פרולוג
ג'קסון
בן עשר
איזה כלב טיפש.
במשך שנים ניסיתי לשכנע את ההורים שלי שירשו לי לגדל חיית מחמד, אבל הם חשבו שאני לא מספיק בוגר בשביל לדאוג לבעל חיים. הבטחתי להם שאני יכול לקחת על עצמי את האחריות הזו, אבל ידעתי שזה לא נכון.
אף אחד לא גילה לי שגורים לא סותמים את הפה לרגע ולא מקשיבים לאף אחד.
אבא אמר שזה מאוד דומה לגידול ילד — כי גם אני אף פעם לא סותם את הפה ולא מקשיב. "אבל האהבה שמקבלים בחזרה שווה את הכול," היה אומר בכל פעם שהתלוננתי על ההתנהגות הרעה של החבר החדש במשפחה. "שווה את הכול, תמיד."
"תמיד, תמיד," הסכימה איתו אימא.
המילה "תמיד" נשמעה לי קצת כמו שקר. כי הכלב הטיפש לא הפסיק להציק לי כל הזמן.
כבר הייתי צריך ללכת לישון, אבל רציתי לסיים את הציור שעליו עבדתי. אימא לימדה אותי טכניקה חדשה של ציור בצבעי מים וידעתי שאוכל לצייר שקיעה ממש טוב אם רק אשאר ער עד מאוחר ואתאמן.
טאקר המשיך לייבב בזמן שהשתמשתי בצבע הכתום. הוא דחף את הרגל שלי, הפיל את הכוס, וכל המים נשפכו.
"אוף!" רטנתי והלכתי להביא מגבת מחדר האמבטיה כדי לנקות את הבלגן.
כלב טיפש.
כשחזרתי לחדר שלי, טאקר עמד בפינת החדר ועשה את צרכיו.
"טאקר, לא!"
כשמשכתי אותו בקולר דרך הדלת האחורית של הבית, הוא שמט את אוזניו.
"בוא, טאקר!" רטנתי בעודי מנסה להוציא את הכלב כדי שיעשה את הצרכים בחוץ, בגשם. אבל הוא התעלם ממני והמשיך לעמוד שם בלי לזוז. הוא אמנם היה לברדור גדול ושחור, אבל הוא היה רק בן ארבעה חודשים והתנהג כמו תינוק. הוא גם פחד מברקים ורעמים.
"לך!" גירשתי אותו תוך כדי פיהוק. שעת השינה שלי כבר עברה, ועוד רציתי להספיק לסיים את הציור לפני שיגיע הבוקר כדי שאוכל להראות אותו לאימא. ידעתי שהיא תהיה גאה בי מאוד.
יום אחד אדע לצייר טוב כמוה — אם רק הכלב הזה יעזוב אותי במנוחה!
טאקר יילל וניסה להתחבא מאחורי הרגל שלי. "בחייך, טאק! אתה מתנהג כמו תינוק."
ניסיתי לדחוף אותו לכיוון החצר האחורית, אבל הוא לא זז. הגשם הצליף בחוזקה על גג הפטיו, וכשנשמע רעם חזק, טאקר נשא את רגליו וברח במהירות הבזק ישר לתוך הסלון.
"אוף," נאנחתי. סטרתי לעצמי על הלחי בעצבים והלכתי בעקבותיו. התקרבתי לסלון ושמעתי את אבא ואימא מתווכחים. הם רבו הרבה בזמן האחרון, אבל בכל פעם שנכנסתי לחדר הם חייכו אליי והעמידו פנים כאילו כלום לא קרה. אני ידעתי שאלה לא חיוכים שמחים. אבא כבר לא חייך כמו פעם, ויותר מדי פעמים ראיתי את אימא מנגבת את הדמעות. פעם הפתעתי אותה באמצע בכי חזק כל כך שהיא לא הצליחה לדבר. ניסיתי להרגיע אותה, אבל לקח הרבה זמן עד שהיא חזרה לנשום כרגיל.
אבא סיפר לי שאלה התקפי חרדה, ואני לא הבנתי מה גורם להם. ממה היא חרדה? הרי אבא ואני דואגים לה ומטפלים בה יפה.
שנאתי את זה. שנאתי שאימא כל כך עצובה עד שקשה לה לנשום. אבל עם הזמן למדתי שפשוט צריך לחבק אותה עד שההתקף יעבור, ואז רק היינו יושבים ונושמים ביחד.
