמוק ואינטימי בלא־מודע (המקום ה"ביתי") שחלה בו פגימה או צרימה שתוצאתה תחושה מאוימת במציאות:

 

המאוים הוא אותו סוג של תופעה מפחידה שיסודה במוכר, בנהיר משכבר שנעשה מאוים, מעורר פחד, [...] ניטול לדוגמא את הפחד מכוחות המזיקים בסתר, או משיבת המתים. אי אפשר לנו לטעות בטיבו של התנאי שבו נוצרת במקרים אלו הרגשת המאוים: אנחנו או אבות אבותינו הפרימיטיביים ראינו בקדמת הימים אפשרויות כאלו כמציאות והיינו משוכנעים בממשותם של אירועים אלו. כיום אין אנו מאמינים בכך, גברנו על אורחות חשיבה אלו אבל אין אנחנו בטוחים לגמרי בהשתכנעותנו החדשה הזו: אורחות החשיבה הקודמים עודם חיים בנו ואורבים לשעת הכושר להתאמת. ושמתרחש בחיינו משהו שנראה כמאמת את האמונות העתיקות הזנוחות הללו יש בנו את הרגשת המאוים.3

במקום אחר בספרו מציין פרויד שבין הדברים המעוררים אימה ניתן למצוא גם את "הרושם שטובעים בנו דמויות שעווה, בובות מעשה חושב ואוטומטים"; אלה מעוררים תהייה אם יש בהם נשמה ויכולת תזוזה וקשה להבחין אם הם חיים או דוממים. דוגמה אחרת היא "כשאדם מהלך בחדר אפל, לא ידוע, כדי לחפש את הדלת או את מתג החשמל ותוך כדי כך נתקל בלי הרף באותו רהיט עצמו", "משהו לא מוגדר החולף באפלה על פני המדרגות", הפחד מ"איברים קטועים ורגליים הרוקדות בפני עצמן ללא גוף" וכמובן הפחד מן המוות עצמו.4

מסתבר שחיי הנפש הפנימיים שלנו מגורים באופן תמידי על ידי המציאות הסובבת אותנו, או במילים אחרות, ניתן לומר שהמרחב מייצר חוויה נפשית באותה מידה שבה ניתן להניח שחוויה נפשית יכולה לבוא לידי ביטוי במרחב. חללים שונים שבהם מתרחשים אירועים שונים ואפילו מיקום סתמי של חפצים מעוררים תחושות פנימיות שונות. מפרויד אנו לומדים שמרחבים מסוימים עלולים אף לעורר אימה בגלל ההקשר או אופן הראייה שלהם ואפילו מיקומם בחדר. מצבים אלו התקיימו משחר ההיסטוריה, אך גם המרחב וגם החברה עברו שינויים גדולים, בעיקר בתקופה שפרויד כתב את המסה שלו; החברה הפכה להיות רציונלית יותר, וכנראה, על פי פרויד, מדחיקה יותר, והמרחב הפך לעירוני יותר, מורכב יותר ודיכוטומי פחות. פחדים שפעם היו חלק מתרבות גלויה ומובנת (השדים ביער) הפכו להיות אימות נסתרות במעמקי המציאות העירונית (התנין הלבקן שאורב בביוב). העירוניות לא פתרה את כל הפחדים אלא הורידה אותם מקומת הסלון לקומת המרתף.

תפקיד מיוחד יש לחוויית ה"מאוים" המתרחשת לא כחוויה אישית של אדם כזה או אחר אלא דווקא כתחושות חרדה המועברות מאדם לאדם ומחברה לחברה על ידי סיפור. בעוד שכפרטים אינדיווידואליים הרגישות לחללים, אובייקטים או פחדים שונים משתנה מאדם לאדם לפי הלא־מודע שלו או שלה, ועל כן תחושת ה"מאוים" יכולה לצוץ באופנים שונים במקומות שונים, הרי שהסיפור מייצר חוויית "מאוים" מלוטשת יותר שפונה לקהלים גדולים יותר. בעוד שתחושת ה"מאוים" המבוססת על חוויה אישית איננה אלא חוויה פרטית סובייקטיבית, האגדה היא כלי שדרכו ניתן להעביר, לחלוק ולייצר תחושות חרדה קולקטיביות ורחבות יותר שמחברות בין אנשים ומייצרות תודעת שיתוף. בכוחם של המשורר או הסופר לייצר חוויות "מאוים" אפקטיביות יותר שמתאימות לקהלים גדולים: "מה שפועל פעולה מאוימת בחיים פועל גם ביצירה הספרותית אך במקרה זה יכול המשורר להעצים ולהרבות את המאוים למעלה מכל שיעור אפשרי בחוויה, ביצרו אירועים כאלו שבמציאות אינם מתרחשים או עשויים להתרחש אך לעיתים רחוקות".5

אם המרחב הכפרי יכול להיתפס כראשוני, פשוט או אינטואיטיבי, אפשר להניח שהמרחב החדש, העירוני, מייצר תחושות מבלבלות יותר ואינטואיטיביות פחות. אם המרחב הכפרי יצר, כמנגנון של התמודדות עם פחדים פנימיים, את סיפורי היער והכפר, הפראי והמבוית, הרי שהמרחב החדש והמורכב של התקופה העירונית מוכרח אף הוא ליצור מנגנונים משלו לסילוק פחדים, לעיבוד התחושות הנוצרות בלא־מודע. אגדות אורבניות נולדו מהצורך להתמודד עם השלכות של התבססותו של מרחב מסוג חדש, והתפוצה הרחבה שלהם מעידה שהשפעת מרחב זה על חיי הנפש ועל תפיסת המציאות גדולה לפחות כמו השפעת הכפר.

אגדות אורבניות משמשות אם כן בתפקיד כפול: מחד גיסא הן משמשות ככלי אזהרה, כשיטת הימנעות ממצבים או טריטוריות מסוכנות בנפש או מחוצה לה. בתפקיד זה הן מהוות מעין מחסום, מסננת או אפילו נתיב התמודדות עם האימה שבמעמקים, והן ממירות חששות פנימיים בסכנות ברורות הנמצאות "שם בחוץ". מאידך גיסא, כסיפורים לקהל הרחב תפקידן של אגדות אורבניות הוא לתת חוויית "מאוים" אפקטיבית יותר, רחבה יותר, הקולעת לטעמם של רבים יותר ומייצרת תודעה קולקטיבית של סכנות משותפות וגורל אחד. במובנים רבים נוצרת כאן מערכת הסובבת סחור סחור: ככל שהחברה מתמודדת יותר עם פחדים עמוקים על ידי יציקתם לאגדות אורבניות, כן נוצרות אגדות אפקטיביות יותר, מלוטשות יותר, הפונות לפחדיהם הפנימיים של קהלים רחבים יותר ויוצרות תחושת איום גדולה יותר. ככל שתחושת האיום רחבה ואפקטיבית יותר, כן גוברת נטייתה של החברה להמיר תחושות אלו באגדות אורבניות נוספות וכן הלאה. אין זה מפתיע אפוא שהאגדה האורבנית שפתחה את הפרק הזה מתרחשת בדיסניוורלד. כל מי שיבקר בהתגלמות המרחבית של היקום הפנטסטי שיצר וולט דיסני לא יוכל להישאר אדיש לגורמים אפשריים שאותם מציין פרויד כמעוררי תחושת מאוים, אפילו באופן לא־מודע ונסתר. הבובות העצומות בעלות חיוכי הזכוכית שנעות ברחובות, היצורים הממוכנים ששוכנים בחללי המסלולים, גודלו העצום של הפארק ודמיונו למבוך, ואפילו האדריכלות התזזיתית המגוונת והנוצצת שמודבקת על ההאנגרים העצומים שבתוכן מתרחשת הפעילות - כולם יכולים, על פי תיאורו של פרויד להוות כר פורה להתעוררותה, לרוב חבויה ותת־קרקעית, של חוויית "מאוים" פרטית ולליטושה לכדי אגדה אורבנית.