לפעמים לקח לה ממש הרבה זמן להירגע.
ולפעמים אפילו יותר.
התגנבתי בשקט לתוך החדר, התיישבתי על הרצפה מאחורי הספה והקשבתי להורים שלי רבים. טאקר התקרב אליי והתיישב בחיקי, עדיין רועד בגלל הרעם. ואולי הצעקות שלהם הפחידו אותו.
כלב טיפש.
חיבקתי אותו, כי למרות שהוא כלב טיפש הוא היה הכלב שלי. כשטאקר פחד, טיפלתי בו יפה.
הבטן שלי כאבה כשהקשבתי לאבא מתחנן שאימא לא תלך.
ללכת? לאן היא יכולה ללכת?
"את לא יכולה ללכת, האנה," אבא אמר בקול עייף מאוד. "את לא יכולה פשוט לקום ולעזוב את המשפחה שלך."
אימא נאנחה, והיה נדמה לי שהיא גם בוכה. רק תנשמי, אימא. "אי אפשר להמשיך ככה, מייק. אי אפשר להמשיך להסתובב במעגלים. אני רק..."
"נו, תגידי," הוא לחש. "תגידי כבר."
היא משכה באפה. "אני לא אוהבת אותך יותר."
ראיתי איך אבא מאבד את שיווי המשקל וצובט את גשר אפו. אף פעם בחיים לא ראיתי את אבא בוכה, אבל בלילה ההוא הוא מחה דמעות מעיניו.
איך ייתכן שאימא לא אוהבת אותו יותר?
הוא היה החבר הכי טוב שלי.
שניהם היו החברים הכי טובים שלי.
"אני מאוד מצטערת, מייק. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. אני לא יכולה להמשיך לשקר לעצמי ולמשפחה שלי."
"המושג משפחה קצת רופף אצלך בזמן האחרון," הוא אמר.
"תפסיק. ג'קסון הוא כל עולמי ואתה יודע שאכפת לי גם ממך."
"בטח, רק לא מספיק אכפת בשביל להישאר." לאימא לא היה מה לענות על זה ואבא התחיל לפסוע בחדר. "את באמת עוזבת את ג'קסון בשביל מישהו אחר?"
היא טלטלה את ראשה. "זה נשמע כאילו אני נוטשת את הבן שלי."
"טוב, אז מה את עושה? התיקים הארורים שלך ארוזים ליד דלת הכניסה, האנה. את עוזבת!" הוא התפרץ, וזה היה משהו שהוא לא נהג לעשות. אבא תמיד היה מיושב ואף פעם לא יצא מכליו. הוא נשם נשימה עמוקה, הרכין את ראשו ושילב את אצבעותיו על העורף. "את יודעת מה? בסדר. תעשי מה שבא לך. אם את רוצה ללכת, לכי. לכי ואל תחזרי. אני מודיע לך שנמאס לי להתחנן שתחזרי אליי."
הוא יצא מהחדר, ואני הרגשתי כאבים חזקים בחזה. אימא לקחה את המזוודות, ואני זינקתי ממקום מחבואי ורצתי אליה. "לא! אימא! אל תעשי את זה!" צעקתי והרגשתי כאילו אני נשרף מבפנים. לא יכולתי לאבד אותה. לא יכולתי לראות את אימא שלי עוזבת ומשאירה אותי ואת אבא מאחור. היינו צוות, היינו משפחה. היא לא יכולה לעזוב אותנו. היא לא יכולה ללכת ל...
"ג'קסון, למה אתה לא במיטה?" היא הזדעקה.
הטלתי את עצמי עליה והתייפחתי בזרועותיה. "אל תלכי, בבקשה. אל תעזבי אותי. בבקשה, אימא, בבקשה אל תלכי. בבקשה..." נשברתי. משכתי בבגדיה, והיא עטפה את גופי בזרועותיה. טלטלתי אותה והמשכתי להתחנן שתישאר, אבל היא ניסתה להרחיק אותי בעדינות תוך כדי השמעת מילים מנחמות.
"ג'קסון, תירגע, טוב? הכול בסדר," היא הבטיחה, אבל זה היה שקר. איך הכול יהיה בסדר אם היא עוזבת?
"אני מצטער שטאקר עשה אתמול פיפי בתוך הבית, ואני מצטער שלא מילאתי את המטלות שלי, אבל אני מבטיח לך שאשתפר ואטפל טוב יותר בטאק! אני נשבע לך, אימא. בבקשה. אני מצטער. בבקשה רק אל תלכי," בכיתי, מנסה למשוך אותה אליי, קרוב יותר. "בבקשה, אימא. בבקשה תישארי. בבקשה..."