אם נחזור לסיפור שבתחילת פרק זה ונתהה מה גרם למהדורת חדשות מכובדת לכל הדעות להציג אגדה אורבנית די משומשת כמשהו שהתרחש במציאות, או אם ננסה להבין מדוע אירוע שקרה במציאות הצטייר אצלי לרגע כהזיה בלבד, נגיע אולי למסקנה שדמיון ומציאות עלולים להתערבב במקומותינו באופן שכיח למדי. מעבר לממד הטעות הנקודתית שקיימת בוודאי בפעולות מסוג זה, מקננת תחושה שאירועים אלו לא היו מקריים בלבד, ושבשבילנו כישראלים ההצגה של אגדה אורבנית כמציאות חיה ונושמת הייתה אירוע כמעט טבעי, כמעט מובן מאליו. משהו חמקמק ונסתר בהוויה הישראלית גורם לתחושה שמציאות ובדיה, אמת וסיפור, משמשים כאן בערבוביה. אם הניסיון להסביר את מקורה של האגדה האורבנית תולה את יצירת האגדות במרחב העירוני המשפיע על הנפש, אזי בפרפראזה על המציאות הישראלית משהו במרחב שלנו יוצר את הטשטוש בין אמת לבדיה ומייצר אגדות אורבניות משלו. הטענה בפתיחה לספר זה היא שאכן, במובנים רבים, החברה הישראלית חיה בתוך אגדה אורבנית. קיימת אצלי התחושה שהחברה הישראלית מוכנה יותר ויותר להתקיים בסבך של הסברים, נרטיבים וסיפורים המחליפים את המציאות "שם בחוץ" ומעניקים פשר אלטרנטיבי לפחדים, לאימות ולסכנות האורבות לנו כקבוצה, כמכלול, כישראלים, כיהודים, כמיעוטים.

זו טענה קיצונית אולי, אך יסודותיה נעוצים בכל המרכיבים שנמנו לעיל. כמו המרחב העירוני, המייצר תחושות נפשיות מסוימות שהדחקתן יוצרת אימה, כך גם המציאות המרחבית הישראלית מהווה גורם משפיע בפרופיל הנפשי הלאומי. אין ספק כמעט שהעובדה שהמציאות המרחבית־טריטוריאלית הישראלית נתונה מזה כשבעה עשורים תחת איום מתמיד על גבולותיה ומזה כמעט יובל שנים בקונפליקט מורכב מאין כמותו הכרוך באופן הדוק במרחב הפיזי - אין ספק שעובדה זו מייצרת מצוקה נפשית כלשהי. החברה הישראלית מתמודדת מדי יום עם מושגים כגון כיבוש, פלסטינים, טרור, מתנחלים, גבולות, צבא, מחסומים, התנחלויות, כבישים עוקפים, שטחי הפקר, היאחזויות, בסיסים, דמוגרפיה ועוד אלף גורמים המעצבים את המרחב הישראלי, והדבר לבטח משפיע על חיי הנפש הקולקטיביים והפרטיים. הטענה שהסכסוך הטריטוריאלי בישראל מייצר חברה קצרת רוח ואלימה בוודאי נכונה במובנים רבים, אך המרחב הלאומי הישראלי מייצר הרבה יותר מזה: הטריטוריה המסוכסכת שבה מתגורר כל אזרח ישראלי חושפת את עצבי הנפש הקולקטיבית לזר, לפולש, לאחר, לנוכרי, לזה התובע את ארצנו ואדמתנו. האיום הקיים בפחדים עתיקים אלו מתממש בתהליך שמייצר תחושת אימה הולכת וגדלה, הולכת ומזינה את עצמה במעגל סגור של אגדות אורבניות.

נדמה לי שההוכחה המשמעותית ביותר להדחקה הכללית של האיום - הטריטוריה המסוכסכת של ישראל - היא דווקא היעלמותה היחסית של הסוגיה הזו מהשיח הציבורי והפוליטי. על אף הניסיונות להבקיע את המשא ומתן עם הפלסטינים, בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת הסכמה שבשתיקה, הן במישור הפוליטי והן בשיח הציבורי, שהסוגיה הפלסטינית אינה הגורם המשמעותי ביותר על סדר היום הציבורי. גם אם נפרק מאמירה זו את משמעויותיה הפוליטיות, כלומר נחלץ מן המשוואה את הגורמים שבאופן פוליטי מכוון אינם מעוניינים לקדם את הנושא או לעסוק בו, וגם אם נוציא מן המשוואה את העייפות המצטברת שנובעת מהעיסוק בסוגיה זו מזה ארבעה וחצי עשורים, עדיין קיימים אחוזים גדולים בציבור הישראלי, בתקשורת ובאליטות הכלכליות שמן ההיגיון היה שירצו לעסוק בנושא זה בכל מאודם ובכל נפשם. עדיין קיימות קבוצות משפיעות ומשמעותיות המאמינות שישראל צועדת במכוון היישר אל תוך אבדון פוליטי הנובע מההתעקשות להמשיך להחזיק בשטחי יהודה ושומרון.