"ג'קסון, מתוק," היא אמרה בקול עדין ומרגיע כשדמעות זולגות על לחייה. "לא עשית שום דבר רע. אתה מושלם," היא התקרבה ונתנה לי נשיקה על האף. "אתה כל עולמי. אתה יודע את זה, נכון?"
"אז למה את עוזבת?" שאלתי בקול נשבר.
היא נאנחה וטלטלה את ראשה. "אני לא עוזבת אותך, ילד שלי. אני מבטיחה. אני תמיד אהיה פה. אנחנו נדבר בקרוב ואני אעזור לך להבין מה קורה. אבל אני לא יכולה להישאר כאן הלילה. אנחנו... אבא שלך ואני..."
"את כבר לא אוהבת אותו."
"אני... אנחנו..." היא נאנחה. "אתה צעיר מכדי להבין את זה. אבל למרות כל המאמצים, גם הורים מפסיקים לאהוב לפעמים."
"אבל הוא עדיין אוהב אותך, אז אולי את יכולה לאהוב אותו מחדש."
"ג'קסון... אתה צעיר מדי בשביל להבין את זה, אבל תדע שאני לא הולכת לשום מקום. לא באמת. נמצא את הדרך ונעשה לנו משפחה חדשה. זה יהיה קשה בהתחלה, אבל בסוף נמצא את המקום שלנו. אני מבטיחה, טוב? אתה תראה שהכול יסתדר בסוף. אפילו נהיה שמחים יותר! אהוב שלי, אתה צריך להבין שאתה לא אשם בכלום. אני צריכה שתהיה חזק ותדאג לאבא שלך, בסדר? אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה?"
הנהנתי.
"ג'קסון, אני אוהבת אותך," היא נשקה לאפי עוד פעם אחת ומשכה אותי אליה לחיבוק חזק.
"תמיד, תמיד."
היא אמרה את המילים האלה ובכל זאת שחררה אותי.
היא אחזה בידיות המזוודות ונעלמה אל תוך הסופה, משאירה אותנו מאחור.
ברגע שיצאה, צנחתי על הרצפה ובכיתי. טאקר ניגש אליי וליקק את הדמעות שזלגו מעיניי. "טאק, לך מפה!" צעקתי ודחפתי אותו, אבל הוא חזר, מכשכש בזנבו ימינה ושמאלה. בכלל לא היה אכפת לו שדחפתי אותו, והוא חזר שוב ושוב. הרשיתי לו לזחול לתוך זרועותיי כי ידעתי שהוא לא יוותר לי. הוא היה כזה נודניק. חיבקתי אותו והמשכתי לבכות.
אחרי כמה זמן נעמדתי. טאק עקב אחריי כשהלכתי למטבח. אבא עמד ואחז בקצה הדלפק. לפניו היו מונחים כוס ובקבוק של משהו שאסור היה לי לשתות.
"אבא? אתה בסדר?" שאלתי. הגוף שלו נדרך כששמע את הקול שלי, אבל הוא לא הסתובב להסתכל עליי. הוא רק החזיק את קצה הדלפק חזק יותר.
הוא משך באפו לפני שרוקן את הנוזל מהכוס ואז מזג לעצמו עוד מנה. "ג'קסון, היית צריך להיות במיטה כבר מזמן," הוא אמר בקול תקיף.
"אבל אבא..." הרגשתי לא טוב. הרגשתי שעוד רגע אני עומד להקיא. "אימא עזבה..."
"אני יודע."
"אנחנו צריכים ללכת אחריה. אנחנו צריכים להחזיר אותה... אנחנו צריכים..."
"מספיק!" הוא שאג, הטיח את ידיו בדלפק והסתובב להביט בי.
העיניים שלו היו אדומות וסוערות. "ג'קסון, לך למיטה."
"אבל אבא!" התחלתי לבכות.
"למיטה!" הוא התפרץ פעם נוספת, והכעס שלו הפתיע אותי כי מעולם לא ראיתי אותו כועס קודם, במיוחד לא עליי. הוא שאף אוויר והסתכל עליי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המבט הזה בעיניו. הוא נראה... שבור. הוא עשה פרצוף כועס, חזר לכוס ונאנח. "רק... לך למיטה, בן."