אם כן, מהם, אותם נושאים שעוסקים בהם בהרחבה יתרה? אלו נושאים שכמו אגדות אורבניות רבות יש להם הד במציאות, אולם אפשר לחשוד שהם כיסוי של המציאות ולא התגלותה. העיסוק האובססיבי של מפלגות השמאל והמרכז בישראל במצב הכלכלי הוא דוגמה טובה לכך. השקט היחסי ששרר בישראל בין 2006 למבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 גרם להסחת הדעת מהמצב הביטחוני ויצר שיח חליפי הממוקד בכלכלה הישראלית. כלכלת ישראל, ששרדה יפה את המשבר הגלובלי של 2008, אינה הכלכלה הטובה ביותר בעולם, והפערים בישראל כמעט אינם נסבלים, אולם בוודאי אין מה להתבייש בה ביחס למדינות רבות בעולם המערבי. ועדיין, הנושא הכלכלי והחברתי, הדיור והתעסוקה נתפסים כנושאים המהותיים שעליהם קמות ונופלות ממשלות בישראל. בוודאי, המחירים גבוהים אפילו יחסית למדינות מערביות אחרות: יחסי ההון־שלטון עדיין בשיאם, מעמד הביניים נאנק ושוויון בנטל או דיור זול עדיין לא הושגו באמת; אך האם ניתן להשוות את האיום שבאלה לכליה העומדת להתגלגל על ראשנו אם פתרון ישראלי־פלסטיני לא יגיע במהרה? מהי ההצדקה לכך שהנושא הכלכלי הפך, למשל, למרכז הקמפיין של יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' במהלך הבחירות של 2013 ולחלק משמעותי בקמפיין של יצחק הרצוג וציפי לבני בקמפיין 2015, או למוקד הפעילות של מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד, מפלגות מרכז־שמאל התומכות בפתרון מדיני? ייתכן מאוד שהשיח הציבורי הזה הוא אשליה, אגדה אורבנית, סיפור שכל מטרתו לנתב את האימה האמיתית שנוצרת בעקבות המצב המרחבי של ישראל, להרחיקה כדי שלא להתמודד עמה.

במידה רבה, גם "האיום האיראני" הוא אגדה אורבנית נוספת שאף על פי שיסודות האיום שלה מוחשיים יותר, עדיין יש בה מן הסממנים של סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. המשטר האיראני בוודאי רוחש שנאה מרה לישראל, כמו מדינות רבות מאוד בעולם המוסלמי. כמו כן אין כמעט ספק שהוא שואף ליצירת הגמוניה אזורית ואף להשגת נשק גרעיני - בדיוק כמו פקיסטן, הודו, סין ורוסיה וארצות הברית לפניהן. ניתן אף להסכים שישראל צריכה ללא ספק לשמור על ערנות ביטחונית ומודיעינית ביחס למגמותיה של איראן המצהירה שישראל צריכה לחדול מלהתקיים, בעיקר מאחר שזו מממנת ארגוני טרור רצחניים על גבולותיה, כמו חמאס וחיזבאללה. ועדיין, דומה שהעיסוק המוטרף ב"תקיפה או לא תקיפה", "הסכם טוב, הסכם רע" שהתנהל בכותרות העיתונים, במהדורות טלוויזיה ובשיחות סלון במשך השנים 2012-2015 - ששיאו בנאום המתריס של בנימין נתניהו בקונגרס האמריקאי למניעת הסכם גרעין בין המעצמות לאירן, תוך כדי נעיצת אצבע מתגרה בעינו של הנשיא אובמה, הבית הלבן ויהדות ארצות הברית - לא היה עיסוק במציאות אלא מעין הזיה שבאה למלא חלל שנוצר כתוצאה משיתוק ישראלי בכל מה שנוגע לבעיה הממשית שלגביה ניתן לפעול - הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הרי ברור לכול שאם הייתה כוונה רצינית לפגוע בפרויקט הגרעין האיראני באמצעות תקיפה נוסח התקיפה בעיראק או בסוריה או בהפעלת סנקציות בינלאומיות חדשות, הפעולה הייתה נידונה בחדרי חדרים ובסודי סודות תוך שיתוף פעולה מלא עם ארצות הברית - השותפה היחידה שאִתה ניתן לבצע מהלך כזה. ללא ספק אנו עסוקים לא רק בלהג מתמיד על האיום האיראני אלא גם ביצירתה של אגדה אורבנית שמהווה סימפטום להדחקה, מלאה וכוללת, של הבעיה המרחבית של ישראל.