הלכתי לחדר וצנחתי על המיטה. טאקר קפץ ונשכב לידי. "לך מפה, כלב טיפש," רטנתי, ודמעות המשיכו לזלוג לי מהעיניים. הוא נצמד אליי והתכרבל מתחת ליד שלי. החזה שלי המשיך לכאוב. "פשוט תסתלק."
אבל לא משנה מה עשיתי או מה אמרתי, הוא נשאר.
כלב טוב, טאק, חשבתי לעצמי והצמדתי אותו אליי עוד יותר. כלב טוב.
1
גרייס
ההווה
בחשכת חדר הכניסה הריק נחו להן חמש מזוודות לא תואמות, מרופטות וקרועות. כל אחת מהן נשאה בתוכה חלק ממני. המזוודה הסגולה הייתה מהטיול הראשון שלנו לירח הדבש בפריז. התארחנו בחדר מלון פצפון, וכשמתחנו את הידיים יכולנו לגעת, בו זמנית, בקירות משני קצות החדר. בילינו בחדר המטונף הזה לילות רבים, שתויים ומאוהבים, יותר ויותר בכל שנייה שעוברת.
המזוודה הפרחונית הייתה איתי בחופשה הקצרה שאליה נמלטנו אחרי ההפלה הראשונה שלי. הוא הפתיע אותי בטיול להרים כדי שאוכל לנשום ולהירגע. אוויר העיר הכביד עליי וליבי היה שבור. אף שהלב שלי נשאר שבור לרסיסים גם בגבהים, היה קל יותר לנשום את אוויר ההרים.
את המזוודה הקטנה, השחורה, הוא ארז בשבילי כשקיבלתי את העבודה הרצינית הראשונה שלי כמורה. הוא השתמש בה גם בטיול שעשינו אחרי ההפלה השנייה שעברתי. הפעם נסענו לקליפורניה.
את המזוודה הירוקה לקחתי לחתונה של בת דודתי, טינה, שהתגוררה בנאשוויל. באותו הערב נקעתי את הקרסול, והוא נשא אותי בזרועותיו על רחבת הריקודים, כשאנו צוחקים בלי הפסקה כל הלילה. ואחרונה חביבה, מזוודה כחולה קטנה, שהביא איתו כשבא לישון איתי בחדרי, במעונות הסטודנטים של הקולג' שבו למדתי. זו הייתה הפעם הראשונה שעשינו אהבה.
ליבי פעם בחוזקה כשנשענתי על קיר הסלון, מביטה ממרחק על התיקים הארוזים. חמש־עשרה שנות היסטוריה ארוזות בחמש מזוודות. חמש־עשרה שנים של אושר ומכאוב שנלקחו ממני.
הוא יצא בחיפזון מחדר השינה עם תיק נסיעות על הכתף. גופו התחכך בגופי והוא הציץ בשעונו.
אלוהים, הוא כזה חתיך.
פין תמיד היה חתיך. הוא נראה הרבה יותר טוב ממני, וזו לא הייתה ההערכה העצמית הנמוכה שדיברה מגרוני. הרגשתי יפה, עם כל קימור וכל קילו שהיה מונח על ירכיי ושהרווחתי ביושר. אבל פין פשוט היה יפה יותר. בכל זוג יש אחד שהוא יפה יותר, ואצלנו זה היה פין.
לפין היו עיני בדולח כחולות שנצצו עם כל חיוך. אהבתי לראות אותו לבוש בבגדים בצבע ירוק זית שהבליטו את נגיעות הצבע הירוק בעיניו. היה לו שיער בצבע בלונד כהה שתמיד דאג לקצוץ, והחיוך שלו...
החיוך היה הדבר שגרם לי להתאהב בו.
"אתה צריך עזרה עם המזוודות?" שאלתי.
"לא," ענה תשובה קצרה ולא הביט בי, אפילו לא פעם אחת. "אני מסתדר." גופו היה מתוח ולא מזמין. שנאתי את הקרירות שנשבה ממנו, אבל ידעתי שאני הפכתי אותו לכזה. הרחקתי אותו ממני במשך תקופה ארוכה והוא פשוט הרפה ממני.
הוא לבש את חולצת הפולו הצהובה שתיעבתי. היא הייתה קרועה בבית השחי ומוכתמת בשוליים. כל כמה שניסיתי להסיר את הכתם הדוחה, הוא פשוט לא ירד. עצמתי את עיניי, מנסה לצרוב את מראה החולצה המגעילה בזיכרון.
אתגעגע אליה למרות ששנאתי אותה כל כך.
נאנחתי כשהוא גרר את המזוודות. אחרי שהעמיס את המזוודה האחרונה על המכונית שלו הוא חזר פנימה אל הבית והעביר מבט סביב חדר הכניסה, כאילו שכח משהו.
אותי.
הוא שכח אותי.
הוא העביר אצבעותיו בשערו ורטן, "אני חושב שסיימנו. אנחנו צריכים ללכת לבנק לחתום על הניירת. ואז אני צריך להמשיך לצ'סטר, ונדמה לי שגם את צריכה."
"בסדר," אמרתי.
"בסדר," הוא ענה.
צ'סטר, ג'ורג'יה, הייתה בשבילנו בית. העיירה הקטנה שבה גדלנו, המקום שבו התאהבנו זה בזה ובו נשבענו שנישאר יחד לנצח. פין עבר לשם כבר לפני שמונה חודשים, כשקיבל את ההתמחות בבית החולים. שמונה חודשים עברו מאז ביקש שניפרד. שמונה חודשים עברו מאז אמר שאנחנו צריכים להעמיד את הבית למכירה. שמונה חודשים עברו מאז יצא מחיי, ולא שמעתי ממנו דבר עד שהבית באטלנטה נמכר.
הוא עזב אותי בלי להביט לאחור עד שהחזרה נכפתה עליו.
ועדיין אהבתי אותו, אף על פי שהוא לא הרגיש כמוני. אף אחד בצ'סטר לא ידע שנפרדנו — אפילו לא חברתי הטובה, אוטום, או אחותי ג'ודי. דיברתי עם שתיהן על הכול, חוץ מאשר על הדברים שגרמו לי לבכות בלילות. לא היה לי אומץ לספר לאף אחד שבמשך כמה חודשים בעלי כבר לא חלק מחיי. לספר היה כמו להודות שנכשלתי, וכל מה שרציתי היה רק שפינלי יחזור לאהוב אותי.
לעיתים קרובות תהיתי מתי היה הרגע שבו הפסיק לאהוב אותי. האם זה קרה ביום בהיר אחד או שאולי היו אלה אוסף רגעים שנטוו יחד? האם האהבה יכולה להיעלם בגלל שיברון לב או שעמום? אולי נוצר נתק? האם משהו שנותק יכול להתחבר בחזרה?
"עוד סיבוב מהיר לפני שנלך?" שאלתי את פין כשעמדנו בסלון הריק. הוא חזר כדי לחתום על המסמכים האחרונים של מכירת הבית, והוא בעצם לא אמר לי דבר מאז שחזר.
בטני התהפכה כשהוא הגיע. בעיני רוחי ראיתי אותו מופיע עם זר פרחים ובקבוק יין. אולי אפילו קיוויתי שיאמר לי שהוא רוצה שאשוב להיות שלו... אבל במציאות הוא הופיע עצבני, בידיים ריקות, מוכן ומזומן להמשיך הלאה.
"לא, אני חושב שהכול בסדר. בואי נלך לבנק, נחתום על הניירת ונגמור עם זה. יש לי חמש שעות נסיעה חזרה לצ'סטר, ובנוסף אני עובד מחר," הוא רטן והעביר את אצבעותיו בשערו. לא היה לי מושג מה מציק לו כל כך.
הוא לא ראה אותי כבר כמה חודשים, ועדיין, ברגע שנעמד לידי הוא שוב נעשה אומלל. הוא בקושי הסתכל עליי. מה הייתי נותנת בשביל שיסתכל לכיוון שלי...
"אני רק הולכת לעשות עוד סיבוב אחרון," אמרתי לו, מנסה לא להישמע פגועה כל כך, אף על פי שמבפנים הכול כאב לי מאוד.
"כבר בדקנו פעמיים."
"רק עוד פעם אחת, בשביל הזיכרונות," חייכתי, נוגעת קלות בידו. הוא לא החזיר לי חיוך, רק הביט בשעון.
"אין לנו זמן בשביל זה. אפגוש אותך בבנק," הוא אמר והתרחק. הוא לא הביט לאחור, מתנהג כאילו לעזוב אותי היה הדבר הכי קל שעשה בחייו. אני מניחה שאחרי שעוזבים פעם אחת, הפעם השנייה כבר קלה יותר. עמדתי שם, עדיין שבורת לב, אבל כששמעתי אותו מכחכח בגרונו, הסתובבתי והבטתי בו. הוא הסתכל עליי ומייד הצטערתי על כך. בעיניו השתקף כל הכאב שהרגשתי בתוך החזה שלי. "תראי, לא רציתי שזה ייגמר בצורה כזאת," הוא אמר.