אין בכוונת דברים אלו לטעון שהחשש מהגרעין האיראני אינו ממשי עד מאוד, או שאין צורך לחשוב בצורה רצינית על פתרונות לחיזוק והעצמה של מעמד הביניים בישראל. הצורה הערמומית שבה אגדות אורבניות נדמות לאמת באה לידי ביטוי בצורה חזקה מאי־פעם דווקא מכיוון שנושאים אלו קרובים לליבנו ומעסיקים אותנו באופן מוצדק. מבחינה זו מובן יותר מדוע החליקה אגדה אורבנית משומשת ומוכרת יותר מתוך המציאות שאנו חווים והפכה לאירוע אמיתי המדווח בחדשות השעה שמונה. מובן גם מדוע זיגזגים פוליטיים שהיו מפילים ממשלה בכל דמוקרטיה סבירה נתפסים בישראל כעוד צ'יזבאט שמספרים זה לזה יוצאי הסיירת. המרחב העירוני מייצר מציאות המצריכה אגדות אורבניות: המרחב הישראלי מייצר מציאות חלופית, מציאות שהאיומים בה פיקטיביים למחצה. תיאור זה, שכמובן ניתן לחלוק עליו, מוביל לשתי מסקנות עיקריות המנחות את הספר הזה, שכל אחת מהן עומדת בנפרד אך קיים ביניהן קשר פנימי.

מסקנה אחת היא שקיים קשר מהותי חשוב מאין כמוהו בין מרחב מסוים לחברה המאכלסת אותו. קשר זה יבוא לידי ביטוי בכך שניתן "לקרוא" מגמות, מאפיינים והנחות יסוד של החברה דרך יחסה למרחב, בנייתה אותו ותגובתה אליו, משל היה המרחב מין "גיליון רפואי" של החברה המדוברת. התפיסה שלפיה המרחב העירוני או הכפרי גורם לאימה, הגורמת מצדה להיווצרותן של אגדות אורבניות שנועדו לאפשר התמודדות עם האימה, ממחישה את המסקנה הזאת. הטענה שהמתח הנוצר מהסכסוך הטריטוריאלי (הישראלי־פלסטיני) גורם להדחקתו של הסכסוך מעבר לגבולות התודעה ויוצר עיוורון כולל לאלו האמורים להיות חלק מפתרונה של הבעיה ממחישה אף היא את המסקנה הזאת.

ספר זה עוסק בצורך להניח את היסודות לדיון בקשרים שקיימים בין מרחב לתפיסת עולם של דיירי אותו מרחב ובשאלה כיצד ניתן לקרוא את אותם הקשרים. ניתן להניח שהקשר בין אדם למרחב נידון ונחקר על ידי סוציולוגים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים ועוד חוקרים ומתמחים מתריסר דיסציפלינות נוספות. אולם קיים שדה אחד שלכאורה מקפל בעצם מהותו את ההתמחות בהבנת הקשר הזה: האדריכלים, מעצבי המרחב, הם אלו שלכאורה מבינים יותר מכול את קשרי הגומלין בין מרחב, אדם וחברה. האדריכלות היא השדה שבו ניתן לא רק להבין את הקשרים בין אגדות האורבניות למרחב, אלא אולי אפילו להציע שינויים שמבוססים על הבנות אלו לייצור מרחבים טובים יותר.

מדוע זה חשוב? לפני יותר מעשור, בזמן שעמדתי לסיים את לימודי האדריכלות בטכניון בחיפה, נבנתה בין אוכלוסיות ישראליות לאוכלוסיות פלסטיניות גדר שאורכה מאות קילומטרים, גדר הנמתחת לאורך תוואי נתון במחלוקת המבוסס בחלקו על הקו הירוק. הפעולה המרחבית המשמעותית של גדר הביטחון או "גדר ההפרדה", אולי אחת הדרמטיות בתולדות המרחב הישראלי בכללותו, זכתה להתעלמות כוללת מצד הקולגות והקהילה שאליה השתייכתי - מצד אלו האמורים להיות "אדוני המרחב" - האדריכלים. מלבד הערה אומללה אחת על המראה המדכא של קירות הבטון בגדר - "שיכלו להיות יותר מעוצבים" - לא שמעתי מצד אלו האמונים על יצירת המרחב אפילו אמירה אחת על אודות הקשר בין הדיסציפלינה האדריכלית לבין עיצוב המציאות הביטחונית־מרחבית כפי שהיא באה לידי ביטוי בגדר הביטחון. למעט בשוליים, לא התקיים דיון אקדמי, מקצועי, או אפילו פופוליסטי על ההשלכות המרחביות־פוליטיות שיש לפעולה כזו.

ההתעלמות הזו מובילה למסקנה השנייה הפותחת את הספר: נראה כי האדריכלות במתכונתה הנוכחית מתקשה להוביל את הדיון על אודות הקשר העמוק בין עיצוב המרחב לבין תפיסת המציאות של המשתמשים באותו מרחב. העובדה כי האדריכלות הישראלית כמעט שלא נוטלת תפקיד פרו־אקטיבי בהקשר הישראלי־פלסטיני (למעט ביקורות על הכיבוש מחד גיסא או תכנון התנחלויות מאידך גיסא), חוסר היכולת של "אדוני המרחב" לייצר גישה חדשה, שיח חדש ואפילו יומרה לפתרון או סיום לסכסוך המרחבי־אתני שקיים בישראל במאה השנים האחרונות מעיד על כך שיכול להיות שיש משהו חסר בדיסציפלינה האדריכלית. הפרק האחרון חוזר במידה מסוימת לדיון הספציפי בחברה הישראלית ובתפיסת המרחב שלה, אולם הספר בכללותו דן בעיקר בשתי השאלות המוצגות כאן. ראשית, מהו הקשר שקיים בין מרחב לחברה? כיצד ניתן לקרוא אותו וכיצד הוא בא לידי ביטוי? כיצד קריאה זו יכולה להועיל לנו? השאלה השנייה והמשמעותית היא האם האדריכלות שהתיימרה תמיד להיות הדיסציפלינה שמבינה את המרחב באמת מבינה אותו? ובאילו אופנים היא דיסציפלינה רלוונטית לאתגרי העידן הנוכחי?

נקודה לסיום הפרק. ספר זה, שנועד לא רק לאדריכלים (אם כי סביר שידבר אליהם באופן משמעותי יותר) מתמקד מטבע הדברים בנקודות שבהן הדיסציפלינה האדריכלית זקוקה לטעמי לחשיבה יצירתית ומחודשת. אודה בצער כי לאורך הספר אינני מציין מספיק את התרומה האדירה של האדריכלות למושגי החיים, התרבות והיופי של החברה האנושית ואינני מתעכב כמעט על נדירותה, יופיה וייחודה של האדריכלות - שהיא בעיניי המקצוע המלהיב, המתוחכם והרגיש מכולם. אני מקווה שהפרקים הבאים יוכיחו לקהל הקוראים, ובעיקר לאחיי ואחיותיי האדריכלים, כי ספר זה נכתב לא ככתב קטגוריה על המקצוע וככתב פולמוס מול העוסקים בו אלא מתוך תקווה שדבריי יוסיפו נדבך בחשיבה על אודות האדריכלות, מטרותיה ויכולתה לשרת את החברה ואת עצמה מכאן ולהבא.