נאנחתי. הרי אני לא רוצה שזה ייגמר בכלל. אבל לא אמרתי כלום. לא משנה מה אומר, היחסים האלה כבר הגיעו אל סופם. הוא קיבל החלטה. לא אני.
"אני... זה פשוט... אחרי הכול..." הוא כחכח בגרונו פעם נוספת, הוא חיפש את המילים הנכונות במשך כמה דקות, אבל לא מצא אותן. "את כיבית את עצמך, גרייס. היה בלתי אפשרי להתקרב אלייך ו... אני מתכוון, בחיי! לא שכבנו יותר משנה."
"שכבנו לכבוד יום ההולדת שלך."
"כן, סקס רק כי מלאו לי שלושים ושתיים — איזה מין חיים אלה? ואת נשארת לבושה בגופייה ועם גרביים."
"היה לי קר."
"גרייס," קולו היה נוקשה וטרוד. תהיתי מתי התחלתי להעיק עליו. האם זה קרה רק לאחרונה או שזה נמשך כבר שנים?
"אני מצטערת."
"אל תעשי את זה," הוא נאנק ושוב העביר אצבעות בשערו. "אל תצטערי. אני יודע שמה שעברת היה קשה ובלתי אפשרי, אבל לעזאזל, הייתי שם בשבילך, ואת לא רצית אותי." הוא לא טעה. הרחקתי אותו. הרחקתי את כולם. זו הייתה הדרך היחידה שלי להימנע מהרס עצמי.
"אני מצטערת," חזרתי ואמרתי.
הוא התקדם צעד אחד לעברי ואני התפללתי שיתקדם צעד נוסף.
"גרייס... תגידי משהו, כל דבר, רק לא שאת מצטערת. את רואה, זה מה שמעצבן אותי כל כך. ההתנהגות הפסיבית־אגרסיבית שלך. את לא מדברת, את שומרת את כל הרגשות שלך אצלך בפנים."
"זה לא נכון," התרעמתי. לפחות פעם זה לא היה נכון. היו זמנים שבהם כל מה שעשיתי היה לפתוח את ליבי לפני פין. אבל היו פעמים שזה היה יותר מדי בשבילו. הוא מעולם לא אמר זאת, אבל הבעות הפנים שלו הסגירו את מה שהוא מרגיש. בכל פעם שבכיתי הוא גלגל את עיניו. בכל פעם שביטאתי כאב בקול רם הוא אמר שהשעה כבר מאוחרת ושכדאי לדחות את השיחה לבוקר.
שיחות הבוקר מעולם לא התרחשו, ולאט־לאט נחלש קולי עד שנדם.
אולי כזאת היא האהבה. משהו שדוהה עם הזמן אבל נשאר ולא נעלם לגמרי.
"זה נכון," הוא הכריז בביטחון. כל דבר שפין עשה היה עטוף בשכבה של ביטחון, וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות שהתאהבתי בו. הוא התהלך בעולם בתחושה של שייכות, וזו הייתה תכונה רבת־עוצמה. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים, וכשנפגשנו לראשונה במסיבת הקיץ השנתית אצל הוריי כל העיניים היו נשואות אל פינלי ג'יימס בראון. הוא היה מבני צ'סטר המובחרים. אם מצאת את עצמך בסופו של דבר עם פין, היית מבורכת. הוא היה חכם, יפה תואר ומלא ביטחון עצמי.
כל הבנות התעניינו בו — כל אחת ואחת. לולא אימא, שדחפה אותי לזרועותיו כשהייתי בת חמש־עשרה, לא היה לי האומץ לדבר עם בחור כמו פין בעצמי. בימים ההם לא חשבתי שאני טובה מספיק בשבילו. אני עדיין חושבת כך.
פין צבט את גשר אפו והיה ברור שאני מרגיזה אותו. "את לא נפתחת. כל מה שאת עושה כל הזמן זה להתנהג באופן פסיבי־אגרסיבי."
"טוב, בסדר, כל מה שאתה עושה כל הזמן זה לבגוד," נבחתי עליו בחזרה. המילים התגלגלו לי מהלשון כאילו חיכיתי לרגע המושלם לירות אותן החוצה.
וואו, זו הייתה עקיצה רצינית, ולראות אותו ככה רק הכאיב לי. "סליחה," אמרתי. לא הייתי אדם רע — כלל וכלל לא. לא ידעתי שיש לי עצם אחת רעה בגוף, באמת. הוריי גידלו אותי ואת אחותי להיות טובות לב, מתחשבות ומלאות חמלה. אם מישהו היה צריך לתאר אותי, הוא לא היה חושב בכלל על המילה אכזרית, אבל מצד שני, כשהלב של מישהו נשבר, לפעמים נאמרים דברים לא אופייניים.
נוקשות לא טבעית השתלטה על גופו. הוא צעד צעד לא יציב לאחור ועיניו הצטעפו. פין לא אהב שהזכרתי לו את הבגידה שלו, וזה כל מה שעשיתי בחודשים האחרונים. לפעמים החרדה שלי גברה ואז הייתי משאירה לו הודעות קוליות ושואלת מדוע העדיף אישה אחרת על פניי. שאלתי אם היא הייתה טובה ממני. שאלתי אם הנשיקות שלה היו טעימות כמו שלי.
השאלות האלה הפריעו לו מאוד ויכול להיות שזה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו ולכן החליט לעזוב אותי: חוסר היכולת שלי להוציא את האישה האחרת מהמחשבות שלי. בעלי לא היה טיפוס בוגדני, אבל זה לא כלל אותה. אותה. שנאתי אותה, אף שלא ידעתי מי זאת. שנאתי אותה בעוצמות כאלה שלא ידעתי בכלל שאפשר לשנוא ככה מישהו שלא מכירים.
איך היא מעזה לגנוב ממני משהו שהוא לא שלה? איך היא מעזה לתפוס את בעלי בזמן שאני עוד מאוהבת בו בכל נימי נשמתי? איך היא לא מתביישת לשבור את ליבי, בלי שיהיה לה אכפת שהשברים דוקרים את נשמתי?
"זה באמת מה שהתכוונת להגיד? זה באמת הדבר האחרון שאת רוצה לומר לי?" שאל, עדיין מזועזע מדבריי.
אלוהים, שנאתי את פניו כי עדיין אהבתי אותן. כל כך הרבה רגשות זרמו בעורקיי — כל כך הרבה בלבול, מאבק פנימי, כל כך הרבה כאב. הרגשתי בודדה עוד בטרם התרחק. במוחי עלו מחשבות לא הגיוניות. לך. בוא. אל תעזוב אותי. תסתלק. תאהב אותי. תן לי ללכת. הכנס בי רוח חיים, תן לי למות. חכה. לך...
"אני מצטערת." אמרתי ברכות. ידעתי שהוא לא רוצה לשמוע את המילים האלה, אבל הן היו המילים היחידות שעלו בדעתי.
"נו באמת."
"סליחה, אני לא יכולתי... אני..."
"גרייס." הוא צעד לכיווני, אבל הרמתי את ידי והוא נעצר. אם היה מתקרב עוד צעד הייתי נופלת אל בין זרועותיו והייתי בטוחה שהוא יעזוב אותי. הוא שאף אוויר דרך הפה ולחש, "עשיתי טעות. היא חסרת משמעות בשבילי."
היא.
"תגיד את שמה," דרשתי, בידיעה שזה זדוני מצידי, אבל לא היה אכפת לי. עייפתי מכל זה. עייפתי מההתחמקויות של פין בנוגע למושא בגידתו. שנאתי שהוא מפיל עליי את האחריות לכך שהצמיד את השפתיים שלו לשפתיה של אישה אחרת, לחזה שלה, למותניים... לצוואר שלה, לבטן שלה, לירכיים שלה... די.
שנאתי את המחשבות שלי. לא חשבתי שאוכל לדמיין אי־פעם בכזאת בהירות את הפה של בעלי על אישה אחרת. מצער, אבל המוח הוא נשק להשמדה המונית.
"מה?" הוא שאל, מעמיד פני טיפש. פין היה הרבה דברים, אבל לא טיפש. הוא ידע בדיוק מה ביקשתי. "אחרי כל הזמן שעבר, אף פעם לא אמרת לי איך קוראים לה כי ידעת שאם תאמר את שמה, כל העניין יהפוך להיות אמיתי. לעובדה מוגמרת."
פיו נפתח לרגע והיה אפשר לשמוע את הוויכוח המתרחש בתוך מוחו, שוקל עד כמה אמיתי הוא רוצה שזה יהיה, ואז הוא דיבר.
"אני לא יכול לעשות את זה." זו הייתה לחישה. המילים שלו, האשמה שלו, שאט הנפש שלו.
"אם אי־פעם אהבת אותי, אתה תאמר לי."
"אני..." הוא עיווה את פיו. "אני לא יכול. אני לא יכול לעשות את זה, גרייס. חוץ מזה, זה היה ונגמר."
"זה לא סיפור גדול. ממש לא אכפת לי. אני רק מקווה שהיא הייתה מכוערת," התבדחתי, אבל הוא לא ראה מה קורה לי בפנים, את האש שכילתה אותי מבפנים. הלב שלי... איך חתיכות שבורות יכולות להמשיך להתנפץ? משכתי באפי. הוא נאנח.
"אנחנו צריכים ללכת."
"אני רק הולכת לבדוק את החדרים בפעם האחרונה," אמרתי.
הוא פתח את פיו לגעור בי, אבל לא התווכח. הוא התעייף מוויכוחים, בדיוק כמוני. הגיע השלב שבו המילים נעשו מעייפות כי אף צד לא הקשיב באמת.
"אפגוש אותך בבנק, בסדר?"
הקשבתי לדלת הכניסה נסגרת ואז התחלתי לנוע באיטיות ברחבי הבית, מעבירה את אצבעותיי בריחוף על פני המשטחים, על כל משקוף, על כל קיר. ברגע שהגעתי לחלל הריק האחרון, נכנסתי פנימה והסתכלתי על ארבעת הקירות, הקירות שהיו לי כל כך הרבה תכנונים לגביהם, קירות שחשבתי שהעתיד שלי טמון בהם.
"הנה כאן נעמיד את הארונות ואת שידת ההחתלה, ואת העריסה נשים כאן! נוכל לקנות את הסוג שהופך בהמשך למיטה, ועליה אני רוצה לכתוב את שם התינוק באותיות גדולות ולהוסיף ציטוט." נשימתי נעתקה מרוב התרגשות, ופין ניגש אליי, עטף את גופי בזרועותיו ומשך אותי קרוב אליו. הוא המשיך לחייך כשנענע את ראשו קדימה ואחורה.
"את לא חושבת שאנחנו צריכים לחכות עד שנהיה ממש בהיריון לפני שנתכנן את חדר הילדים?"
"כן," הסכמתי, נושכת את השפה התחתונה.
"אבל אחרי עשר בדיקות היריון שיצאו חיוביות ביומיים האחרונים, אני חושבת שאנחנו בדרך הנכונה."
העיניים של פין אורו במהירות שלא ראיתי קודם לכן. אהבתי את האופן שבו העיניים הכחולות שלו תמיד הרשימו בצבען הכחול. העיניים האלה עשו לי פרפרים בבטן, אפילו אחרי זמן כה רב.
"את..." הוא הביט בי ואני הנהנתי.
"את מתכוונת שאנחנו..." הנהנתי שוב.
"אז אנחנו הולכים להיות..." המשכתי להנהן. עיניו התמלאו דמעות והוא הרים אותי, סובב אותי באוויר וכיסה אותי בנשיקות. כשהוא הוריד אותי בחזרה לרצפה, הוא הביט בי כך שגם ללא מילים יכולתי להרגיש את אהבתו.
"יהיה לנו תינוק," הוא לחש והצמיד את פיו לפי.
"כן." חיככתי את שפתיי בשפתיו, וכשהוא נשף אוויר לקחתי נשימה עמוקה. "יהיה לנו תינוק."
החדר התקדר כשהורדתי את מתג החשמל וכיביתי את האור, אבל כשהתרחקתי מהחדר הזיכרונות המשיכו להדהד. חשבתי שאת הזיכרונות האלה תמיד אנצור בליבי, אבל ככל שחלפו הימים והשנים, הזיכרונות הנפלאים הפכו להיות מקור לכאב. אחרי שכיביתי את כל האורות, הרמתי את המזוודה האחרונה שנשארה בבית — מזוודה שחורה מעוטרת בפרחים ורודים. קנינו אותה אחרי שהבנו שקנינו יותר מדי מזכרות בירח הדבש שלנו. לקחתי את המזוודה מהמקום שחשבתי שתמיד יהיה לי לבית והתאבלתי על עתיד שכבר לא יהיה לי.
